הבלוג של טל עושה את מה שצריך!
לפני שנים אחדות כתבתי מאמר בשם: "מתי מפסיקה אישה מוכה להיות אישה מוכה".
במאמר הנ"ל ניסיתי לזהות את מאפייניו של אותו הרגע בו חל, או תם, התהליך אשר הופך את האישה מ"אישה מוכה", ל"אישה מוכה לשעבר".
שאלתי: האם הרגע הוא נפשי? דהיינו, הרגע בו היא גם מזהה את עצמה כ"אישה מוכה" וגם מחליטה לשנות את מצבה?
השבתי: לא בהכרח, שכן בהחלטה אין די כדי להבטיח תוצאה, ולמרות ההחלטה האישית והאמיצה, האישה עדיין יכולה להמשיך ולהיות קורבן להתעללות מבן-הזוג, בין אם היא מסכימה, משלימה, מתקוממת, או מתנגדת להכאתה.
שאלתי: האם הרגע הוא פיזי? דהיינו, הרגע בו היא למשל, מגיעה למקלט לנשים מוכות, ומונעת בשל "אי-זמינותה" את היכולת להתעלל בה?
השבתי: לא בהכרח, שכן ידוע כי 80 אחוזים מהנשים שמגיעות למקלט לנשים מוכות – חוזרות אל בני-זוגן או מוצאות עצמן מוכות שוב בידי גבר אלים אחר.
מסקנתי אז הייתה כי לא מדובר ב"רגע" אלא ב-"תהליך".
על מצחה של האישה המוכה מתנוססת הכותרת: "טרף קל". כותרת זו מזמינה אליה את הטורף חד- החושים ועלוב המוסר. כותרת זו אינה נעלמת ברגע, אלא היא שם, ורק תהליך אישי, נפשי וקוגניטיבי, תהליך הכרוך בהשקעה ובעבודה רבה – בכוחו ליצור את השינוי.
כמעט ואין אישה המחוסנת כליל מפני פורענות הטורף. כמעט ואין אישה אשר לה בוודאות "זה לא יקרה": כל בת אנוש מטבעה היא לרוב יותר פגיעה, חשופה, חלשה.
השאלה היא שאלה של מינון ושל עיתוי.
המינון והעיתוי יוצרים את הסיכוי.
יש מי שסיכוייה חלשים, קלושים, ויש מי שסיכוייה להיות אישה מוכה – "טובים".
לכאורה, סיכויי האישיים להיות אישה מוכה היו חלשים, קלושים, אפסיים כמעט; הייתי מלכת הכיתה, תלמידה מצטיינת, ספורטאית מחוננת, מדריכת חי"ר בצה"ל… הכול היה בהישג ידי. אולם למרות סיכויים אלה, כנגד כל הציפיות, וכנגד כל ההערכות – מצאוני נסיבות בהן התחתנתי, ילדתי שלושה בנים ולאחר ארבע וחצי שנות נישואין אומללות – נאלצתי לברוח אל מקלט לנשים מוכות – שם שהיתי חודש…
וההמשך ידוע ומוכר…
כאמור לעיל, הטורף, מעצם היותו טורף – מזהה את טרפו, מסמנו, וטווה סביבו את כוריו האפלים.
אולם, לא בטורף עסקינן במאמר זה, אלא בהצלת הטרף משיניו, ובמאמר זה אני שואלת: מתי מתחילה האישה להיות אישה מוכה? וכן, מהו ההבדל בין האישה שמתחילה להיות אישה מוכה, לבין האישה שמפסיקה להיות אישה מוכה?
ואתחיל מהסוף:
1. ההבדל הוא כמובן ב- כיוון: "המפסיקה" עולה מלמטה למעלה. "המתחילה" שוקעת מטה.
2. ההבדל הוא ב- מהירות: "המפסיקה" עולה לאט, השיקום קשה, התהליך ארוך. "המתחילה" – מתחלקת במדרון חלקלק ותלול.
3. ההבדל הוא ב- שליטה: "המפסיקה" – שולטת בתהליך, "המתחילה" – מאבדת שליטה ככל שהיא מתדרדרת מטה.
4. ההבדל הוא ב- קושי: ל"מפסיקה" המטפסת – קשה, בעוד שקל להתדרדר מטה.
5. ההבדל הוא ב– מחיר: לאחת יש מה להרוויח, לשנייה יש רק מה להפסיד.
אך ההבדל החשוב ביותר, המשמעותי ביותר והגורלי ביותר הוא תפקידה של החברה בתהליכים אלה: בעוד שבתהליך העצוב בו אישה הופכת להיות אישה מוכה – אין לחברה הרבה מה לעשות, האישה יכולה "לעשות זאת" לגמרי לבד, הרי שבדרך ההפוכה, הדרך בה האישה מבקשת לשים סוף לגורלה ולהפוך מ"אישה מוכה" ל-"אישה שהוכתה" – כמעט ואין סיכוי להצלחה ללא תמיכת אחרים ועזרתם, קרי, החברה, על פרטיה ועל מוסדותיה.
ולגבי השאלה הראשונה: "מתי מתחילה האישה המוכה להיות אישה המוכה", תשובתי היא חד משמעית:
לא מדובר בתהליך, אלא ברגע אחד, רגע גורלי, רגע ממנו כמעט ואין חזור. זהו הרגע בו בהתנהגותה – סימנה האישה לטורף כי הוא יכול, כי אפשר, כי היא טרף!
זהו רגע שהוא בבחינת שחור לבן.
אם תישאר שם למכה השנייה – הרי שנגזר גורלה.
המאמר פורסם בפורטל לשיוויון ולצדק חברתי
אז מה שאת אומרת בעצם זה שנשים מוכות אשמות בזה שהן מוכות כי הן "סימנו לטורף כי הן טרף"?
תגידי, מה קורה לך?
נועה, במקום להסביר, אני מפנה אותך למאמר פרי עטי אשר פורסם ברשת לפני כ-3 שנים: "אחריות האישה המוכה למצבה".
אם תקישי בגוגל – תגיעי אליו, ואם הקישור הבא יעבוד – ייחסך ממך החיפוש.
http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=2150&CategoryId=
בכל אופן, שם דנתי בהרחבה באחריות האישה המוכה על מצבה, (להבדיל מאשמה)- וברור הוא כי יש לה אחריות – מסר אופטימי.
אני אהבתי את הניתוח המעמיק,
וקראתי גם את המאמרים שלינקקת כאן.
לא ידעתי על הפרט הזה בביוגרפיה שלך, והוא מפתיע אותי.
זורק לי אור אחר לגמרי על דרך ההתנסחות שלך, שהיתה לי תמוהה קצת קודם.
מסכימה עם תשובתך החד משמעית לשאלה הראשונה. כפי שגם אני הבהרתי באתר שלי, מרגע שהסכמתי לקבל קללות והשפלות, מרגע שחטפתי את הסטירה הראשונה ולא מחיתי ולא עזבתי את בן זוגי חרצתי את גורלי והפכתי אישה מוכה למשך חמש שנים נוספות. אגב האתר שלי בבננות בלוג נקרא "אישה מוכה סיפור מהחיים."