סבתא שלי

קראתי אצל שחר מריו שיר געגוע לסבתא שלו, ומיד נזכרתי בסבתא שלי, שהייתה די מטורפת למען האמת, וכשקצת גדלתי כבר לא סבלתי את ההיסטריות שלה, אבל כשהייתי קטנה נורא אהבתי אותה כי היינו יושבות על הרצפה (שמעתם על סבתא בת שבעים פלוס שיושבת על הרצפה?) ואוכלות בצל שהיא ערבבה קודם עם מלח ושמן ביחד עם לחם לבן מהמכולת, והיה לזה טעם גן עדן, בייחוד כשבזמן שאכלנו היא סיפרה לי על חושם והצידה, וכל מיני סיפורי ילדים מפרס.

את הבצל היא הייתה חובטת בתוך מגבת מטבח עם השמן והמלח, ומוציאה ממנו את כל החריפות, ותאמינו לי שאין מאכל טעים יותר מזה. כמו שהיו אוכלים העניים בשכונת נחלת ציון בירושלים, שם נולד אבי בראשית המאה העשרים.

היא עצמה, הסבתא המיתולוגית שלי, הגיעה לארץ על חמורים משירז שבפרס בסוף המאה ה-19, לירושלים המאוחדת, שהיהודים והערבים חיו בה באחווה. ואחר כל נולד בנה ציון, אבי, שסיפר עליה כי היניקה אותו עד גיל 4! ואחר כך, כשהייתה בת שלושים ומשהו מת עליה בעלה, והיא נותרה עם אבי בר המצווה ושני עוללים שנדבקו לשדיה החרבים, אותן שדיים צמוקים ונפולים שהצצתי עליהם לפעמים כשרחצה אצלנו באמבטיה, ונבעתתי כל כך, שהחלטתי כשאגדל לא יהיה לי שדיים. בשביל מה צריך את שתי השקיות הריקות והקמוטות האלה?

ואחר כך, כשהייתה באה אלינו לתל אביב בחגים, בעיקר בפסח, הייתה מענה את כולנו, ובעיקר את אמי, על כל מיני תלונות אמיתיות ודמיוניות, ואם עבר איזה חג בלי ריב, היה אבי מברך שהחיינו. עד הריב הגדול ההוא באותו פסח, עליו כתבתי סיפור, שבו היא רבה כל כך עם אימא שלי, ונשבעה שלא תחזור אלינו יותר.

אלא שאז כבר ממש לא היה אכפת לי, שכחתי את הסבתא המתוקה שלי מגיל שלוש ארבע, שהייתה יושבת איתי על הרצפה ומספרת סיפורים מגוחכים, כי הסבתא ששמו אותה לישון בחדר נעוריי הייתה גונחת כל הלילה מכאבים גופניים ונפשיים אמיתיים או דמיוניים, נובחת איזה עלבון בפרסית לאבא שלי, והמאיסה עלי את מוסד הסבתות, שממילא לא הייתי מעורה בו כל כך, כי את הסבתא השנייה בקושי הכרתי, ואת שני סביי כלל לא הכרתי כי מתו שנים לפני שנולדתי.

מאז לא הייתי צריכה לסבול יותר את הסבתא עם נשיקות הרוק המעצבנות, רק לשמוע אחת לשבוע את אבי צווח לה בטלפון בפרסית. בדרך כלל הם היו קצת רבים, אז מתפייסים, והיא כרגיל עם מטח תלונותיה הרגיל לבנה בכורה, גבר חייה, שהיה לה כמו בעל רוב השנים, מן בעל פוליגמי כזה שדופקים לו על הראש: אשתו מנדנדת לו מהצד האחד, אמו מהצד השני.

ולא ראיתי אותה המון שנים, כי האהבה אליה דעכה כבר בגיל חמש, בגלל כל הסמטוחות שלה. אז רק כשהייתה בת 90, ואני עמדתי לנסוע לאמריקה להתאחד עם אהובי, הרגשתי שאולי לא אראה אותה יותר בחיים, אז הלכתי אליה לבית האבות בירושלים, בצל עצי הזית שם קטפה זיתים כדי שאבי יכבוש אותם למענה. כבר הייתה סנילית, ולא זיהתה אותי וגם לא ידעה מי אני. לקח לי שעות להסביר לה, ואני לא בטוחה שלבסוף הבינה למרות שעשתה את עצמה.

אבל היא לא מתה, ואני ממילא חזרתי מאמריקה כעבור חודשים אחדים לתוך שברון הלב שלי. והיא עדיין לא מתה. עבר עשור עד שמתה. זה קרה חודשים ספורים אחרי שהודיעו לה שאבי, בנה אהובה, נפטר מהסרטן. היא הייתה אז בת 100! עד גיל מאה החזיקה מעמד, בריאה למדי מבחינה גופנית, וכמעט בלי שום מגבלות למעט הסניליות שלה, אפילו שטיונית לא הייתה, פשוט נמחק זיכרונה, ומתה רק כאשר מת אבי,  האדם היחיד שהיא לא שכחה: בנה, גבר חייה.