האישה האידיאלית שלי

 נייג'לה לוסון שמה. היא האישה האידיאלית שלי. הייתי שמחה מאוד לו נראיתי כמוה. פני שיש מחוטבות של אלילה הוליוודית משנות החמישים, רעמת שיער שחור הגולש סביב הפנים המלכותיות, וגוף שלא עושה חשבון לספירת קלוריות: קימורים מכאן ועד הודעה חדשה. ואם יש קצת טוסיק להסתיר, אז לובשים שמלת מקסי ארוכה של מעצבים, עם חצאית קלוש, שמסווה את העודפים שנכנעו למעדנים.

    חוץ מזה שהיא יודעת לבשל אחלה, ועל פי גזרתה העגלגלה גם לא מתנזרת ממטעמיה, והפכה בתוך שנים ספורות לאושיית תקשורת בינלאומית. וכל זה קרה אחרי שקמה כעוף החול מאלמנות קשה, אובדן בעלה, כשהיא מטופלת בילדים קטנים ובלי שום קריירה.

 
סקסית שבא למות

   אני אוהבת מאוד את המטבח הפשוט אך המתוחכם של נייג'לה. יש לי את ספריה, ואני מאוד אוהבת לבשל על פי מתכוניה שיש בהם המון חן ומשהו קליל ואוורירי כזה. אני אוהבת את תוכניות הבישול שלה, ואפילו את תוכנית האירוח שנתנו לה לאחרונה. נכון שכל קצ'קה (או קצק'ו, ראו התוכנית של אייזק מזרחי הפאתט) מקבלת תוכנית אירוח בשנים האחרונות, לא משנה אם אין לה מושג מינימלי בתורת הראיון, אבל נייג'לה היא כזאת מותק, כזאת אינטיליגנטית, שהיא עוברת את המשימה בקלות, עושה עיניים לבנים ומצ'לבטת-מתחנפת לבנות. בתוכנית הראשונה היא כמעט המיסה את ואל קילמר על לשון החמודות שלה. ואל תנסו אפילו להשוות את תוכניתה האלגנטית, לתוכנית הצולעת והמעצבנת של המגה ביץ' מרתה סטיוארט, הזקנה הבלה עם החן של קרוקודיל בפנסיה.

    בעיני, גזרתה העגלגלה של לוסון, שמזכירה את הפיגורה הנשיית של כוכבניות שנות החמישים, לפני שהטוויגיות באה וגבתה את מחירה האנורקטי מנשים שלא אוכלת מזון מוצק מאז גיל חמש – היא הכרזה פמיניסטית שאין כדוגמתה. נכון שישנה עוד מלכת מטבח דשנה, "הקונטסה היחפה", אישה חמודה, נאה ונעימה, כבת 55 לערך, בעלת עודפי משקל שכל רופא משפחה יקבל חום בגללם, אבל היא הרבה פחות מפורסמת מנייג'לה. רק חובבי מטבח מכורים מכירים את הקונטסה היחפה, ומה לעשות, אין לה את הזוהר הלוסוני שיקפיץ אותה לראש טבלת הסלבים ויהפוך אותה לרול-מודל לדשנות נשית.

   אז אנחנו מסתפקים בדשנותה הכה נשית של נייג'לה, שתסמן דרך אחרת של נשיות, שתראה לנו שגם על מסך הכסף אפשר לשמר קימורים, זרועות טיפל'ה עגלגלות, ושלא מוכרחים, בנות חביבות, להימנע מטריגליצורידים לנצח. 

זרועות טיפל'ה עגלגלות זה מאסט

    מה קצת דפוק בפרסום הלוסוני לאישה הדשנה? משהו מריח קצת פישי בזה שנותנים לאישה לחרוג מתקן המוזלמניות, רק כאשר היא כוהנת בישול, ז"א, מזוהה עם מזון משובח ועתיר קלוריות. נדמה שרק בגלל זה שהיא "מלכת מטבח" עושים הנחה לעודפי קילוגרמיה (הלא מוגזמים, אגב).

   נכון שלוסון עלתה כיתה, ועכשיו הוסיפה לשלל תאריה גם את תואר המראיינת, אבל בתוכנית שלה היא מקפידה לתת מתכון בצד גלריית הסלבים שבאים לסלונה למכור ספר, הצגה או סרט חדש.

   ואם תזכירו לי את רוזי אודונול, הביץ' מרובת הפימות, בתור מופת למראיינת נדיבת אברים, אצחק לכם בפנים. אודונול היא לא דוגמה, שכן מראש לוקחים בחשבון שהא לסביה קטנה וטובה, בוצ'ית שנראית כמו קומודה רבועה. ואם תביאו לי את מקרה אופרה כדוגמה לרול-מודל נשיי דשן, בכלל אפרוץ בגיהוקי צחוק. מיהי הווינפרית אם לא בטטה עם אמביציות להפוך לקייט מוס? העובדה שזה כבר לא יקרה במאה הנוכחית, וכבר לא לעולם בערך, רק מלעיגה את האופרה שבכל תוכנית עורכת תחרות עם אורחותיה מי רזתה כמה גרמים יותר ממנה.

    מקרה האופרה, תמיד מזכיר לי מערכון מ"סטרדיי נייט לייב", המבוסס על הפתגם מהברית החדשה: "נקל לגמל לעבור בקוף המחט יותר מאשר לעשיר למלכות השמיים".

  במערכון זה נראה השחקן-האורח ביל פולמן בתפקיד עשיר כקורח, המעביד עשרות מדענים במעבדה שבנה במיוחד, כדי למזער גמל שיעבור בחור המחט.

   מאז, אני מדמיינת את מפעל המדענים שהווינפרית מעסיקה כדי שימציאו לה את גלולת ההרזיה המנצחת. הנה היא, הכוהנת הגדולה של הפמיניזם האמריקאי בעשרה סנט, מרצה לנשים מבוקר עד ערב שהן צריכות לחיות כמוה, לקום בחמש בבוקר כדי לצעוד מחוף לחוף, לספור את הקלוריות במיונז הדל, שנמרח על לחם דל, שנלעס עם מבט של זאבה רעבה בעיניים, כאשר רואים עליה שכל מה שהיא רוצה זה להגיד לעזאזל, ולהסתער על ארבעה המבורגרים כפולים ושלוש שקיות הום פרייז, ושהרייטניג ילך לעזאזל.