יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
(הרשימה הנ"ל מתייחסת רק לסיפורת, לא לשירה).
כבר רבע מאה אני נמצאת בעובי הקורה של הספרות העברית. כסופרת, עורכת, מבקרת ולעיתים גם לקטורית, עבדתי כמעט עם כל ההוצאות לאור, מהקטנות עד הגדולות. ועדיין לא התרגלתי לקלות הבלתי נסבלת של הפרסום הספרותי.
זה שהוצאות ספרים וסדנאות כתיבה כבר הפכו מזמן לעסק כלכלי מצליח, ושאי אפשר להתנגד לתהליך, לא גורם לי לכעוס פחות על היד הקלה שמוציאה ספרים לא ראויים, על הניצול הציני של אנשים שרוצים לראות את שמם בדפוס בכל מחיר, ועל שאר החוליים שמפיק הענף הבזוי הזה.
בפוסט הקודם הזכיר רונן את השיטה הנהוגה בסדנאות הכתיבה של ימינו. השיטה היא כזו: מקבלים כל מי שרוצה בעצם, כולל מי שהחליט פתאום ש"וואו, כתיבה נראית לי מקצוע נחמד, למה שלא אנסה אותו?" לא רק אנשים עם רקורד מוכח של כתיבה מתקבלים לסדנאות כתיבה, אלא גם מי שמטפח איזה חלום מעורפל שאולי כדאי לו להיות סופר.
מה לזה ולכתיבה? לא יודעת. אף פעם לא הבנתי את זה. מה זאת אומרת: "נראה לי שאולי יתאים לי לכתוב." או, "למה שלא אנסה ללמוד לכתוב?" כפי ששמעתי אנשים אומרים.
אז עכשיו אני הולכת להגיד דבר קשה, שחותר בעצם נגד משלח ידם של רבים מאיתנו, כולל אותי, שמלמדים בסדנאות כתיבה. אי אפשר ללמוד לכתוב!!! זהו, אמרתי את זה. אפשר ללמד ללטש, להתפתח בכתיבה, לערוך את עצמך. זה הכול. אבל מי שמחליט שאולי יתאים לו לכתוב, אבל לא כתב מעולם, לא ילמד לכתוב. כי אי אפשר ללמוד לכתוב!!!! או שיש את זה, או שאין.
כתיבה היא צורך. היא תשוקה. היא הכרח קיומי למי שכותב. מי שבאמת זקוק לה מתחיל לכתוב מתוך עצמו, פשוט כי הוא צריך את זה. כשרון הכתיבה לא יצמח לו פתאום אם ייתנו לאדם תרגילי כתיבה בסדנה. אני יוצאת כאן בעצם נגד השיטות של סדנאות הכתיבה, שעלו על הגל המסחרי ומקבלות כל אחד, גם בלי ניסיון כתיבה קודם.
מניסיוני כתלמידה בסדנאות בצעירותי, והיום כמנחה בסדנאות, ברור לי שלתרגילי כתיבה אין כל שחר. התלמידים לא יבינו מזה לעולם איך לייצר סיפור. מה שיכתבו יהיה לעולם תרגיל בכתיבה. ומי שנטול כשרון, לא יצליח לעולם לכתוב סיפור שלם ומלא, ממש סיפור, ולא משנה כמה תרגילי כתיבה יתרגל.
אינני טוענת שכל מי שכותב הוא סופר, או סופר טוב, אבל הוא לפחות כותב מתוך תשוקה אמיתית, לא כי זה בטרנד ללכת לסדנת כתיבה. כיום, הסדנאות, ויש המון כאלה בכל עיר, הן לא יותר ממסחטת כספים צינית. מוליכים שולל המוני אנשים וסוחטים מהם כסף טוב, בגלל שנדמה להם שיהיה נחמד ללמוד לכתוב.
אני רוצה לספר, שמכל האנשים שהיו איתי בסדנה בזמנו, יצאו סופרים רק מאנשים שבאו לסדנה כשהם כבר יודעים לכתוב. הסדנה עזרה להם לבסס את עצמם, ללטש, ללמוד לערוך את עצמם. אבל הם היו לומדים את זה גם לולא באו לסדנה. לא הסדנה עשתה מהם סופרים. הם כבר באו אליה סופרים.
כשדנים בניצול הציני של החלומות הפתטיים של תלמידי הסדנאות, אי אפשר שלא לדון ב"הוצאות במימון מחבר", ענף שעד היום קיומו מזעזע אותי. בראשית ימי כעורכת, לפני עשור, עבדתי באחת המובילות שבהן. בעצם, בהוצאה הראשונה שכבר בשנות השישים ייבאה את השיטה מחו"ל ופתחה כאן הוצאה כזו במימון המחברים, כדי לגזול כסף מאנשים שהחליטו שהם צריכים לראות את שמם מודפס בספר ויהי מה.
עבדתי שם רק חצי שנה, כי פשוט לא יכולתי להמשיך לראות את הניצול. זה היה ממש סרט נע. היו מגיעים טונות כתבי יד כל חודש, אני עלעלתי בהם, מה שהיה טוב, והיו מעט כאלה, ראה אור במימון ההוצאה, ומה שהיה גרפומניה (וזה הרוב המכריע) הלך לסדרת הבת של ההוצאה, שבה מוציאים את הספרים שהמחברים משלמים על הוצאתם. הכותבים קיבלו מכתב שקרי, בו נאמר שכתב היד שלהם נמצא ראוי, ושהוא ייצא לאור במימון ההוצאה, אבל מאחר והמחיר יקר, גם הכותב יצטרך "להשתתף בהוצאות".
איזה להשתתף איזה??? בעצם הם שילמו את כל הכסף, ולא ידעו מזה. נתנו להם להאמין שמישהו באמת מאמין בהם ויממן את הוצאת ספרם. למעשה, הכסף הרב שהם שילמו הלך בחלקו הקטן למימון הוצאות העריכה (הגרושים שהיא שילמה לנו), ההדפסה (הדפיסה בגרושים בבתי דפוס בשטחים) וההפצה, וברובו הגיע לכיסה של בעלת ההוצאה, שגרה לא פחות ולא יותר מאשר בדירת פאר במגדלי דיזינגוף.
בכל פעם שבאתי להוצאה לקחת חומר ללקטורה או לעריכה, ונפגשתי עם בעלת ההוצאה, היא הייתה מספרת לי בגאווה על מספר האנשים שהיא הצליחה להחתים, ושישלמו לה מאות אלפי שקלים תמורת הוצאת הגרפומניה שלהם לאור. הם היו יושבים אצלה, והיא הייתה מפמפמת להם כמה הם טובים, ואיך יכתבו עליהם והם יתפרסמו. אוי לשקר ולזוועה!
זה היה כמו בית חרושת. ממש פס ייצור לספרים. היינו כמה עורכים. עבדנו על הספרים בקבלנות. רוב העורכים היו מחפפים, כי הבינו שממילא לא ייצא כלום מהכותב הזה, אז למה לטרוח. ואני, כמו מטומטמת, הייתי משכתבת את הטקסטים בטירוף ממש, בשביל גרושים, כי אין לי לב לתת עבודה מרושלת. ואין לי לב שספר בחתימת העריכה שלי ייצא כמו זבל.
ובעלת ההוצאה הייתה מבטיחה להם הרים וגבעות, וריאיונות בטלוויזיה ובעיתון. היה לה "תיק עיתונות" עב כרס על השולחן ליד המזכירה, כדי שאלה שבאים להיסחט על ידה ולהוציא ספר שאיש לא יקנה, ישתכנעו שמדובר בהוצאה רגילה, שמעניקה שירות יחצ"נות יעיל, הפצה טובה, ועוד.
אז זהו, שהיא באמת העניקה ועד היום מעניקה הפצה סבירה ומעט יחצ"נות, אלא שמדורי הספרות והמבקרים כבר הבינו מזמן באיזה הוצאה זבלית מדובר ופשוט לא מתייחסים ברצינות לספרים שמגיעים משם. וקחו בחשבון שההוצאה הזו היא המובילה בתחום "ההוצאות במימון מחבר", והוותיקה שבהן. בעצם היא זו שייבאה את המושג לארץ. בשאר ההוצאות מהסוג הזה, וישנן רבות, המצב גרוע אפילו יותר.
ושוב ושוב ראיתי אנשים שחושבים שהם סופרים, שחולמים להיות סופרים, שהחלום הנאיבי מתנפץ להם בפנים. יהיו שיאמרו: "מה רע? הם רצו להגשים חלום, ולו גם טיפשי, ועשו זאת." ואני אומרת: באמת? הלוא העותקים נשארו קבורים אצלם במחסן, והם עוד שילמו על זה הון תועפות. וכמובן, שום התייחסות של הביקורת, כי אין מה להתייחס אליהם בכלל. הם זבל גמור. לא עדיף במקום זה לממן לטיול של חודש לאמריקה?
לפעמים בא לי להגיד לאנשים כאלה, מהם אני מקבלת לעיתים מיילים, שמבקשים שאערוך להם ספר וכו": "מי קבע שאתה צריך לכתוב? למה נראה לך שבגלל שהחלטת או שנדמה לך שאתה צריך ללכת לסדנת כתיבה, כי זה נראה לך מעניין, אז אתה צריך לכתוב?" ממתי כתיבה קשורה לחלום מעורפל? או שאתה כותב, או שאתה לא.
ולאלה שמממנים ספר בעצמם, בא לי לומר: "למה? לא חבל על הכסף? וחוץ מזה, למה נדמה לך שהספר שכתבת ראוי לצאת לאור בלי שמישהו יבחר בו, יאמין בו ולכן יממן את הוצאתו? איזה גאוות שווא גורמת לאנשים להאמין שהספר שלהם טוב, ואילו שההוצאות לא מבינות שום דבר? יעני, אף אחד לא מבחין בגאונותם.
אינני אומרת שאין פשלות במנגנון הלקטורה המסורבל והעייף בהוצאות הספרים הרגילות, ושלא יכול להיות שספר ראוי יידחה. עבדתי גם בזה, אני מכירה את הסרט הנע האכזרי. ובכל זאת הבחנתי שכאשר יש כשרון, מישהו יבחין בו באיזה שהוא שלב ויתמוך בך. אם אתה סופר, מישהו יפרסם לך טקסים בכתב עת, מישהו יוציא לך ספר במימונו. חבל על הכסף ועל הנייר שעליו מודפסים מאות הספרים שיוצאים כל שנה בהוצאות במימון מחבר. פשוט חבל.
כשמפרטים את כל חטאי המנגנון הנצלני של ההוצאות והסדנאות הקקיוניות, אי אפשר שלא לדבר גם על חטאי ההוצאות הרגילות, שממנות ספרים בעצמן, ומחזיקות מנגנון לקטורה נורמלי ועורכים טובים ובעלי טביעת עין. כמי שהתחילה לפרסם בעיתונות ובכתבי עת כבר בשנת 1983, זאת אומרת לפני רבע מאה, וכמי שהתחילה לפרסם ספרים לפני 16 שנה, וכמי שעובדת בביקורת רבע מאה, ועשור כעורכת ולקטורית, אני בשטח כבר הרבה הרבה זמן כדי לחזות בהידרדרות השיטתית של הספרות העברית.
לפני עשור וחצי, שתי ההוצאות המובילות הציבוריות (בלי שמות, אבל אתם יודעים בדיוק במי מדובר) לא היו מעזות להוציא זבלים בסדרות הדגל שלהן. והיום? הספרים שיוצאים בהן ממש מביכים אותי לפעמים. אני פותחת אותם, ואני בשוק מהזילות של הנייר שעליו הם מודפסים. עד כדי כך.
המדד המרכזי בהוצאת הספרים היום, אין לו שום קשר עם איכות או חתרנות או חדשנות, אלא עם הערכות ציניות בנוסח כמה הספר הזה עשוי למכור. ואני לא צריכה לספר (ואולי כן) על מנגנוני ההפצה והיחצ"נות, שבודקים ספר לפני שייצא על קבוצת ביקורת, וכמובן שכאן מדובר בטעם המוני, וכמובן שהדבר מוביל לרדידות משוועת. קבוצת הביקורת אוהבת ספר ירוד, אז רק אותו דוחפים חזק. השאר נידונים לשקוע בתהום הנשייה.
לפוסט הקודם בנושא
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8032&blogID=23
יעל, שמחתי לקרוא את מאמרך מאיר עיני בישי גדא ויש לי הרבה מה לומר.
1) בצניעותי מציע לקרוא את מאמרי כאן "דרכו של סופר וגו".
2) בדידי הוי עובדה – ואולי אחר מאמרך אין בו חידוש. הוצאה פרסמה בעיתונות תחרות כתיבה. הפרס – הוצאה לאור של החיבור הזוכה. נגשתי לבית הדפוס איתו אני עובד וביררתי כמה יעלה לי להוציא לאור את ספרי. 1500 שקל – אמרו (אבל בית הדפוס איננו מוציא לאור ואין לו מערכת הפצה). הודיעו לי מההוצאה לאור הנ"ל כי חיבורי נמצא ראוי וכי עלי להתייצב לסיכום הענין. המו"ל לחץ לי ידיים, שיבח את הספר וסיפר שזכיתי אצלו בפרס של 500 ש"ח. אמרתי לו- יופי, תכלס, מה עכשיו? אמר – כדברייך במאמר – זכית אבל פרסום הספר עולה כסף, סך 5500 ש"ח, אבל זכית הרי ב-500 על כן רק 5000. הודיתי לו – זכיתי בחוויה ובהצצה מאחורי הפרגוד.
את הספר ההוא הדפסתי בבית הדפוס (צור-אות בירושלים), שילמתי כאשר הוטל עלי ולא הצטערתי: הפצתי אותו בעצמי, בין חיילי היחידה בה שירתתי ובין חבריי לעבודה ובין חבריי סתם ובין כל העצים והאבנים בהם פגשתי. – אך לו גם לא זכה לאף קונה, הייתי שמח להראות את הספר לקרוביי ולאנשים היקרים לי ומסתפק בהתענינותם ודבריהם הטובים – שגם להם אין כמובן ערך, זה עוד בכל זאת לא הפרנססוס, אבל שיהיה.
אני נוהג לאחרונה לסיים דבריי בטוב – על כן בבנין ירושלים ( ראי את גשר המיתרים!!) ננוחם.
לי, יעל, תמיד היה מאד קשה לפרסם.
ואף מו"ל לא ביקש ממני כסף. מי שפירסם אותי, פירסם על חשבונו והתמוגג מהתגובות והביקורות. כשפירסמו אותי בעיתון "הארץ" אנשים חתמו על העיתון בגללי. אבל הגרמנים שילמו ל"הארץ" הרבה יותר כסף תמורת זה שלא יפרסמו אותי, ולא רק ל"הארץ".
אלה שהיו מוכנים לפרסם אותי, היו תמיד מעטים ונדירים, והאינטרנט הוא המקום היחיד שבו הצלחתי להביע את עצמי, וכפי שאת יודעת היטב, גם באינטרנט מחקו אותי (ותנחשי מי עמד מאחורי המחיקה).
אולי במקום לקונן כל הזמן על ספרים לא טובים תעשו משהו לעזור לאנשים כמוני, שיוכלו לפרסם יותר ספרים ושיסבלו פחות מהתנכלויות.
עכשיו טוב לי בבננות, אבל כמה זמן יעבור עד שימחקו אותי גם פה, בתירוץ כזה או אחר? כבר איבדתי את האמונה שמישהו יגן עליי. ועם ממשלת גרמניה אני לא יכולה להתחרות, לא בכסף ולא בכוח. גם עם ממשלת אוסטריה לא.
יעל אני מתה על היושרה שלך. סוף סוף מישהו אומר את זה בקול.
לפני שנה בדיוק פגשתי מישהי שנדחתה בכל הוצאות הספרים – ספר ילדים(היא שלחה כתב יד ללא עריכה מינימאלית, אולי בגלל זה, מי יודע?) והחליטה שהיא הולכת על זה.
ההוצאות הפרטיות ביקשו ממנה הוןעל גרפיקה ואיורים מביכים, ללא עריכ של ממש והכי גרוע – בלי שום הפצה! היא עם הארגזים צריכה להסתובב בין חנויות שמימלא הן רשתות שנותנות מדף רק להוצאות הגדולות.
לא להאמין כמה אנשים מתפתים לכך.
באותו הזמן ממש קיבלנו במתנה ספר ילדים שיצא בהוצאה שכזו. האיורים היו סבירים, התוכן לקה בעודף דידקטיות (אבל איכשהו אפשר היה לסבול) והכי גרוע – היו שם טעיות תחביר וכתיב כל כך בסיסיות, שברור שאף אחד לא עבר על הדבר הזה. אף אחד. וזה בתמורה ל-15 אלף ש"ח!!!
אנשים שנורא רוצים להוציא משהו ואין להם דרכי הפצה יכולים להכין משהו סביר במחשב האישי, ללכת לחנות עם שירותי צילום מהיר ומקצועי, להדפיס 30 עותקים ולכרוך בספירלה ולהביא לכל אוהביהם ומכריהם – למה להכנס להרפתקאה האומללה הזו???
וזאת להוציא את הביוגרפיות שעוזרים לכתוב לכל מיני אנשים מבוגרים. זה בעיני סיפור אחר לגמרי שטוב שיש אותו.
הי ענת,
אני אולי פותח כאן תיבת פנדורה, אבל אשמח לדעת מה יש לך נגד ממשלת גרמניה (אם פרסמת משהו בבלוג תוכלי פשוט להפנות אותי לשם).
לרונן,
הייתי שמחה להפנות אותך, אבל הכל נמחק
אז תצטרך להישאר בלתי מסופק
תודה על הדברים ועל דברי המגיבים. לפחות אתם מזהירים אחרים ושוברים את הקשר של שתיקה.
יעל, כל מילה נכונה, ובספרות ילדים המצב עוד גרוע יותר, "גם אני יכולה לכתוב ספר כזה " אומרים לי רבים, או מנהלות ומורות בבתי ספר שאני מבקרת בהן טוענות מיד שגם הן חוטאות בכתיבה וכשיצאו לפנסיה הן יכתבו ספרים יותר טובים ממה שהולך בשוק, זה לא שאי אפשר לחלום או לכתוב, אבל זה שאנשים חושבים שבמיוחד לילדים אפשר להוציא כל זבל מרתיח אותי, אני כותבת כל ספר יותר משנה, מתיחסת לכל מילה, וההוצאות מוצאות לפעמים זבלים איומים, בגלל שיקולי מכירה, בכל אופן תודה שהעלת את הפוסט ונתת לי לשפוך את ליבי…
יעל, רק כדי להבהיר: לא אמרתי שבסדנאות מקבלים כל אחד. יש בהחלט סדנאות כאלה, אבל לפחות בסדנאות שהנחיתי (ובפרט בסדנאות של הליקון) יש תנאי קבלה, על פי טקסטים וראיון אישי, וזה ממש לא נכון ש"כל אחד יכול".
ועכשיו לתגובה יותר מלאה:
ככלל אני מסכים אתך: אף סדנת כתיבה לא יצרה משורר או סופר ממישהו שלא היה כזה מלכתחילה. אבל זה לא סותר את העובדה שאנשים כן לומדים דברים בסדנאות, והרבה. בכתיבה (כמו בכל אמנות), כישרון זה לא מספיק; צריך גם הרבה עבודה קשה ולא מעט טכניקה. ואני ממש לא בטוח שאת זה "כולם ילמדו ממילא לבד". למעשה, אני חושב שחלק ניכר מספרי הבוסר שיוצאים היום נכתבין ע"י אנשים בעלי כישרון, שחושבים שזה כל מה שצריך, ואינם מעוניינים ללמוד כלום; הם מוציאים החוצה את הפוטנציאל שלהם, הלא-מלוטש, מהר-מהר-לפני-שייגמר, ולא לומדים לעולם לערוך, לתקן, לשפר ולשפצר את מה שיש להם לומר.
אז נכון, יש בהחלט כאלה שיכולים ללמוד לבד, לחרוש את הספריות, לגלות הכל בעצמם. אבל הבדידות הזו היא כמעט בלתי נסבלת, ואחד הדברים שסדנאות כתיבה עושות הוא להפיג אותה, לתת לכותב מושג באיזה עולם הוא חי ומה הכלים שעומדים לרשותו. ובעיני זו שליחות חשובה.
יתר על כן: סדנה טובה יכולה דווקא לנפץ אשליות ולא למכור אותן. אני מכיר אנשים שיצאו מסדנה בהבנה שהם לא משוררים, שאין להם את הדחף הזה שאת מתארת אותו. הסדנה נתנה להם תמונה מלאה ומדויקת יותר של המקצוע. וגם זה חלק מהתפקיד.
לגבי החלק השני של הפוסט, העוסק בהוצאות-במימון-המחבר (פעם קראתי מאמר שקרא להם "מו"ל כריש"), אני מסכים אתך לחלוטין. בגיל 19 "התקבל" כתב-יד שלי להוצאה כזו, אבל אחרי הראיון אצל המו"ל הבנתי שמנסים לנצל אותי, וברחתי. למי שלחוץ נורא להוציא ספר עדיפה כבר הוצאה-עצמית-לגמרי (כלומר, לפנות בעצמך לבית דפוס, לעצב הכל לבד ולהפיץ בחנויות "אלטרנטיביות"). ככה לפחות אף אחד לא גוזר קופון על חשבונך.
מה שכן, צריך להודות על האמת ולציין שבמצב הכלכלי הנוכחי, הוצאות קטנות רבות – לגיטימיות לחלוטין, עם מנגנון לקטורה ועריכה – נאלצות לבקש מהמחבר חלק מהמימון לספר. נדמה לי שזה עדיף על בחירת הכותרים לפרסום משיקולי רייטינג בלבד, כפי שתיארת לגבי ההוצאות הגדולות, אבל זה יוצר קושי – עבור כותבים בתחילת דרכם – להבדיל בין הכרישים להוצאות הלגיטימיות.
בישראל יוצאים 3 כותרים חדשים כל יום. במצב הזה גם אם יחלקו בחנויות את הספרים בחינם ובתנאי שיהיה חובה לקרוא אותם, רוב הספרים לא יילקחו, קל וחומר שספר ממוצע עולה 70 ש"ח, וגם קורא מתמיד כמוני, לא קורא בממוצע יותר מרומן אחד בחודש (בנוסף לכל שאר הדברים שאני קורא).
מכל זה יוצא שעד 10 סופרים מוכרים למעלה מ-90% מכלל הספרים הנמכרים, ומאות ואלפים אחרים מתחלקים ב-10% הנותרים.
אני הוצאתי רומן גם בהוצאה קטנה וגם בגדולה, ולא היה שום הבדל מבחינת הטיפול בשיווק, להפך, זה בהוצאה הקטנה והלא נחשבת לכאורה נמכר הרבה יותר טוב.
העריכה מאוד תלויה בצד האנושי – מי העורך.
הפתרון הוא אולי אתרים כמו בננות, לשירים וסיפורים, לגבי רומנים צריך גם לפתח שיטה מסודרת באינטרנט, שכוללת עריכה וביקורת. זו מדיה מצויינת לספרות.
ישנם אנשים, שנגשים לסדנאות כתיבה מתוך רצון לכתוב ולפרסם את האוטוביוגרפיה שלהם.
הספרים הללו, ויש רבים כאלו שיוצאים לאור מדי שנה, מודפסים ע"ח המחבר, ומופצים בקרב בני משפחתו וחבריו.
אפשר לנהל דיון לגבי הערך הספרותי של האוטוביוגרפיות הנ"ל, אבל ברור שיש להן ערך נוסטלגי והסטורי בקרב קהל הקוראים.
הכותבים בסך הכל רצו לספר את סיפור חייהם לבני משפחתם (מצד שני, זו היתה גם שאיפתו של פרנק מק"קורט כשכתב את האפר של אנג"לה) אבל לו היו נתקלים במישהי כמו בעלת ההוצאה שאת מתארת, אין לי ספק שהם היו מיד מפתחים יומרות ספרותיות.
מעניין כמו תמיד.
אם כי את סותרת את עצמך מצד אחד הרדידות שולטת ומצד שני אם לא רוצים אותך אתה כנראה לא טוב ואל תסתכל על מה כן רוצים (שלפעמים באמת מביש) וספרות נשים למשל לא תמיד רוצים, אם בכלל.
1. לחגית: קןדם כל איני מתכוונת לאוטוביוגרפיות של ניצולי שואה וכאלה, שרוצים להוציא ספר זכרונות למשפחה (למרות שחלק מהם מוציאים גם הם בהוצאה המדוברת, והיא משכנעת אותם שהם מאור ספרותי).אני מתכוונת לרומנים ולקבצי סיפורים.
2. לענת: בהוצאה הזו מוציאים מדי שנה כתריסר כותרים במימון ההוצאה. הדבר נחלק בין כמה ספרי תרגום מהקלסיקה (כדי שהיא לא תאלץ לקנות זכויות תרגום), ועוד כמה ספרי מקור ראויים, שרובם של סופרים שכבר הוציאו בהוצאות הרגילות.
3. לרונן: אני מדברת כמובן רק על פרוזה, סיפורתף לא על שירה. בשירה תמיד יש השתתפות עצמית, זה שנים. וזה לגיטימי, כי לא קונים הרבה שירה לצערנו. אבל מניסיון, כל ההוצאות הרגילות מממנות לבד את ספרי הפרוזה, לא בהשתתתפות מחבר. אני יכולה לתת לכל מי שיפנה את רשימה ההוצאות.
דבר שני, לגבי סדנאות, כן, בבתי הספר כמו קמרה, הליקון ובית אריאלה יש מנגנון סינון מסוים, וגם הוא לא תמיד שווה. אבל ברוב הסדנאות אין.
4. לאביטל: לא, איני סותרת את עצמי. כמו כל דבר, זה מנגנון מורכב ולכן נראה כאילו יש בו סתירות, אבל לא ממש. כשאני אומרת הרדידות שולטת, אני מתכוונת שמייחצנים חזק ספרים פופולריים, רומנים למשרתות, מתח וכאלה. עדיין מקבלים הרבה ספרות מקור קנונית, שרמתה סבירה עד ממש טובה, אבל אותה משווקים פחות חזק, כי ממילא יודעים או משערים שלא יקנו ממנה הרבה. (למעט של הכוכבים הקנונים הגדולים).
לעומת זאת, מה שאני מכנה גרפומניה, לא יתקבל. רדידות אינה בהכרח גרפומניה, במובן הזה שהסםר קליט, קריא, אולי אפילו כתוב טו וקולח. אבל זה לא ספרות איכותית או קנונית. לעומת זאת מה שאני מכנה גרפומניה, הוא פשוט ספר שכתוב גרוע ושאין כו כלופ, אפילו לא עלילת מתח או רומנטי סבירה וקריאה לקלילה. אני מכוונה שהבנת את ההבדל.
כפי שאמרתי, לעיתים רחוקות גם ספר ראוי יידחה, אבל זה די נדיר. כי מישהו יוציא אותו בסוף.
ולגבי ספרות נשים. מה??? לא שמת לב שמדפי הספרין מופצצים בספרות נשים נוסח שלי יחימוביץ, ליהי לפיד? מה זה אם לא ספרות נשים (במובן הרע של המילה)?
ועוד משהו לענת פרי,
גם אני לא בדיוק הבנתי לגבי גרמניה, כי לא ממש הסתובבתי ברשימות די הרבה זמן. והאם סילקו אותך מרשימות??? למה?
אז זהו שאם היו קוראים להן רבקה גורביץ ולא ..( לא אומר שמות מחשש ללשון הרע) זה לא היה מתפרסם כספרות נשים , זה היה בבית המחברת בלבד ועל אחריותה.
פתאום יש לי דוגמא לדברי שאפילו כתבתי עליה פוסט וסליחה אם אני עצלנית עם קישורים היום.
אביבה אייזנברג שכתבה ספר בשם " פסיכודליה" שיצא בהוצאת רימונים במימון עצמי עד כמה שידוע לי.
לקחתי לקרוא כמבדק לתיאוריה הנ"ל וכמעט נפלתי על מקומי , ספר ששווה היה לפרסם " בכתר" נפל בין הכסאות .
למה?
מ שיענה לי מקבל נסיעה לאיי- הבאהמה ( על חשבונו:)
אוי אוי, יעל, לקחת יבלות גדושות ופוצצת אותם בסיכות! חבל שאת לא הולכת עד הסוף ונוקבת בשמות, ומשאירה לנו לנחש. רשימה עם ביצים.
לבנה, לא בא לי לפגוע בפרנסתו של איש, אפילו שהוא דורך על גוויות עם מגף מסומר. וכמובן, אני נמצאת בתוך המערכת, אז לא נעים לי ללכלך כולל שמות, למרות אולי הייתי צריכה לתת אןתם. ויש כמובן את עניין תביעות הדיבה, שלא ממש בא לי עליהן. אבל כל אחד יכול לפנות אלי במייל, ואתן הנחיות מפורטות לגבי פרסום פרוזה בכל הוצאות הספרים, מה כדאי, ממה להיזהר ועוד.
יעל
שלא תעיזי לפרסם שמות. מה פתאום. את לא צריכה לכתוב שמות. מי שרוצה דם חם שיוציא מהתנור את המשות שהוא חושב. תא לא צריכה לספק את השמות. כלה כבוד על מה שכתבת. אבל יעל זה לא רק בסדנאות כתביה, זה בכלל בכל בתי הספר למשחק, לדוגמנות, לעיצוב, לאופנה.מה לעושת. צריך גם להתפרנס.
ופריירים לא מתים רק מתחלפים. ויש מקום לכולם, לא אחותי?
אלמונית ביישנית
כמה שאני אוהבת לקרוא אותך.
ואת כל כך צודקת.
כל כך הרבה אנשים חולמים להיות סופרים , אך אין להם בכלל כשרון כתיבה!
היום כמעט כל אחד (שיש לו כסף) יכול להוציא ספר.
ואת צודקת..לא חבל על הכסף? עדיף להשקיע אותו בטיול לאמריקה… כמה שהצחקת אותי!!!!
יאיר לפיד כתב טור מאוד משעשע בנושא בעיתון "שבע ימים"(זה היה בראש השנה) … על אנשים שהוא פוגש ברחוב המספרים לו את סיפור חייהם ואומרים לו.."כשאני אצא לפנסיה אני אכתוב על זה ספר" … זה היה נורא משעשע!
בעניין פרסום ספרים ברור שמוטב היה לו רק אנשים שמוכשרים לכך יפרסמו, ומה שסיפרת על התנהגות הוצאות מסויימות באמת חמור מאד.
רק שאני לא רואה איך זה קשור לעניין הסדנאות. מי שרוצה ללמוד ציור, או ריקוד, או כתיבה, או כל דבר אחר, הולך לחוגים ולסדנאות. יש חוגים ברמה גבוהה שאינם מקבלים כל אחד, ויש כאלה שמקבלים את כל מי שרוצה להשתתף. מי שאין לו כישרון מלכתחילה לא יהפוך לאמן דגול, ונכון שיש דברים שאי אפשר ללמד, אבל לא ברור לי מה הפסול בהשתתפות בסדנאות כאלה (כל עוד לא מרמים בהן את המשתתף ואומרים לו שהוא גאון).
אני לא חושבת שסדנה יכולה ללמד מישהו איך להיות אמן. אבל היא כן יכולה להכניס אנשים מסויימים לתוך משמעת של עבודה, וכּן יכולה לתת להם מושג על טיב הכתיבה שלהם לעומת כתיבה של אחרים, וכּן יכולה לתת סוג מסויים של פידבק. יש כותבים שאינם מקבלים פידבק משום מקום אחר, וזה עשוי להיות משמעותי בשבילם.
אני מאוד נהנית לקרוא אותך. ואמיצה כרגיל.
יעל,
מזמן לא הגבתי, אך אני רואה שאין את חסרה מגיבים.
אך לעצם הענין – מי קבע, למשל, ש- (אני אולי מרחיק עדותי) מי קבע למשל שנביאי ישראל חייבים לנבא? הם עשו זאת בהתנדבות – כמו שירמיהו אמר: "כאש היא בוערת בעצמותיי". וזו הסיבה היחידה והנכונה לכתוב.
מ.
בהחלט משה, מי שכותב מהלב, כמו הנביאים, כי הוא זקוק לזה, אחלה.
אבל אתה יודע כמה אנשעם באים לסדנאות כתיבה ולא כתבו מילה בחייהם, ורק נדמה להם שיהיה נחמד לכתוב? זה לא פתטי? זה לא מיותר?
יעלי,
אבל באמת, מה אכפת לך? את שוערת ממלכות האושר? כל דיכפין ייתי ויכתוב וימצא קוראים לו: אומרים כי כל שק מוצא את התלאי שלו, וכל כותב את קוראיו. כמה סופרים ומושכי בחרט היו מאז ומעולם – לעתים, אחר מאות שנים צצים שמותיהם – שמעולם לא שמעת – נראה כי היה מי ששמר על שמם ושמעם. והיו שאבדו לנצח עולמית (כמו שעשוי לקרות לי ולך ולעוד) – הפסדנו איננו גדול. אנחנו כבר לא נדע. סיפוקנו בחיינו, בעוה"ז. והבה נקח דוגמא מכלב. לא יתקרב אל מאכל לא לו. גם אנו נדע להיזהר ולא נקרא בכתבי סרק ובכתבים מורעלים. אז עבודתך – כבודה במקומה, ואת קראי רק בדברים הראויים.
מוקירך
משה
יעל, ברגע זה רשמתי אותך לסדנת יוצאת דופן של שירה, פרוזה ושאר ענפי הספרות, רב-שנתית, חינם, בסיום יינתן תואר. אבל אין סיום. המיקום – ליבי. את 10, את 100.
אני מבין את כאב הלב האדיר שלך, שממנו יצא הפוסט הזה. ומסכים איתך גם בעקרון וגם בפרטים שבהם מבין רק מעט. בדיוק כמו שאי-אפשר ללמד לכתוב שירה, כך בדיוק אי-אפשר ללמד באמת גם את כתיבת הפרוזה ואת כל השאר. כמו שאי-אפשר ללמד לנשום. מוזר הוא הדבר, רואים זאת במיוחד בשירה, שאם זה לא בא מהצורך הנשימתי הזה – חבל לכתוב אותו.
נרשמתי להליקון השנה והדבר היחיד שאני באמת מצפה מהסדנה זה אולי חידוד כוח ההבחנה שלי וביקורת עצמית עם פחות פשרות. וגם לראות ולשמוע יותר את השפה העברית המופלאה ולא את שפת הרחוב המזעזעת לפעמים.
המוציא לאור הידוע והנחשב אפילו של הספר הראשון והיחיד שהוצאתי עם רעייתי, עד עצם היום הזה חייב לנו 5,000 שקלים חדשים, לא עונה למיילים, לא נראה כמתכנן להציל את הכבוד המפוקפק שלו, למרות הודעתו המפורשת שאכן הוא חייב. ז"א לא מדובר כאן על איזה צל של נקיות כפיים אפילו, אלא על ניצול ציני ומזעזע של הצורך האנושי הפשוט והבסיסי כל-כך – לספר את עצמו.
למרות הכל, אני רוצה להאמין שעדיין יש פה ושם איים של טוהר בתחום שעדיין שונה מרדיפת פרנסה בכל מחיר ואגו מנופח כל-כך של אלה שבכוחם להשתעשע עם החומר האנושי היקר ומזולזל כל-כך. אך אחרי הצלחה זמנית, הם ייעלמו כפי שהופיעו, כי האיכות תמיד משתלמת בסופו של דבר גם בתחום הזה, ויהיו רק בודדים אולי שיצטערו על היעלמותם ו"שקיעתם לתהום הנשייה". אמן.
יחד אתך אני מאמין שיש צורך בלאכזב אנשים רבים, כמו שיש צורך לתקן מסלול של הסירה בים. בהחלט זה תפקידך, כי את היושר והתעוזה יש לך, כל מה שנשאר זה לבחור דרך מיטיבה ולא פוגעת יותר מדי.
אם אחליט שאולי הזמן היגיע, ויתמזל מזלי לפנות אליך ולבקש עצה והכוונה, ואפילו תהיה תשובתך: "מי לעזאזל קבע שאתה צריך לכתוב", אודה לך מעומק לב ואומר לך ולעצמי: "כמו חקלאי, עשיתי מאמץ אישי רב, נהניתי כל-כך מהריח המופלא של אדמה ועשבים, רכשתי חברים רבים, השנה אין תנובה, אך את תפקידי עשיתי. אני מרוצה".
תודה תודה גרא.
וכן, אני קצת קיצונית, אבל בגלל שאני רואה את כל המסחטות כספים האלה ודי נקעה נפשי מהן. בכלל, העולם הספרותי מייאש. תמיד היה ותמיד יהיה.
"אם אתה סופר מישהו יפרסם לך בכתבי-עת,מישהו יוציא ויממן…."
באמת??
חוששתני שהדבר היחיד החשוב כאן בביצה הספרותית הסרוחה אצלנו,הוא קשרים,קשרים ושוב קשרים.
כישורים אולי לא יכולים להזיק,אבל קשרים,זה מה שחשוב,בלי זה,אין לך סיכוי.
אני חוטא בכתיבת שירה,ואני אומר לך,באחריות,שמה שארני כותב,לעניות דעתי,ולא רק,לא נופל בהרבה,או לא יותר גרוע ממה שכ-ן מתפרסם במבחר כתבי-העת במקומותינו,כדוגמת כרמל,שבו,הליקון,וכו" וכו".
אבל מה,קשרים אין לי,אז כלום,פשוט כלום,ממה שאני מנסה לשלוח לכתבי-העת,איננו מתקבל.
ואגב,בעבר כן פורסמו כמה שירים שלי בכתב-עת מסויים (בנוסף לאיזה שניים בכתב עת אינטרנטי),ומשום-מה,יכול להיות שאני סתם פרנואיד,כמובן,אבל יש לי הרושם שלעורכו של כתב-העת ההוא יש יותר מיד בכך ששיריי נדחים ע"י כל כתבי-העת.
הנ"ל מעורב ומעורה בכל הביצה הספרותית שבמקומיתינו ויד לו בכל,ומשום מה יש לי הרושם שיש לו יד (וגל) בכך.
אני מקווה שהוא מרוצה ושבע-רצון מכך שדאג,או עזר וסייע ל"מחיקתי".
יישר-כוח.
היי,
באמת אין לי מושג לגבי שירה, וגם הרשימה לא מתייחסת אליה. אבל בפרוזה אני רואה שמזהים כישרון ומוציאים לאור.
יעל,
אבא שלי הלך להוצאת ספרים המוכרת כהוצאה לאור בה רוב הסופרים מממנים מכיסם את הוצאת הספר לאור.
לדעתי עשו לו עריכה נפלאה. הוצמדה לספר עורכת מאוד מיומנת שליטשה. העבודה עצמה התנהלה בדיוק מופתי.
הספר היה בהמון חנויות הספרים, בדיוק כפי שהמוציא לאור התחייב. הספר הוצג בשבוע הספר העברי ואבא שלי אף היה על במה בפסטיבל ספרותי שההוצאה לאור ארגנה לסופריה.
האולם היה מלא מפה לפה במאות שוחרי ספרות.
אבא שלי מכר שתי מהדורות שלמות ועכשיו מוציא לאור באותה הוצאת ספרים ספר נוסף, הפעם במימונה של ההוצאה לאור.
שלום
בשבילי כתיבה היא צורך. אני נושמת אותה, אוכלת אותה וישנה אתה. אם לא אכתוב… איני יודעת האם אני בעלת כישרון או כישלון, הרי אות אחת מבדילה, ומי קבע מי או מה אני. סיימתי ספר. רק דבר אחד מפחדת. מפחדת להיות – גראפומן, גם ככה אני עושה שגיאות כתיב, מה לעשות דיס גראפיה היא תכונה ראשית שלי. אז איך אומרים? צרי קשר. תודה.