הסיפור של טִיָה דוֹדוּ

 

 

"הסיפור של טיה דודו" הוא הסיפור הראשון שלי שראה אור. זה היה בשנת 1983 במוסף הספרותי של "מעריב".  הייתי בת 23. הסיפור נולד במסגרת הסדנה לכתיבה בבית אריאלה, בעקבות תרגיל כתיבה שנתנה לנו עמליה כהנא כרמון. הסיפור קצר תשואות בסדנה, אז שלחתי אותו לעיתון שהורי קראו, כדי שיתגאו בי אם ייצא לאור. משה בן שאול היה אז העורך הספרותי של "מעריב", ותוך שבועיים קיבלתי תשובה חיובית מתלמה אגמון, סגניתו דאז. כאשר הסיפור ראה אור, לא היה גבול לאושרי. התהלכתי ברחוב כמו אפנדית. וכשראיתי מישהי באוטובוס קוראת אותו!!, כמעט הפלתי את הרחם שלי על כל קשרי החצוצרות. לא חוויתי מאז אושר כזה, אפילו לא כשספריי ראו אור. אין כמו הפעם הראשונה, אין.

 

 

                                         הסיפור של טִיָה דוֹדוּ

 

 

שבע שנים חיכתה לוסיל לבטנה שתתפח, שבע שנים, ומואיז קצה נפשו בציפייה. רק דודו נותרה לצדה בערבים הארוכים שבהם הלך מואיז לענייניו, לבוש בהידור כאתאטורק, ורק תרבוש אדום, מסורתי, לראשו.

     כחרקים קטנים, כזוחלים מאוסים גונבו השמועות לאוזניה. לחששו שהוא נראה במחיצת נשים. אומנם, לא מפי השכנות שמעה אותם דיבורים מרטיטים, חדים כלהבה בבשר החי, אך שמועות דרכן להתגלות, מקצתן מרשלנות המספר, מקצתן מזדונו.

   גם דודו ניסתה להסתיר ממנה סיפורים. אך בלבה ידעה לוסיל היטב: מזה זמן רב שאינו בא אצלה. וגבר הוא, אל תצפה ממנו שיתנזר.

   רבות שמעה על אודות הנשים המוסלמיות. עוד כשלמדה בליציאום שמעה את לחשושי המורות הרווקות, בעלות התסרוקות החמורות והמדים החומים, כאשר פקדו אותן, את התלמידות, מדי בוקר, חצי שעה לפני הלימודים, ומילאו את ראשן בנימוסים והליכות. הנשים המוסלמיות מופקרות הן ומעניקות חסדים לכל, והכול בזיל הזול, כך לחשו המורות. והאם לא ראתה כיצד המשרתת המוסלמית הקטנה והגסה, אף שטרם מלאו לה חמש עשרה, שולחת במואיז מבטים של תאווה בעיניה העגולות כעיני פרה? אינה יודעת בושה מהי! והוא, לא פעם ולא פעמיים אמר לה שיבשה היא, ואין לו מה לעשות אצלה עוד. לאחר הדברים האלה סגר בטריקה את דלת חדר השינה ויצא את הבית, מותירה ללא נשמה על מיטת הכלולות שבה איבדה את תומתה.

   דודו באה אצלה, ישבה על קצה המיטה הזוגית, המחופה אפיריון תחרים כבד, שהביאה לוסיל כנדוניה לבעלה.

   בנעוריהן, נרגשות לקראן חופתן הממשמשת ובאה, רקמו האחיות מונוגרמות בחוט אדום על כלי לבן, ששמרה אמן לכבוד המאורע, ואף הכפילה את הנדוניה כאשר שמעה שלוסיל עומדת להינשא למואיז, עשיר השכונה, שנודע ברובע כמי שמהלכיו אצל אתטורק עוד יביאו לו משרה בממשלה. באצבעותיהן הדקיקות עיטרו האחיות את שולי הציפות ורקמו גימורים עדינים לסדינים, שנקנו בחמישים מג'ידיה לאמה, אצל מוכר בדים באיזמיר.

   ישבו האחיות ורקמו. רקמו ורקמו עד יום חתונתן. אך חמישה חודשים לאחר שנישאה לוסיל למואיז, ברח חתנה המיועד של דודו לארצות רחוקות, למצוא שם זהב שאמרו כי מתגלגל הוא ברחובות, ומאז לא חזר. פעם שמעה כי ראו אותו בניו יורק, מוכר גלידה לגויים בעגלת-יד רעועה בעלת גגון עשוי ברזנט צבעוני, עם חרוט בדוגמת גביע גלידה בראשו. דודו הצטערה לשמוע את הבשורה, אך בלבה הייתה מרוצה על שחתנה לא גילה זהב ולא הפך עשיר מופלג. להפך, מתפרנס הוא מגלידה, מי היה מאמין. כך היה קל יותר לעכל את המידע.

   שלחה דודו יד חיוורינית שגונה חולני (אחד מסימני ההיכר לאנמיה שלוקה בה כל משפחתנו), והניחה אותה בזהירות על בטן אחותה המבוגרת ממנה בשנה – אותה בטן עליה נאמר שהיא יבשה – וחשבה לעצמה, מה מצא גיסה קר הלב לבייש כך את בטנה החלקה של אחותה?

   ישבו השתיים לבכות בצוותא, אישה-אישה שקועה בצרותיה. לפעמים התחלפו מבלי משים ובכו אישה על צרות רעותה.

   כך היה מימים-ימימה. כך גם בגיל חמש ושש, כאשר שתי הבנות התארגנו חרש נגד הוריהן, למגר בכוחות משותפים עונש שהוטל עליהן, או להשיג מתנה שנפשן חשקה בה מאוד. כך בבית הספר "כל ישראל חברים", וכך גם בין ידידותיהן הספורות מהשכונה. ברית-סתרים נרקמה בין האחיות.

    "את זוכרת…" אמרה דודו וליטפה רכות את שיער אחותה, מסיטה תלתל סורר שנדחק בין האוזן לגבה: "את זוכרת את מוכר המאליבי, זה שהיה יושב כל יום בשער של בית הספר?"

    "איזה, הזקן עם הרגל הקצרה?" אמרה לוסיל בחוסר חשק, אך סובבה את פניה אל אחותה.

    "בדיוק. איזה מסכן הוא היה, אה?" התמכרה דודו לזיכרונותיה.

    "אבל הוא היה מוסלמי. מה נזכרת בו פתאום?"

    "לא יודעת. אולי בגלל שראיתי ברחוב זקן אחד שהיה דומה לו."

    "איפה הלכת, יה דודו?" נחרדה לוסיל. "את הולכת לרחובות של המוסלמים?"

    "מה נכנס לך בראש, ארמנה[1]? לא אצל המוסלמים. רק קרוב. מתחשק לי לפעמים לטייל. ואין איפה ללכת בשכונה הזאת."

    "לא טוב את עושה," לחשה לוסיל.

    "אל תדאגי לי, ארמנה, אני סתם מטיילת. אולי יום אחד תבואי גם את? לא יזיק לך לצאת קצת. תראי את האור והשמש, כמה יפים הם בבוקר… והרי עוד מעט אביב."

    "חס ושלום," נחרדה לוסיל. "איפה שהמוסלמים? מה שמואיז יעשה לי אם הוא ישמע."

    "די, מיה ארמנה, תירגעי. אדיו סנטו. מה כבר אמרתי. ואיפה נעלם המארידו [2]הנכבד שלך, אם יורשה לי לשאול?"

   לוסיל לא ענתה. היא הסתובבה על בטנה והפנתה את פניה אל הקיר, כמו בכל פעם שהייתה עצובה, ודודו ידעה – זהו האות לסיום השיחה.

   אך הפעם עמדה דודו על שלה. "אל תהיי עצובה מיה ארמנה," התחננה דודו, והתחילה ללטף את אחותה מגבה ועד לצווארה, מפשילה לשם כך את מפל שערה: "אולי נשחק כמו שהיינו קטנות? אני אכתוב לך משהו על הגב, ואת תנחשי מה כתבתי."

   גופן של האחיות היה חלק ושברירי, ואותות השנים לא ניכרו בהן. מראן היה כשל נשים שמורות ועקרות. עור בטנן היה מתוח כתוף ולא גלש באלפי כפלים מלידות מרובות, כפי שקרה לכל הנשים שהן הכירו. עור צווארן היה חלק ורך, שקוף כמעט, דרכו ניתן היה להבחין בעורקים כחלחלים ובאותו גוון חולני משפחתי שנדמה כמכוסה פוך, שהעניק להן לווית חן ואצילות. גם אבריהן האינטימיים היו כשל הנערות: צרים ובתוליים. רק בשערן החלה ללטף השיבה.

   ראתה דודו בצר לאחותה, ליטפה את שערה השחור כחלחל, שחוטי השיבה נדמו בו כעורקי שנהב בלב מפל עד, ובלבה טיכסה עצה.

   בימים שלאחר מכן הלכה לראות פני חכם ידוע, אדוק באמונתו, שלא התפקר כדרכם של רוב יהודי העיר. נמהרת, חרדה, כאחוזת תזזית, בלבה פחד יותר מאשר תקווה, פסעה בסמטאות האפלות של העיר, ואף עברה דרך שכונותיהם של המוסלמים. רחוק מאוד גר לו החכם. רחוק מכל מקום שהכירה.

   לפני פתח ביתו, ששכן בכיכר שוק צפופה ומטונפת, השתרך תור ארוך של נשים יהודיות. גם כמה מוסלמיות באו, כי שמעו של הרב יצא למרחקים. סיפרו שעושה הוא נפלאות בחיי העקרות. אחת אפילו התגאתה, שאחרי ביקור אצל החכם באו לה הבנים בשלישיות וברביעיות. לא רק נשים עניות שיחרו לפתחו של הרב. גם גבירות ששילמו ביד רחבה באו עד לביתו, אף שנזהרו מאוד פן תתלכלך שמלתן בבוץ ובמי השפכין של תעלות הביוב הפתוח ברחובות. גם דודו נזהרה מאוד שלא תינזק אדרתה החדשה: היטב ידעה שאין אחותה רואה בעין יפה את שיטוטיה בשכונותיהם של המוסלמים.  

     יהודי העיר האמינו בחכם כאילו היה אליהו הנביא. אך גם התורכים בטחו בו: שיחרו לפתחו לשאול את פיו ולהאזין לעצתו המופלאה. והוא לא הפלה בין יהודים לגויים, אף שנאמר, "השמד את הגויים אשר באים להורגך."

   עברו יום ויומיים עד שקיבלה דודו תור להיכנס אצל הרב. בהשראת האצטגנינים שאל לשמה, לשם אחותה ולשמות הוריהן הנחים בשלום על משכבם. גם את תאריכי הלידה חקר, ודודו סיפרה וסיפרה. גם על פרשת אהובה הבורח, שכיום מתפרנס, כך אומרים, מגלידה, אשרי המאמין, סיפרה לחכם.

   בתורכיה של אותם ימים התפקרו הכול, ואף מי שנשאר בחזקת יהודי עירב אמונתו באחרות. על כן, אל ייפלא הדבר שרב יהודי עירב תורות זרות בקדושת הקבלה, שאומנם נאמר, "אין מזל לישראל", אך למי זה אכפת?

   החכם האזין לבכייה של דודו, ונתן בידיה אבקה וקמיע שתשים בתשמישי אחותה וגיסה, אך מאן לנבא דבר-מה לאחותה. רק אמר מילים שהיו מופלאות מבינתה ונסתרות מעיניה: "בת תהיה לך."

   לקחה דודו את שנתן לה הרב, ומבולבלת וחרדה השאירה סכום כסף נכבד בקערת הנחושת, שניצבה, זוהרת בבדידותה, על השידה הערומה. אז מיהרה להצפין את הקמיע בחריט קטן, עשוי בד, ויצאה, לבה הנסער עמה.

   דודו לא סיברה את אוזני אחותה לפשר היעדרויותיה התמוהות. והרי הן מיעטו לצאת בחברה. תמיד נהגו לשבת בבית: לסרוג, לרקום, לצייר בצבעי מים, לקרוא בצוותא מספריהם של בלזק ופלובר בשפת המקור. מעולם לא עשתה אחת מהן צעד מבלי שתדווח לאחותה.

     "דודו, מיה ארמנה," חקרה לוסיל, "איפה היית? כל כך מאוחר. דאגתי לך. כמעט פרחה נשמתי."

   "כבר אמרתי לך, סתם מסתובבת," סתמה דודו.

   "ארמנה!" נזפה לוסיל.

   ודודו, על מנת להעביר נושא, אמרה: "זוכרת, לוסי, איך אימא הייתה מוציאה את השמיכות והכרים שלנו להתאוורר בגינה, ורק בערב הייתה מחזירה למיטות? אז היום ראיתי בבית אחד, שהמוסה [3]מוציאה את השמיכות והכסתות ושמה אותם, לא תנחשי איפה, על האוטומוביל של בעל הבית! היית מאמינה, לוסי? אם הייתה לי מוסה כזאת רשלנית, על הראש היא הייתה מקבלת ממני… מי היה מאמין, לשים מצעים על המכונית, עם כל הלכלוך שהצעצוע החדיש הזה צובר ברחוב."

    "אימא, באמת!" אמרה לוסיל בבוז לאחר שתיקה ארוכה ומהורהרת. בשקט כבוש אמרה זאת, אך גם בתקיפות, כאילו ירקה את המילה, עד שלבה של דודו קפא בקרבה.

    "אימא… אפילו אל תזכירי לי אותה."

    "די לוסי, קירידה[4], תירגעי. אל תהיי עצובה. הנה, אני שותקת," אמרה דודו וחתמה את פיה בתנועות מצחיקות, כאילו נעלה ארון או ארגז-נדוניה.

    "רוצה שאקריא לך מ'אבא גוריו'? הרבה זמן לא קראנו בקול רם. אולי נקרא היום את 'יריד ההבלים'? הבאתי מהספרייה עותק מתורגם לצרפתית. אומרים שזה ספר יפה מאוד," ניסתה דודו לנחם את אחותה.   

   מאז ברח חתנה, כל מה שיש לה בעולם זה הספרים שלה. הספרים שלה, ואחותה. אחותה האהובה, היקרה. הכול תעשה כדי להעלות שוב את החיוך על פניה, כדי לראות את עיניה מנצנצות במשובת משחק, כמו באותם ימים רחוקים שבהם הן רצו בבית בצווחות של אינדיאניות ואימא מיהרה להשתיקן.

   "אם את רוצה," ענתה לוסיל בחוסר חשק.

   בילדותן הייתה לוסיל הרוח החיה. כה ערנית ושובבה הייתה. אמרו שהיא מסתובבת בחדרים כרוח סופה. דודו תמיד קינאה בהערצה שזכתה לה אחותה. כל מכריהם היו משבחים אותה על חוכמתה, על ערנותה ויופייה, ואביהן היה מניף אותה אל-על ומסיים בטפיחה מרוצה על ישבנה. אמן הייתה מביטה על המעמד ומחייכת במאור פנים, אך כשהלכו האורחים הייתה נוזפת בלוסיל ואומרת לה שהיא מתנהגת כמו פוטנה[5]. אחר כך הייתה מכבה את האור בחדרן, וגם את האור הקטן שבמסדרון, ואפילו לא ניגשה אליהן, לא אל לוסיל ולא אל דודו, לנשקן ולברכן ברכת ליל מנוחה. כך היה מידי לילה. שנים על גבי שנים.

    "די, לוסי, אל תבכי," הייתה דודו מנחמת את אחותה ונכנסת אל בין סדיני מיטתה. אך לוסיל הייתה מפנה את מבטה אל הקיר וממשיכה לבכות בשקט, בחסדי החשכה.

   את הקמיע שנתן לה הרב הצפינה דודו מתחת לכרים הרקומים של אחותה, ששכבו, רפויים, על מיטת הכלולות שיחלה לעצמה בסתר לבה. אומנם, לא נישואיי בדידות כאלה יחלה לעצמה, כי אם נישואיי רעות ואחווה, כפי שקראה ברומנים שהביאה לפעמים מהספרייה, ו"יימח שמו של פפי שברח ככה," וחישבה לעצמה את מספר הילדים שהיו יכולים להיות לה עד עתה.

   שקטה ומוזנחת אך חושיה ערניים, השגיחה לוסיל בהליכותיה המוזרות של אחותה. עם חלוף הימים אף הבחינה בזיק חדש שניצת בעיניה השחורות של דודו, שלרגעים נדמה לה כאותו להט משיחי המופיע בעיניהם של חוזים ומשוגעים.

   דודו הסתובבה בחדרים כרואה אותם בפעם הראשונה. מזגה, שבימים כתיקונם היה מחוסן אך נוגה, הפך להתרגשות משונה, מדבירה, ולוסיל חשדה: מי יודע, אולי התאהבה אחותה? התרגשותה הדביקה את כל בני הבית: את המשרתים, את המבשלת כבירת הממדים, את הילדונת המוסלמית הרזה כחוט השערה שעזרה לה, ואף את לוסיל עצמה, שהעדיפה להאמין שהשינוי טמון באביב המתעורר. הרי אחותה הייתה תמיד כה רגישה: לריחות הפריחה הייתה השפעה הרסנית על נחיריה, ועם בוא אביב נתקפה במבחר אלרגיות שונות ומשונות.

   בבקרים ישבו השתיים במרפסת המזרחית, על ספסלי האבן שלצדי המעקה, עליהם פיזרו המשרתות כריות ארגמניות, רקומות בזהב, כמנהג המוסלמים. ריח חריף של אזוביון עלה מהכריות, יען כי כל החורף נמו את שנתן בארגז המצעים, ורק שקיות פשתן ממולאות בעשבים מרירים אירחו להן לחברה. רק בשבוע שעבר הורתה דודו להוציאן החוצה ולהפגינן ברבים, אך המשרתות שכחו לאווררן. תמיד צריך להגיד להן מה לעשות, התלוננה לוסיל בפני אחותה, והחליטה לאזור עוז, לקרוא למשרתת ולנזוף בה. אך אפילו לזה לא היה לה כוח.

   באותו בוקר אכלו השלושה את פת השחרית במרפסת. הימים כבר היו שמשיים דיים, גם אם עדיין חמימים במשורה. לוסיל בהתה בספל הקפה שלה, ודודו הביטה בה בעין דאוגה. מדוע היא כה רשלנית? חשבה לעצמה. לו לפחות הייתה מתלבשת יפה ומסדרת את שערה, כמו בימים לאחר שנישאה, אולי היה מואיז בא עליה, וסוף-סוף היה בכיו של ילד מעורר לחיים את המשפחה.

   אך מואיז דיפדף בעיתונו, ומבלי להביט באשתו או באחותה ואף מבלי לומר מילה, סיים את ארוחתו בחוסר חשק ופנה לצאת לעבודתו, כמנהל מפעל גדול לממתקים.

    "מואיזיקו, אתה כבר הולך? לא תאכל עוד משהו? אולי תיקח איתך כמה בורקיטס? ומתי אתה חוזר?" התחנחנה לוסיל.

   מפל של שאלות. כמו בכל בוקר. איך לא נמאס להם מהמשחק הזה? ומה יהיה הסוף איתם? חשבה דודו, ושבה להתעמק בציורה.

   אגמים תכולים ציירה, ובתוכם שטים איילים קצוצי קרניים, מכונסים בתוך עצמם, ומתוך צוואריהם הארוכים, הברבוריים, צומחים פרחים סגולים ופרפרים שחורים ענקיים, פרוסי כנפיים, ורק אחד מהם, הכי קטן ומבויש, מסתבכות כנפיו בקרני האיילים, והוא נמרח בצבעי סגול מלוכלך ישר לתוך אגם המים.

   אמונה על רקמתה הירהרה גם לוסיל. הרהוריה היו נוגים, שקופים. בפניה המיוסרות עוד ניכרה עדנה רכה, כתחינתו של תינוק להורתו, מושיט ידיים, מבטו מתחנחן, מתחנן שתיקח אותו על הכתפיים, אולי שם יזכה למעט מנוחה. אבל המנוחה לעולם אינה באה, חשבה לוסיל. לא, המנוחה לעולם אינה באה. לא ייתכן שתבוא. אולי כבר יותר טוב שאני ככה, עקרה וערירית, סיכמה לעצמה.

   על מה היא מהרהרת לה, חשבה דודו, וקישטה את הפרפר הקטן בכובע תחרים ורוד, כמוכן ומזומן לחופה, ומיד התחרטה ומחקה אותו בתנועה עצבנית מהירה, מחשש שתסגיר את מחשבותיה. על מה היא חושבת כל היום, אחותי הגדולה והמסכנה? ודאי על בעלה שמאס בה. באיזה מבט משלים ועיניים נוגות, כמו הייאוש שנוחת על העולם אחרי הסופות הגדולות, היא מביטה בו. ובשביל מה? בשביל מה? הרי היטב היא יודעת שהוא לא ישוב לחזר על פתחה. אז בשביל מה העמדת הפנים הזו? ומדוע היא מתחנחנת? שתתגרש, וחסל! לבה של דודו נחמץ בקרבה על מאמציה הנלעגים של אחותה להחזיר אליה את גוף בעלה, שלא לדבר על לבו. אך מיד ריחמה עליה וגל של אהבה שטף אותה: בלבה של לוסי בוודאי מתבצרת תקווה חשאית, שאולי, אולי, בחסדי המזל והאל הטוב, ישוב אהובה לבקש בשנית ערש כלולותיהם.

    "נדמה לי שבזמן האחרון הוא יותר רך אליך, אני צודקת?" ניסתה.

   לוסיל הרימה ראש סמוק ונתבלבלה. קצה אצבעה נדקר: עסקה באותה עת בהשלמת רקמה זעירה ומסובכת, עליה טרחה מאז ראשית החורף. טיפת דם זעירה נצטללה באזור הפצע.

   כמו דם הבתולין, חשבה דודו בשמחה: כבר סימן טוב. בחסדי המזל והקמיע יחזור מואיז לחיק אשתו, ובפסח הבא, אם ירצה השם, יתברך הבית הזה בפעיית תינוקות. כך גם אני, חשבה דודו, אזכה לבת קטנה, כפי שניבא הרב. תהיה לי בתה של לוסיל לבת חכמה ויפה, מאירה כמו הלבנה במילואה, בלי עין הרע. אמה תגדל אותה למצוות, ואני אלמד אותה לצייר בצבעי מים, לרקום רקמות מסובכות וגם את כתבי פלובר, אהובי, אקריא בפניה.

    "לא נכון. לא קורה כלום," לאטו שפתיה של לוסיל בבושה. צווארה הסמוק נצטלל לשקיפותו המורגלת רק לאחר דקות ארוכות של שתיקה.

    "לוסי, קירידה, תראי מה עשית… עכשיו יורד לך דם," אמרה דודו בתוכחה, הכול כדי להפר את השתיקה המביכה. מיד אספה את מכחוליה ובקול מרגיע הורתה: "הנה, את תשבי לך פה ותנוחי, ואני אלך למטבח להביא קפה שחור ותחבושת."

   רק יצאה דודו מהמרפסת, ולוסיל הנכלמת הפכה את כף ידה וטפטפה באיטיות דמעה אדומה על התחרה הצחורה, תוך שהיא מזרזת את התהליך על ידי טפיחה קלה בגב ידה. משלא הצליחה במעשיה, לחצה בכוח על האצבע, וכמות דם ניכרת – דומה שכל דם גופה – נאספה כפרי קטן ובשל בסמוך לשפת הציפורן, וזו המשיכה לנטוף באיטיות על המפה.

   הבינה דודו שבעזרת אביזרי הקסם שנתן לה הרב לא תועיל לרפא את מומי אחותה. גמלה החלטה בלבה לגלות את אוזנה ולדון עמה בשעת כושר, ועתה הייתה השעה כשרה לכך יותר מתמיד, כשהיא נבוכה, עצובה, וניכר בה שאפסה תקוותה.

   "הרב הבטיח שתהיה לך בת," שיקרה.

   "בת?" נזדעקה לוסיל. "מה את אומרת, ארמנה?"

   סיפרה דודו לאחותה, וכדרכה בפרוטרוט, את המוצאות אותה אצל החכם היהודי: איך ישבה שכם לשכם במחיצת נשים מסריחות, כיצד ריר ילדיהן המזוהמים זב על נעליה, כיצד שוחחה עם אחדות מן הגבירות המגונדרות שמגיעות אל הרב מן הקצה המערבי של העיר, איפה שגרים העשירים הכי גדולים, ורק את סכום העתק ששילמה לו לא הסגירה. "נתתי לו שני מג'ידיה," שיקרה. אף הצליחה להעלות חיוך על שפתיה הדקות של לוסיל, כשתיארה לה את הטקס רב הרושם, אך הנלעג מעט בעיניה, שבו ליווה החכם את דבריו. אך השמיטה את דבר נבואתו, אם מחוסר תשומת לב, אם מפחד שהייתה בו תחילתה המזעזעת של הכרה חדשה.

   בינה לבינה חזרה דודו על המילים האסורות, שהדהדו בראשה כמו מטחי תופים, ועיניה שהיו כה שחורות רשפו כעיני דבורה הנביאה. אף המשרתות הבחינו בסערת הנפש שכססה בלבה של דודו, ורק לוסיל, שנתמלאה תקווה חדשה בשל נבואת אחותה, לא שמה לבה למתרחש.

   אך התקוות המחודשות לא החזירו את בעלה למיטתה. מדי ערב יצא את הבית, ולא חזר עד אור בוקר ראשון. בלילות שכבה לוסיל במיטתה בעיניים פקוחות. גם דודו שכבה נבוכה ופקוחת עיניים, מטכסת עצות חשאיות, ונושאת תפילה עמומה לאלוהים שינחה אותה ויתקן את הטעון תיקון. אך האלוהים היה צייקן מתמיד.

   חרף דברי החכם לא נעתרה לוסיל לדברי אחותה, שהפצירה בה, שוב ושוב, לא להפקיר את עצמה לחסדי המזל ונבואתו המעורפלת של איזה רב שרלטן, ותחת זאת לקחת את גורלה בידיה – תרתי משמע, ולפתות את מואיז שיבוא אצלה, ולא חשוב איך ומתי.

   בילדותן הייתה לוסיל הפעלתנית והעצמאית בין השתיים. את הבית כיתרה כרוח סופה, ובין החדרים התרוצצה כאחת הילדות המוסלמיות העניות, הבלתי מחונכות, שאמן כה הזדעזעה ממנהגיהן הזולים. את דודו הייתה לוסיל סוחפת אחריה, ונוזפת בחיבה: "יה פוסטמיקה, נו כבר, בואי. עד שתבואי יבוא המשיח."

    אך יום אחד, בחופשת הפסח, כאשר חזרה דודו עם אמה מקרובי משפחתם שגרו באידירנה, השגיחה כי אחותה, שנשארה בבית עם אביהן, השתנתה לבלי הכר. היא לא הבינה מה קרה לה, וחששה שמא משהו איום ונורא קרה. שמא הכוה ילדי השכונה? שמא נקרעה שמלתה האהובה? שמא העליבה אותה הטבחית השמנה, שלשונה הארוכה פגעה אפילו באמן החריפה? ואולי העניש אותה אבא ואסר עליה לאכול ממתקים? היא פחדה לשאול, ולוסיל סתמה את הפה.

   מאז התהפכו היוצרות. דודו הייתה מנסה להצהיל את רוחה הנכאה של אחותה, מציעה לה משחקים משותפים, ערבי קריאה ושירה או סתם התרוצצות בגינה, ואף עודדה אותה להשתולל בחדרים, אף שאמן התמידה בכעסה. בתום לימודיהן בליציאום, כשגל החתנים התחיל לזרום באיטיות אך בבטחה, הייתה לוסיל היפה מתחבאת בחדרן וממאנת לצאת כדי לפגוש את חתניה או לדבר עמם מטוב ועד רע, ודודו, שהייתה פחות יפה, פחות בהירה ופחות שנונה, הייתה משדלת את אחותה במילים רכות לצאת ולהפגין את יפי מידותיה. מאז נגזר עליה להפיח רוח מרד בעצמות למודות הכניעות הסתומה של אחותה הבכירה.

   "לוסי, קירידה, מה יהיה עלייך?" אמרה דודו, אובדת עצות. ובאמת, מה יהיה עליה? כמו שכיב מרע היא נראית. ילד, רק ילד יגאל אותה מהציפייה המתישה, מהחיים הארורים האלה, תמיד על סף המתנה.

   "את צריכה ילד, קירידה," אמרה. "תגידי למואיז. תבקשי ממנו. תתחנני אליו. לא משנה מה תעשי, אבל תעשי משהו. את מוכרחה!"

   "מה…גם כן את… את עם העצות שלך," התפרצה לוסיל, "אני לא צריכה שום ילד… ואימא…"

   "כן, מה בנוגע לאימא, מה זה בכלל קשור לאימא?"

    "וגם אימא," שטפה לוסיל, "גם היא לא הייתה צריכה ילד. תאמיני לי. הכי טוב שלא הייתה מביאה אותי בכלל."

    "אל תדברי ככה. אלוהים רואה ושומע," התחלחלה דודו, ולא הייתה מסוגלת להודות בפני עצמה שגם היא מרגישה כך לפעמים.

   בשקט נשאה לוסיל את מריה, ולא טרחה להסביר לאחותה הקטנה. גם לא סיפרה לה על ההשפלה הגדולה, האיומה, כיצד הפצירה בבעלה פעמים אין ספור להיכנס למיטתה, לשמשה ולאהבה, לעשות לה ילד. כיצד ביקשה לטעת בו אמונה מחודשת ברחמה הבוגדני, והוא מתמיד בשלו. ממאן להיכנס להיכן שמן הכתובה עליו להיכנס. "אני אין לי מה לעשות אצלך יותר," הטעים בוזו, ובלי להוסיף מילה הלך לו לנשים המלוכלכות שלו.

   לא תעשה זאת שוב. לעולם. אחת היא לה אם תזכה לילד, אם לאו.

   אך דעתה של דודו נחושה הייתה להביא אור חיים ופטפוט תינוקות לבית הקודר, המלא באנחותיהן של שתי עקרות והגבר שעליהן.

   בסימני חן נסתרים, המובנים רק לעיני הגברים, החלה קורמת דמות אישה לנוכח עיני גיסה, שמעולם לא הביט בה בעיני גבר חושק. לפעמים חשפה לרגע שוק לבנה ומוצקה, שיד ענוגה ירדה וגירדה אותה בחשאי לאורכה בציפורניים אדומות ומשויפות, במין אוושה של חשק. לפתע פתאום הסגירה לאוזניו את מלמול הטול המתחנחן של תחתוניתה, והכול כבדרך אגב, בעודה חולפת לצדו ולגופה ניחוח קל של יסמינים. כאשר איש מן המשרתים לא שם לב החטיפה את ידה על גבו, בספק ליטוף ענוג ומזמין, ספק מגע חמקמק ומקרי של זרים.

   אישה. כה שונה מן הזונות עמן התרועע, הרהר, תפוס בשרעפיו ובבשמיה: שיער כה שחור, מפלים, גלים גועשים השיער השחור הזה שלה. הורג. כה גבוהה היא. כה דקה. כה חזקה. ועם זאת כה חיוורת. כה שונה מאחותה, ועם זאת כה דומה. כמו הצד השני של אותה מטבע עתיקה. דבר חדש שלא התנסה בו. אישה חדשה המבטיחה טעמים חדשים. אל לו לחשוש שכמוה כאחותה היבשה. איך לא שם לב לאיתותיה עד עתה? איתותים חשאיים, אומנם, אבל היטב מכיר הוא את דרכן החרישית והחמקמקה של הנשים. לעולם לא יודו בתאוותן בפה מלא. אבל איך אחר כך הן באות ומתנפלות, אה? איך הן מתנפלות? כמו נמרות מורעבות. כמו חתולות מיוחמות. היטב הכיר כמה מאלה בחייו: שקטות-שקטות, אבל מים שקטים חודרים עמוק. ומה היו כל הסימנים, כל האותות החמקמקים, אם לא מטרה לחלציו? פתאום גם נזכר במיני מבטים וחיוכים ושתיקות מלאות משמעות. לא, לא ייתכן, לא ייתכן שהכול היה ככה סתם, כאילו כלום. האישה הזאת רוצה אותי, הירהר מואיז. איך עד היום לא קראתי את הסימנים?

   בלילה צהוב של סיוון הכינה דודו שיקוי מן האבקה שהפקיד בידה החכם הזקן, ומהלה טיפות אחדות ביין הכורמים הסגלגל ששתה גיסה.

   מה שלא עשה השיקוי, עשו נשיקותיה. היא הפתיעה אותו בתשוקתה. כה הסעירה אותו, עד שקצרה רוחו לבוא אל חדרה. אך דבר אחד התנתה עמו בתוקף: רוצה היא, כך אמרה, שיאהב אותה על מיטת כלולותיו, כמו שאהב את אחותה לפניה. שם או בשום מקום אחר. מואיז, נסער ובעל חשק שהעבירו על דעתו, לא תהה על פשר הבקשה המשונה והסכים מיד לבקשת גיסתו, ורק העיר, בקול רועד מציפייה, שאשתו בוודאי ישנה שם.

   הבטיחה לו דודו שאין עליו אלא להיכנס לחדר כלולותיו, כאשר תורה לו לעשות כן. בינתיים, שיאגור און באכסדרה המבושמת ריחות פריחה. כשיבוא, הבטיחה מזמינה וסמוקה מציפייה, תצפה לו על המיטה, מוכנה ומזומנה ללהט נשיקותיו.

   נכנס מואיז לחדר השינה של אשתו, שנעתרה בתימהון ובשקיקה לאהבתו. בחסות החשכה והתאווה שפיעמה בו לא דקדק בפני האישה שבמיטתו.

   דומות היו האחיות.

   רק בבוקר נוכח לראשונה באשתו השוכבת לצדו שבעה וערומה, ולא התחיל להבין אפילו את קצה המזימה שרקחו שתי הנשים הספונות בביתו.

   דבר לא נאמר עוד. בשולחן ארוחת הבוקר שתקו הכול. שתיקה שבהסכמה, או שמא הסכמה שהשתיקה יפה לה. רק לוסיל הבהיקה בברק ירח דבש, כרסה מתמלאת.

   דודו השימה עצמה עייפה וטרודה, ונמלטה כל העת ממפגש עם עיני גיסה, שאהב אותה לרגע, ועתה סקר אותה בריחוק גא ומתנשא: מבע של זלזול מעורב בתימהון לפשר מעללי הנשים ההפכפכות, הבוגדניות האלה.

   ככל שחלפו הימים תכפו תירוציה של דודו על מיני מיחושים שפקדוה. בכך ביקשה להסביר את היעדרויותיה התכופות משולחן הסעודה ומאירועים משפחתיים. מרבית הזמן ביקשה בלבה לא להימצא בקרבת בני הזוג, שעדנה מחודשת החלה לטפח את יחסיהם, קרוב לוודאי בשל הבטן התופחת. אך בעיקר התפללה דודו לא להיתקל במואיז במסדרונות. גם מחברת אחותה נמנעה.

   לוסי תמהה, אך לא שאלה שאלות מיותרות. תמיד הייתה מודעת לגחמות אחותה, והעובדה שבעת האחרונה החמירו ההתנהגויות המשונות לא הטרידה אותה כעת. כעת הייתה לה הבטן שלה. מקץ שני ירחים בישרה לבעלה ולאחותה, בסודי סודות ובשמחה גדולה, שהינה מצפה לילד, שיגיע, אם ירצה השם, בחודש  אדר הבא. כך לא נותר בידה זמן רב לתהיות.

   דודו נתכנסה בעצמה יותר ויותר. היא עשתה בחדרה ימים כלילות, כמו הלטאות הפחדניות שפקדו את הבית בלילות הקיץ, ונפוצו לצדדים כל אימת שהודלק האור. לא הייתה בבשורה כל שמחה לגביה, כפי שציפתה. כל אימת שחשבה על כך נתמלאה כעס. הנה נושאת אחותה ילד ברחמה, ועוד מעט קט תהיה אישה לכל דבר.

   ומה איתה? מה בדבר נבואת הרב? מתי תתפח בטנה?

   דברי החכם המשיכו להתמיה אותה. ככל שהפכה והפכה בדבריו, לא הצליחה למצוא לעצמה פתרון. מדוע אמר שתהיה אם לילדה? והרי גבר אין לה. מי יבוא אל מיטת עקרותה? מי יעשנה אישה?

   שעות ישבה, משמימה, ליד חלון חדרה, עיניה מצפינות אל האופק הרחב, משייטות בין עננים הצפים כמקצפת ביצים על הכחול העמוק. כשנמאס לה להתבודד קראה אליה את אקשוטה, המוסה החביבה עליה, וציוותה עליה להחליק את המצעים המשומשים שעל המיטה, להביא לה כוסית ליקר אניס או איירן חמצמץ שתשיב בו נפשה, או לפתוח חלון זה ולסגור אחר. את מרצפות חדרה ספרה אלפי פעמים כשפסעה הלוך ושוב, הלו ושוב, עד שיתגבש בה מה.

   בילדותן, אחרי אותו חג פסח משונה שבו השתנתה לוסיל לבלי הכר, כששיחקו ביחד בחצר האחורית, יען כי אסור היה להפריע את מנוחת אימא מפני שתמיד התאוננה על כאבים (פעם כאב לה הראש, פעם הבטן, ופעם הוורידים שהתנפחו ברגליה כמו בלוטים אדומים קטנים, מיד לאחר לידת לוסיל), הייתה דודו מעודדת את לוסיל לקפוץ בחבל ולשחק בקול רם, אך לוסיל הייתה משתיקתה בנזיפה: "די, די, יותר טוב שאימא לא תתעורר." או "את רוצה שאימא תתעורר? יהיה לך טוב אז?"

   היא לא הבינה מדוע לוסיל כה אומללה, אך לבה אמר לה שיש לחמול על אחותה הגדולה ולדאוג לה. אמן שכבה כל היום במיטה, ואם הן העזו להיכנס לחדרה, ברשותה או שלא ברשותה, הייתה משלחת אותן בחרפות. רק אחותה נותרה לה, והיא לאחותה. אז איך אפשר אחרת?

   אבל מה פשר דברי הרב? חשבה לעצמה ולא נרגעה. דברים משונים כל כך אמר. דברי הבל, בלי ספק. איך תהיה לי בת ואני אפילו גבר אין לי? בלי שהשגיחה הסתננה לה גם המחשבה האסורה: יכולתי להיות עכשיו במקומה. קורמת בשר וגידים חדשים. יכולתי להרות ילד, כמו שאמר הרב. יכולתי. זו לא הייתה בעיה גדולה. הן אותי חשק. הן אל מיטתי חשב שהוא בא. אל בטני שלי חשב שהוא נכנס. את שדי חשב שהוא ממעך. את פי חשב שהוא נושק. את לשוני חשב שהוא יונק. לתוכי חשב ששפך את זרעו. מדוע, בשם אלוהים, שלחתי אותו למיטתה?

   שלום מחודש שב לשכון בין לוסיל ומואיז. בלילות היה בא אצלה כמו בימים רחוקים ונשכחים שלאחר ירח הדבש. גון עורה נתעורר כמו נתכסתה דוק חמים. השמש שזפתה. גם על הלכות משק הבית חזרה לפקוד ביד רמה. את מיטתה האהובה, שבעבר עשתה בה ימים כלילות, קוראת, חולמת בהקיץ או כותבת לעצמה, פקדה עתה רק בלילות. גם הכסתות לא ידעו עוד בכי מרורים. עם צי משרתיה ארגנה ניקוי קיץ יסודי, פיקדה בראוותנות על צבא העוזרים, ואף תפרה וילונות משי חדשים. זחיחות דעת מילאה אותה למראה עבודתה, ועוד יותר לנוכח כרסה המתעגלת, העטופה סינרים וחלוקים חדשים, רחבים. 

    דודו, שבריאותה התרופפה עד כי לא יכלה עוד לקום ממיטתה, יצאה את קונסטנטינופול בעצת הרופאים, לעשות את ימי החום בעיר קיט לחופי הים השחור. בלבה החליטה לנסוע לבלי שוב, אף שלאחותה הבטיחה כי תחזור עם הלידה.

     כך נולדה אמי, בליל שלג אחד, לילה שסערה קשה כל כך השתוללה בו, עד כי הרוח קרעה את השלווה גם מפני הרגועים שבאנשים והחלה משברת עצים ובתים. איש לא ידע מה יצפון המחר, שמא סופה אדירה או רק מטח כביר שיפתח את לב השמיים. דוממים התהלכו הכול בחדרים, כאילו פסעו על כסתות וכרים. צעדים חרישיים הדהדו על המרצפות הקרות, שהיו מאוירות במשולשים חיוורים של ירוק כתום ושחור, סגולה נגד עין הרע. אפילו המשרתת המוסלמית הקטנה והבכיינית לא העזה להפר את הדממה.

   השלג כיסה כל פינה, עד שגם את העולם כבר אי אפשר היה לראות: התכסה לו כל כולו בכסתות רכות ולבנות, שצנחו כנוצות זעירות על המשקופים ועל החלונות, והסתירו את החצר, את העצים ואת האורות של בתי השכנים.

   כך, איטי וצח, מפויס מליל אמש, הביא עמו הבוקר את המשרתים המוסלמים, עיניהם חכליליות מחוסר שינה, מרעידים בדרדסים ובאברקיים מפשתן גס, נזופים על עצלנותם החורפית, שיצאו אל החצר הקדמית הקפואה ופינו את משטחי השלג ליציאת רכבו של הרופא. שלג צמרירי כמו ברזלית ניקוי נאסף בערמות ובתלוליות, פושר ומלוכלך בקצותיו, צח ובתולי בפנימיותו, ועל המשרתים מוטל היה לגרף חלק ניכר ממנו מפני שחסם את שער הברזל המפורזל, שעיטורו תערובת מוזרה של אורנמנטים מכל הדתות , אותות קדושה מיסטיים וחיות אחרות.

   טרם הספיקו המשרתים להשלים את מלאכתם כראוי ולפנות דרך ל"בשה", שעתיד היה לצאת למלאכתו בתוך שעה, פרצה המבשלת היהודיה בצווחות שמחה, בדרכה לבשר לשכנות את הבשורה. מתנשמת מן המאמץ בישרה להן בקול גדול ש"הגברת לוסיל ילדה בת בריאה!"

   "מזלטו! מזלטו!" שרו השכנות ניגוני ברכה מסורתיים בקולן הרם, עת שהגישו דולסה-בלנקו לטעימה ראשונה.

   אך לוסיל לא נתמלאה שמחה, כפי שציפתה. את חדרה שוב מיאנה לעזוב, ואת בתה מיאנה לראות או להיניק. מינקת מוסלמית שהובהלה לרובע השלימה את התפקיד בהכנעה. לוסיל ביקשה להיוותר לבד בחדרה, ואף לאחותה לא קראה. האנמיה שלה כססה בגופה ביתר תוקף, עד שגון פניה נעשה לבן ומפחיד. כאחת הנשמות התועות נראתה. כמומיה מבהילה הסתובבה בחדרה הלוך ושוב, הלוך ושוב, כמצפה שיתגבש בה מה. פעם אף הבהילה את המשרתת המוסלמית הקטנה – זו  שפעם חשדה בה שהיא עושה עיניים לבעלה, ובשעה שזו נכנסה וראתה את לוסיל מסבה באדישות על מצעי התחרה, מייד צרחה באימה: "ג'ין[6], יה ג'ין!"

   מקץ שלושה חודשים השיבה לוסיל את נשמתה לבורא, ובכך נצטרפה ליתר בני משפחתנו השוהים בשמיים. כשקרה המקרה נשכה טיה דודו את לשונה, ולא הפסיקה עד שהלשון זבה דם, וזאת כדי להעניש את עצמה על היום הארור שבו הלכה לראות את פני האמגושי.

   כעבור שנה, ואף לא יום אחד יותר, נישאה למואיז בטקס קטן, וקרובי משפחתנו היללוה על ההקרבה האנושית היפה והנאצלה למען זכר אחותה המתה ולמען אלה החיים: גיסה שבור הלב, והילדה שמעולם לא זכתה לאהבת אמה.