לידיה גורדון כותבת פרוזה
מחפשת את גלית
אתמול הייתי בהפגנה. נסענו מהגליל המערבי, אזור מגוריי, לבית חנינא רצינו לצעוד ממחסום א-ראם למחסום קאלנדיה, ללוות משאיות שהובילו תרופות ומזון לרמאללה, סיוע לפלסטינים הנצורים.
הגענו והתחלנו לצעוד לכיוון המחסום. רציתי לפגוש את גלית, הבת שלי, שהגיעה מתל-אביב. הרגשתי כמו ברוב ההפגנות: בטוחה בתוך קהל של אנשים שחושבים כמוני. אבל זה לא לגמרי נכון – הפעם היו הרבה ערבים, הם היו יותר מאתנו ועם חלק מהסיסמאות שהם השמיעו, לא הסכמתי. אבל צעדתי בתוך קבוצה של אנשים שנשאו שלטים שהיו לגמרי לפי הדעות שלי. ירד גשם, היה קר, היינו מחוץ לישראל. פתאום השמיעו קריאות נגד ארצות הברית: זה זרק אותי 40 שנה אחורה אל ה: !Yankees go home. מה, אני עדיין צועדת בהפגנות!? הרי חשבתי שהשלום כבר כאן, נוכל סוף סוף לנוח.
אני צועדת ברגשות מעורבים. מצטרפת מדי פעם לקריאת הסיסמאות. שלום-כן! טרור-לא! שלום-כן! כיבוש-לא!
שומעת רימונים מתפוצצים. עננים של גז מדמיע מתחילים לאפוף את האנשים.
אני רצה לכיוון התחלת הצעדה. בצד השני אני רואה שוטרים עם מטולים רצים אחרי האנשים שנסים בבהלה.
אני עומדת באמצע הרחוב, בבוץ ופתאום: גלית! היה רעש, מהומה. אנחנו מזועזעות: איך עוברים משלב לשלב, אני בטוחה שעושים זאת בקלות הבלתי נסבלת של ההידרדרות המוסרית, מאבדים את קנה המידה בקלות. הורגים ילד פלסטיני כי הוא זורק אבן, והוא כל כך שונה מן הילד המטופח שהחייל השאיר בבית (אח או בן),
לבסוף אנחנו נכנסים אל תוך ירושלים. אני מזהה את הצומת לאוניברסיטה שכל כך הרבה פעמים עברתי דרכה. הכול נראה לי שונה. אני חוזרת אל ארצי, ואני כבר לא יכולה לראות אותה בעיניי הקודמות. אני מרגישה קורטוב טעם של כיבוש. מצד שני, הנה, אני חוזרת לביתי, אני חוזרת לחיי הרגילים, אל הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. מחר, אני חושבת, הכול יהיה כרגיל. האומנם?
|