כבר כעט כותבת, עורכת ספרותית, מבקרת בספרות מנחת סדנאות כתיבה ; כינוי – (ה)מיתולוגית
אכן, רומן למתחילים – לספרה של לילך סיגן – רומן למתחילים ;
הוצאת ידיעות ספרים/פרוזה ; עריכה – לילך פלדמן
הרשומה הזו נכתבת בנקודת השלמה אישית. היא עברה את כל חמשת צעדי האבל הידועים, על פי המודל של קובלר-רוס, כהלכה –
שלב ההכחשה – לא, זה לא יכול להיות כל כך גרוע
שלב הכעס – למה ישנם כותבים המתעקשים דווקא לכתוב (כל כך גרוע)
שלב המיקוח – אני אהיה מוכנה לכתוב ביקורת מהללת ומשבחת אם רק דבר אחד בספר יהיה טוב
שלב הדיכאון – אין בשביל מה לקרוא, חבל על הטירחה
ומכאן – שלב ההשלמה – זה הספר, על זה צריך לכתוב.
ה-זה, זה זה –
"חייה של קלודיה, אישה בסוף שנות השלושים שלה, …כמהה לילד, עם נישואים כבויים, לאחר שהתפטרה מעבודתה, מגיעים לידי מפגש מקרי עם סוכן ספרותי אמריקאי. בעקבותיו היא נוסעת לניו-יורק שם היא ממשיכה להתבונן ולהתמודד עם חייה" ~ בערך מה שכתוב בכריכה האחורית.
לכאורה, סותם הספר 'רומן למתחילים' מראש את הפיות שעלולים להלעיז בו. הדמות המרכזית היא – אובססיבית, מודעת – ומנתחת עד מוות, כדבריה שלה, כל רגע – לכל השתמעויותיו, מכל צדדיו, לכל השלכותיו, עם כל שאלותיו ותשובותיו. רק לכאורה.
כי הלא אם הדמות יודעת כל כך במדוייק את כל הסיפור לכל השלכותיו, אז מה הסיפור? לָמה הוא מעניין?
לא מעט חוקרי ספרות כתבו ובתרו את האבחנה הדקה שבין ספור לבין עלילה, ואולי ליתר את הדיוק – בין העלילה לבין הסִפֵּר. הספר 'רומן למתחילים' אינו מכיר ואינו יודע את האבחנה, וכך הוא יוצא נפסד מכאן ומכאן, שכן – העלילה היא ממילא הנרטיב. (ואם נרטיב הוא עלילה, הוא מימלא אינו נרטיב).
והוא אשר כתבתי – זהו ספר סותם. כאשר הדמות הראשית מתמלאה באזמלי מנתחים ישנו סיכוי מצויין כי הניתוח יצליח והחולה ימות. סיגן, כמעט מלכתחילה, מגוללת עלילה כשהיא חותמת את הגולל עליה. החפירה והנבירה בקרבי ובמעי כל רגש, מחשבה, הרהור, תעיה, דקה, התרחשות, חווייה – יוצרת עלילה מוצפת בשטחיותה, דווקא בגלל שהיא נדמית לאיזשהו פיר עומק. בהצפה – אין שליטה, גם הסאב-טקסט, גם הרבדים הפנימיים – כולם בחוץ, מתגלגלים על פני הצפוי. כלומר, אלא אם כן אתה סופר מעולה, היודע ליצור דמות בוחנת, אבל בד בבד הגילויים שלה חושפים שכבות אשר מסתירות את קווי המרצף של ה-על סיפור, אותם יגלה הקורא, אזי – הספר שלך יהיה אולי קריא, ואפילו מעניין, אבל הוא לבטח לא יהיה ספר טוב.
ועוד – כאשר כך מתאפיינת הדמות – אזי לא יכולות להיווצר 'הפתעות' בסיפור. ולא, לא שספר אמור להפתיע, בוודאי שלא, אבל אם כל מה שקורה, אם כל מה שמתרחש כל כך צפוי – כי הדמות כל כך ברורה, אזי העלילה, וזו הלא אמורה להיות הספר עצמו, אינה יכולה להגיע לשום-מקום. היא לא יכולה להניע שום-דבר ומכך היא גם לא יכולה להיות סיפור. כך נוצרת עלילה שטוחה.
מהנקודה התחילית הזו מעמיסה סיגן על שלוש-מאות חמישים ותשעה עמודים את כל הנושאים התימטיים שרק יכולים להיות קיימים – והופכת את ספרה לנלעג –
מצבה של מדינת ישראל מבחינה פוליטית, ומבחינה אקלימית. השואה, הגלות, הירידה מן הארץ, חזרה אל הארץ, שכול – ולא רק שכול אלא שכול כפול (ומזווית מסויימת אף משולש), עקרוּת ואי-מהות ואימוץ, אמת ודמיון, ואם אמת – אזי אמת של רשוּמוֹן – מתי ואיך לכל אחד האמת שלו, חופש וחופש הבחירה, פחדים ובעתים – והכתבתם את הבנת החיים וחוויותיהם ; אהבה – בין אהבה בוטחת ויציבה, זוגיות של נעלי בית, לבין אהבה סוערת, שוצפת, ללא הקבע והסֶמֶך; וגם גלגול היסטורי כקללה מוטבעת.
כאילו לא יהיו עוד ספרים, כאילו בכלל אין ספרים בעולם – כל התימות הללו נכנסות לספר אחד.
ואם לא די בכך – הרי שבכל אלה נוסף –
מהי כתיבה, מהי התחלה של כתיבה, מהו סיפור, מהו רומן, מה הן דמויות, על מה כותבים, איך כותבים, איך מרגישים, למה נתקעים בכתיבה ואיך ממשיכים. כן, עוד ספר על כתיבה. עוד גרפומניה על מילים. יש לנו כבר אוסף מכובד של ספרים ישראליים בחצי השנה האחרונה. ומילא הייתה התמקדות ב-מהי כתיבה, אלא שסיגן מיד משליכה את הכתיבה למדיה הקולנועית, וכך אפילו אינה מחדדת את הנושא של הכתיבה אלא מעבירה אותו לז'אנרים של סרטים. וזהו אינו חלק מרעיון נשגב על פיו כתיבה היא סרט, אלא פשוט חוסר ידיעת מעשה הכתיבה.
הבנאליות של הכתיבה יוצרת מצב בו מקטעים לא קצרים בספר נראים כמו רומן למשרתות. ושוב, לא ניתן להתנחם בכך שזו כוונה נסתרת ועילאית של הכתוב – במן משחק חכם על שמו – רומן למתחילים, אלא פשוט כתיבה לא בהירה, לא נוכחת, לא יודעת את עצמה.
בשיחתה האחרונה של קלודיה עם אחיה תומר, שמבינים מה קורה איתו לאחר השיחה השלישית של שניהם, מה שקורה בערך בעשרים העמודים הראשונים של הספר, מספרת קלודיה בצהלה גדולה כי היא סיימה לכתוב ספר שלם, רומן. לרגע היה נדמה לי כי זו הקריאה שיצאה מן המחברת. אין תמה, יש בספר משום ניצולו המטופש- שכן הוא משלב סיפורים קצרים שקלודיה כותבת, התחלות של סיפורים ולאחריהן סיפורים. מילא כשהסיפורים נוגעים למעטפת הסיפור, אבל בתחילתו של הספר ישנם גם כאלה שלא נצמדים אלא אמורים להיות מחוברים באיזה מערך על. כל כך קל לתלות את הלקות בתחכום של רעיונות מוצפנים, במשיכת אנלוגיות חבויות, ולא היא. ואם היה כאן ניסיון לפרוס ולפרוש את תהליך הכתיבה, מתקיעותו עד לרגע הצלחתו, הרי שהניסיון כשל – גם מפני שהוא צפוי וגם מפני שאין בו את העומק המתמצק ומתעבה של הכתיבה כישוּת.
כמה אומללה הייתה בחירת שמו של הספר – 'רומן למתחילים'.
מיד התבוננתי בכמיהה בספרה המופתי של עדנה מזי"א – 'רומן משפחתי'. אלא שלא ניתן לדבר על שני הספרים בנשימה אחת, זה מעליב את ספרה של מזי"א. היה ראוי לה, לסיגן, שתתבונן איך כותבים רומן (גם על רומן), בכתיבה איכותית.
ולבסוף,
בכל ספר, על אחת כמה וכמה בספר יומרני, אסור שתיפולנה טעויות עריכה. אסור.
אחת הגסות שבהן היא חוסר התאמה בתוכן פשטני. קלודיה מקבלת מידי הסוכן הספרותי כרטיס ביקור כשהיא מדגישה בפני עצמה ולנו שהיא מניחה אותו בכיס האחורי של מכנסיה ובכוונה תחילה שלא בתיק. היא לא יכולה לשלוף אחר-כך, עמודים ספורים לאחר מכן, את כרטיס הביקור מן התיק, הלא הוא היה בכיס מכנסיה בהדגשה יתרה מלכתחילה.
כשנמצאים בשלב חמש של תהליך האבל, שלב ההשלמה, ניתן גם להתבונן לאחור, זה מותר.
התמשכות של ספרות מקור גרועה הופכת להיות עצב גדול – 'סיפור קטן ומלוכלך' ; 'חיי מדף' ; 'נשיקה של טבחית' ; 'ביקור אחרון במוסקבה' ; 'הכל בסדר' ; 'הנערה במרפסת ממול' ; 'שמש חדשה' ; ועוד ועוד, והעצב הזה, לאחר העלבון על ביזוי ובזיזת המילים, מייבש עד אבק את שאר הרוח.
והארה לסיום –
בזכות הספר גיליתי כי איני אוהבת כותבים שאין להם את הצורך להודות. עשיתי מחקרון קטן בין ספריי וראיתי כי ככל שהסופר גדול יותר, כך עמוד תודותיו מלא יותר. זה אינו מתמיה, אנשים גדולים יודעים לומר תודה. כתיבת ספר היא מלאכה הנעשית בבדידות, אך הספר אינו נוצר ברִיק, ישנם, ולו מעט, אנשים שמלווים את עטך בחכמה וברגישות. כותב שאינו יודע להודות נושא בתוכו חופן לא קטן של יהירות וספרו יוצא נפסד, כי אם מלכתחילה לא הבין הכותב את הצניעות בפני המילים, בפני הדממה והאדם גם לספרו תחסר ההעמקה האנושית, ותשתרע בו עליבות, גם ספרותית. קראתי בזמן האחרון, יותר מידי מאלה.
(ועכשיו אתם, גשו בשקט לספרייתכם, פתחו את הספרים שאהבתם ואת אלה שאהבתם פחות והתבוננו על רישומי התודות של המחבר. אל תדאגו, אתם לא צריכים לספר לאף אחד, אינכם צריכים לקלקל לעצמכם מערכות יחסים, אבל לפחות תוכלו להיווכח בעצמכם).
לא כל עיתונאי, ואפילו יהא עורך, ואפילו יהא עורך בכיר ומנהל מוסף הוא פובליציסט. עם כל הרושם הנהדר שהעניין משרה על הכריכה הצידית. ולא כל פובליציסט הוא סופר. ואפילו טוב שכך. נכון הוא, שאחד היתרונות בתקופתנו, ואני בהחלט רואה זאת כיתרון, הוא התמוססות הגבולות המגדריים של הז'אנרים הכתובים, ועם זאת, עדיין לא התפוררה מהותה של תבונה – שאחד מחלקיה הוא כי אדם אמור לדעת, לא רק מה הוא יכול, אלא ואולי בעיקר – מה הוא אינו יכול ונכון לו. סיגן לא הייתה יכולה לכתיבת רומן, וכל ההצטעצעות הלשונית סגנונית שבהחלט עלולה להטעות כאילו מדובר בכתיבה יפה, לא יכולה לכסות על חוסר מהות ספרותית וסיפורית אמיתית, עד עצב גדול.
איזו ביקורת רצינית ומושקעת
כתובה נפלא
חנה, יקירה –
המבט שלך אליי, טוב הוא. ופורש טוּב.
תודה שאת איתי. תודה שקראת ושכתבת אליי.
והנה… עוד מעט וספרך יעניק כאן נשימה עמוקה של יופי.
תודה, יקרה.
היי הלנה יקרה. די היה לי לעיין בספר בחנות הספרים כדי להחליט ללכת על שלושה אחרים… (מעולים, כנראה.)ואני מבינה שטוב עשיתי. ובכל זאת תודה בשם אלה שיקראו את הביקורת לפני הגיעם אל חנות הספרים…
נשיקות ושבוע חדש ונפלא.
איריס, אהובה –
(<ואלה ספרים קנית? :) >)
אין בי ספק כי המבט החד שלך יכול היה לראות את הספר לבושתו, כבר מיד.
וכמה נכון עשית שלא קנית אותו.
תודה שאת טורחת לקרוא אותי, יקרה, ולכתוב בעינייך הטובות אליי.
וספרך שהגיע היום לידיי, הרעיד אותי.
תודה, יקירה. תודה.
שכנעת אותי, הלנה…
גם לנמק 'למה לא' צריך לדעת. ואת יודעת גם יודעת. ובוררת את המוץ מן הבר באצבעות זריזות. ומשכנעת, ששום קש לא יהפוך לזהב.
המשך שבוע טוב ומבורך.
תלמה, יקירה,
תודה שהגעת לקרוא אותי, שוב –
ומילותייך מנשיבות תבונה, כתמיד, ובכל פעם מחדש.
איני אוהבת לכתוב את ה-לא. אלא שלעיתים – אכן כך. או אז אני משתדלת, מנסה לומר אותו – חד ומובהר.
כמה יפה הקש והזהב שכתבת.
תודה, תלמה.
שבוע מיטיב שיהא אלינו.
שלום הלנה
אני חושב, שאם את לוקחת את תפקידך ברצינות את חייבת לכתוב גם על ספרים לא טובים, ולהתריע.
אני מבדיל בין ספרים שיצאו בהוצאות גדולות "רשמיות" לבין ספרי הוצאות פרטיות המוציאות כמעט לכל מי שמסוגל לממן את הוצאת הספר.
יש להזהיר מפני ספרים לא טובים שיצאו בהוצאה גדולה ,כיוון שהקורא התמים מניח שעצם הבחירה של ההוצאה כבר מעידה על איכות.
מצד שני, אני מציע לחפש ולהאיר ספרים טובים שיצאו בהוצאות פרטיות ועשויים להעלם בלי שעין מקצועית תדווח עליהם לציבור הקוראים.
בהצלחה
גיורא
גיורא,
קודם להכל – תודתי אליך ולך.
הגעת לכאן, קראת וכתבת אליי.
וזאת למרות הדלוּת של קריאתי, כאן במטע. יש משהו מרומם בכך שלא כל הזמן, הכל וכולם חיים בתוך פינקס החשבונאות של ההדדיות.
למדתי ממך, גיורא.
תודה.
………………………..
בתגובתך נגעת בעצב חשוף.
איני יודעת מהו תפקידי, ואיני יודעת מה לקחת ברצינות. אמרתי לחבר לא מזמן, שאני לא שוכחת לרגע שאיני יושבת בנקודת הארכימדס של עולמינו זה..
אבל את כל אשר אני כותבת – אני כותבת מתוך רצינות. זה לבטח.
…………………………..
הוצאות ספרים גדולות אינן ערובה לאיכות. ולא פעם, כמעט כמעט להיפך.
להוצאות הספרים הגדולות ישנם שיקולים לא מעטים שאין בינם לבין איכות כתב היד, כמעט ולא כלום.
זו אחת הסיבות שכל הוצאה גדולה, פתחה נתיב לספרות איכותית, או לפחות לשיקול הדעת שאינו נובע משיקולים זרים אלא רק ורק מנביעת האיכות הספרותית –
כך, עם עובד – פתחה בזמנו את חרגול, וכעת את חרגול פלוס
כך הקיבוץ המאוחד פותח כעת את ליין 'הספרנית'
ויש לו גם את 'הכבשה השחורה'
וכך ידיעות פתחו את 'בבל' (ועל הסתייגויותיי מ-בבל, כבר כתבתי ועוד אכתוב)
פרט לכך ישנן הוצאות עם אמירה ספרותית בהירה-
מטר
מחברות לספרות
גם פרדס פוסעת פסיעות לכך
………………
בד בבד, גם ההוצאות הפרטיות אינן חפות לחלוטין.
לא מעט הוצאות – מוציאות ספרים פשוט כי יש מי שמשלם להן עבורן,
ובכללן – גוונים.
אחד הדברים בהם חוסכות ההוצאות הפרטיות את הוצאותיהן שלהן הוא – העריכה הספרותית.
ולכן, בחזרה לתגובתך –
אני מנסה שלא להחמיץ אף ספר.נקודה.
ישנם נתיבים שאני בוטחת בהם יותר – כפי שמניתי את רובם, כאן
ישנם נתיבים שאני בוטחת בהם פחות – ההוצאות הגדולות יותר
וישנם נתיבים שאיני בוטחת בהם כלל ועיקר- ואלה ההוצאות הפרטיות שמהינות להוציא ספר ללא עריכה ספרותית. זהו בעיניי, עוול בלתי נמחה.
……………..
ועם ההכל הזאת
אני איני חדלה לזכור, לעולם –
כי ספר צריך קורא אחד. רק אחד.
הצניעות…היא חומר שהולך ונשכח.
'אני כותב לקורא האחד,' אומר מאיר שלו, 'לזה שמבין.'
מעולם דעתי הייתה רק דעתי, רק מבט עיניי
חלק מאותה רצינות עליה כתבת – היא הרצינות הזו – לדעת שאני בהחלט יכולה לטעות, לבקש ולשאול שלא לפגוע, ולא לשכוח אותה. את הצניעות.
………………….
תודה עמוקה, גיורא.
תודה.