יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
הייתי אז בסוף שנות העשרה שלי. גיסתי שהיתה החברה הכי טובה שלי הייתה באמצע שנות העשרים שלה. והיינו עושות כל מיני תעלולים, ומתפרעות, ויורדות על אנשים, ומפלרטטות המון, ומבלות בכל מיני דברים בלי שאף אחד יידע. היינו צעירות, וחסרות אחריות, וכוסיות, ושזופות, ופרועות, וחשבנו שהעולם מונח בכף היד שלנו.
קרענו את חוף הים, וקרענו את הרחובות, ומדדנו את כל הבגדים והנעליים שרק אפשר, ועשינו גם דברים שאנחנו מתביישות בהן עד היום, ופעם אולי אכתוב עליהם ברומן.
ופעם אחת, בשיטוטים שלנו בחנויות וברחובות, נכנסנו לחנות עתיקות ברחוב בן יהודה. בעל החנות היה גבר נאה מאוד כבן חמישים. הוא נדלק עלינו מיד והתחיל לפלרטט איתנו, ובאיזה שהוא שלב הציע שנעלה איתו למעלה – הוא יראה לנו אוסף עתיקות מיוחד במינו.
אני קצת פחדתי, אבל גיסתי רצתה לעלות. כשהוא נעל את דלת החנות, מפלס הפחד שלי קצת עלה. אבל עליתי איתם לקומה השנייה. מה הוא חשב שיקרה בינינו? היו לו איזה תכנונים בראש עלינו? אני לא יודעת, וגם לא יודעת למה עלינו אחריו. כמו להתגרות בסכנה. מצד שני, ידעתי שאנחנו שתיים על אחד, וזה החליש את הפחד של להימצא במקום סגור ומסוגר עם גבר זר, מבוגר, עם מבט חשקני בעיניים. מבט קצת מסוכן.
ואז הוא הוציא קופסה ופתח אותה, ובתוכה היו כמה בדי סאטן, והוא פתח גם אותם, ובתוכם היו מכשירים מבעיתים שנראו כמו מכשירי עינויים. הוא אמר שזה אוסף של מכשירי ניתוח להפלות, כפי שהיו עושים פעם, והעיניים שלו נדלקו עוד יותר כשהוא דיבר על זה ושאל אם זה מעניין אותנו, והיתה סוג של רמיזה מינית כבדה בכל מה שאמר, ואני ידעתי שהנה, בפעם הראשונה בחיי נתקלתי בסדו-מזוכיסט. וזה היה מגעיל ומושך בו זמנית. מין פחד כזה שמתגרים בו עוד קצת.
אבל אני נלחצתי, למרות שראו שגיסתי קצת נדלקת, ואמרתי לה, בואי הולכים. והוא ירד אחרינו בחוסר רצון ופתח את הדלת.
יעל, איזה זכרון הופיע באמצע הלילה! אני מאוד אוהבת את הדרך בה את מספרת דברים,
מפחידה ההרפתקנות הזו כשצעירים.
מזל שהוא לא פגע בכן.
סיפורך מעורר בי את השאלה מה עושים עם מה שאוספים, ולמה אוספים.
זה באמת מפחיד, אבל התחברתי דווקא להוויה של בנות עשרה שזופות פלרטטניות שתל אביב מונחת בכף ידן. לפעמים גם אני הייתי כזאת.
זה רגע מרתק, דווקא בגלל שהוא לא חד משמעי – לא ברור מי רוצה ומה רוצה, והאם התיעוב והפחד מוצדקים או מופרזים.
"ועשינו גם דברים שאנחנו מתביישות בהם עד היום, ופעם אולי אכתוב עליהם ברומן".
מה אולי? מה פעם? מה בושה?
דור שלם דורש רומן.
רומן עכשיו!
🙂
מעורר השראה :). מחכה להמשך.
שובבה!הזכרת לי את שנות העשרה שלי(:
🙂
בלי קשר אם קרה או לא קרה (זה משנה?) קטעת את הטקס בדיוק כשהתחיל, מבחינה ספורית זו בחירה מפתיעה. הקורא רק הכין את עצמו למה שציפה שיבוא בהמשך.