כבר כעט כותבת, עורכת ספרותית, מבקרת בספרות מנחת סדנאות כתיבה ; כינוי – (ה)מיתולוגית
עירומה של תחתית ; לספרו של רון ברקאי – התחתית של תל-אביב – מחווה להוצאת חרגול.
עריכה – אלי הירש
הרשומה הזו נכתבת ראש ובראשונה כהוקרה להוצאת חרגול ו-חרגול פלוס.
הוצאת 'חרגול' היא ההוצאה היחידה כיום בארץ שמוציאה את ספריה בהתאם לקו חשיבה ספרותי וספרותי בלבד. הקו הזה נחרץ בלב ההוצאה מאז שהוקמה, כקעקוע שגם בבגרותו אינו מתבייש ואינו מכסה ומטשטש את עצמו, נדמה כי כמעט להיפך – עם בשלותה של ההוצאה היא בועטת עוד בכללי המסחר והשיווקיות שהפכו ללחם חוקם של הוצאות הספרים האחרות. אלא שהיא עושה זאת בנחת-רוח, לא מתריסה. קיימת, הווה, ופורשת ספרות מיוחדת וייחודית. ודווקא העמידה השקטה, הנוכחת של חרגול החלה מחלחלת, כנראה בלפיתה של קנאה, עוד הוצאות, שפתחו 'ליינים' המצהירים על עמידתם מעל לשיקולי הרווח – 'מחברות לספרות' של זמורה ביתן ; 'הספרנית' של הקיבוץ המאוחד, הם דוגמא לכך. כמה טוב להיווכח כי השפע הספרותי האמיתי משפיע, אפילו מכריח את האמונים על מזון הרוח שמידי פעם ופעימה יטרחו כי נקבל לידינו סעודת מלכותא במקומו של האוכל המהיר.
נכון הוא שגם הוצאת 'מטר' פוסעת בעקבותיה של הוצאת 'חרגול' ואפילו בהוצאת 'פרדס' ניתן לראות סימן ואות בכיוונון הזה, בד בבד הוצאות בהן היה ניתן לבטוח בעבר כמו- 'בבל' ו-'הספרייה החדשה' נראות כמדושנות עונג ויושבות בטח על זרי דפנה וכך ניתן להיווכח בלא מעט ספרי נפל בהוצאתן.
בהוצאת 'חרגול' יוצאים ספרים שאני מכנה אותם ספרי 'קאלט'. צריך אומץ, שאר-רוח ואמירת עומק איכותית כדי לבחור בכתבי היד הללו. בספרי 'קאלט' כמו ב'קאלט' בכללו – ליבת הספרים היא מיוחדותם. נכון, ניתן שלא לאהוב אותם, ניתן להבחין שחלקם ובחלקם הם טובעניים, ללא ספק אחרים,לבטח מבקשים ממך מבט אחר, קליידוסקופי, אבל לא ניתן שלא להבין ולהתפעם מדרכם הכל-כך נבדלת מספרי 'רבי המכר' בהוצאות השונות.
כשאיני חוברת ונצמדת לספר שיוצא בהוצאת 'חרגול' אני מרגישה נפסדת. איני מוותרת לעצמי, שבה וקוראת ומנסה לבחון מה נעלם ממני, מדמיוני, או מהדמוניות שלי. היו לא מעט ספרים כאלה ואני עדיין שבה אליהם, יודעת שלקות ההבנה נעוצה בקריאתי. איני יכולה לומר זאת על אף ספר אחר, באף הוצאה אחרת.
הרשומה הזו נכתבת בהוקרה להוצאת 'חרגול' שמלאוּת הדעת שבה, הדקוּת, הסגוליוּת ומחוננות של הספרים היוצאים דרכה לאור ולרוח הם לעולם חג וחגיגה לאוהבי אמת הספרות.
התחתית של תל אביב הוא סיפורו של הארכיאולוג מאיר הולצמן.
מאיר, רדוף בחלומות מסוייטים שאחד מהם אינו מרפה ממנו, אינו נותן לו מנוח, כדי כך שהוא יוצא לחשוף את הנסתר בו. האנלוגיה בין היותו ארכיאולוג לבין תהליך החשיפה ברורה, היא גם אינה נסתרת בספר עצמו, המחבר שב ומעלה אותה, והולך ודוחס ומצופף אותה ככל שהספר נע לסופו.
ההתהלכות החושפנית מעלה לפני השטח (תרתי משמע) – את קווי סיפורו הביוגרפי של מאיר – ילדותו, נערותו, בגרותו – מתוך ביתו עם הוריו המיוחדים, ניצולי שואה – בלה ושלמה, אל השכונה התל-אביבית פלורנטין ומשם לצריפין בשירותו הצבאי, לימודיו, כמיהתו לקבלת הכרה אקדמית ועבודתו – ניסיון לחשוף מבצר הטמון במטע עצי זית הנמצא בתווך שבין כפר ערבי לבין התנחלות יהודית.
בתוך כך שזורה הזוגיות של מאיר עם חברתו רקפת, מאלפת הנמרים. רקפת הרה והספר מתחיל עם החודש השישי להריונה ומסתיים בלידה.
התחתית של תל אביב הוא ספר קולח ומעניין.
החוזק המרתק והמעולה שבו הוא בחיבורי צירי הזמן והתנועה. המספר מותח מיפוי בין עבר להווה, מיפוי מדוייק ומהודק. החיבורים האלה שוב שיקפו והוכיחו לי כי לא צריך להתחכם, כמו שאנחנו נוכחים בספרי פרוזת מקור המציפים את מדפי המבצעים, לא צריך לחפש מתחת לדפי ההיסטוריה איך ניתן להמציא את הגלגל שוב מחדש. אכן, לא צריך. סיפור טוב אינו נמדד על פי ריבוי מספרים ("זה הדברים" ; סמי ברדוגו ; הספרייה החדשה) ולא על פי ריבוי סיפורים ("פרוייקט לזרוס" ; אלכסנדר המון ; הספרייה החדשה), לא על פי מעברי סיפורת ("רומן למתחילים" ; סיגן ; זמורה ביתן / "נשיקה של טבחית" ; מיכל שטיינר ; זמורה ביתן) ואפילו לא על פי חילוקי חלקים המצטרפים לתצרף ססגוני ("אחותי כלה והגן נעול" ; גלית דהן קרליבך ; זמורה ביתן).
כאמור, רון ברקאי חופר ונובר בתחתיות חלום וממשות כדי להעלות בידו עפר המצריך סינון – ברירה ובחירה בשברי חרסים לתיארוך שחייב להירשם ומותיר את רישומו בתוככי יסוריי צירי מוות ולידה.
עם החיטוט הבלתי פוסק מפשיט מאיר הולצמן את עצמו ועירומו – ביבים הוא.
וכאן, בעיניי, מיוחדותו הנהדרה של הספר. הדמות של המספר לא הייתה יכולה לעורר אמפטיה, בקושי רב- הבנה. והנה, הקורא אוהב אותו, את מאיר. החמלה המוסווית של רון בקראי נמשכה כקוּר שקוף אל גיבורו שאינו גיבור כלל. אנחנו צוחקים איתו, אנחנו דואגים לו, אנחנו מחברים איתו את משקעי האבק שקעקעו וקרקעו את נפשו ותודעתו, אנחנו אפילו, מעט, מקבלים את שקריו, רמאויותיו, בגידותיו, כן, הוא בלתי נסבל, הוא מעורר תרעומת והוא כל כך רצוי.
לב תודעתו של מאיר מרוצץ והוא נאחז בדהירת תחתית חיוּתו באופן מטולטל ומעורער אך הוא אינו בורח. הפסיכה שלו יכולה להתאים לכל האנליזות הקודחות במוח האדם, החוֹל והחוּלין שבליבו היו יכולים להתאים לכל בעל-תשובה ולכל בר שאלה, אך הוא אינו בורח. אולי בגלל זה גם הקורא אינו מרפה ממנו, אינו מליט מבט, אינו יכול להביע שאט. ואולי זה בגלל הכישרון המבריק של יצירת דמותו של מאיר בידי רון ברקאי.
לקותו המרכזית של הספר היא עודפי הסרח של הגָלוי.
האנלוגיות כל כך ברורות, מציפות את פני הכתוּב עד כי לא נותר מקום להתפעמות הגילוי.
נכון הוא שמאיר ארכיאולוג ובכך עסקינן – העלאת הצפוּן והסוד לידי הדרש והפשט, אלא שזהו מאיר, הדמות של הסיפור, המספר, לא הכותב. לא הסופר. רון ברקאי היה יכול לעשות כאן מלאכת מחשבת, צירופים מותכים ולהותיר לקורא להתענג על מטפוריות קיומית, ספרותית, ולא היא. מאום לא נשאר לעומק הספרותי, רבדיו של הסיפור פרוסים עד דק כך שכל אשר אפשר לעשותו בקריאה הוא רק להנהן. ובכך הלקה ברקאי את דמות המספר – שהלא מאיר הוא חוקר היסטוריה ועבר, ואמנם הוא הדובר של סיפורו אך הוא לא היה יכול ולא היה צריך להיות סופר כי משלקח על עצמו גם את התפקיד המנכיח הזה – הוא הפך להיות סופר גורֵע.
כך האנלוגיה הליבתית לפיה המציאות הפנימית היא תשקיף של המציאות החיצונית (ולהיפך) – נפרטת – לסכסוך הדעת המקביל לסכסוך הישראלי-פלשתיני ; תת המודע – הדוהר כרכבת תחתית ; החלום ושברו ; גלות ונכר – המתבטאים גם בשפה הזרה – אל מול בניית 'מולדת', הדרדרותה, חורבנה ; מונחים המוכרים מהעולם הפסיכו-אנליטי – מקבלים רקמת עור ודם – הזרה, הדחקה, טרואמה, מיניות, אוראליות ואנאליות.
ההיפוך במדרשי השמות – מאיר המאיר ומחבר את חלקי האפילה ; רקפת – שנדמית כאותו פרח צנוע מתחת לסלע מתגלה כפרועה בהליכה על קצוות ; האב – שחלקי התיקון שלו, שמשיכתו העזה לשפץ במו ידיו כל קלקול הפוך בחכמתו לשלמה המלך, והאם -בלה – כמו בגד בלוי – עוסקת בתפירה וערגתה היא בדי נשפים.
המוזיאונים העומדים כזיכרון לאומי – מול היכולת לעוות את ההיסטוריה או אולי לתת לה פנים זהות עם עיקולים שונים ובכך לשנותה, הגזע והגזענות, פרעות הלב והתפרעויות השטח, הלחם והלוחמנות (ושוב, החלום).
וכך עוד ועוד –
עיר ועירום, עירום וערווה, ארץ וארציות, דם אדם ואדמה. אמון ואמונה – בגידת אלוהים באדם ואדם באדם ואמונות טפלות ; אמנה – לאום ולאומניות ; זילוּת וזנוּת החיים ; ההפנמה והפנימיות, ההחצנה והחיצוניות ; גשם וגשמיות, צל וצלילים ; איש אישה ואש ; כוונה תחילה וכוונת הרובה ; גלגול – גלגל ותקיעות ; התקבצות – קבצנות וקיבוץ
ועוד ועוד –
הספרא והסיפא ; כריכה ותכריכים ; העת – האת והעט (וכיתות חרבותם לאיתים) ; הבטחה – בטח – ובטחון ; יצר – יצריות ויצירתיות ; אומנות ואמנות –
ומתוך העיוורון אל סדרי הבראשית אל הפיקחון לעבר הכאוטיות. השה המובל לטבח, הקורבן והעדר ; המדינה-המדון והדין ; העיוּן והמעשה – עבודת השורשים ועקירת הנטוע ; מציאות של בעתה – נגזרת וגוזרת מודעוֹת אבל בנצח החיים.
האינוּת והישוּת – הם נישמת ונשמת האנלוגיות, אלא שהן נפרטות לפרטי פרוטות הנימים, גלוי מידי. גורע מידי.
בנוסף, וזאת כבר מהנקודה האישית,
איני אוהבת ספרים צמודי מקום וזמן כדי כך שחיבור העלילה בעצם דבק בסִפֵר שלו, בנרטיב שלו, בתימה, בליבתו. ומכאן פתרון הסיוט של מאיר הותיר אותי בהרגשת ריקנות. חבל, מאחר ורון ברקאי ידע לעשות בספרו מינון מתח מדוייק גם כדי להשרות את הספר לפוּת בידי הקורא וגם כדי שהספר עצמו לא יהיה 'רק' ספר מתח, אלא, שכפי שכתבתי, דווקא בשל מתח זה – סיומה של התעלומה בנאלי.
כך גם סיומו של הספר – הרבה יותר סימלי וסימבולי מאשר נובע מתוך הסיפור, מתוך הדמויות. כמו היו עשרת הדפים האחרונים של הספר תלושים מתוך הקוהרנטיות הפנימית של הסיפור.
חבל, כי ישנם מעט מידי ספרי מקור משובחים, והספר 'התחתית של תל-אביב' היה יכול להצטרף אל המעטים הללו, אלא שהוא לא ידע ליצור מרצף מוקפד לסופו של הספר, כמו משהו קרס בכתיבה ולא נכתב בקולמוס הנכון.
ולסיום,
שוב ועוד שאפו לאלי הירש.
אין צורך להכביר מילים על האיש ועשייתו הספרותית.
העריכה שלו, כפי שהיא מתבטאת גם בספרו של רון ברקאי היא עריכה לעילא ולעילא. עריכה מלטשת עד בוהק, עריכה מיטיבה, עריכה מחוננת.
אני תודה להוצאת חרגול, חרגול פלוס
ולעורכה – אלי הירש.
לספרה של שז – 'הרחק מהעדרו' ; כאן במגזין בננות
לספר – 'נשיקה של טבחית' ; אצל נוריתהה