עין החתול כרגע, מנסה לאתר את כל ספרי הרוזנת דה סגיר
מוטב ואודה על האמת, כששלחתי ידי לספר עב הכרס, בעל העטיפה השמרנית למראה, לא שיערתי בליבי מה קשה תהיה כתיבת הביקורת אודותיו. וכי כיצד ניתן לכתוב מאמר ביקורת ספרותי על צביר-דפים שחורג מכל הגדרה של "ספר"?
דומה שאף בהוצאה (זמורה ביתן) הבינו שלעיתים ספר אינו רק ספר וצירפו אליו את הספרון "נוטות החסד – הפולמוס", היטב ידעו שם שאין להפקיר את הספר הזה לעולם ללא תיווך כלשהו. ואכן, עם צאתו בישראל, ניטש סביבו פולמוס אדירים, החל בטענה כי מדובר בספר מתועב ולפיכך לא ראוי לקריאה (מבקרת הספרות אריאנה מלמד) וכלה בהכתרתו כאחד מספרי הבדיון החשובים אודות השואה התורמים להבנת המנגנון הנפשי של התליינים (ד"ר נילי קרן)
משך סך 927 עמודיו, מגולל הסופר האמריקני-צרפתי-יהודי, ג"ונתן ליטל, בספר המונומנטלי, היומרני, המקומם והחשוב הזה, את קורותיו של אוברשטומבנפיהרר ד"ר מקסימיליאן אואה, קצין מודיעין נאצי, שתפקידו מאפשר לו להיות נוכח בצמתים המשמעותיים ביותר של מהלכי המלחמה. הוא נוכח בהוצאות להורג המוניות של יהודים ובמסיבות קוקטייל של נאצים רמי דרג, הוא נמצא באוקראינה ובהונגריה בפולין ובגרמניה, בכל המקומות כולם ממלא אואה המסור את תפקידו נאמנה, חוץ מאשר במקום אחד, בחייו הפרטיים. שם אין הוא הקצין הנאצי החרוץ והנורמטיבי כי אם הומוסקסואל בהחבא, המקיים יחסי עריות עם אחותו ואף רוצח כפי הנראה את אימו ומאהבה. ליטל בחר משום מה למקם את אואה רחוק ככל האפשר מהאידיאל הנאצי הדוגל בחיי משפחה בורגניים-סולידיים והספר כולו נצבע בבחירה זו. יכולת התיאור הפורנוגרפית במהותה של ליטל שוטפת את העמודים ואין זה משנה כלל אם מדובר בתיאור יחסי מין חריגים, בהוצאתה להורג של נערה צעירה, או שמא בבורות המלאים בגופות יהודים ירויים, הכל נע סביב אותו ציר תיאורי ריאליסטי-פלאסטי-כירורגי פרטני להדהים.
יצירה גדולה שכזו, ואין לטעות, "נוטות החסד" היא אכן יצירה גדולה, שעוסקת בנושא טעון כל כך ובאופן שנוי במחלוקת כל כך, לא יכולה לעמוד במנותק ממחברה ומהאופן בו בחר לכתוב אותה. באחד מראיונותיו סיפר ליטל שהרעיון לספר ניצת בו בשעה שהתבונן בתצלום ישן של פרטיזנית צעירה שהוצאה להורג, גופה מתגולל בשלג, אכול למחצה על ידי הכלבים וחבל התליה עודנו לצווארה. (לימים התברר כי מדובר בזויה קוסמודמיאנסקיה שנתלתה על ידי הנאצים באוקראינה). מדובר בנקודה משמעותית ביותר, שאם הרי תמונה מסוימת זו גרמה לליטל לצאת למסע בן חמש שנים שהפך לתחקיר ולבסיס לספר המתאר את תקופת המלחמה מנקודת מבטו של המרצח, מה חלף איפה במוחו באותו הרגע? מה הרגיש ליטל בשעה שהביט בתמונתה של הפרטיזנית המתה? מה היה שם, תיעוב? רחמים? צמרמורת עונג? דחיה, או שמא משיכה?
שהרי המשיכה לזוועות, לגופות, לדם לסחי ולטינופת, לאותו רצון מוכר להתפלש בהם עד זרא, הוא העומד בבסיסו של הספר הזה, אנו הרי מצויים בתקופה שבה סף הגרוי הולך ועולה, לתקופת השואה יש (עדין) מקום של כבוד בארסנל תיאורי הזוועה של העידן המודרני שמחפש ללא הרף אחר הדבר הבא שיעורר את המח והלב הקהים שהפכו אדישים לכל כמעט, וליטל מודע לכך ועושה בזה שימוש, איש לא ישאר אדיש לספרו שלו, הו לא!
במהלך הקריאה לא יכולתי להמנע מהשוואה לספרו של מרצח אחר, ממשי. בספרו "הקומנדנט מאושוויץ מעיד" (הוצ" הקיבוץ המאוחד) מתאר רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ את שגרת חייו ופעילותו ה"מקצועית", הס הוצא להורג בשנת 1947 והספר ראה אור לראשונה בעברית בשנת 1964. בהקדמה לספר כותב צבי שנר כי "כל אותם סממנים "אנושיים" שבסיפורו מבליטים עוד יותר את דיוקנו של הקומנדנט מאושוויץ כפושע נאצי מתועב".
הס, אכן מצטייר כיצור אנושי רגיל עד לאכזבה. בכתיבה יבשה ותמציתית הוא מתאר את שגרת עבודתו במחנה ההשמדה, אין הוא נזקק לפירוטכניקת הזוועות של ליטל. אבל ספרו של הס נקרא באימה דווקא בגלל היותו משעמם כמעט, על חייו הבורגניים ה"רגילים" ואישיותו האפרורית, הס אף מעיד על עצמו שגם בשעה שעסק במלאכת המוות חיי המשפחה שלו היו נורמליים.
ואכן, מי שקורא את ספרו של הס במטרה להבין ולפצח את "המפלצת הנאצית", לא יבוא על סיפוקו. הנורמליות הזו היא העומדת בבסיס חוסר ההבנה, "אנשים רגילים" כינה אותם בספרו כריסטופר בראונינג, משמימים, חסרי דמיון, בנאליים עד להכאיב, הזהו גזע האדונים? האלו שליטי הרייך השלישי שיכון לאלף שנים? כמה מאכזב.
ולתוך הפער הבלתי מובן הזה, פוסע ליטל בפסיעות גדולות, שלא לומר בזינוק נמרץ ומנסה "להבין", ואכן אוברשטומבנפיהרר אואה, אינו אדם רגיל בשום אופן, לא בהשכלתו הרחבה, לא ביכולותיו השכליות ולא בחריגויותיו המיניות. אואה עונה בכל פרטיו ודקדוקיו על משאלת הלב שלנו בדרך בה אנו בוחרים להבין את פשר הרוע הנאצי. אואה הוא פסיכופט, גם היטלר היה כזה, לא? וגם הימלר, וגבלס, וגרינג, וכל חברי המפלגה הנאצית, וכל מי שהצביע להם, פסיכופטים היו כולם, לא? כי רק ככה אנו יכולים להרגע, רק ככה אנו יכולים "להבין".
בספרו "מסע אל שורשי הרשע" ניסה רון רוזנבראום להתחקות אחר התיאוריות השונות המנסות להסביר את היטלר, רבות מהן ניסו לייחס לו אבנורמליות מינית, יחסי עריות חולניים עם אחייניתו גלי ראובל, הומוסקסואליות ואף אגרסיה תת-מודעת כלפי אימו (שימו לב שאלו בדיוק התכונות אותן מייחס ליטל לד"ר אואה). אף אחת מהתיאוריות הללו לא הוכחה כנכונה, אולם אנו היינו רוצים להאמין בכך, שהרי תפיסתנו את היטלר כאדם אבנורמאלי מרגיעה הרבה יותר מאשר תפיסתנו את היטלר כאדם נורמטיבי, קל הרבה יותר להסביר מניעיו של אדם בעל נפש מעוותת מאשר מניעיו של אדם נורמלי. ופה לדעתי מונחת המכשלה הגדולה של "נוטות החסד", כי בציירו את אואה כבעל חריגויות אישיותיות מקל עלינו ליטל לפטור אותו ב"נו, מופרע שכזה, למה אתם יכולים לצפות?" שהרי מה כבר נוכל לומר על רוצח אמו? הספר יכול היה להיות מטריד פי כמה לו היה אואה דמות מעט פחות צבעונית מבחינה אישיותית והפולמוס סביבו יכול היה להתרכז בעצם מוסריות כתיבה מעוררת הזדהות מנקודת מבטו של התליין.
נקודה בעייתית נוספת בעיצוב דמותו של אואה, היא היותו מעט משכיל מדי. אואה הוא איש תרבות מובהק בעל הבנה יוצאת מגדר הרגיל בפילוסופיה, היסטוריה, ארכיטקטורה וספרות, או כפי שהוא מעיד על עצמו "כמו רוב האנשים, מעולם לא ביקשתי להיעשות רוצח. כפי שכבר אמרתי, אילו יכולתי הייתי עוסק בספרות. כותב, אם היה לי הכישרון לזה, ואם לא אז אולי מלמד, בכל אופן חי בקרב דברים יפים ושלווים, בקרב מיטב יצירותיו של הרצון האנושי. איזה אדם שאינו משוגע יבחר מרצונו החופשי ברצח? הייתי רוצה גם לנגן בפסנתר".
כאן מעצים ליטל את פנטזיית המרצח-אינטלקטואל, המשכיל-אכזרי. אולם דעתו של היטלר אודות השכלה יתרה היתה ברורה: הוא שייך אותה באופן אוטומטי לתחומו של היהודי-האינטלקטואל-הממושקף. ניתן לומר באופן כללי שהנאצים בזו למילה הכתובה, אין זה מקרי שדווקא ברייך השלישי שרפו ספרים. אולם ראו כמה שהוא משכיל, הנאצי אואה! משכיל בצורה בלתי סבירה כמעט, שימו לב כיצד מגיב אואה בעמדו לראשונה בחייו בפני גופות המוטלות בחצר ובעודו מריח לראשונה את צחנת המוות: "רציתי לעצום את עיני, או לכסות בידי את עיני ועם זה רציתי להביט, להביט עד זרא ולנסות להבין באמצעות המבט את הדבר הזה שאין להבינו, שנמצא שם לפני, הריק הזה שנפער מול המחשבה האנושית. נפניתי המום ומבולבל אל קצין האבווהר: "קראת את אפלטון?" הוא הסתכל עלי בתדהמה "מה?" – "לא, לא חשוב" הסתובבתי והסתלקתי מהרחבה."
הרשו אף לי להגיב בתדהמה כאותו קצין, מה? אפלטון? הגופה הראשונה בחייך ואתה מה, דווקא אפלטון? רוב הנאצים כאמור, היו מרוחקים שנות אור מהמחשבה על אפלטון ודומיו, הם גם לא היו מרתקים כאואה, תרבותיים כמותו ובעל אורח מחשבה נפתל ומרתק כשלו, אם ארחיק לכת אף יותר אומר שהם לא היו יהודיים כאואה. כי ליטל, עם כל רצונו הטוב לברוא את דמותו הארכיטיפית של רוצח המונים, הצליח לברוא את דמותו הארכיטיפית של הסטריאוטיפ היהודי המשכיל בעל המחשבה המתפלפלת.
אין להתחמק מכך, אביו הרוחני של אוברשטומבנפיהרר ד"ר מקסימיליאן אואה, איננו היטלר ואף לא רודולף הס, כי אם יוצרו ג"ונתן ליטל, היהודי ג"ונתן ליטל, שרקח עבורנו דמות כלאיים שידיה ידי עשיו אך קולה קול יעקב.
לקראת סופו של הספר אגב שיח שיכורים ידידותי מוצע הסבר לרצח היהודים, ההסבר הוא שעל ידי השמדתם של היהודים ניסו הגרמנים לחסל את היהודי שבהם, את כל מה שדומה בהם ליהודים, ושהם הגרמנים משתוקקים בעצם להפוך ליהודים טהורים, עמידים לכל וחוסים בכנפי השכינה.
נוטות החסד היא יותר מכל יצירה יהודית גדולה, מתריסה, מבחילה ונשגבת כאחת. והיא לא היתה יכולה להיכתב אלא על ידי בן עם הנרצחים, שמנסה לרדת בדרכו הנפתלת, אולי הנפתלת מדי לשורש מהותו של רוצחו. הוא הולך סחור סחור, בדרכים עוקפות ואף מניח מוקשים לא מעטים בדרך, ודומה שלמרות שהצהיר על כך בפתח ספרו, אין הוא באמת רוצה לדעת איך כל זה קרה.
פורסם במוסף השבת של "מקור ראשון"
בשום אופן לא נשגב. ספר קשה ובעייתי, לא יאמן ומקומם שהוא נכתב על ידי יהודי.
שרה שלום, המאמר שלך מרתק, אך נראה שארעה תקלה בהעלאתו הוא חוזר על עצמו שלוש פעמים, אולי יותר. קשה לקרוא טקסט כזה ולשרוד אותו אני משערת, אבל מענין להבין את עולמו של הכותב, מאיפה באה ההתעסקות דוקא באופן כזה בכאב ברוע הבנאלי?! הניתוח שלך מרתק. אגב, לא מזמן ניסיתי לקרוא את הספר אדון החצר, לא בטוחה שהגעתי לאמצע הספר והנחתי בצד, אי אפשר להשוות בין שני הספרים אלא בענין הפורנוגרפיה של הנפש האחרת . בעצם אני חושבת שהפחד שלי משניהם הוא המשותף לי איתם.
אורה, תודה.
אין לי מושג איך זה קרה, אבל תיקנתי.
בכבוד שהרה ויש כבוד!
קשה לי במיוחד עם הגדרת הספר כיצירה נשגבת, ולו מהטעם הפשוט שאין בספר הזה כל חידוש או אמירה מלבד סקירה טרחנית של אירועים ומקומות שניתן למצוא בכל ספר היסטוריה, הכוללת תיאורים קיטשים ופורנוגרפיים עד זרא.
רצח העם היהודי הוא עדיין גם בעיני הגרמנים חידה. שעיקריה הם לאו דווקא המרצחים עצמם, כלומר חברי המפלגה והמנגנון, אלא דווקא האזרחים הרגילים ש"נגררו", (ובשל כך הם מכונים- Mittleuferen) אל רצח העם היהודי. אואה, אם כן אינו עונה על אף קריטריון שכזה. הוא לחלוטין לא אזרח ממוצע ולא בן אנוש רגיל, וזוהי אגב עיקר הביקורת על הספר בגרמניה, שכן הוא מציג מציאות אנושית גרוטסקית, סטריאוטיפית ומעוותת של הגרמני הממוצע.
לטעמי הפולמוס, או שמא ננסח זאת כ- הבאזז, סביב הספר לא נובע מערכו ההיסטורי או הספרותי החדשני. כל שמות התואר של הדרגות והארגונים ידועים וגלויים לפני כל מי שמתעניין בנושא, אין חידוש גדול בקריאת התואר הצבאי לפני השם, הנוהג הזה מקובל כמעט בכל צבא בעולם, למעט הישראלי. כך ששמות תואר ארוכים במיוחד או לחילופין נוטוריקונים של מוסדות ומשרדים אינם צריכים לעורר השתאות והערכה על בקיאותו של ליטל.
יתרה מכך, מקריאת הספר נדמה כי אואה הוא מעיין פורסט גאמפ. כזה שפשוט יצא לו באופן מקרי להיות בכל אבני הבוחן ההיסטוריות של השואה ומלחמת העולם השניה. מרכיב שהופך את סיפורו לבלתי אמין בעליל.
אך מעל לכל אלו ניצבים התיאורים הפורנוגרפיים של המוות והרצח המציפים את חלקו הראשון של הספר. יש מי מהקוראים שימצאו הנאה ויש שימצאו סלידה מקריאתם, אך לדעתי הם מבשרים על עידן חדש בעיצוב הספרותי של השואה. עידן שבו הגבולות האסתטיים המקובלים נפרצים לטובת תיאורים שהם סרי טעם מחקרי או אינטלקטואלי אך הם בהחלט מספקים את סף הגירוי הגבוה של בני הדור השלישי וחצי. ולראיה למגמה זו ניתן להביא את ספרה של ויויאן ספיץ "רופאים מהגיהינום", המביא כדברי כותרת המשנה את: ה"עדויות המזעזעות על הניסויים הרפאויים בבני אדם". כלומר עיקרו הוא זעזוע ותו לא.
"נוטות החסד" אינו יצירה נשגבת לטעמי משום שהוא אינו מספק לקורא מידע או תובנות חדשניות על הרוצחים כמו על מעשי הרצח. אלא אף פוגע בזיכרון ובייצוגו. עצם כינוסם של המאורעות הללו כסיפור חייו בידיוני של קריקטורה רק מעצים את השואה כחוויה פנטסטית במובן השלילי של ייצוגה.
אני פשוט לא מבינה את מהומת יחסי הציבור סביב הספר המיותר הזה.
זו כמעט הכחשת שואה