בננות - בלוגים / / שש-עשרה
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

שש-עשרה

 

 

כשתמיר התאבד המורה אמרה: מחר נוסעים ללוויה בבאר-שבע, אל תשכחו להביא עשר לירות בשביל ההסעה. אבל אני יכולתי לחשוב רק על זה שאתמול הוא דקר לי את התחת בסיכה ושר בקול פרוע: שש-עשרה מלאו לנער ולבו המה, היא הייתה יפה כלבנה במילואה. נעלבתי ממנו, וכשהוא שאל: מה קרה לך, ענתי, מה נהיית לי פתאום כזאת מצוברחת-פנים-תחת, אמרתי: זה בגלל שאתה דוקר את הטוסיק גם לבנות אחרות, וגם להן אתה שר שש-עשרה-מלאו-לנער. אז תמיר אמר: מה קרה לך, ענתי, רק לך אני שר, ושרק לי בפרצוף את הנעימה של הוואי 5-0. מהרוח של השריקה שלו זז לי תלתל וכיסה את כל הפנים. תמיד הזיז אותו ואמר שהוא לא מבין למה השערות שלו גודלות ככה, כמו קפיצים. היה נדמה לי שהוא מסמיק. אבל בהפסקה הגדולה של 11 הוא שוב דקר מישהי אחרת בתחת והלך לשחק כדורגל עם החברים שלו מהפנימייה הצבאית, ואני הלכתי לקנות חצי מנה פלאפל במזנון. חשבתי לעצמי שזה לא נורא שהוא דוקר בנות אחרות בתחת, כי ממילא אנחנו לא ממש חברים, אפילו לא יוצאים, אז מה אני מתעצבנת? הוא הרי לא הציע לי חברות או משהו, כמו שרמי ונטורה הציע לורד פרידמן ומאז הם מסתובבים בחצר של הגימנסיה כמו בסינירומן, וורד כבר לא מדברת עם הבנות, מה היא התחילה לחשוב את עצמה למי-יודע-מה בגלל שיש לה חבר? חשבתי לעצמי שאם תמיר היה שומע את המחשבות שלי הוא בטח היה עושה במכנסיים. אבל הצרה הייתה שאחרי ההפסקה הגדולה תמיר לא חזר לכיתה, ולא יכולתי להגיד לו, גם לא בעיניים שלי, שאני חושבת עליו. הצרה הייתה שהוא לא השאיר בשבילי שום דבר. שאלתי בן שהיה אתו בלילה בשמירה האחרונה, אם מצאו עליו איזה פתק או משהו. אבל הבן הזה רק גמגם ואי אפשר היה להבין מה הוא אומר, אולי הוא בכלל בוכה. את אימא של תמיר לא היה לי נעים לשאול אם תמיר השאיר במקרה משהו גם בשבילי, אולי היא מצאה משהו בין החפצים שלו, כשהחזירו לה עם הדם והכול. שנים שברתי לעצמי את הראש בגלל הפתק הזה. אבל ידעתי שאם תמיר היה שומע את המחשבות שלי, כמו שדמיינתי המון פעמים, הוא היה עושה במכנסים וקורא לי סתומה-בלומה. תמיד התביישתי במחשבות שלי. והמורה לספרות שאמרה: יש לך דמיון מפותח מדי, ענת ורצברג, הגיע הזמן שתלמדי לנתח טקסטים ותפסיקי להמציא לי כל מיני קישוטים בבחינות.

   כשתמיר התאבד המורה לספרות נכנסה לכיתה ביחד עם סגן המנהל והפנים של שניהם היו מכווצות כאילו נתפס להם התחת, כשהם אמרו לנו שתמיר מת ואפילו לא הסבירו למה. הם רק אמרו: תמיר מת, חוקרים אם זו הייתה תאונה. אבל אני מיד ידעתי שתמיר התאבד. חשבתי לעצמי מה הוא חשב לעצמו ברגע האחרון. אולי הוא חשב עלי? חשבתי שאם הייתי מרגישה עליו שהוא הולך לעשות את זה, הייתי אומרת לו משהו, אולי הייתי מציעה לו חברות בעצמי, אפילו שזה לא מקובל שבת תציע לבן. סגן המנהל הספיק בינתיים לצאת והמורה לספרות אמרה: אל תשכחו להביא עשר לירות להסעה של מחר, תסבירו להורים שלבית-ספר אין תקציב לממן את הנסיעה לבאר-שבע מכיסו הפרטי. כשהיא גמרה להגיד, תכף כל הבנות התחילו לילל ועל הפנים של הבנים ראו שהם מתים מפחד. הבנים של הפנימייה הצבאית נכנסו לכיתה רק בשעה השנייה, וראו עליהם שכל מה שהם מסוגלים לחשוב זה רק תמיר, תמיר, תמיר, ולמה הוא עשה את זה והכול. גם לי  היה כל הזמן בראש תמיר, תמיר, תמיר, עד שרציתי למות, אולי אפילו במקומו. כי מה כבר אכפת לי? הבן הזה, החבר של תמיר מהפנימייה, אמר שהוא לא יודע מה יהיה, גם לו נמאס מהכול, הוא רוצה לעזוב אבל המשפחה לא נותנת לו. גם תמיר סיפר לי פעם. איך אבא שלו לא מוכן להוציא אותו מהפנימייה הצבאית אפילו שהוא מתחנן אליו. הוא אמר שלפעמים הוא ממש שונא אותו, אפילו שאבא שלו הוא גיבור גדול בצבא ההגנה לישראל וגם נפצע בששת-הימים. אני רק חשבתי כמה שהאבא הזה אכזר, שאין לו טיפת רחמנות על הבן שלו, ושאם אני הייתי אבא הייתי מתנהגת אחרת לגמרי. ראיתי אותו בלוויה, עומד מול הקבר מתוח כמו חייל, וכשהוא הקריא את הקדיש על הילד שלו שאפילו שש-עשרה עוד אין לו הוא אפילו לא בכה והקול שלו אפילו לא רעד, וחשבתי לי, תמיר צדק, איזה אבא מגעיל יש לו, יותר טוב שהוא מת.

   בדרך חזרה לא היה מספיק מקום באוטובוס ואני התעקשתי לעמוד. כל הדרך עמדתי וגם כשהמורה להתעמלות הציע לי לשבת במקומו ואמר: תשבי, שלא תתעייפי, צעקתי עליו: מה יש, בגלל שאני בת, אז אתה חושב שאני חלשלושה שלא יכולה לעמוד? והמורה המסכן היה המום ואמר: לא נורא, תעמדי, זה מחזק את שרירי הרגליים. ואני צרחתי: אז יופי, יום אחד אני אגדל ואהיה אצנית למרחקים ארוכים, ואסע לתחרויות בכל העולם, ואזכה במדליות זהב וכסף וברונזה לתפארת מדינה ישראל, וכולם יהיו מרוצים. והמורה לספרות קמה ואמרה: ענת, תשתקי!

* הסיפור "שש עשרה" פורסם בעיתון "דבר" בשנת 1996. הוא זכה במקום שלישי בתחרות נשים ברשת, 2000.

 

10 תגובות

  1. המפגש בין המוות לנעורים עושה את זה נורא חזק, אבל יותר מהכל טעים לי הטעם של התקופה שמופיע כאן בכל מיני מלים וצירופים שכבר לא משתמשים בהם.
    תודה.

  2. מצאתי את עצמי קוראת בלי לנשום. אני מאד אוהבת את הכתיבה שלך.

  3. ממש חזק וכתוב בצורה מיוחדת שמצליחה להעביר לי נעורים וכאב וגיל מסוים
    ממש כתוב טוב

  4. תמי כץ לוריא

    מקסים.כל כך פשוט וכל כל עמוק.

  5. תודה תודה תודה.
    ובמקרה הזה, כמעט כל מילה היא אמת. באמת קרה לי בגימנסיה. לא עוזב אותי עד היום. המוות הראשון שידעתי.

  6. לי עברון-ועקנין

    איזה יופי. הכתיבה כל כך סוחפת במידיות, והנושא הגדול הזה של המוות עטוף ביומיום (העשר לירות וכו") ויש בזה משהו מאוד נכון. מאוד אהבתי גם את דקויות הרגש, את זה שענת נעלבת לא מהדקירה בתחת אלא מזה שהוא עושה כך גם לאחרות… אם זו הייתה התחלה של רומן, הייתי מאוד רוצה לבלוע אותו (אבל לא על מסך המחשב).

  7. וואו. סיפור מעולה. החזיר אותי לכל מיני מקומות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל