רגעים של פחד ותיעוב (3)

זאת הייתה הפעם הכי משמעותית בחיי שבה הודיתי למי שברא אותי על כך שנולדתי לאבא, שלמרות שהיה איש מזרחי לא מלומד, שנולד לעידן אחר, הוא לא ימכור אותי לגבר.

הייתי בת 14, והייתי באה בחופשים לחנות התכשיטים של אבא שלי. היה לו ידיד פרסי, לא ממש ידיד, יותר שכן, בעל חנות צעצועים, גם הוא גבר פרסי. הוא היה כבן ארבעים פלוס, ומשום מה חשק בי, וכדי לחזר אחרי שלח אלי דרך אבי מתנות כמו כדורים, בובות ושאר צעצועי ילדים.

כבר אז לא יכולתי שלא לחשוב איזה מוח עקום רוצה לקנות לעצמו ילדה בתור אישה, ועוד מביא לה צעצועים בתור מתנת חיזור. כמה עקום ומגעיל ומתועב אפשר להיות, ובכלל לא חשוב כרגע שככה הם היו רגילים בארצות המוצא שלהם, לקנות כלה-ילדה, ולהביא לה, אל אלוהי הטירוף, הסטיות והפדופילה – צעצועים במתנה!

מובן שאבא שלי נורא צחק כשנתן לי את "המתנות" וסיפר שהפרסי מבקש את ידי. ומובן שלא עלה על דעתו לענות לו אפילו. פתר אותו באיזה משפט בנוסח "מה אתה רוצה ממנה, היא בסך הכול ילדה קטנה". את המתנות לקח, אגב. נו, פרסים, לא יוותרו על מתנות. את המתנות אגב, נתתי לאחיינית הקטנה שלי, שמתנות כאלה התאימו לה, לא לי. יענו, לא רק אוויל ופרימטיבי היה אותו גבר, גם פדופיל למשעי – רצה להאמין שנערה בת 14 עוד משחקת בכדור ובצעצועים.

אני זוכרת שלמרות שידעתי שהרעיון אפילו לא יעלה על דעת אבי, לשדך אותי בגיל הזה (או לשדך אותי אי פעם, גם כשאגדל), בפנים עלתה איזו חרדה, אולי החרדה הנשית הקולקטיבית שכולנו מחוברות אליה: תחושה של בושה עמוקה שמישהו חושב שיוכל לקנות אותי, איזה זקן מגעיל ומלוכלך; תחושה של גועל מעצמי, שמישהו בכלל חושב עלי במושגים האלה.

 עצם הרעיון שמישהו מעלה על דעתו המבחילה שאני, ילדה בת 14, ארצה להתחתן, ועוד איתו, זקן בן ארבעים, בארץ ישראל באמצע שנות השבעים, נראה לי מפלצתי ממש. שאני, ילדה טובה צפון תל אביב שלומדת בגימנסיה הרצליה אקבל "הצעת נישואים" מבעיתה, מגעילה ומעוותת כזאת. מה זה פה, טהרן במאה התשע עשרה? צנעה? דמשק? קהיר?  

משום מה את אבי זה שעשע, והוא פתר את הכול בבדיחה. אבל אותי זה הבעית: עצם המחשבה שבעידן אחר אבי היה מוכר אותי לפדופיל מגעיל, וזה היה נראה לכולם מעשה רגיל ומקובל.