אֲנִי נוֹסַעַת קַלָּה:
מִבֵּין סִפְרֵי הַשִּׁירָה (הַשּׁוּרוֹת הַקְּצוּצוֹת הַהֲדוּקוֹת)
אֶבְחַר אֶחָד, וְיִשְׁאֲלוּ:
אֵיזֶה? וְאֶעֱנֶה: זֵלְדָּה. וְאוּלַי: רַבִּיקוֹבִיץ –
אֲבָל הַסֵּפֶר אוֹתוֹ אֶקַּח
יִהְיֶה הַמָּקוֹם בּוֹ עוֹמְדִים צַדִּיקִים גְּמוּרִים
לְהָנִיחוֹ פָּתוּחַ תַּחַת רַגְלֵיהֶם הַיְּחֵפוֹת
דַּק וְעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת
חוֹזְרוֹת וּסְדוּרוֹת
רֶמֶז לַתֹּהוּ וָבֹהוּ שֶׁבְּבֶטֶן
הַמָּטוֹס
אֶת הַסֵּפֶר שֶׁאֶקַּח תָּפְרוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה
אֲנָשִׁים תָּמִים שְׁקוּפִים, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם פְּצָעִים, רוּחוֹת, חוֹלְפִים
שׁוֹלְחִים יְדֵיהֶם אֶל הָעוֹלָם הַזֶּה
מַרְטִיטִים בָּחַיִּים צְמַרְמֹרֶת
וּמַרְטִיטִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם עוֹבְרִים בּוֹ
עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מֵיתָרִים צְלוּלִים
דַּקִּים וְכָל טַעֲמֵיהֶם עִמָּם
בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם עוֹמְדִים
מִזְוָדוֹת נִפְרָמוֹת, סְפָרִים נִקְרָעִים
נֶעֱרָכִים חִפּוּשִׁים
וְנוֹתָרוֹת רַק אוֹתִיּוֹת שֶׁל דְּפוּס
פְּזוּרוֹת, מְנֻקָּדוֹת
וְיָפְיָם מִשְׁתַּגֵּעַ, אֲנִי נוֹסַעַת כְּבֵדָה
מֵיתָרַי נִמְתָּחִים עַד קְרִיעָה
אֶחָד מִתְכַּוֵּן אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם
וְהַשֵּׁנִי עוֹדוֹ כָּרוּךְ בַּזֶּרֶד שֶׁל שְׂפַת אִמִּי
כְּאִלּוּ יוּכַל לְהַצִּילֵנִי מִמָּוֶת
אוֹ מִשִּגָּעוֹן
אֲבָל אֵין לִי תְּשׁוּבָה.
אֲנִי מְקַפֶּלֶת סֵפֶר אֶחָד
עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שְׁאֵלוֹת
וְנוֹסַעַת אֶל בַּעֲלִי.
מדבר אל כולנו, משוררים תמיד לוקחים איתם לנסיעה ספר שירה אחד לפחות, ואין, אין כמו לחזור הביתה.
בסוף זה היה הרבה יותר מאחד (מזל שהם נוטים להיות קטנים)..
ונכון, לפעמים צריך לנסוע כדי למצוא סיבות לחזור.
יפה מאד
שיר יפה אהבתי את הארמזים מ"ספר היצירה" אכן עשרים ושתיים אותיות המחזירות הביתה…
תודה, את "ספר היצירה" אני לא מכירה – מה זה?
וכן, העברית היא במידה רבה הבית – לא סתם קוראים לה "שפת אם".
חבצלת שלום,
השיר מצליח בפשטותו להעביר אלינו תובנות נפשיות מעמיקות — מאוד יפה בעיניי.
צדוק
ונוסעת אל בעלי.
אל מנת לחתום על מסמכי הגרושין.
מרגש..
שיר נפלא. לא ידעתי שאת כותבת כך (:
שיר יפה ומיוחד
תגובות מרגשות
תודה, תודה, תודה ותודה