מכתבים שלא שלחתי בת 40. אוהבת. כואבת. ונשארת בפינות המוכרות.
לעומת גברים מהם נפגעתי – אתה כל-כך מגונן ומתוק. לעומת גברים שנמאסו עלי תוך דקה – אתה לא מפסיק לרגש אותי ולהפנט אותי. זה כל-כך נכון לי להיות עם הגבר שלי – במחשבות. טוב לי. פשוט טוב לי.
אתה אחד האנשים הכי מצליחים בעולם. מוביל תהליכים שהופכים את המציאות למיליארדי אנשים. אתה מפרנס עשרות-אלפי משפחות. הבית שלך – שווה מיליונים. המטוס הפרטי – עוד כמה. זה לא מפריע לזיק הילד בעיניים. מה ילד? תינוק. זיק שובב של תינוק מתוק. כמה זה נחמד בעולם שלנו לראות אדם עם טוב ושובבות בעיניים. כמה זה טוב לראות את השפתיים המלאות המתוקות.
מעניין מה מרגש אותך. מה מצחיק אותך. מתי בכית בפעם האחרונה, כמו שיאיר לפיד היה שואל. בניתי לך את כל התשובות הכי נכונות, תכננתי את המחוות, ואפילו ציירתי במחשבות את הבקרים והלילות ביחד. והכל מתוך הבעות מתחלפות בעיתון, באינטרנט, בטלוויזיה. כן, מיום ליום זה יותר טוב. אני כבר מכירה אותך ממש מצוין. מתי אתה מתחכם, מתי מודאג, מתי סלחן ואפילו מפלרטט, ומתי צריך להחצין סמכות, חד וחלק.
ורק שואלת – האם כל המעלות והטוב שאני רואה בך הם למעשה השתקפות שלי עצמי?
אם אני אתבונן פנימה באמת, פעם אחת, אולי אמצא את כל מה שאני מחפשת ומוצאת בך? וואו. עוד מעט קארי ברדשאו תשלם לי תמלוגים..
ועוד שואלת, האם מה שאדם מקרין יכול להיות חזק כל-כך ולעורר רגשות ותחושות אצל אדם שמעולם לא פגש אותו? האם זוהי האנרגיה המטורפת של העולם עליה כולם מדברים? אני עוצמת עיניים, ויכולה להרגיש את החום שלך, הכבוד והאהבה שלך למשפחה ולחברים, את התאווה שלך לחיות, לחוות ולתת. ואיך אתה נהנה ומעריך כל רגע.
ועוד שואלת, האם הבור שנפער לי בלב גדול כל-כך? כואב כל-כך? עד שאני מתמסרת לאדם שאינני מכירה ושאינו מכיר אותי? מדברת איתו במחשבות, מתנחמת איתו, מאירה את מחשבותיו, מטפטפת מילות שירה לחייו.
ו…כן. יש לי בור בלב. התאכזבתי מאדם, גבר, שותף לעבודה. גיליתי שהוא לא אדם, לא גבר ולא שותף לעבודה. והבור הזה, הוא מתחיל להתמלא. בהתחלה הוא התמלא בשקרים. הוצאתי. התמלא בחלומות. הוצאתי. הכנסתי חלומות חדשים. ונשאר המון מקום. אבל חיכיתי. לא רציתי לדחוף סתם משהו, ולהגיד שהכל בסדר. ודברתי עם חברה. ועם אחותי. והלכתי שלוש פעמים ביום לבכות בשירותים. ודברתי עם אמא שלי. ועם אבא שלי. ושוב עם החברה. ועוד אחת. ופתחתי קלפי טארוט. ועכשיו הבור הזה מתחיל להתמלא. באהבות אמיתיות, ברצונות עמוקים, בצרכים חיוניים. בלי רגשות אשם, בלי מחויבות סרת-טעם, בלי רגשות מעורבים. מתמלא ברגשות נקיים, טהורים, מזוקקים. וכשאני יושבת בשקט-בשקט, אני שומעת את המים הזכים מפכפכים לתוך הבור הגדול הזה שנפער לי בלב. ומיד אני רצה לספר לך, אהובי איתו מעולם לא דברתי.
שלך,
מיכל
נ.ב.
אך הגשם שלנו יבוא
עננים כבר זעים במרחק.
הגשם שלנו קרב, קרב
בצעדי ענק
תרצה אתר
מאד מעניין.
האם את יודעת שמדובר ברצונות וצרכים,
ומה שקורה הוא חשיבה ומתחולל בראשך בינתיים, ועדיין לא במציאות ?
לפעמים קל הרבה יותר לחיות לבד ללא בן זוג וכל ההתמודדויות והפחדים האיומים, ולברוא לנו עולם אשלייתי בפנים.
לפעמים זה בדיוק מה שדרוש, להמציא את הבחור קודם בראשנו, בכד שיקרום עור וגידים אחר כך במציאות, מה שנקרא היום "זימון".
"אני מזמנת לחיי בחור כזה וכזה וכזה".
אני אישית עדיין לא בשלב הזימון המדוייק אפילו, להערכתי.
רונית, המון תודה. כן שמעתי על המונח זימון. את צודקת. נחמד לחשוב על זה כך.. קדימה, זמני גם את! בהצלחה!
ראית מהזה ?
מז**ים עברנו לזימונים….
דור מזויין כבר אמרנו ?
אני יכולה לזמן, אבל נדמה לי שאני
בתקופה שגם אם יבור מושא הזימון,
אני לא ממש אדע מה לעשות איתו,
וככה אבזבז זימון, לא חראם ?
יבוא
לא בטוח מתוקה. לפעמים צריך לעצור, לנשום עמוק ואז בא הסוויץ". לא תמיד הנסיבות נוחות, והמצב קל ונעים. לפעמים צריך ליצור את הנסיבות, גם הנפשיות, ומשם להמשיך. נסי את זה. וחוץ מזה, מה רע לעבור מזימון לזיון?.. (-; סתם, סתם, בדיחה, בדיחה..
כתבתי עכשיו פוסט בהשראתך.
לכולנו יש לפעמים חברים דמיוניים מטורפים כאלה שהם למעשה אמיתיים רק בכלל לא שייכים לחיים שלנו.
זה לפעמים מנחם, ממכר, מבריח עצב.
קשה אפילו להודות בזה.
אכן מנחם, ממכר ומבריח עצב. לפעמים זה מביא עצב חדש אמנם.. אבל לרוב ממלא את הלב בנחמה, ואפילו ממריץ את הדם בין חדריו.