ריספקט לביץ'

היא שולטת בגברים ומסובבת אותם סביב אצבעה הענודה בטבעות זהב שהם קנו לה, אבל בלילה היא ישנה עם אישה. מדהים לגלות שרוקסאנה, הדמות הנשית הגדולה של דניאל דפו ב"רוקסאנה" (ידיעות ספרים), נולדה זמן רב לפני שג"יין אוסטין והאחיות ברונטה אמרו את שלהן בדבר זכויות האשה. הרשימה פורסמה ב-18.9.07, בגיליון 259 של מגזין טיים אאוט.

"רוקסאנה", הרומן האחרון שכתב דניאל דפו (1731-1661), נחשב לרומן הפמיניסטי הראשון, ובצדק רב. גם היום קשה למצוא בספרות דמות נשית חזקה כל כך, דעתנית, תוקפנית ורבת מהלכים, שלא עושה חשבון לאף אחד ובטח שלא לגברים, כמו רוקסאנה, בת המאה ה-17. מדהים עוד יותר לגלות שהדמות הנשית הגדולה הזאת נולדה זמן רב לפני שג"יין אוסטין והאחיות ברונטה אמרו את שלהן בדבר זכויות האשה.

   הרומן של דפו ("רובינזון קרוזו", "מול פלנדרס"), שראה אור ב_1724, וכעת, בשעה טובה, זוכה לתרגום עברי ראשון, מגולל וידוי של אשת חברה הוללת ומצליחה הנפרש על פני רבע מאה של תהפוכות. המספרת וגיבורת הרומן, רוקסאנה, נכוותה מאוד מנישואיה הראשונים לאוויל משריש, שהשאיר אותה חסרת כל ומטופלת בחמישה ילדים. כתוצאה מכך היא נחושה בדעתה להתעשר ולא לתת עוד לגברים למשול בחייה. בעיניה, אין דבר גרוע יותר לאשה מבעל שמושל בה וברכושה, והיא מציעה לנשים ללמוד ממנה ולהשיל את כבלי הנישואים. גם בחיי המין היא נועזת ופורצת דרך, שכן רוקאנה סבורה שמותר לאשה לשכב עם מי שהיא רוצה. 

   על אף שהיא מנצלת את שלל מאהביה וגורפת מהם כסף רב, היא מנהלת בעצמה את עסקיה בתבונה של אשף פיננסים ונעשית עשירה רמת מעלה. למעשה, דפו מציג – אולי בבלי דעת – אורח חיים אמזוני, כמעט לסבי, של רוקסאנה עם המשרתת שלה ואשת סודה, איימי. השתיים חיות יחד במשך 30 שנה כמו בעל ואשה (הן אפילו ישנות באותה מיטה), נוסעות ברחבי אירופה ומנהלות את רכושן בנחישות. 

   לרוקסאנה יש אמנם מאהבים רבים, אבל את נאמנותה רבת השנים היא מעניקה רק לאשה, לאיימי. אפילו לגבר שהיא מאוהבת בו מסרבת רוקסאנה להינשא, שמא יכבול אותה וינשלה מרכושה. אחד הדיאלוגים המדהימים והחדשניים בספר, בו רוקסאנה מתווכחת על חירות האשה עם מאהב שמציע לה נישואים, הוא מרחיק לכת ופמיניסטי בהרבה מהשיחה שמנהלת ג"יין אייר עם רוצ"סטר, ברומן של ברונטה.

   על הפמיניזם הפרקטי ופורץ הדרך של רוקסאנה אפשר לערער באלף דרכים, כגון זה שהיא חיה כזונה ואף ראתה בעצמה "מלכת הזונות"; בכך שהיא מתייחסת לנשים אחרות כאל זנזונות, ופעם אפילו סירסרה במשרתת שלה והכניסה אותה למיטת בעלה; ובעיקר – בכך שרוקסאנה מתנהגת כמו גבר, בגסות ובחוסר ורגישות, ואפילו מתנתקת מילדיה. מצד שני, אם סופר בן המאה ה-18 יכול היה לשער כבר אז בדעתו שאימהות אינה עניין אינסטינקטיבי, שלאשה יש יצר מיני עז לא פחות מלגבר, ושמגיעה לה ריבונות מלאה על גופה, חייה וכספה – אין ספק שכבר בזה דפו עשה רבות למען עתידן של הנשים. 

   "רוקסאנה" מדהים לא רק בראייה המהפכנית שלו את דמות האשה, אלא גם במבנה העלילתי המיוחד שלו. מבחינות רבות, הוא פורץ דרך ודומה לרומן המופתי של דפו, "רובינזון קרוזו", אלא שב"רוקסאנה" נדמה שדפו הלך הכי רחוק קדימה. זהו רומן פיקרסקי הכתוב בגוף ראשון, לכאורה וידויה של אשת חברה בפני מישהו שכותב את דבריה. באותם ימים, זו היתה תחבולה מקובלת כדי להעניק לרומן צביון רכילותי של וידוי אמיתי. אלא שהמסכה נשברת פעם אחר פעם באמצעים מגוונים (ואפילו מגונים, כמו שקרים והגזמות), המעמידים את אמיתות הווידוי בספק רב.

   זו הסיבה לכך ש"רוקסאנה" נקרא כיום כמעט כמו כל רומן מודרני. זוהי דמות ספרותית מפוקפקת ולא אמינה, הסותרת את עצמה פעם אחר פעם, מגזימה בתיאוריה עד כדי דרמטיות ורומזת מיני הבטחות להתפתחות עלילתית שלא מתממשות. כל הסממנים האלה הופכים את רוקסאנה לגיבורה סופר_מודרנית, שכן היא מעלה ספקות לגבי מהימנות התודעה ולגבי מידת האמת שאפשר למצוא בכתיבה ההיסטוריוגרפית.