לידיה גורדון כותבת פרוזה
אחרי המון המון זמן אני שוב כאן. בתקווה לכתוב לעיתים יותר(!) קרובות. הקטע הבא נכתב מתישהו, מצפה להתיחסות
אורפאוס במחסום
הסבתי את מבטי מהאיש הצעיר שעמד מול החיילים ותיק הכינור בידו. רק כאשר שמעתי את צלילי המנגינה חזרתי והסתכלתי לשם. החיילים עמדו רוביהם מופנים אל האיש ודיברו אליו בקולות רמים וגסים. "נגן!", נבחו וצחקו צחוקים רעים. הוא ניגן בעיניים עצומות. מבטי עבר ממנו אליהם ואחר כך קלט דמות אחרת שעמדה קצת מרוחקתי. היא עמדה דוממת, גבה אל ההחיילים ואל האיש. גבה הקשיב למנגינה. האיש ניגן בשכרון חושים, שוכח את החיילים. אלה עמדו מאובנים רוביהם מקובעים בתנוחה מאיימת ומדי פעם נבחו כמה מילים לכיוון האיש שלא שמע. האישה הסתובבה לאט והתבוננה בגבו של המנגן. "שכחת?" שאלה בשפה שלא הבנתי, רק את כוונת הדברים נחשתי או המצאתי באותו רגע. "אנחנו צריכים לעבור, אנחנו צריכים לעבור מהר." האיש לא שמע, אבוד בתוך המנגינה. החיילים עמדו שותקים, לא יודעים מה לעשות עוד.
האישה דממה ואז חייל אחד התעורר משתיקתו ונבח: "לך! לך כבר, תעוף לנו מן העיניים!!". האיש המשיך לנגן אבל התקדם לאט אל עבר הצד השני של המחסום. האישה הלכה לאט אחריו, והחיילים קיימו התיעצות רעשנית. ואז, עוד לפני שהאישה הספיקה לעבור את המחסום, הפנה את ראשו, והאישה נעמדה מכושפת ממבטו, באותו רגע החייל הוריד את המחסום וציווה: "את, את נשארת כאן."
הסבתי את מבטי, לא התבוננתי עוד, ומה יכולתי לעשות?
לידיה
.