בננות - בלוגים / / סבתא שלי
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

סבתא שלי

 

קראתי אצל שחר מריו שיר געגוע לסבתא שלו, ומיד נזכרתי בסבתא שלי, שהייתה די מטורפת למען האמת, וכשקצת גדלתי כבר לא סבלתי את ההיסטריות שלה, אבל כשהייתי קטנה נורא אהבתי אותה כי היינו יושבות על הרצפה (שמעתם על סבתא בת שבעים פלוס שיושבת על הרצפה?) ואוכלות בצל שהיא ערבבה קודם עם מלח ושמן ביחד עם לחם לבן מהמכולת, והיה לזה טעם גן עדן, בייחוד כשבזמן שאכלנו היא סיפרה לי על חושם והצידה, וכל מיני סיפורי ילדים מפרס.

 

את הבצל היא הייתה חובטת בתוך מגבת מטבח עם השמן והמלח, ומוציאה ממנו את כל החריפות, ותאמינו לי שאין מאכל טעים יותר מזה. כמו שהיו אוכלים העניים בשכונת נחלת ציון בירושלים, שם נולד אבי בראשית המאה העשרים.

 

היא עצמה, הסבתא המיתולוגית שלי, הגיעה לארץ על חמורים משירז שבפרס בסוף המאה ה-19, לירושלים המאוחדת, שהיהודים והערבים חיו בה באחווה. ואחר כל נולד בנה ציון, אבי, שסיפר עליה כי היניקה אותו עד גיל 4! ואחר כך, כשהייתה בת שלושים ומשהו מת עליה בעלה, והיא נותרה עם אבי בר המצווה ושני עוללים שנדבקו לשדיה החרבים, אותן שדיים צמוקים ונפולים שהצצתי עליהם לפעמים כשרחצה אצלנו באמבטיה, ונבעתתי כל כך, שהחלטתי כשאגדל לא יהיה לי שדיים. בשביל מה צריך את שתי השקיות הריקות והקמוטות האלה?

 

ואחר כך, כשהייתה באה אלינו לתל אביב בחגים, בעיקר בפסח, הייתה מענה את כולנו, ובעיקר את אמי, על כל מיני תלונות אמיתיות ודמיוניות, ואם עבר איזה חג בלי ריב, היה אבי מברך שהחיינו. עד הריב הגדול ההוא באותו פסח, עליו כתבתי סיפור, שבו היא רבה כל כך עם אימא שלי, ונשבעה שלא תחזור אלינו יותר.

 

אלא שאז כבר ממש לא היה אכפת לי, שכחתי את הסבתא המתוקה שלי מגיל שלוש ארבע, שהייתה יושבת איתי על הרצפה ומספרת סיפורים מגוחכים, כי הסבתא ששמו אותה לישון בחדר נעוריי הייתה גונחת כל הלילה מכאבים גופניים ונפשיים אמיתיים או דמיוניים, נובחת איזה עלבון בפרסית לאבא שלי, והמאיסה עלי את מוסד הסבתות, שממילא לא הייתי מעורה בו כל כך, כי את הסבתא השנייה בקושי הכרתי, ואת שני סביי כלל לא הכרתי כי מתו שנים לפני שנולדתי.

 

מאז לא הייתי צריכה לסבול יותר את הסבתא עם נשיקות הרוק המעצבנות, רק לשמוע אחת לשבוע את אבי צווח לה בטלפון בפרסית. בדרך כלל הם היו קצת רבים, אז מתפייסים, והיא כרגיל עם מטח תלונותיה הרגיל לבנה בכורה, גבר חייה, שהיה לה כמו בעל רוב השנים, מן בעל פוליגמי כזה שדופקים לו על הראש: אשתו מנדנדת לו מהצד האחד, אמו מהצד השני.

 

ולא ראיתי אותה המון שנים, כי האהבה אליה דעכה כבר בגיל חמש, בגלל כל הסמטוחות שלה. אז רק כשהייתה בת 90, ואני עמדתי לנסוע לאמריקה להתאחד עם אהובי, הרגשתי שאולי לא אראה אותה יותר בחיים, אז הלכתי אליה לבית האבות בירושלים, בצל עצי הזית שם קטפה זיתים כדי שאבי יכבוש אותם למענה. כבר הייתה סנילית, ולא זיהתה אותי וגם לא ידעה מי אני. לקח לי שעות להסביר לה, ואני לא בטוחה שלבסוף הבינה למרות שעשתה את עצמה.

 

אבל היא לא מתה, ואני ממילא חזרתי מאמריקה כעבור חודשים אחדים לתוך שברון הלב שלי. והיא עדיין לא מתה. עבר עשור עד שמתה. זה קרה חודשים ספורים אחרי שהודיעו לה שאבי, בנה אהובה, נפטר מהסרטן. היא הייתה אז בת 100! עד גיל מאה החזיקה מעמד, בריאה למדי מבחינה גופנית, וכמעט בלי שום מגבלות למעט הסניליות שלה, אפילו שטיונית לא הייתה, פשוט נמחק זיכרונה, ומתה רק כאשר מת אבי,  האדם היחיד שהיא לא שכחה: בנה, גבר חייה.

 

 

 

25 תגובות

  1. כמו שאומרים מענין את הסבתא

  2. חגית גרוסמן

    יעל, זה סיפור מקסים שאפשר להרחיב לרומאן מרתק. אולי על חיי האהבה שלה? ועל חייה שלפני מות בעלה והשינוי שחל בהם אחר כך. נשמע שיהיה לה אופי מרתק ומעניין לציור.

  3. סיפור יפה ומרגש מאוד, יעל. הסבתא שלי היתה פולניה אבל כמה נקודות זהות מצאתי בין השתיים. כאילו כתבב עליה.

    • הסיפורים האישיים האלה, שאת מגוללת כאן כל כך מרגשים , וככל שהם יותר אישיים כך הם יותר אוניברסלים ונוגעים לכולם, גם אני זוכרת את תבשיליה של סבתי ובמיוחד את קרום הלחם עם השמן זית והבצל השרוף, ואת הסיפורים המצמררים, שהייתה מספרת לתוך הלילה והמשלים והפתגמים, כתבתי כבר לשחר מריו שהסבתא שלי היא נוף שתיה שלא ימוש לנצח מחלוני… ובקשר לגיל המופלג של סבתך זה הזכיר סבתא אחרת לא ממש דומה ,ממאה שנות בדידות – סבתא אורסולה הזקנה האולטימטיבית ,אולי בת מליון ,אבל צלולה ומדהימה.ספורי סבתות מענינים לא רק את הסבתא מסתבר…

      • ועוד משהו ,יעל ,כדאי לקרוא את הסיפור הרגיש של כרמית דהן "אצל הסבתא" בעמוד השער של בננות – כותבת צעירה מבטיחה

        • חנה,
          אולי תעירי לכרמית שכותבים קווצת שיער ולא קבוצת שיער. ניסיתי להסב את תשומת לבה אבל לא הצליח לי. אלה פשוט שתי מילים שונות,
          תודה
          עדנה

  4. יעלה יקרה
    סבתות זה "משהו" שהרבה פעמים יושב אצלנו בלב, גם אם שכחנו במעלה השנים. בספר שלך "סוף סוף רומן" אני מרגישה את סבתא שלך בקולט המדהימה, עם הבטן השטוחה כשל ילדה… כמו מין תיקון יחסים כזה.
    אני בטוחה שסבתך המיתולוגית באיזשהו מקום מניעה את גלגלי היצירה שלך.
    איריס

  5. יעלה, מרגש מאוד! גם אני חושבת שזה יכול להיות גם בסיס נפלא לכתיבה ספרותית יותר רחבה. תמר

  6. וואו, כמה עצוב!

  7. באמת עצוב…זה לא יאומן כמה מעגלי החיים דומים זה לזה.
    גם עבור סבתי היה אבי הגבר שנשאר בבית אחרי שסבא נפטר והאח הבכור והצעיר…ועם כל זה השפיות לא עזבה אותה והיא הייתה סבתא מדהימה. איזה כיף עם כל יהלומי הסבתא החדשים פה.
    אני יכולה להתמכר לסיפורים על סבתות בקלות…ובכלל סבתא, במיוחד כמו בסיפור שלך, יעל- נראית לי סוג של שלב אוטופי כזה בו האשה משוחררת מכל הכבלים שחנקו אותה כל החיים ונמצאת במקום הכי אמיתי שלה (רע או טוב)
    העור נהיה דק וקמוט וזה גם סימבולי- היא הכי קרובה שהייתה אי פעם לעצמה.

  8. יש משהו בדמות של הסבתא, כל סבתא, שהופך אותה לחומר ממנו קרצו סיפורים גדולים. ודוצ"ה ב"המאהב", למשל. משהו הזוי ומוטרף, אבל הגיוני יותר מכל הסובבים.

    ואיזו סבתא לתפארת היתה לך, יעל. כל מי שהציע לך לכתוב, צודק! תגרדי קצת מהזכרונות, תצליבי מידע עם בני משפחה, ויש לך סיפור שמתחיל בפרס עובר דרך ירושלים וממשיך באמריקה (מנקודת מבטה של הנכדה).

    מה, לא גדול?

  9. חני ליבנה

    היה לי פעם מרצה לפסיכולוגיה שאמר שהוא מזהה מיד מי גדל עם סבתא בבית{אני} הספור שלך המרתק והכן העלה בי תחושות נושנות של אהבה-שנאה חום ודחייה מהסבתא הפרטית שלי… לא יודעת אם זה כיף להזכר או לא, בטוח שזה חומר מצוין לספור, וכמו שאומרים פה יש במה שכתבת אנרגיה לספור ארוך, רומן.

  10. מירי פליישר

    קטע סוחף ומרגש.

  11. גלדמן מוטי

    נהניתי מכל רגע בטקסט הזה, יעל. החיים בכל נפתוליהם ומכאוביהם. הקומדיה האנושית.
    לא היו לא סבא ולא סבתא. את כולם רצחו הנאצים בשיטה כזאת או אחרת. אך עוד מעט אהיה סבא לעצמי. נראה איזה סבא אהיה. אני מקווה שסבא סבבה.

    • סבינה למוטי

      איזו תגובה נחמדה! כבר שמעתי ממך על להיות אמא לעצמך אבל סבא לעצמך!

  12. אני זוכר את הסבתא שלך מהסיפור הקודם המטריף עליה בקשר לסיר, וזה סוגר מעגל על סבתא שלך, או פותח אותו, אולי לנובלה רגישה ועשירה בדמויות אותנטיות.

  13. סבינה ליעל

    מעניין מאד. רצוף תובנות. אתן הערב שיר באותו עניין

  14. עצוב אך מקסים.

  15. עדנה גור אריה

    סבתא זה מוסד. ולי הייתה סבתא נהדרת. הזכרת לי אותה.

  16. מעניינים תמיד האנשים האלה שחיים עוד ועוד, הרבה אחרי שנעלמו בעצם. בתוך הסניליות יש משהו שמתעקש להמשיך לחיות. במקרה הנוכחי, זה די ברור, ואף עמדת על זה בשורה האחרונה. (ואני נזכר באמו של סיסרא, בשיר של חיים גורי [נדמה לי], שמתה זמן קצר אחרי מות בנה).

  17. יעל יקרה.
    מאד מאד התרגשתי לקרוא. סבתי נפטרה גם היא בגיל 100, צלולה וממוקדת. אני מתגעגעת אליה מאד. היא היתה אי של שקט ומקור לבטחון והערכה עצמית בשבילי. שלא לדבר על מעיין של אופטימיות ואמונה. כן. היא חסרה לי מאד. כסבתא וכחברה. טוב, גם זכרונות ומילים הם נכס ומידה של נחמה.
    שלך מיכל
    נ.ב. למה את לא מוחקת תגובה מכוערת כמו מעניין את הסבתא?

  18. יעל ישראל

    תודה חברים יקרים.

    ואכן, אני עובדת השנה על מחזור סיפורים משפחתיים, בה גם הסבתא תככב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל