צייר – סיפור קצר

                                                          צייר

הבית ברחוב שלומציון המלכה, בו אני מתגורר  כעשרים שנה, כמו נכפף לשם הרחוב: ברוב דירותיו שוכנות מלכות גאות. אלה משלו בבעליהן ביד רמה. רק בדירה מספר 7  שבביתנו, מתגורר גבר תקיף, היכול לנהל  בעריצות  מסוימת את  חיי אשתו. זהו גבר חסון, זקוף ואלים, הנוהג,  בעצה אחת  עם דייר אחר, לכרות  את עצי חצרנו, אם  גבהו, לפי השקפתו, יתר על המידה. אך לא בו ידובר כאן, אלא באחד מאותם גברים חלושים – שהיו נתיניהן של מלכות ביתנו.

ר. היה קצר קומה וחלוש אופי. אפשר היה לקרוא בעיניו תום ילדותי, הצצה  תמהונית  וחולמנות יתירה. אשתו, לעומתו, הצטיינה בתוקף, במעשיות וביכולת להתחבב על הבריות וגם ניחנה בגובה רב. מגובהה מתנשאת הייתה על בעלה ומנהלת את חייו כאילו היה ילד או גמד-מפגר.  את שלטונה בבעלה  היא לא טרחה להסתיר, אולי אפילו התגאתה בכך. היא נהגה לשגר אליו הוראות וציוויים בקול גדול וכך הגיעו  גם לאוזני השכנים שחלונותיהם היו סמוכים לדירתה. מכל מקום, כבר מהפרשי הגובה שבין האדונית ובעלה ניתן היה לשער את מתכונת יחסיהם אפילו ממרחק רב.

שנים רבות שימש ר. כפקיד הנהלת חשבונות. אך אחרי שעות העבודה נמסכו צבעים לתוך חייו. את רוב שעות הפנאי היה מקדיש לציור. הוא צייר את הנהר המוזר העובר ליד שכונתנו (שזרם בניגוד לכל המקובל, מהים אל היבשה) ואת האקליפטוסים שעל גדותיו. הוא צייר כדים, קוץ, לימונים, יונק דבש  ובהכרח – תפוחים. כל ציור מוסגר מייד עם השלמתו במסגרת עץ ונתלה על קירות הבית. כך כיסו  ציוריו בהדרגה את הקירות כמין טפט ססגוני מדי.

משיצא  ר' לגמלאות שקע במלאכת הציור במשנה מרץ.  מרץ מאוחר זה ייתכן שהואץ בו על ידי אשתו, שכן עוד ועוד שמעתי אותה טוענת באוזניו כי צריך שיעשה עם עצמו משהו רציני כמו שעשה עם עצמו  ההומו מלמעלה. הרבה נשים יהודיות ממוצא פולני נוהגות דרך קבע להשוות בין  הישגי בעליהן ובניהן להישגיהם של אחרים. והנה אני – אף שבגלל רווקותי הכרונית, הייתי בעיניה להומו – שימשתי לה דמות השוואתית  לפיתוחו של בעלה. במה זכיתי לכך איני יודע. ייתכן  שקראה  בעיתון עליו הייתה מנויה את מאמריי בענייני אמנות וספרות וראתה בי אדם שצלחה  דרכו.

הוא צייר וצייר במרץ רב אך איש לא נזקק לציוריו. יום אחד סיפר לי על מדרגות ביתנו כי שום גלריה לא רצתה להציג אותם אפילו תמורת תשלום נאה. הוא לא נהג לדווח לי על אירועי חייו, אך נראה כי דיווח לי  על קיר הסירוב בו ניתקל  גם בגלל מעמדי אצל אשתו וגם מפני שיום אחד, לפני שנים, ביקשתי ממנו להראות לי את ציוריו. שוב ושוב ראיתי אותו מבעד לחלון  שוקד על מלאכת הציור ונולדה בי סקרנות. אך מה שראיתי  היה מאכזב ודרש מחוות מנומסות להסתרת מחשבותיי.

מה הייתי צריך לעשות  מול ייאושו? האם הייתי צריך לחזור ולהסתכל בציוריו כדי לאשש את רוחו על ידי שבחים שקריים ? ייאושו עורר בי כאב עז וביקשתי אך להסתתר מפניו. מלמלתי דברים מנומסים על האינטרסים המסחריים הגסים של בעלי הגלריות וזהו.

דומה כי במה שסיפר לי  בחדר המדרגות גם הוצפנה הודעה על קץ חייו, שכן  מאותו זמן דעך והלך, ויום אחד אפשר היה להבחין בדעיכתו בצורה גלויה לגמרי. ייתכן כי כאשר התחוור לשכני  כי לעולם לא יחשב לצייר  של ממש הוא הוכרע  אל מותו. ודאות זאת כמו חתכה את  שורשי חייו. הוא הצליח להמית את עצמו בדרך כמעט פלאית: תחילה התחרש ואחר כך התעוור, כאילו נסגר מהעולם בתוך קופסת גופו. כשחלפתי על פניו בשעה שגישש את דרכו בחדר המדרגות הרחתי את צחנת גופו, כי חדל להתרחץ מרוב דכאונו. אחרי כמה שטפי דם שפרצו במוחו נפל למשכב ומת.

שבעה ימים, כמקובל, התאבלה עליו משפחתו. בתו שהגיעה ממרחקים (מאוסטרליה) נראתה בחלל המדרגות הקריר כשהיא נתונה לסירוגין בחיוורונם  של המתעלפים ובסומקם של הבוכים. גם השכנים, שרובם כבר הגיעו לגילו, ניכר בהם כי מותו הכה אותם אל החומש. כולם החלו להגות במותם שלהם באימה וצער.

אך אחרי חלוף ימי השבעה התחזקה אשתו מאוד ונתקפה בקדחת סדר וניקיון. פעלתנות ביתית  הייתה לה תמיד עיקר ומשום כך ייתכן כי נטיית בעלה אל הציור  מעולם לא העירה בה שמחה שלמה, שהרי  הציור יש בו כדי ללכלך על סביבותיו. שבעה ימים שבתה האישה ממלאכתה ואז גאו בה התאוות לניקיון  ולסדר, והיא השליכה אל גל האשפה הרבה מבגדיו של ר', את קופסת הצבעים שלו ואת הפלטה שאוכסנה בה. לא בכל יום יש גל אשפה ליד ביתנו, אך מחמת שביתת עובדי העירייה  נתגבב לו גל אשפה גדול ליד הפחים וקופסת הצבעים הוטחה אל ראש הערמה כשהיא פעורה. בתוך קופסת העץ, מעין מזוודה קטנה, שכבו שפופרות צבע  מעוכות ועל הפלטה היו גיבובי צבעים עכורים שמתוכם זהרו רסיסים זעירים של צבעים טהורים .  מותו של ר' הגיע אלי רק מבעד למסננים מגוננים – אך למראה הקופסה והפלטה כמו נפרמתי בבת אחת.  קופסה זאת  הלא הייתה  באר חלומות וממנה בצבצה שארית נשמתו.

ככל  שאשתו מיעטה אותו בחייו לא עלה בידה למעט אותו לגמרי. לראיה: כל עוד היה בין החיים ושימש כנמען לטענותיה ותסכוליה היה כוחה עמה. אך אחרי שהמוות מיעט את הצייר באורח סופי ומוחלט עברה על אשתו רוח רעה. היא החווירה והלכה בחיוורונו של אדם הקרוב להתפרצות, והליכתה דמתה לתנועתה של בובת תאטרון המובלת בחוט סמוי. ככל הנראה הייתה לבודדה ואבודה ולכן גמלה בלבה החלטה לטוס לאוסטרליה. שם מתגוררים בתה וחתנה ועמם בקשה להתגורר. עם נסיעתה השתכנו בדירת האלמנה הדוויה זוג צעירים שכושי חסון, גבה קומה ובעל אופניים, הנוטה לפזם בקול גדול, ניקה אצלם מידי יום ג'.

חלפו להן כשנתיים ומסיבות שלא היה בכוחי לעקוב אחריהן החליטה האלמנה לחזור מגן העדן האוסטרלי לארצנו מוכת הטרור והשחיתות. דיירי ביתה הצעירים ארזו את מיטלטליהם בקופסאות קרטון רבות מספור, וסבלים רוסים שנראו כלוליני  קרקס סלביים  העבירו את הכבודה בזריזות רבה למשאיתם, שהיו עליה סיסמאות של מתנחלים. ומייד אחרי יציאתם  חזרה הגברת ועמה  מזוודות מעטות מהצפוי, ובמרץ רב התנחלה מחדש במעונה משכבר הימים. כדרכה החלה עד מהרה לפנות מהדירה הריקה מיני פסולת שגלתה שם. הדיירים הותירו אחריהם חפצים ולכלוך כמנהגם של דיירים, אבל יתירה מכך, היא גלתה פסולת עתיקה שנעלמה מעיניה בגל הטיהור הכללי שערכה בביתה לפני טיסתה לאוסטרליה. כמה כסאות מתפרקים, שידה מתפוררת וגם כמה מציורי בעלה שבשעתו עוד נראו לה בעלי ערך כלשהו ועם התפכחותה האוסטרלית אבדו את ערכם כליל. כל הזבל הזה התגבב ליד פחי האשפה והחתולים חקרו אותו בקפידה.

את רוב זמנה העבירה בימים ההם במחיצת צוות עובדים שטרח על תיקונים שונים. בד בבד  עבדו בדירתה חשמלאי, סייד ואינסטלטור, ולאחר מכן באו ידידותיה משכבר הימים. כל זה בישר את הצלחת השיבה, אבל רמז ריחני אחד היה אות מבשר רעות. לפתע התחילה להניח ליד דלתה שקיות ניילון מלאות אשפה מסריחה במיוחד, שהפיצו את סרחונם בכל חללו של חדר המדרגות. היה זה מעשה לא אופייני לאישה צדקנית ונקייה כמותה, שהתנדבה שנים במסגרות שונות של ויצ"ו. היא חזרה על המעשה הזה כמה וכמה פעמים. שקיות האשפה  התמהמו ליד דלתה  שוב ושוב יותר מיממה תמימה.

שקלתי ברגיזה לכתוב לה מכתב מחאה חריף ומאיים ולהדביקו מקופל על דלת הפלדלת שלה. אך  המזימה הזאת לא יצאה מן הכוח אל הפועל. בוקר אחד, כשעברתי על פני דירתה, בקע מעבר לדלת  קול מוזר שעורר בי השתאות ופלצות גם יחד. היה זה  קול נהמה מכוער ועז של חיה גדולת ממדים. תחילה חשבתי כי שכנתי ייבאה  מאוסטרליה , בלא שהבחנתי בכך, חיה אוסטרלית  מוזרה, שנהמותיה פראיות במיוחד ואפילו מיוסרות. אך עד מהרה הבנתי, כי חלק מנפשה הפך לחיה טרופת דעת, ממין שהיא עצמה לא הכירה, ושהנהמה הנוראה והנחרנית בקעה מנפשה. בבית הריק מהצייר ומהציורים  היא הייתה כאבודה במדבריות  הקרח שעל פני הירח .

לא עבר חודש מיום שחזרה ואשת הצייר  שבה אל מקלטה בבית בתה שבאוסטרליה. הדיירים הצעירים שלא מצאו להם בינתיים דירה חדשה, הזעיקו שוב את הסבלים הסלביים שהחזירו לדירה את כל חפציהם בתנועות גמישות של לולייני קרקס. שלושה חודשים לאחר מכן ילדה הדיירת הצעירה  בת שקראו לה אביביה, ועד מהרה הפקידו אותה בידיה של מטפלת גרוזינית חסונה. מבין זרועותיה של המטפלת הציצה אביביה אל העולם בעיניים שחורות ונבונות במיוחד.