כבר כעט כותבת, עורכת ספרותית, מבקרת בספרות מנחת סדנאות כתיבה ; כינוי – (ה)מיתולוגית
ילדה של הבטחה – לספרה של חנה טואג – לאורה
הוצאת מודן ; עריכה – דורית רוגובוי
לפתח דבריי הייתי רוצה להעצר מעט עם המילה – 'קטן'.
בסלנג אנחנו יודעים את השימוש את המילה -'בקטנה' – מילה שנאמרת עם חיוך. היא חביבה עליי המילה הזו כי יש בה צניעות ואיטיות, אלה חומרים משובחים.
לא מעט פעמים אני רואה סרט, ולאחר מספר התרחשויות אני מתרווחת, פוערת מבט ולוחשת לעצמי – 'הנה, סרט קטן.' כוונתי היא שהסרט חף מהתיימרות. סרט שיש בו פשטות (לא פשטנות) הצילום והצֶלֶם ושתצרף העלילה, ההתרחשות, הדמויות, הרקע – יוצרים התמזגות מורכבת, חכמה, כזו הנותרת מהדהדת באישוני העיניים.
'קטן' לא כי אין בו גדוּלה, לא כי חסרה בו עוצמה – אלא כי ידע למהול תרכובת ברמת דיוק כימית – כדי לזקק את עצמו – ולהותיר את הסרט לשוחח עם הצופה.
הספר 'לאורה' של חנה טואג הוא ספר קטן, בדיוק במשמעות הזו – זיקוק מגינונים מאומצים של 'עוד', של 'יותר'. כמה מפעים לפגוש סיפור שדוּקק כדי לצייר תמונה פויינטליסטית מוקפדת בפרספקטיבה של עומק.
לאורה, נערה בת ארבע-עשרה, חיה עם משפחתה בלוב ערב מלחמת העולם השנייה.
לאורה היא המספרת. כל אשר התנסה בכתיבה מתוך נקודת מבטו של ילד/ה-נער/ה הנטועים במציאות מסויימת יודע כמה קשה היא הכתיבה הצריכה בד בבד לרקום את הספר ולהיוותר אמינה, מהודקת לאמינות לכל אורכו. פח יקוש הוא מספר ילד/ה, מעט הסופרים שצלחו בכך.
ההקפדה של טואג לתת ללאורה לחיות, לחוות, לשרוד, לספר – היא נדירה. לא רק זאת שהנערה המיוחדת הזו נותרת עם קולה, אלא שכוליותה נוכחת בסיפור, בהתרחשויותיו. והוטלה על כתפיה משימה שאינה פשוטה- כי היא המניעה את הסִפֵּר, איתה, אנחנו הקוראים, פוסעים בינות חלקי חייה – אמה, אביה, אחיה וסבה. קרובי משפחה – קרובים ורחוקים, שכנים, חברים. כך התיכה טואג את דמותה של לאורה – להוות את דמות ליבת הספר, ובאחת – להיטמע ברקעו, וזו כבר מלאכת מחשבת. (ואחד המאפיינים של ספר 'קטן').
ובכן, לאורה הרה. היא מסרבת לספר למשפחתה מיהו אבי עוברה ובכך היא מיד נתונה לסד הבושה, שהרי איך יעלה על הדעת כי נערה יהודיה תהרה מבלי להביאה בברית הנישואין כדת וכדין ובכבוד המשפחה. לאורה סופגת את המרירות הדאוגה של אמא באופן שצובט את העור, תרתי משמע. לאורה סופגת את מותו של אביה, את תבונתו של סבה, את התנהלותם של אחיה, לאורה סופגת – זהו אשר הופך אותה למספרת מחוננת – היא קטנה, גם בגילה ולעיתים גם בהבנתה (אלא שכאן יש להיזהר, שכן 'חוסר הבנתה' הוא מתעתע), אלא שעוצמת ההכלה שלה בלתי מושגת – רק מהעוצמה הזו, מתוכה ובתוכה – יכולות שאר הדמויות, המרחבים, המרווחים, היקום, רגעי היומיום – להיפרש בתוך סיפור מכמיר ומפעים לב.
לאורכם של תשעה חודשים אנחנו מתוודעים למרקם מרתק של שורשיות המשפחה בלוב – שורשיות מועדת לפורענות. שורשיות נתלשת ונעקרת בכל צרה, שיברון, אסון – מחדש. ובסוד יופיו של ספר 'קטן' – ישנה עשיית הניקיון. וטואג אמיצה במלאכה – הדרמטיות של הרעוֹת – מתקפלת פנימה – מעודנת, כמו ביקשה להסתיר את מחוות הריגושים. במעבדה הרגישה של טואג – מיטהר הרגש, לא הריגוש.
דמות שהיא סופגת, מתמוססת בקורה, מזוככת – היא דמות פועמת היוצרת עקבוֹת. ספר 'קטן' הוא ספר היודע לשרטט במדוייק את העקבות וליצור תנועה איטית של זוּם-אין על הנוכחות-הנעדרת, על האמירה הנאלמת, על האור המוצלל – וזו התימה הפנימית הממשית והמרהיבה של הספר.
לאורה היא ילדה של צבעים. הצבעים מדברים איתה, היא מקשיבה להם, היא נותנת בהם אותיות, היא מתערסלת לתוכם בתמימות עמוקה, לופתת. וזו אחת התובנות הגורמות להשתאות בספרה של טואג – לאורה אינה מתקיימת בעולם ובעולמה בתוך נפיחות של מודעות עצמית, אבל היא מאור. ולמאורות – חוקים משלהם, כפופים לחוקים קוסמיים, בלתי נתפשים מחד, וברי מישוש, מאידך. בליקוי המאורות – היא נעטפת עם רוחות היקום ונטבעת בגוני הגונים של הצבעים – בקרני אור שאיש אינו רואה מלבדה.
ואז,
הרהרתי, שלאורה נולדה מן הקשת. מאותה הבטחה אלוהית להמשך הקיום האנושי. מאותה נגיעה נדהמת של חומרי יסוד בדם האדמה ובדממה המיוסרת של הקודש והחול. לרקום ללאורה עור וגידים, בדיוק כאותם חוטים שהיא מערה שתי וערב אל הנוּל שלה, הווה אומר שאנחנו יכולים לחפון ולו פירור מנשימת האלוהות ביקומינו.
כך כותבים ספר 'קטן' – נותנים לו לומר את עצמיותו, מרכיבים את עצמותיו, לוטפים את צלוֹ ומעניקים לתוכו שפע של בהירות ואהבת האדם. או אז אנחנו יכולים להלך בעקבותיו כדי לגלות סימני שאלה, כדי להעלות תהיות, ערעורים, כדי לפתח, לגדל ולהצמיח – חמלה.
כך כותבים ספר טוב.
'לאורה', ספרה של חנה טואג הוא ספר 'קטן' עם גדולתו של ספר טוב.
הלנה זו הפתעה נעימה לקרוא את דבריך על ספרה של חנה-לאורה.
אהבתי איך את מביאה לתודעה את העובדה שהספר "הקטן" מצמיח חמלה.
תמי,
תודה שהגעת אליי, שקראת, שכתבת.
ברוכה אני בבואך.
נגעת ב-דיוק במקום בו הנחתי את פעימת מילותיי.
לוואי והייתי יודעת להודות לך.
תודה על חמלת אישונייך.
תודה, תמי.
"לאורה נולדה מן הקשת". איזה יופי. וכך גם רשימה זו, הלנה. מוארת, מרנינה וברורה.
ראויה חנה טואג לתשבחות וראוי הספר למגעך המלטף והטוב, הלנה – ולהתמקדותך הכל כך מדויקת.
תלמה, יקירה,
הנה את.
משהו, לעולם ירגיש בי חסר, אם לא תהיי איתי.
אני בוטחת בך.
אני יודעת כי אם אחמיץ בכתיבתי – זו תהיי את שתאמרי לי זאת. ואני אלמד.
וכמו בכל פעם מחדש, אני נעטפת במילותייך, ומבטך פורש אליי בהירות גדלות הלב.
תודה, יקרה.
הלנה יקירה, אני צללתי אל הספר החם והמאיר הזה, כשהייתי בבוסטון הקרה והמושלגת, ובלי שום קשר למזג האוויר, ככה אני פשוט זוכרת ספרים, (מתי ואיפה קראתי אותם) הייתי חוזרת וקוראת בו, וחלקים ממנו, באהבה גדולה, ונשאתי אותו עימי בכל שנת הגלות הארוכה שהייתה לי, ועד עכשיו הוא מונח לצד מיטתי. קשה לי להסביר, אבל יש בו משהו מנחם כל כך.
תודה על הקריאות הרגישות שלך, את ממש נכס במטע הזה.
איריסי, יקירה שלי,
כמה יפה אשר כתבת על מארגם של הספרים בתוככי חייך. מחוברי זמן-מקום. (גם ספרך שלך הוא כזה).
לוואי ויכולתי להכניס לתוך רשומתי את משפטך -ועד עכשיו הוא מנוח לצד מיטתי. קשה להסביר אבל יש בו משהו מנחם.
כל כך מדוייק, איריסי.
וזוהי אחת הגדולות של הספר – ה'משהו' שקשה להסבירו. כמה אני אוהבת להתהלך באותו 'משהו' – כי הלא, זוהי מהותו של גילוי אמת.
גם אצלי ספרה של חנה, עדיין מונח ליד המיטה. והאור הרך של מנורת הקריאה – כה יפה בו. כה נכון לו.
תודה למילותייך הטובות אליי, יקירה. טובות מידי.
את מעניקה לי את זכות היותך.
תודה, איריסי שלי.
הלנה הי,
קראתי בהנאה גוברת והולכת את רשימתך "הקטנה" על ספרה היפה של חנה. והתענגתי.
לא נעים לי לחזור על עצמי אבל כתבתי כאן באחת התגובות כי לערוך טוב ספר פירושו לחוות את חווית חווית-המספר. זה נכון גם לגבי כתיבת ביקורת על ספר – והיטבת לעשות.
תודה — צדוק
הלנה יקרה ,הרבה קריאות היו ל"לאורה" ולכל קריאה החיבוק שלה
ומכל קריאה למדתי משהו על עצמי ועל יצירתי, משהו שלא הייתי מודעת לו לגמרי בשעת כתיבה
הנה יוצא לו ספר למסעו והוא אוסף חוויות בדרך ואת מלווה אותו כמו שמלווים ילד
קריאתך הלנה מדגדגת את הלב של לאורה בחיי עושה בו חיוכים
את מבקרת מיוחדת
הבקורת שלך היא שירה
יקירה, יקירה,
וכבר ומאז כתבנו עוד מעט על עוד ועוד שאפשר היה לומר.
הענקת לי את הכיסוף של קורא – ספר סגוּלי.
רציתי להתמוסס ולהיות פרודה אחת במעבדה הכימית של יפי מילותייך.
ועדיין נותר העצב חשוף, ולאורה הנמזגת אל תוך חולות לוב, ממשיכה לספר לי איך להיות מכילת-כל, ילדת-אלוה.
הספר שלך, חנה, הפך להיות חלק מהיותי.
זו חווייה נדירה.
אילמת תודתי לך.
צדוק,
כשאתה מגיע אליי, האוויר מתרומם –
עם נגיעתו ברקיע הוא הופך לרוח.
נגיהת מבטך במילותיי היא אלכימיה. או אז הופך הרגע לחג.
הענקת לי זכות-ענק בקריאתך.
ולוואי ואהיה ראויה.
דבריך מיטיבים אליי, צדוק. באותו הרגע של החג, אני רווה לתוכי נצח טוּב –
הוא נובע ממך.
תודת אינסוף, צדוק.
כתיבתה של חנה טואג מרגשת וכמו כו כתיבתך עליה. מודה ומתוודה שספרה של חנה הגיע לידי בעת שבה קשה לי מאוד מאוד לקרוא ספרים כי ספרים הם עולם שמחייב הקשבה וראייה וטעימה מרוכזת, והריכוז שלי משועבד זה חודשים למיצוי עולמי, אך ספר שכזה שקראתי בשקיקה את חלקו בלבד עד כה, ועוד כמותו שצללתי לראשיתם וסימנתי זמנית באוזן חמור – ימתינו לי בבטחה בערמה הקטנה לצד המיטה. ספרים הם לפעמים חברים טובים מחברים. הם ממתינים לשעת רצון מלאה בלי שום לחץ.
אהובה,
כמות שכתבת – נאמנותם ואמונם של הספרים היא אינסופית, אינה תלויה בדבר. כמו אהבה מזוקקת.
ואת,
אדם האוהב את המילה. את הכתיבה. את הקריאה. אני בוטחת בכפות ידייך, שקיפלו את אוזן החמור והניחו בעדינות, עד אשר יהיה נכון ויכול.
וכזהו ספרה של חנה –
נכון.
ואת, אהובה –
שנמצאת איתי למן ההתחלה –
מלמדת אותי אצילות הלב. שיעור של קומה מגיע עמך.
תודה, יקירה.
עוצמות הרגש והכאב שחנה נוסכת בספרה הן עצומות.
אל תוך היופי מחלחל כאב הצמיחה שמסתתר תחת כל משפט כמעט.
הספר לא מייפה את תקופת הבגרות. ומצד שני כן מביא אותה על צבעיה וגילוייה המרובים .
אביטל,
תודה שהגעת אליי, וקראת. וכתבת.
כתבת בעוצמה של רגישות לספרה של חנה.
ומילותייך, מעניקות לכאן את ההוד שהיה חסר.
מבורכת אני בבואך.
תודה, אביטל.
הספר היפה הזה נמצא בימים אלה במבצע של ארבעה במאה ב"צומת ספרים"
אני מציע לנצל את ההזדמנות ולקנות (לפחות) ארבעה ולתת במתנה לחברים.
גיורא,
כשאתה מגיע לכאן אני מרגישה בטוחה.
תודה, גיורא.
אכן כך. גם אני הבחנתי כי הספר נמצא במבצע בצומת ספרים. והוא ראוי. הכי ראוי.
תודה שקראת ושכתבת, גיורא.
ניפלא התאור שלך את הספר והסיפור, ואת כשרונה של חנה לעמוד על דקויות הסערות במדבר החיים ההם שהשפעתם הגיעה לימינו.
אורה,
תודה שהגעת אליי. שקראת
שכתבת ופרשת בי טוּב.
אם טובה היא הרשומה הרי שהיא מנביעה את עצמה מהספר המיוחד הזה, של חנה.
תודה שהבחנת בסערות המדבר.
אצל חנה המִדבר מְדַבֵּר – ולאורה קשובה לחול, לחולין, לקודש ולרוח – באחת. ובצניעות. ובהוד בלתי רגיל.
ברוכה אני בבואך, אורה.
תודה רחבה.