לפני שנה התפרסם ב-ynet, כל יום במשך חודשיים, רומן הרשת בהמשכים שכתבתי ביחד עם חברתי נולי עומר. "יקירַנט" שלנו היה חלוץ ברשת בתחום רומנים בהמשכים. אחריו פרסמו בווי נט עוד רומן בהמשכים. עכשיו אני מחכה שרונן א. קידר יגיד את שלו בתחום רומן הרשת בהמשכים, ואני מביאה כאן קטע מהרומן לכבודו ולכבוד "ליכטנשטיין" שלו. אני מאוד מאמינה בחדירת הספרות לרשת, בפרסום יומי בהמשכים, כפי שבמאה ה-19 פורסמו רומנים רבים בעיתונות. 

 

"יקירנט" הוא רומן רשת קלאסי, אם ניתן לייחס קלאסיות לשיטת הפרסום החדשה. הוא מתרחש בצ"ט ואחר כך באי-מיילים, בין שני אנשים, זה שמזדהה כ"רואה ואינו נראה" וזו שמזדהה כ"נשואה שובבה". ברומן הזה חשבנו כיצד נחדש את ז"אנר רומן המכתבים הוותיק והמכובד בדרך אינטרנטית. לאור הפרסום באתר גדול ניסינו להיות שנונות ומצחיקות ולספק לא מעט הפתעות עלילתיות, אך עם זאת לא להפקיר את העומק, התבונה והרגישות. לעובדה שאתר גדול הסכים ללכת על דבר כה מהפכני מצידם, היה חלק נכבד בהצלחת הפרוייקט.

 

כאן אני מביאה קצה קצהו של פינג פונג "המאבק בין המינים" שמתנהל בין גיבורי הרומן. ניתן לקרוא את כל הפרקים בווי נט, כאן. או להוריד את הגרסה הארוכה במלואה מהאתר שלי, מכאן. וכאן יש ראיון שנערך איתנו על אופן העבודה.

 

 

 

נשואה שובבה

רואה יקר! אני מקווה שלא נעלבת שלא כתבתי כמה ימים. הייתי צריכה לקחת את הזמן כדי לעכל את הדברים. (אני מודה שדי זיעזעת אותי בדבריך).

   אוי רואה! רואה, יקר! אתה לא שופט אותי קצת בחומרה? אתה לא עושה את זה מעמדה של רווק מריר? אני חייבת לומר לך שככה זה נראה מהצד. אני יודעת שרווקים נוטים לחשוב שנשואים תמיד מצטדקים, ושחיי נישואים זו ההצגה הכי גדולה בעיר. אבל תרשה לי להאיר את עיניך: על חיי הנישואים בנויה הציוויליזציה, ובלעדיהם אנא אנו באים?

   וגם אתה, גם אתה, רואה יקר, לא נראה לי כזה שמח ומבדח מעובדת רווקותך. האם אתה רווק מבחירה? מכפייה? מנוחות? מעצלנות? מפחדנות? לא היית רוצה לחיות בקן חם, עם כמה צאצאים מתוקים שמשתובבים לידך על השטיח, כשאשת חיקך מכינה משהו טעים לאכול ואתם מתכרבלים יחד מול הטלוויזיה? אחרי הכול, לא זו תמצית הנישואים? להעביר יחד בשלום ובנעימות את גל הצונאמי שנקרא חיים?

    ונישואים לא חייבים להיות דו-קרב עם פצועים ונפגעים, רואה יקר שלי. אם קצת מבליגים, קצת מוותרים, קצת מעגלים פינות, אפשר לחיות יופי אפילו שמונים שנה. הנה, אפילו סבא וסבתא שלי עדיין יחד, קצת מקטרים, קצת מתלוננים, אבל רק מחמת ההרגל. זה נראה לך מיושן? בנאלי? מסריח מבורגנות? והרי אתה נזהר מבורגנות כמו מאש, נכון, רואה יקר?

   כן, כן, לא כולנו קורצנו מחומר של זאבים בודדים. אבל הרי אתה אמן, אז אני מניחה שככזה אתה מעדיף את הבדידות הזוהרת על פני כמה פישרים קטנים שיתרוצצו לך בין שרעפי המוזות. אני צודקת או אני צודקת?

    וגם אתה, רואה יקר, הו, כן, גם אתה מתבכיין כמו כל העדר. מה רע לך, תגיד? בחרת לחיות במגדל השן שלך (אני מקווה שהוא לפחות מעוצב, ושאתה לא גר כמו כל הרווקים בשמעטע שנקרא בטעות נכס דה-לה-ניידי), בחרת לארח במיטתך פה ושם איזו עלמה (שגם כלפיה אתה בטח מתקמצן – ברגשות, בלפנות מקום במיטה, בלישון בג"נטלמניות על הכתם, באיזה קרואסון חם בבוקר. ואולי אתה מאלה שמזמינים לה מונית חמש דקות אחרי הזיון?). אז אל תבלבל לי את המוח, ואל תצייר לי תמונה פתטית של רווק מסכן ודפוק, עם בעיות נפשיות מכאן ועד הרצליה פיתוח!  יש לך בעיות עם אימא ואבא? יש בספר של "מכבי" טונות של פסיכולוגים שישמחו לארח אותך על ספתם!

   חשבת שתצליח להוציא אותי משלוותי, רואה? חשבת שתנער קצת את הבורגנית הקטנה? לא ולא, יקירי, לא את הבורגנית הזאת! אני בורגנית וטוב לי. ובעמי אני חיה!

      

הרואה ואינו נראה

וואו, שובבה, מילים כדורבנות. שואגת כחתולה על גג פח לוהט. תני לי רגע לקחת כוס מים, להתאושש, לנשום עמוק ואם אפשר, להתבכיין קצת ביני לביני על מסכנותי: אחת שאני מתכתב איתה, ועוד בצ"ט, ועוד איזה נשואה משועממת, טכנאית רנטגן שממצמצת בלי הכרה לאיזה רופא הומו שלא שם עליה בכלל, היא, אפילו היא, בלי לראות אותי, בלי לפגוש אותי, בלי לבצע בי – מתחרעת עלי!

    מווא, מתבכיין? כולה דיווחתי לך בבידוח הדעת על אירוע מביך/מצחיק/לא מי-יודע-מה-מוצלח, שקרה לי. מה שנקרא: "חשפתי את עצמי". ואת – מתוך מגננה? – קראת לזה מתבכיין. כי תדעי לך שכל קשר ולו קלוש שבקלושים בין שני הדברים הוא מקרי.

     לידיעתך, נשואה שובבה, עם כל כיסופיי לאהבה ולזוגיות משובחת כשלך, אני לא בוכה על רווקותי. טעית בי, ובגדול. אני שלם לחלוטין עם מצבי, בניגוד מוחלט אלייך, שובבה, שאם אני עושה אחד ועוד אחד…

    זה שלא ענית על שאלתי: "על מה חשבת כשנכנסת לאתר, ומה בעצם את רוצה ממני?" רומזת לי, במיוחד נוכח פרץ המלל הלוהט מזעם קדוש, שני דברים: או שאת ממאנת לומר לי, או שאת ברמה כזו של הכחשה, שגם כשהתת-מודע שלך מנסה להרים את ראשו  המסורס ולוחש לך בחלומותייך את האמת הקשה והמביכה, אז או שאת לא זוכרת, או שאת מתביישת במה שאמר.

    ובאמת לא הבנתי למה לא ענית לי. עלו לי כמה סברות: או שנסעת עם בעלך המלכותי והילדים לצפון, לשמוח בחג בכיף עם כל עם ישראל (למה לא, שיהיה לך בכיף, כפרה), או שהוא גילה שאת מתכתבת עם גבר זר באינטרנט, משתפת אותו בתמונות מחיי הנישואים, מה שגרם לבלגן רציני, ולכן החלטת להפסיק את ההפקרות. הרי סדק במסגרת הקדושה עלול להביא לשבר, שבר למשבר, התרסקות, גירושים, אי נוחות, ומכאן הדרך קצרה לקטסטרופה, שיתוק, אלצהיימר. גיהינום!!!

     חלפו מספר ימים, ואת מתנפלת עלי כמו נמרה שמגנה על חייה המאורגנים והמכורבלים מול האח המבוערת של השגרה. ושלא תחשבי, אני לא נגד שגרה. אני בהחלט חושב שאם שני אנשים מעניינים חולקים חיים יחד, שגרתם מרגיעה, נינוחה ונעימה. הבעיה נוצרת כשאנשים משועממים זה מחברתו של זה. אבל את הלא אינך משועממת! את פורחת בחברתו המסעירה של בועלך היקר (תגידי, הוא יודע עלי?). וכשאתם מזדיינים – סליחה, הרי אצלכם, בעדת הבורגנים, אומרים יחסי מין, אז כשאתם מקיימים יחסים, אני לא תקוע לך באמצע, רואה ואינו נראה?

    אז מי שמבלבל כאן במוח, שובבית יקרה, זו את. כי את רוצה ממני משהו, ולא, לא היית ממשיכה להתכתב איתי.

   חג נביעות שמח!

 

נשואה שובבה

רואה יקר, הפעם לא ראית כלל לליבי. אני חוששת שהענקתי לך קרדיט מוקדם מדי. ראיתי בך את האמן הרגיש שאתה רואה בעצמך, ומסתבר שלא היו דברים מעולם! אינך אלא הולך בטל כמו כל הגברים. במדורי הפסיכולוג לשירותך בעיתוני הנשים יש לגברים כמוך מינוח קבוע: "נעדר רגשית".

   אתה, כמו כל הגברים, מסתובב סחור-סחור במקום לראות ללב הבעיה. נשים, טומטום יקר שלי – וכדאי לך ללמוד ממומחית, רוצות גבר שיבין לליבן, שיקנח דמעה נסתרת – ולא, אלו לא דמעות של זעם קדוש, אלו הן דמעות קדושות! אנחנו הנשים קדושות. אנחנו קדושות בגלל כל החרא שאתם מאכילים אותנו. אנחנו הקדושות המעונות של החיים.

    אנחנו סובלות מהקפריזות שלכם, משיגעון הגדלות שלכם, מהאטימות שלכם, מרגישות-היתר שלכם כלפי עצמכם, מהאיסטניסיות שלכם, מהאינפנטיליות שלכם, מחוסר הבררנות שלכם בנוגע לנשים (רחל איתן, הסופרת האהובה עלי, הגדירה את זה: "אחד שתוקע את ה— לכל חור מלוכלך"), אפילו מהריח שנודף לכם מהרגליים.

   ואחרי כל זה אתם עוד מצפים שמאיתנו נהיה עדינות, מבינות, רומנטיות, בשלניות אדירות ו – שיא החוצפה! – שנסריח מסקס! למה מה? מה תרמתם לעולם שמגיע לכם יחס וי.איי.פי שכזה?!

   ולמרות מסקנתך הנמהרת כאילו אני מהללת את נישואיי, וגרוע מזה, מרוממת את בעלי למדרגת אלוהות, דע לך שאני רחוקה מזה, כמו שאתה רחוק כעדותך מלהיות רווק מתבכיין. (אבל את זה, יקירי, עוד נבדוק בציציות!).

   הנה, היום בבוקר הפרינסס אמר שהוא לא יבוא איתי אחרי הכול לרופא בשביל הקטנה שלנו. (אני כבר מצהירה בפניך שאין לי שום כוונה לספר לך מה יש לה, אני לא זקוקה לרחמים שלך). מכל מקום, אחרי שהוא לגם במצמוצים מעצבנים את תה הצמחים שלו, אחרי הגרעפס המסורתי, אחרי החיפוש היומיומי הפתטי אחרי מפתחות המכונית, ואחרי ששאל אם כיבסתי לו את בגדי הטניס בשביל המשחק מחר – אתה יודע מה עשיתי? שברתי את רקטת הטניס היקרה שלו! נשברה לשניים כמו מקל כביסה, כמו קיסם שיניים. הפרינסס נשאר עם פה פתוח. אחרי שנייה ברח החוצה כמו חתול שבעטו בו.

    כך נגזר עלינו, הנשים. אחרי שאתם מפסיקים להיות פרינס צ"ארמינג, אנחנו נשארות עם שמן מקריח, בעל שפיכה מוקדמת ופטריות ברגליים, שמפרפר בכס מלכותו וצווח מפחד.

    

הרואה ואינו נראה

אילו גלי צונאמי פורצים מפיך, שובבה. אילו ניפוצי מקלות דרמטיים. אני תוהה מה זה אומר. אולי מקל הטניס של בועלך-רגליים-מצחינות מייצג אצלך (בתת מודע – שמעת על המונח?) איזה מקל אחר בגופו שידע ימים טובים יותר?

   תודי, יקרה, שנשבר לך הזין ממנו, אז שברת לו את המייצג החיצוני של האיבר היקר. זאת דעתי, בכל אופן, דעתו של "הולך בטל נעדר רגשית", או בקיצור: דעתו של החרא.

   אז הקקי הקטן הזה, עבדך הנאמן, הבטלן, המפונק, המגלומן והמסריח, מציע לך תסריט שלבטח מתנהל על בסיס יומיומי במגרש הטניס של בועלך. זה הולך ככה:

    המקל הידוע לשמצה חובט בחן בכדור הבתולי והקל (בתולי, אך מה מתמסר!), עובר ממנו למתחרו, מיד ליד, מיד ליד. "אוי," מהרהר בחורנו בין מסירה למסירה: "איזה מדליקה השחקנית מהסרט אתמול בטלוויזיה, ההיא עם החצאית הקצרצרה של מעודדת… איך  היא הרימה את הרגליים והתמסרה לבנים, עברה מיד ליד, מיד ליד…" וחובט בשיא אונו. ומי, מי חובט הכי חזק במקל? מי שולט בתנועות הקצביות ולא, לא גומר מהר או חס וחלילה מתעייף. אבל אז, למרבה הזוועה, הזרוע שאחזה במחבט באון לפני רגע נשמטת באחת, שובתת מהנפה, כי נגמר הכוייח, שיט!…

    טוב, סתם דעה של זכר נצלן, בכיין ומגעיל. תעשי איתה מה שאת רוצה. בכל אופן, אני חייב לומר לך שנוכח ההתנהלות האחרונה איתך, אני חושש לחיי. רועדות לי הביצעקלך ממך: אמא"לה!

    פעם, כשהייתי בן עשרים, חברה טובה שלי סחבה אותי לפגישה של פמיניסטיות. הייתי הגבר היחיד במקום. זכיתי ביריקות של מבטים עוינים ולחשושים סטייל כת השטן ליוו אותי כמו אד של סרטים מצוירים. אמרתי לעצמי: תירגע, הן לא ציפו שתגיע, אתה יכול להתקפל מתי שבא לך.

   בהתחלה נשארתי בגלל הסקרנות. ציפיתי שהן ידברו על נושאים קונקרטיים כמו שוויון זכויות, שכר שווה בעבודה, כאלה מין – אבל לא ולא. הנושא שתפח ועלה כמו עננה רדיואקטיבית היה שנאת גברים. כולן שם שנאו אותי שנאת מוות, רק בגלל שיש לי שקיק ביצים בין הרגליים. הרגשתי כיצד הוא (ואני) מצטמק מרגע לרגע, ולא יכולתי בשום אופן להתרומם על רגלי ולברוח. ויש לי חדשות בשבילך: זה קרה לא בגלל שאני כמו כל הגברים, פחדן אפס, אלא שכל אדם באשר הוא אדם, אישה או גבר, שנתקל באנרגיות קולקטיביות כל כך שליליות, מפחד. תתפלאי, שובבת הברזל שלי.

    מה שהיה לי נורא משונה שהיו שם כמה בוצ"יות, חלקן הלכו על מראה קלינט איסטווד וחלקן על מראה נהג המשאית. הן הלכו על זה עד הסוף:  שיער קוצים, וסט מחביא שדיים, הליכה גסה, ישיבה של סוור בנמל אשדוד. ואני, הנקניק שבחבורה, לא הבנתי: אם הן כל כך שונאות גברים, למה הן מתחפשות לגברים?

   את, שובבה, שמה אותן בכיס הקטן עם ההכללות הפשיסטיות שלך, עד כמה אנחנו, כ-ו- ל-נ-ו, מאמללים אתכן, הקדושות המעונות, קורבנות המין האנושי כולו. נידונות לסבל נצחי בגללנו, המין הנאלח, תלויות לכן כמו מריה על קצה הצלב, מזילות דמעות שקופות מצער קמאי בן אלפי שנים… וההמון נדהם: "נס! נס!" וכולם עולים לרגל לצפות בך, יורדים על ארבע, משתחווים ומתפללים אלייך – קדושה של רנטגן – המזילה דמעות על חייך. אך לפתע פתאום, בין הדמעות, מפציע בפנייך חיוך קטן של אושר… לרגע הזה חיכית, מאמי, כל מה שרצית היה קצת צומי.

    ואת זה, אפילו אני, המוגבל, "הטומטום היקר" – מבין, ואפילו מקבל את הצורך.

    אבל לחוד הרצון הלגיטימי ליחס טוב מבעלך והציפייה לשיתוף במטלות הבית, ולחוד ההכללות (או הקדושות). כי אתן לא קדושות בכלל, ואנחנו בטח ובטח שלא. צר לי לנפץ את בועת הרחמים העצמיים הפיוטית שלך, אבל הרי לך יקירה מבזק חדשות: אף אחד לא קדוש! מי שקדוש לא אנושי, לא מוכתם בחולשות אנושיות ולא טועה אף פעם. ואנחנו, צר לי לבשר לך – אנושיים.

   כן, אני מודה שאנחנו מוגבלים הרבה יותר מכן. אנחנו לא נוהגים לנתח כל דבר בינינו לבין עצמנו או בינינו לבין חברינו, לכן רובנו לוקים בחוסר מודעות עצמית מביכה. אם לדוגמה אתן שואלות אותנו את השאלה הדוחקת: "אז מה אתה רוצה מהקשר?" התשובה הנפוצה שלנו היא תמיד: "לא יודע," תוך נעיצת מבט חלול בנקודה דמיונית בחלל.

   אבל אתן הלא יודעות הכול ומייד עונות במקומנו. הכול כבר מנותח ומנומק להפליא במוח הקטנוני שלכן. ולנו לא נותר אלא להנהן ולגמגם בהסכמה. אם הייתי מסביר לך מה מקורה של התשובה המתחמקת, חוששני שהיית עונה לי בפרץ קללות שהיה שם את כנותי (ואני באמת כן איתך) במשולש של הזבל בכיור, ולכן אני נמנע מזה, ברשותך, בשלב זה.

     ואגב, זה יישמע לך אולי מגלומני להחריד, שחצני עד כדי גועל, אבל יש לי תחושה שאירוע שבירת המקל של בעלך קשורה לנוכחותי המשונה בחייך.

    וצר לי, באמת, שיש בעיה עם הקטנה שלך. כשתרצי, תספרי לי. למרות מה שעבר בינינו, אני עדיין כאן בשבילך.

 

* כל הזכויות שמורות ליעל ישראל ולנולי עומר