בננות - בלוגים / / אל תיגעו בנו
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

אל תיגעו בנו

 

ויכוחון קטן התעורר בין אומי לרונן, בפוסט של אומי על גברים שמפשיטים אותך במבטם ברחוב, וחמור מזה, אלה שממש נוגעים. אומי סיפרה בתגובתה על נער קטון שנשק לה בחוצפתו, בנערותה. בעיני רונן זה נראה חמוד ושובבי, נוגע ללב,  אולי אפילו רומנטי. אילו כוונות רעות כבר יש לנער רך בשנים?

 

  ואני, שאוהבת את אומי ורונן מאז שהכרתי אותם כאן בבלוגיה, ושניהם מדברים על ליבי בפוסטים שלהם, רוצה גם להשכין שלום, גם ליישר הדורים, וגם להסביר לרונן, שליבו רך, חם ומתמסר, את זה כבר הבנתי, למה אפילו מחווה כזו של נער קטון לא עושה לנו טוב.

 

  המון גברים לא מבינים את זה. בעיניהם, אם אישה תחמיא להם, תשרוק להם, תנשק אותם על הלחי, ואפילו קצת יותר מזה, נראה לרבים מהם מפתה מאוד. שאלתי לא מעט גברים, והם אמרו שהם היו שמחים לו בחורה הייתה נושקת להם ברחוב, לו החמיאה, לו חיזרה.

 

   אנחנו, כל הנשים שדיברתי עימן במהלך השנים, לא מתות על זה. זה יוצר בנו תחושה של פלישה לפרטיות הגוף. גם אם לא מדובר בנגיעה גסה, ובעיקר במקומות הפרטיים יותר: חזר וישבן, אנחנו לא אוהבות שגברים שאנחנו מכירות ולא באינטימיות איתם נוגעים בנו. אנחנו לא אוהבות ששורקים לנו. שזורקים לעברנו "מחמאות". התחושה שזה נותן לנו היא של חתיכת בשר. כאילו כל ישותנו אינה אלא גוף, אליו מתייחס הגבר. וזו לא הרגשה נעימה בכלל.

 

   לאורך כל שנות בחרותי הייתי עוברת למדרכה ממול לו ראיתי יותר מגבר אחד לפניי. עם אחד הייתי מסתדרת כבר, אבל קבוצה תמיד עוררה בי איזה פחד עלום, גם כאשר לא היו לגברים האלה שום כוונות רעות כלפי. פעם, בצרפת, בערב, מכונית עם ארבעה גברים עצרה לידי. ייתכן שהם לא התכוונו להרע לי, רק להתחיל איתי, לנסות לראות אולי ייצא איתי משהו. אבל הפחד שמילא אותי היה משתק. נסתי משם בריצה מטורפת. גבר לא יבין זאת. אישה תבין זאת. תבין את תחושת הרדיפה שנוצרת בלב כאשר הרחוב הופך מבחינתך כאישה למין ג"ונגל. את מרגישה תמיד כניצודה.

 

  אני חושבת שגברים לא מבינים את זה, כי אליהם לא התייחסו ולא מתייחסים כאל גוף בלבד. אלינו, הנשים, התייחסו תמיד כאל גוף, בין אם זה נטבע בתודעה הקולקטיבית שלנו כנשים, ובין אם זה קרה לנו בבית, במשפחה או בחברה. וזה נורא לא נעים שמתייחסים אלייך כאל אובייקט. אינך שואל אובייקט אם ברצונו שיגעו בו, אתה פשוט נוגע. אותו נער קטון שנשק לאומי לא העלה על דעתו שאולי היא לא רוצה שנער שאינה מכירה, אפילו ילד, יישק לה. הוא עשה את מה שגברים עושים בנשים יום ביומו: נגע, כאילו מותר.

 

  ודווקא מפני שהיה זה ילד, זה מזעזע אותי יותר. שאפילו ילד קט, שליבו עדיין רך, שההורמונים רק החלו לפעול בו, עדיין לא גועשים בטרוף, ואינו כאחד הגברים הבוטים, אפילו הוא חשב שמותר לו לגעת בנערה מבלי לשאול את רצונה.

 

 

 

  

 לפוסט של אומי
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1797&blogID=39

  

 

  

 

   

 

 

 

 

 

 

 

 

     

 

 

27 תגובות

  1. אני חושבת שמה שרונן התכוון לומר, ואולי לא כל כך הצליח, זה שיש הבדל בין גבר דוחה וחרמן שחושב שאשה היא חפץ, אובייקט מיני שאפשר לנהוג בו ככזה, לבין ילד שאינו מודע להשלכות של מעשיו, ומניעיו "תמימים" או לפחות חסרי מודעות לספקטרום הרחב של מעשהו. ראוי לנהוג בו באופן אחר.
    אני נוטה להסכים איתו. אי אפשר לדון אותו באותו האופן. יש לחנך אותו ולהסביר לו. וגם יש לו יותר סיכוי להבין, כנראה.
    ועכשיו – המטח! (מתכסה…)

  2. שירה, גם אני הבנתי את דברי רונן, ובעיני, דווקא הקלות הזו שבה אנחנו תופסים משובות בנים רכים, היא הבעייתית. זה לא רק עניין של חינוך, אלא של תפיסת עולם שלא עוברת מהעולם. שאפילו נער קטון ונבוך שבוי בה. ולכי תחנכי. יעזור אם יגידו לו בבית ספר, כשכל הגברעם שהוא רואה סביבו ובטלווזיה וברשת ועוד, עושים ברשות הגוף הפרטית של האישה כחפצם?

    • יעזור, נראה לי, אם כשקורה המקרה, (אם קרה) לעצור רגע, לחייך לאותו ילד, לעצור ולהסביר לו מה לא היה בסדר במה שעשה. לדבר אליו כאל אדם. להסביר לו בשקט, בנועם. לא בטוח, אבל אולי. מה שבטוח לא יעזור, זה להתעצבן, להוקיע אותו, ולהמשיך ממורמרת הלאה… כך נדמה לי…

      • שירה, הבעיה היא לא הילדים, אלה המבוגרים, החברה. אדרבא הסבירי לילדים בנועם. אבל אני חוששת שהמסרים החמורים שהוא קולט מהסביבה, ההורים, המדיה, חזקים בהרבה מכל הסבר בנועם בכיתה. זה כבר דברים שהן כל כל מושרשים, שיהיה קשה לעקרם.

        מה תעשי נגד ילדים שרואים סרטי פורנו, שם גוף האישה הפקר ממש? איך תילחמי בזה?

        • ובהמשך לזה שירה: אני לא מוקיעה את הילד, אלא את החברה שנותנת לעולם כמנהגו לנהוג. את החברה שרואה בזה משחקי גבולות של ילדים, בשעה שיש כאן סוגיית הפליית מגדר חמורה, כפי שכתבתי לרונן.

  3. יעל אני חושבת שאת נהדרת.
    האופן בו את מצליחה להעביר ולהסביר דברים בלי טיפת תוקפנות מעוררת התפעלות. אני מתקשה הרבה פעמים לנטרל את התוקפנות שלי כשמדובר בנושאים הללו. אולי כי הם כל כך כואבים ודחופים בשבילי.

    • זה מתחיל מגיל צעיר מאוד. אין לי שום ספק בכך.
      אני עובדת עם ילדים וילדות בני 12 ורואה הרבה פעמים ויכוחים פמיניסטיים לוהטים בין הבנות לבנים.
      אז נכון שזה חלק מהגיל ומשני המחנות שמתחילים למצוא עניין אחד בשני, אבל פעם זה לא היה.
      זה דווקא הצד החיובי של העניין.
      אני חושבת שגבר כנראה לא ממש יכול להבין אותנו.
      הדרך העצובה שאני מצאתי להסביר את זה לגברים היא לשאול את השאלה הנדושה-
      "ומה אם זו היתה הילדה שלך?"
      עצוב כי זה שוב משחק לגברים על הרכושנות ועל הצורך להגן על נשים אבל לפחות אפשר לטעון שלו היינו שואלים על בן ממין זכר גם אז רוב האנשים היו מבינים יותר.
      דווקא מה שאומי תיארה על גיל ההתבגרות הוא הרבה יותר מזעזע, כי הכל כ"כ רגיש ופגיע בגיל הזה ומצד אחד נורא מסקרן לעורר עניין ומצד שני מאוד מפחיד.
      כל דבר הוא דריכה על יבלת, בפרט כשזה נוגע לגוף.
      אגב- אתמול הסתכלתי בקטלוג פוקס החדש שהגיע לביתנו בלי אזהרה לפתוח אחרי גיל 18.
      אז נכון שזו פדופיליה פורנוגרפית רכה בהרבה ממה שהיה בשנים הקודמות – אבל חלק מהצילומים כ"כ דוחים וישירים שבא להקיא.
      סתם דוגמא לאיך המסרים האלה שוטפים את המוח בגיל צעיר מאוד.

    • תודה אליענה. כבר התחלתי לחשוב שאני כותבת בתוקפנות מרירה.

  4. רונן א. קידר

    הגבתי גם כבר אצל אומי, אבל הייתי רוצה להסביר את עצמי קצת יותר בצורה מפורטת כאן.
    קודם כל, התגובה שלי היתה שאלה, שבאה מתוך רצון כן לדעת ולהבין, ולא כדי לתקוף. בקריאה נוספת אני יכול להבין איך זה נראה כמו אמירה ממעיטה, אבל כל כוונתי היתה לשאול מה המנגנון שמפעיל את התגובה הזו של תחושת ההשפלה גם כשלא קיים בעצם איום. בעצם חיפשתי תשובה מהסוג שיעל נתנה בפוסט הזה. אני מתנצל אם השאלה התפרשה כהתקפה.
    שנית, הכוונה שלי אכן היתה דומה למה ששירה כתבה, ואולי אפילו יותר תמימה ממנה. לי היתה תחושה, מתיאור המקרה, שלא מדובר במצב של "ילד שחשב שמותר לו לגעת בנערה מבלי לשאול את רצונה", אלא של ילד שחש שיש איזה איסור על כך (כמו האיסור על טיפוס על גדרות או הפרעה למורה בשיעור) ומתוך איזה רצון להעיז, או להרשים את החבר"ה, חרג ממנו. מעין מעשה קונדס שהתגובה המתאימה לו היא לתפוס את הילד ולעשות לו נו-נו-נו. אחזור ואומר שאני לא מדבר ספציפית על הסיפור שתואר שם; יכול מאוד להיות שפספסתי לגמרי את תמונת הסיטואציה.
    ילדים, בניגוד למבוגרים, פועלים מתוך דחפים, ויש להם הרבה פחות גבולות. התחושה שלי היא שמעשה מהסוג הזה שייך יותר לנסיונות הכלליים לבחינת גבולות של ילדים בתחילת גיל ההתבגרות (אם היה עובר שם איש מבוגר, אולי הם היו זורקים עליו כדור. או שמים לו רגל) ולאו דווקא לאיזו תחושה של בעלות על גוף האישה.

    • רונן, עובדה שילדה או נערה לא תעשה את זה. אז זה מחזיר אותי למסרים המחורבנים שילדים וילדות עדיין מקבלים מאיתנו. שילד מעודד לגעת, להעז, להשתובב יעני, להיות גבר קטן ילדה לא. ולא רוצה שהיא תעז, גם לא רוצה שהוא.

      רוצה שגם בנים קטנים יבינו שגופו של אדם הוא ברשותו בלבד, ואין כאן משחקי העזה שובביים, כדי להרגיש קצת גבר קטן. שהרי מכאן זה נובע. לו היתה זו סתם שובבות ילדותית, גם ילדה היתה נוהגץ כך. ולא כן הדבר. זה כן מחזיר אותנו לסוגיות ההבדל בפסיכיקה ובהתנהגות בין המינים.

      שוב סוגיית מגדר עמוקה, ולא רק עניין נקודתי על הגבולות של ילדים.

      • ורונן,

        האם קיבלת נשיקה מילדה ברחוב?

        וזו שאלה גם ליתר הגברים.

        אני משוכנעת שלא. זה בעצם עיקר הויכוח כאן

        • רונן א. קידר

          לא, לא נישקה אותי ילדה ברחוב (וכן, אני בהחלט הייתי שמח לקבל נשיקה כזו, לפחות כילד), ואני מוכן לקבל שילדים בגיל ההתבגרות שונים משמעותית מילדות, ושההשתובבות שלהם שונה (גם אם, שוב, היא לא בהכרח פונה כלפי המין השני, ולא בהכרח מתבטאת במגע גופני). השאלה (הקלאסית) היא כמה מזה הוא עניין חברתי ועד כמה זה עניין ביולוגי (גם חתולים מתבגרים יתקפו כל דבר שתשימי לידם); לי די ברור שגם וגם, וזה לא רק "המסרים המחורבנים שהם מקבלים", אלא גם הטבע הביולוגי וההורמונלי שלהם (ולפני שיתנפלו עלי: זה **גם** עניין חברתי, ויש הרבה מה לעשות מבחינת החינוך).

          אבל גם ילדות בגיל ההתבגרות מסוגלות למעשי קונדס, לחוסר כבוד לפרטיות וכד". לא יצא לי לקבל נשיקה מילדה ברחוב, אבל כן יצא לי (כילד) להיות מושא למבטים משפילים, לצחוקים ולהתיחסויות לא נעימות של ילדות שלא הכירו אותי כמעט, וגם לחדירה לפרטיות (בדמות כל מיני סוגים של אלימות) מצד בנים אחרים. בגלל זה קשה לי לראות את זה כסוגיית "הבנים על הבנות".

          האם אפשר וראוי לחנך את הנערים והילדים הצעירים ליותר כבוד לפרטיותו ולגוף של האדם? בהחלט ראוי, והשאלה אם אפשר תלויה בשאלה שהעליתי לעיל (כמה מזה ביולוגי וכמה מובנה חברתית). ועדיין אני מתקשה לראות למה נשיקה על הלחי חמורה יותר, נניח, מחבורת ילדים שמציקה לילד אחר בדחיפות "קטנות" או משהו דומה.

          • אוהו, בנות יכולות להיות אכזריות לא פחות. אצלינו היו שתי בנות תוקפניות ובוטות מאין כמותן שתפסו יום אחד איזה בן, הפשיטו אותו והרביצו לו כאילו אין מחר. סיפור אמיתי.
            די לחד מימדיות.

          • נכון רונן שיש הרבה סוגי אלימות ואכזריות וילדים יכולים להיות מומחים בזה לא פחות מאתנו. גם קלעפטיות של בנות יכולה להיות עינוי נורא. וכל אלימות פולשת אלינו למקומות הכי פרטיים.
            אבל כאן היה דיון ספציפי בסוג של פולשנות שאפילו לא נחשבת לאלימה. היא נורמטיבית. היא גם מאוד גבלוית מפני שיש מי שיראו בה מחמאה , גם בין הנשים. ולעתים זה כך אפילו לדעתי – זה מאוד עדין.
            אבל פעמים רבות מדי זה לא עדיין בכלל ובודאי שלהבניות החברתיות יש כאן מקום (ואני מסכימה איתך שהם כנראה נולדים עם הצורך בבניית זהות מגדרית. לאט לאט לקראת גיל שלוש ואחר כך בכלל הבנים נגד הבנות וכו")-
            המצב שאת יוצאת ממעלית וגברים לא מפנים לך את הדרך כדי שתצטרכי להבקש שוב או להתחכך בהם (קרה לי לפני שבועיים) – זה לא נחמד ולא מחמאה ולא התחיל כשהם הגיעו לגיל 40. משהו אי שם בילדות שלהם כבר כיוון לזה ולכן ילד בן 11 יכול להיות שובב, רק יש מקומות שלא צריך לחייך בסלחנות כי הוא המתחכך של מחר.

            • רונן א. קידר

              לא צריך לחייך בסבלנות, אלא להגיד נו-נו-נו ולא עושים ככה!
              קשה לי קצת עם העמדה של "כבר בגיל 11 הם כאלה כי לימדנו אותם להיות כאלה". לזדעתי זה להיפך: הם כאלה בגיל 11 כי ההורמונים שלהם משתוללים; המשימה היא להציב את הגבולות, לחנך ולהבהיר מה לגיטימי ומה לא, כדי שהם לא יגררו את זה מגיל 11 הלאה. אבל להעמיד את הילד בן ה-11 על מדרגת "הגבר החרמן", יחד עם (נניח) חיים רמון ומשה קצב, זה בעצם חוטא למטרה, כי זה מוותר מראש על היכולת להסביר לו, לתת לו להפנים סולם ערכים אחר.

              • היי יעל, אני עם אליענה — ממש.
                והיי רונן, (סליחה, הייתי צריכה להתמלא בקצת גלידה לפני שהתיישבתי שוב לכתוב…) או-קיי, אומר לכולם ששאלתי בפוסט שלי את רונן אם התחושות שלו למקרה היו משתנות אילו היו ניגשים אליו כנער שני נערים קטנים ממנו — ובכוונה אמרתי נערים — והיו מנשקים אותו. והוא ענה שלא היה לוקח את זה יותר רע מסתם מעשה שובב של ילדים וזה היה עובר לו תוך עשר דקות.
                אם כך, אין לי מה לומר.
                יש פער ענק כאן בין התחושות, כי אני זוכרת את המעשה שקרה לי לפני כ25 שנה כאילו היה זה אתמול.
                ואני גם דואגת איפה הנער-האיש הזה היום.
                ובכלל, אני חושבת שההבחה שאתה עושה כאן בין ילדים בני 11 — ולמעשה, זו רק הערכה שלי — לא תופס היום כמעט בכלל אם רק פותחים את העתון ורואים את מעשי האונס הנוגעים ל"ילדים" בגילאים האלה.
                ורק דבר אחד נוסף, היו כמה — נדמה לי ורד ושירה — שדיברו על זה שיש להסתכל את "התוקף-מטריד" ישר בעיניים ולחייך אליו וכו", אבל בנסיון שלי — ואני מניחה שאני לא לבד — ברוב הפעמים הם פשוט לא נשארו במקום. כמו היהלד שנשק והמשיך הלאה לפני שבכלל ידעתי מה קרה, או היד שהרגשתי מישש את את החזה באוטובוס פעם, או בשוק פעם, או על הקירות של העיר העתיקה — התוקף מישש ועבר הלאה — ומשאיר אותך עם תחושות ההשפלה ופגיעות לתמיד, מבלי שניתנה לך בכלל אפשרות להגיב.
                ואני — ברוך ה" — מדברת מנסיון של מעשים קלים בלבד!

                • רונן א. קידר

                  אומי,
                  ניסיתי ארוכות לחשוב מה הגורם הזה להבדל בתגובה, ואני חושב שהוא קשור קצת לתחושת חוסר-האונים. נדמה לי שמה שהופך את החוויה לקשה זה התחושה שמאחורי הילד הספציפי הזה עומדת הגמוניה שלמה שתומכת בו, מערכת שלמה שמאפשרת לו לחשוב שהוא בסדר. ברור לי שמדובר על ניסוי מחשבתי היפוטתי עד בלתי אפשרי, אבל אני תוהה מה היה קורה אם, נניח, היה שוטר עומד באותה פינת רחוב, רואה את המקרה, תופס את הילד באוזן, צועק עליו "ככה לא מתנהגים" וגורר אותו שיתנצל. יש לי תחושה שבמקרה ההיפותטי-קיצוני זה החוויה היתה הרבה פחות טראומטית עבורך. בעצם מה שמקצין את הטראומה זה התחושה שאין לך שום כוח מול עולם שלם שמתנהל ככה. אם אנסה להשוות, החוויה שלי בלימודים בתיכון זכורה לי כטראומטית הרבה יותר מאשר סתם מפגשים עם ילדים ברחוב, בגלל ששם נתקלתי פנים אל פנים במערכת שהיתה חסרת אונים לעזור לי, וגיבתה יותר את הילדים שהציקו לי מאשר אותי.

                  בהערת אגב, לא הייתי מבסס את הדעה על מה ילדים עושים או לא עושים על התקשורת. התקשורת מטבעה לוקחת את המקרים הקיצוניים, וגם אותם היא מנפחת ומגזימה.

                  • רונן, חשבתי על הדוגמה שהבאת . אז כן, אם בכל פעם שהציקו לי היה שוטר מתערב, הייתי מרגישה הרבה יותר טוב ומוגנת. אני מודה. התחושה ברחוב כאישה היא לפעמים באמת כמשהו פרוץ. עדיין, בימינו, במערב "השיווני". וזו לא הרגשה נעימה. ואומי צודקת שזה תמיד נעשה בחטף, לא הבנת ה קרה והגבר או הנער כבר לא שם. יעל בר שם הזכירה את פריז בהקשר לדוגמה שלי, ואני ישר נזכרתי באיטליה. הכי גרוע. יד בישבן, ולא פעם אחת. ועד שאת מסתובבת, נעלם הגבר. וזה גם מה שקרה לאחייניתי בהודו, עם הנער שחפן את שדה, ועודה בהלם, נעלם. והחיוך הענקי שהיה לו על הפנים כשעשה זאת.. זה במטרה להשפיל, אין פרשנות אחרת. מצטערת. לא לילד ולא לנער ולא לגבר.

                    ואלימות בין אנשים, מה ששורבב פה לדיון, אינו קשור. זה דיון אחר. לא דיברנו פה על אלימות והתעללות, אלא על "להתחיל" עם אישה, כפי שרוב הגברים מפרשים מצב של להחמיא בגסות, לשרוק לך, להפשטיך בעיניים, לגעת בך ולנשק. אוהו כמה שזה שונה מהאלימות שאתם מדברים עליה, בין ילדים. כי זה לא נחשב בעולמנו כאלימות.

                    ועוד משהו רונן: ההורמונים גועשים גם אצל ילדות, ואפילו מוקדם מילדים. אני יכולה לספר לך. תאמין לי שגעשים אצלנו גם. אבל אצל הילדות זה בפנים, בפנטזיה, ואילו בנים מונחים, אם על ידי הטסטסורונים ואם על ידי התניה חברתית, לגעת ולפעול בשטח לא שלהם. מה מזה הורמונים, מה חינוך? קשה לדעת. אני מאמינה שהרבה מזה חינוך.

                    • רונן א. קידר

                      נראה לי שאולי הגענו לעמק השווה, אולי מתוך הדוגמה הזו. אני יכול להבין איך על רקע אווירה כוללת של "הפקרות" מעין זו (ואגב, ממה ששמעתי, יש מדינות "מסורתיות" רבות שבהן זה יותר גרוע. מרוקו למשל), גם מעשה תמים-לכאורה כנשיקה מילד בן 11 יכול להתפרש כחלק מה"מגמה" הזו, בגלל התחושה שהוא מקבל גיבוי מהחברה. ברור לי גם שבדוגמאות שאת נתת אכן יש כוונה להשפיל ואין פירוש אחר; נקודת המוצא שלי היא שבדוגמא שאומי נתנה (בלי להיות שם ולכן זו לא בהכרח פרשנות מוצדקת) יש מקום לפירוש אחר, לפחות מצד הכוונה (של הילד).

                      אני לא מסכים אתך שאין לזה קשר לאלימות. אומי דיברה על "תקיפה", שזה ללא ספק אלימות, ונדמה לי שזו כוונתם של רוב התוקפים-ונעלמים (וזאת בניגוד נניח ללוטשי המבטים, או הצופרים ושורקים מהכביש). אם זה היה נתפס כחלק לגיטימי מ"להתחיל", הם לא היו נעלמים מיד. בעוד שצפירות, שריקות והערות נחשבות (אולי) כדרך "להתחיל" – ועל זה אפשר לנהל דיון נפרד – מה שאומי תיארה ושאת הזכרת, כלומר מגע פיזי חטוף ואז בריחה, הוא סוג של תקיפה. זו הסיבה שהשוויתי אותו לתקיפה אלימה רנדומלית מסוג אחר (נניח, לשים רגל למישהו ברחוב).

                      על סוגיית הביולוגיה-מול-חינוך (למעשה ביולוגיה-מול-תרבות) קשה מאוד לענות, וייתכן בהחלט שאת צודקת – צריך לבדוק אם בגרמניה ובאנגליה, שם המרחב הפרטי הרבה יותר חשוב ואנשים "שומרים מרחק" גם בסיטואציות אחרות (כמו עמידה בתור למשל) יש פחות מקרי הטרדה מהסוג שתיארת.

                    • רונן,

                      סתם מניסיון של תיירת: בגרמניה ובאנגליה באמת לא נטפלו אלי ברחוב, חוץ משיכור אחד באנגליה ב-2 בלילה, וזה באמת לא דוגמה. זאת לעומת צרפת ואיטליה ויוון למשל, כל הזמן נטפלו. אז אולי גם לגיאוגרפיה יש כאן חלק. ישנן תרבויות שבאמת פחות מקבלות פלישה לתחום הפרט ברחוב. יש בזה משהו.

  5. נ.ב. זוגתי אומר לי שאם אי פעם יחזור ללמד, הנה כאן שיעור החינוך הראשון שלו! צודק.

    • רונן א. קידר

      נו, אם יצא מזה שיעור חינוך איכותי, אז לפחות יש לנו תוצאה חיובית אחת.

      אומי, אני מקווה שאת מקבלת את התנצלותי – מטרתי לא היתה לפגוע, אלא להבין.

  6. אומי יקרה
    אני אומנם מגיעה כרגיל אחרי "הקרב", רק רוצה לומר לך שאני איתך כי אני מכירה את התחושה המזוויעה הזו שעברה עלייך. על אחת כמה וכמה, שהנער הבין שאת דתייה ונשואה בגלל כיסוי הראש. זה פוגע כפליים. (ראיתי על פי התמונה).

    יעלי גם יקרה
    פריז אינו מקום לדוגמא. הגברים כאן מתחילים עם נשים עשרים וארבע שעות ביממה ללא הפסקה, נשואים ורווקים כאחד. אם יצא לך פעם לנסוע במטרו את בטח ראית את הנשים משפילות את פניהן בתוך ספרי קריאה. אם לא, אוי וואווי להן. נשים רבות מבלות במועדונים של הומואים רק כדי לעבור עבר נחמד מבלי שיתחילו איתן על ימין ועל שמאל.
    לרוב אני לובשת בגדים רחבים, רק שיעזבו אותי בשקט.

    • יעלי דארלינג, נזכרתי שבאיטליה יותר גרוע: טפיחת יד בישבן זה ממש לא להיט.

    • הו יעל (בר שם), לצערי הרב, וכפי שאת יודעת, "הקרב" הזה רחוק מלהיות מאחורנו. וזאת למרות הניסוחים של יעל — שאין לי מה להוסיף עליהם ועצם הקראיה של הדברים שלה איכשהו מנחם. לפחות קצת מדהה את הבודדות וחוסר אונים שהיא עצמה תיארה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל