ביעותים

מזמן לא הייתי כאן. אני חוזרת עם עוד סיפור קטן, סיפור על החיים בורוד של ילדותנו הרחוקה. ורוד?? אתם תשפטו.

ביעותים

המיטה בסגנון לוּאּיִ ה- XV, שהיא קיבלה במתנה כשחזרה הביתה, עמדה בין הארון לארונית הלילה. כל חדר השינה היה באותו סגנון: עץ כהה משובץ בעץ בהיר, וקישוטים מסולסלים, מגולפים בעץ. היא שנאה את מרגלות המיטה, שני העמודים הקטנים והמסולסלים שנתקלה בהם שוב ושוב ושהשאירו חבורות שחורות על עורה, אבל אהבה את המראה הגדולה שהייתה תלויה מעל השידה הכרסתנית, מראה בצורה קפריזית וסביבה מסגרת העץ הבהיר, המתקרזלת אף היא לתלתל לואי ה-XV. היא גם אהבה את הכיסוי הוורוד מבד דמשק, ואת הווילונות והכריות התואמים. אפילו הכיסא שליד שולחן הכתיבה היה מרופד בבד הוורוד, ומסמרים מוזהבים החזיקו את הריפוד.

בלילה קשה היה להירדם. היא זכרה את השמיים האינסופיים שהביטה בהם בקיץ בבית ב"לאס טוסקאס", צוללת לתוכם, מסוחררת מאימת הכיפה השחורה המנוקדת מראות זעירות וזוהרות. כשהלכה, הרגישה שהיא דורכת על מיליארדי מתים מכל הדורות שלפניה. צמרמורת עברה בגופה, והיא התכרבלה בשמיכה אבל זה לא עזר. היא לא רצתה לקרוא להוריה כי היא הרי ילדה גדולה, כבר כמעט נערה. השנה התחילה ללמוד בכיתה ו', והקטור ביקשה להיות חברתו; איך היא יכולה לקרוא להורים באמצע הלילה?

היא הדליקה את המנורה דמוית הכלב שהוריה נתנו לה בדיוק למטרה זו, כדי שלא תפחד מהחושך אך גם זה לא עזר; אז לקחה את הספר על שלושת המוסקטרים, צללה אל תוך עולם לואי ה-XV אמתי, שבו מוסקטרים אבירים  מגנים על המלכה ובחרבות שלופים עושים צדק בעולם. היא כבר גדולה לצחצוח חרבות עם ברנרד בדיונות הענקיות שבגן העדן הקייצי. למה הלילה היא זוכרת רק את השמיים הלייליים ואת מיליארדי המתים? לילה קר בחוץ, והיא שוכחת לפחד כשד'ארטניאן מנצח שוב בדו-קרב ומביס את הנבל התורן. העיניים נעצמות, והנה היא נמצאת שוב בחוף הים של הקיץ, והחול הלבן חם בכפות רגליה היחפות. לפתע מתחיל החול להתרומם, וממנו, ממש מתחת לרגליה, מתרומם נחש ענק, אולי שלשול ענק, צבעו לבן והוא עשוי מחומר מרטט, ואין יותר חול, רק החיה האימתנית, והיא עומדת להיבלע בתוך התהום הנפערת, והיא צועקת. היא מתעוררת במיטתה המסולסלת, ואמא עומדת לידה, בכתונת הלילה הוורודה, שואלת מפוחדת, ישנה למחצה: "מה קרה? חלום ביעותים?" לבה פועם בטירוף, אמא מחבקת אותה ואומרת שהכול בסדר, שזה רק חלום, הנה החדר המוכר, "הנה אני פה איתך". היא מנסה להירגע, ואמא יושבת לידה, אבל בתוך לבה המפרפר היא יודעת שזה לא יעזור, גם היא תמות.