הישבן המגרה של הרווי קייטל

 

לאחרונה ראיתי שוב את "עד שייצא עשן" של ג"ין קמפיון, במאית שאני אוהבת בעיקר בזכות סרטיה "הפסנתר" ו"דיוקנה של גברת", ודווקא "עד שייצא עשן" אינו מבחירי סרטיה בעיני.

 

  ובכל זאת אני נדרשת אליו. אולי כי אני במו·ד כזה לאחרונה, של לבחון את גבולות מלחמת המינים והאם משהו השתנה; אולי כי בפעם השנייה חשבתי על הסרט קצת יותר טובות מאשר בפעם הראשונה שראיתיו.

 

   קמפיון עשתה כאן את הגרסה שלה ל"טנגו האחרון בפריז" של ברטולוצ"י: רומן אירוטי מאוד בין גבר מבוגר ואישה צעירה, המושתת על מלחמת המינים מקדמת דנא, על כל האתוסים והמיתוסים החוברים בתרבות להרכבת המושגים של מין ואהבה וארוטיקה ויחסי כוחות ושליטה. בקצרה, כל מה שאנחנו מכירים על יחסי גברים ונשים. מין מילון מושגים כזה, שעף מול העיניים בשעה וארבעים של סרט.

 

   לנעלי מרלון ברנדו היא הכניסה מתמודד ראוי, הרווי קייטל, שישבנו מגרה כאן לא פחות מאשר ב"הפסנתר", למרות שבזמן צילומי הסרט עבר את החמישים מזמן. את תפקידה האלמותי של מריה שניידר האלמותית לא פחות (שהספיקו לה שני סרטים בלבד: "הטנגו" ו"זהות גנובה" כדי להכניסה מבחינתי לעמודי התווך של הקולנוע העולמי בשנות השבעים), נתנו לרכש האוסטרלי המרופד, קייט וינסלט, שדווקא אהבתי את הרעיון המצוין של חמוקים נדיבים, אלא שעליה, משום מה, זה לא עובר הכי פוטוגני. לא כל אחת נושאת על עצמה יפה קילוגרמים עודפים – את זה אפילו אני, המתנגדת להרואין שיק מאז ראשית ימיו, נאלצת לומר. 

 

   ואולי גם החיבור ביניהם לא היה מספיק "בשרני", חייתי, מיני, נואש, אלים, כפי שהיו שניידר את ברנדו ב"טנגו האחרון". אבל גם בלי זאת, יש לנו כאן חיבור, הומאז" ולפעמים ממש קופי-פייסט מ"הטנגו".

  

    קמפיון נאלצה לבנות מקפצה עלילתית כדי להכניס גבר מבוגר ואישה צעירה לצריף נידח אי שם במדבר: אדם וחווה בעמקי הערבות האוסטרליות. הפתרון העלילתי שלה קצת מוגזם ומבוזבז לטעמי: נערה שנשבית בידי גורו בהודו, אשר גבר המומחה לחילוץ בני נוער מכתות חוטף אותה באישור הוריה, ולוקח אותה למדבר ל"שטיפת מוח" הפוכה. מה היה רע בפתרון המאוד לא דרמטי של ברטולוצ"י: גבר ואישה שנפגשים בדירה להשכרה, סתם ככה, בעיר, הכי בנאלי ויומיומי?

 

   דומה שכבר כאן, באילוץ התסריטאי הזה כשלה קמפיון. אצל ברטולוצ"י הכול כל כך פשוט ועם זאת כה מרוכז, עד שהתוצאה היא הכי מטפיזית שאפשר. נוצרת שם התמודדות טיטאנים של ממש, והעובדה שזה נעשה על פי רוב בעזרת מרגרינה, בזיון האנאלי הכי מפורסם בתולדות הקולנוע, אינה מפחיתה מהעוצמה הקיומית.

 

   שניידר וברנדו נמצאים שם כדי לחיות זה על חשבון זה, כמין עלוקות נפשיות. הם ממש מוצצים זה את דמה של זו. לא במקרה שניידר מגלחת את ברנדו, וכשהוא נפצע היא מלקקת את הדם, סצינת חובה שכעבור כעשרים שנה צוטטה על ידי פולנסקי ב"ירח מר", כאשר עמנואל סנייה לוקקת את דמו של פיטר קיוטי באחת הסצינות המרכזיות ברומן הסדו מזו הקולנועי האדיר הזה.

 

   ברנדו רוצה למצוץ את נעוריה ורעננותה של שניידר; היא רוצה להפשיטו מכוחו הגברי, הסמכותי, האבהי, הפטריארכלי. בסצינות מקבילות אצל קמפיון, וינסלט נאבקת כבר בראשית הסרט בקייטל הסמכותי, הנונשלנטי בהתנהגותו כלפיה, שעושה עצמו כמי שאינו הולך שבי אחר חמוקיה, ומעליב אותה כאשר הוא טוען שעשה לו טובה כשכשכב איתה בלילה.

 

   משחקי ההשפלה ההדדיים (ובמקרה זה רצוי להוסיף גם את "ירח מר" למשוואה) מתחילים בקטן, וממשיכים בתופעות קינקיות של ממש: וניסלט מאפרת את קייטל ומלבישה אותו שמלה אדומה עם מחשוף, עד שהוא נראה כמו קריקטורה של זונה בלה (רק להיזכר בדמות של בובולינה שכל הגברים לועגים לה, בגילומה הנהדר של לילה קדרובה, ב"זורבה היווני" של קקויאניס), ואילו סנייה רוכבת על קיוטי כשהוא חבוש מסכת חזיר ומשמיע קולות חזיריים ב"ירח מר".

 

   מאבקי הכוח בין הארוס והטנטוס – המיניות והתוקפנות, ממשיכים בסצינות הגובלות לעיתים באלימות או ברמזים לאלימות. המין ההופך לבהמי ואלים בין שניידר וברנדו; סנייה המשפילה עצמה לרגלי קיוטי הבוחל בה בעיצומה של מסיבה, בסצינה שהיא מעקב קולנועי ל"ליידי קרולין לאמב", בו שרה מיילס מנשקת את מגפיו של ג"ון פינץ כלורד ביירון, שכמעט בועט בה, וזאת כדי שלא יעזוב אותה, ואילו אצל קמפיון, הרגעים בהם קייטל לוקח את וינסלט בכוח ממסיבה, כאילו הייתה חפץ.

 

     האם קמפיון הצליחה לייצר אמירה חדשה על המאבק בין המינים? האם השיגה השיג עצמאי? לאמיתו של דבר, לא. סרטה מורכב מציטוטים על גבי ציטוטים מברטולוצ"י, ואם התחילה בשלב בו הצעירה מתגרה בגבר המבוגר, כמנהג לוליטה בהומברט הומברט, הוא מסתיים בבעתה התוקפת את האישה הצעירה כאשר הגבר נכנע פתאום ורוצה אותה אחרי שעינה אותה.

 

   אחד לאחד בורחת וינסלט-שניידר, כאחוזת עמוק, מקייטל-ברנדו הרודף אחריה כמו כלב. אצל ברטולוצ"י, זה ברחובות פריז, כשהיא צווחת שמשוגע רודף אחריה, וכששואלים אותה אם היא מכירה את הגבר עימו הזדיינה במשך כמה חודשים טובים, היא אומרת שלא ראתה אותו מימיה. אצל קמפיון, וינסלט בורחת במדבר מפני קייטל המדדה אחריה ומנסה לתפוס את רגליה ולנשקן, מציע לה אהבת אמת פתאום וחיי אושר ועושר לצידו.

 

   האם השתנה משהו בתפיסת שלושה במאים – שני גברים ואישה, על פני כשלושים שנה – את היחסים בין המינים? גם כאן התשובה היא לא. לא רק ששלושת הסרטים האלה מצטטים זה את קודמיו, הם גם ציניים לגבי אפשרות של יחסי רעות ואחווה בין המינים.

 

   פולנסקי המריר הלך בחזון הביעותים האינטימי שלו הכי רחוק, כאשר סנייה הופכת את קיוטי הנכה לכלב שלה, מזדיינת מולו עם אחרים ומחזירה לו מנה אחת אפיים על האומללות שהשפיע עליה קודם לכן. קמפיון פחות צינית אפילו מברטולוצ"י, והיא מסיימת במין הפי אנד מאולץ במידה. האם בגלל שעברו כמעט שלושים שנה מ"הטנגו", כאשר ביימה את הטנגו האישי שלה? האם בגלל לחץ מהאולפנים? ואולי באמת תיתכן איזו תקווה ליחסים השבורים בין המינים?

 

   ואם תהיתם מדוע בחרתי בישבנו המגרה של קייטל ככותרת הרשימה, אומר שזה מתקשר למלחמת המינים הקטנה, שסערה אצלנו בכוס התה המבושמת לילכים, כאן אצלנו בבנניה. אומי הסעירה אותנו עם נשיקה של ילד באמצע הרחוב, ואנחנו הבננות נזכרנו בכל מיני נוגעים ומשפילים רחוביים, שהפשיטו אותנו במבטם לאורך השנים. ואני חשבתי לי, מעניין, אנחנו אף פעם לא עושות את זה לגברים, אף פעם לא נוגעות בהם כדי להשפיל. אז אולי הגיע הזמן שאני אעשה את זה ולו במילה: אתייחס לישבנו של הגבר כאל אובייקט מיני ככותרת ברשימה? מה ירגישו אז הגברים? טוב, רע?