ענווה וכינרת חוטפות מכות רצח

 

 
פרק 11: ענווה וכינרת חוטפות מכות רצח

פרק זה נכתב לזכרן של שתי "בנותיי" היקרות ענווה וכינרת, שמילאו את ליבי בשמחה ובנוחם, בפרק הזמן הקצר שזכיתי לחיות במחיצתן.

 

    בעלי הפציר לי שניקח כלבת מחמד, מפני שהוריו סירבו בילדותו לבקשתו לקבל כלב. היה זה הדבר שהוא רצה בו יותר מכל. הוא היה בן יחיד, בודד ומבודד. ואני, מובן שהסכמתי, שהרי רציתי לשמח את ליבו בתור "בני יחידי".

 

    ענווה הייתה כלבת זאב יפיפייה, בעלת ייחוס ותעודות. היא הגיעה אלינו כגורה מתוקה ושובבה, מאחד מבתי הגידול המשובחים בארץ. מיום ליום היא הלכה ויפתה, והפכה משוש חיינו. בעלי אהב אותה בטרוף. כל כך אהב אותה, שלרגעים אפילו קינאתי בה.

 

   מקץ חודשים ספורים, הוא קיבל במתנה גורת זאב יפיפייה נוספת, מגזע מעורב. קראנו לה כינרת.

 

   ענווה וכינרת התיידדו מיד, כאילו היו אחיות מבטן. אהבתי לשחק איתן, להשתולל איתן, לקחת אותן ל"רעות" בשדה ירוק ורחב ידיים מתחת לביתנו. גיליתי את כישוריהן המדהימים ככלבות רועים. לעיתים הצטרפה אלינו הפודלית הלבנה של השכנה, שגם נראתה כמו כבשה. כאשר היא ניסתה לברוח מהשדה דרך פרצה, היו ענווה וכינרת נזעקות מיד, חוסמות את דרכה ומובילת אותה חזרה למרכז השדה.

 

   הן אהבו לשנורר מאיתנו דברים טובים, בעיקר את הקצפת של ה"מילקי". הן לא רק החזירו לי אהבה, אלא אף ניחמו אותי בשעות ההשפלה הקשות שעברתי מידי בעלי.

 

   מכיוון שהוא אהב אותן בטירוף, לא שיערתי שהוא עלול לפגוע בהן. בוודאי שלא צפיתי את מה שקרה בהמשך.

 

    כשהן היו כבנות שנה, נעדרנו כמה שעות מהבית. הבנות כהרגלן לעסו בהיעדרנו כל מיני נעליים ישנות. כשחזרנו, התגלו על הרצפה ספר ומחברת לעוסים למחצה. בעלי נכנס לאטרף. הוא צרח עליהן בהיסטריה, ואז בעט בענווה ישר בבטן, בעיטה חזקה כל כך, שהיא עפה באוויר וצווחה מכאב. נדמה לי שבעט גם בכינרת.

 

   השתיים נעלמו מיד מתחת למיטה. הן ישבו שם מכונסות זו בזו, מפוחדות עד מוות. לא עזרו שום שידולים מצידי, שום מטעמים שניסיתי להגיש להן. הן לא משו משם שלושה ימים.

 

   שלושה ימים לא אכלו, לא שתו, לא עשו את צרכיהן. רק ישבו מכווצות באימה, בשקט גמור. הלב שלי נקרע. הוכחתי את בעלי על מעשיו, והוא אמר בגסות: "אלה הכלבות שלי, וזה לא עניינך!"

 

  אירוע נוראי זה חזר על עצמו פעם נוספת.

 

   היום אני מצטערת שלא דאגתי למסור אותן מיידית לבית אחר, או לדווח עליו לצער בעלי חיים. אך כשם שהייתי קפואה מפחד בנוגע לחיי שלי, כך גם במקרה שלהן. לא עשיתי כלום.

 

   אחרי כמה שבועות הן נעלמו. חיפשנו אותן בכל רחבי השכונה, לשווא. בערב התברר שהן הלכו לאחותה של ענווה, שגרה בחצר של ידידים שלנו. הן שבו איתנו הביתה, אך אני מאמינה שהן ברחו מבעלי, חיפשו לעצמן בית אחר, וקיוו שלא נמצא אותן.

 

    לדאבוני, אחריתן היה מרה מאוד. ענווה חלתה בסרטן אלים שפגע בגרונה, ומתה זמן קצר אחר כך בדמי ימיה, והיא כבת שנה וחצי.

 

   את כינרת מסר בעלי, בהיעדרי מהבית, לידי עובר אורח, גבר ערבי כפרי פשוט, ומי יודע מה עלה בגורלה. אני מקווה שגורלה בביתה החדש היה טוב יותר, אבל בכל זאת, היא הופרדה ממני בכוח, בלי רשותי, אני שאהבתי אותה כל כך.

 

    כאשר התעמתי איתו, ואמרתי לו כיצד העז למסור אותה מבלי להתייעץ איתי, הוא שוב חזר על כך שהכלבה היא רק שלו, ולכן רק לו יש זכות להחליט מה לעשות איתה. ושחוץ מזה היא לא כלבה גזעית. הוא אמר שהוא מתעתד לקנות שוב רק כלבות זאב גזעיות.

 

   מיררתי בבכי במשך שעות אחרי שהוא אמר זאת: על תשובתו האכזרית והבוטה, על הרשעות שבדבריו, כאילו רק כלב גזעי נחשב, ועל חוסר התחשבותו בי. מיאנתי להתנחם על היעדרה של כינרת מחיי.

 

     

בפרק הבא: אני וחיות אחרות