הפעם הראשונה

אני חולה.

חולצת הכותנה שלי מופשלת אל מתחת לסנטר, וידיים קטנות וחרוצות ממששות בקפדנות את בטני. הן נזהרות מלגעת באזור החזה האסור.

"את חולה מאוד" אומר בחשיבות הרופא בן השש וחצי.

"כן, אדון רופא" אומרת הפציינטית בת השש שהייתי אני.

"אני לא יודע מה יש לך, אני צריך לבדוק את זה" הוא אומר תוך שידיו מתגנבות לי במורד הבטן.

"כן אדון רופא" אני אומרת.

הרופא מתרחק מעט וסוקר את גופי. אני מרגישה את המבט ומתכווצת, נראה שהרופא הגיע להחלטה. הוא מתקרב, נועץ ידיו בגומי הרפוי של תחתוני ומושך, נשמע מן "פינג" חלש, כשהגומי פוגע בירכי. משהו מצטרח בתוכי בזמן שהרופא ממשיך בבדיקה. דורי דורות של ילדות טובות ומהוגנות, קם עלי בתוך ראשי, חינוך בן אלפיים שנה פועל את פעולתו על ילדה צייתנית אחת.

"אבל אדון רופא", אני מתרוממת חלושות על מרפקי.

"אל תפריעי!" פניו של הרופא סמוקות. ידיו הקטנות בוחשות שם, כמה שהוא מרוכז! ואילו אני, משהו סמוי ומביש מתחיל לפרפר בי, משהו שילדות מהוגנות אינן אמורות להתוודע לקיומו, משהו חם, זהיר ומכוער, כה מכוער עד שבתוך ראשי פורצת המולה שלמה, "הפסיקי! הפסיקי מיד! אין לך בושה ילדה קטנה ומלוכלכה שכמוך, מלוכלכת! את חולה, את חולה מאוד, את זקוקה לרפואה שלמה! הפסיקי!", קולות נשיים פועים בתוכי בהתרגשות, הן נשמעים לי כאימי, כסבתי ואפילו כאם-סבתי, אבל הפרפור הפנימי ההוא אינו פוסק ואין לו כל תרופה.

 

הטיפול נגמר. הרופא מקשקש בכתב גדול וגולמני את פרטי "התרופה" שעלי לקחת. הוא אינו מביט בפני, וכי מה גילה בהן? אני מביטה בו בעלבון ובעוד משהו.

"לא אשחק איתך יותר אף פעם!" אני אומרת ומתרחקת משם בריצה.

 

שנה לאחר מכן, "הרופא" ומשפחתו עברו דירה. הבטנו זה בזה בעוד הסבלים מעמיסים את הארגזים למשאית הפתוחה. נאמנה למילתי, לא שבנו לשחק. גם לדבר לא דיברנו עוד.

אחד עשרה שנים לאחר מכן, ראיתי את שמו בעיתון, נהרג במהלך פעולה מבצעית. תמונה לא היתה שם וכך נחסך ממני מבטו. אבל מאז לא ניתן עוד לרפא אותי מהמחלה הארורה הזו.

 

פורסם לראשונה בעתון "העיר"