החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

על הנרי ג'יימס

 הביקורת פורסמה ב"ידעות אחרונות", מוסף ספרים

הנרי ג'יימס: "העלמה מכיכר וושינגטון".

 

בשלהי המאה שעברה החליט הנרי ג'יימס, מי שנחשב בעיני האקדמייה לגדול הסופרים האמריקאים כמעט בכלל, להשתקע באירופה לצמיתות. הוא הקפיד להראות במחיצת טורגנייב ופלובר זולא ווורדסוורת' בעליזות שבבירות אירופה, ובכל זאת נשאר אמריקאי. כל כך אמריקאי

עד שהמפגש האלים בין העולם החדש והתם לבין  העולם הישן והדקדנטי היה לאובססיה של חייו. כמו עמיתיו, אבירי הרומן הריאליסטי האירופאי של המאה ה-19, גם ג'יימס מצא בכלה המבוזבזת כר נרחב למחקר ופיענוח. אבל שלא כמו הקולגות, שבחרו לייצג נשים כקורבנות

המזוככים ביותר של השיטה, הכלות המבוזבזות של ג'יימס היו אמריקאיות, קורבנות של מערכת רחבה יותר. נעוריהן האבודים תואמים את העולם החדש בעוד ההתמודדות האומללה שלהן עם חוקי החברה של אירופה מקבילה להתמודדות הסופר האמריקני עם המסורת המפוארת של הרומן הריאליסטי האירופאי הדשן והמורכב. אולי משום כך, היתה דווקא איטלייה הכה קאתולית ושוקעת לרקע החביב על ג'יימס למותן של גיבורותיו בטרם עת משחפת, קדחת או טיפוס תוך שהן מקריבות את חייהן על מזבח השיטה הפטריארכלית בה הן משמשות כנכס עובר לסוחר ותו לא. נשים אמריקאיות פותות ונפילתן בסבך החברתי של העולם הישן מילאו את עשרות הרומאנים ומאות הסיפורים הקצרים שלו. אבל אין ספק, שאנה קארנינה היתה אוכלת את דייזי מילר לארוחת הבוקר לו היתה פוגשת בה במקרה. 

אבל כל זה לא אומר שלג'יימס לא היתה מסורת. היתה לו מסורת אחרת, אמריקאית. מסורת של כפל משמעות ואמביוולנטיות ששאבה מהפוריטאנים ובעיקר מהות'ורן. אין ספק שג'יימס הביא את כפל המשמעות לדרגה ווירטואוזית חדשה ושזו היתה גם גדולתו אם אכן היתה לו כזאת. 

"העלמה מכיכר וושינגטון" לצורך העניין, הוא אחד מפסגות כפל המשמעות. העלילה  לא מתרחשת באירופה אלא דווקא בניו יורק, אבל מנהאטן ההולכת ומתרחבת בהחלט משאירה מאחור קורבנות מזן חדש. להוציא את עצם קיומה של העלילה הטראגית, הקורא לא יודע שום דבר שאפשר להגדירו כנכון על אף אחת מהדמויות עד סוף הרומן, כולל. קאתרין סלופר, שהיא אולי מכוערת וקצת סתומה כפי שאביה מתעקש לחשוב, ואולי דווקא בעלת נפש אצילית ורגישה, מתאהבת במוריס טאונסנד המקסים שאולי חושק בכספה ואולי לא. כדי להגן על ביתו כביכול מפני ניצול שפל, מנשל אותה אביה דר' סלופר הפטריארך כמעט מכל דבר שעשוי להיות לו טעם ורק את זה אנחנו כן יודעים. מה שהופך את קאתרין סלופר ליוצאת דופן ולכן מעניינת יותר, היא העובדה שאפילו העונג למות מוות נוראי בטרם עת נבצר ממנה, עונג שכידוע שמור בספרות לנשים יפות ומושכות בלבד. אם לא די בכך שאביה, שבכל מקרה "דעתו הפרטית על המין המסובך יותר לא היתה נעלה" מאוכזב מממנה, כלומר, הוא  "היה שמח לו התגאה בבתו, אבל לא נמצאה לו עילה להתגאות בקאתרין המסכנה" היא מאבדת את אהבתו, את אהבת המחליף הפרוידיאני שלו (מוריס טאונסנד) ונותרת למות לאט, בבדידות, ובבורות. בשנות העשרים המוקדמות היא עוברת את "ההתפרצות הרגשית האחרונה של חייה" כשהיא מוותרת על אהובה ואחרי זה כלום.  

מאחר וזהו ספק סיפור של ניצול (מצד החתן) ספק של מניעת ניצול (מצד האב), כל הדמויות כולן שותפות לו. דודתה הרגשנית של קאתרין, מרת פנימן, שהמעשה הכי רומנטי שעשתה בחייה המרירים היה חליפת מכתבים עם מישהו שמעולם לא פגשה, מעודדת אותה לייצר טראגדייה אל מול עיניה. היא "מרפרפרת ומשתוקקת" מושכת בחוטים המפעילים את הנאהבים (אם אכן הם נאהבים) רק כדי שהחיים, בהם היא מתבוננת מהצד, יהיו מעניינים יותר. מוריס טאונסנד עצמו ומניעיו נותרים  סתומים גם הם לכאורה. האם מעוניין טאונסנד החינני בירושה העתידית של קאתרין האומללה, או שמא הוא באמת מבחין באותה נפש אצילית שעצם קיומה נתון במה שנקרא ספק אפיסטמולוגי?

מצד אחד ברור שהוא "איש צעיר בעל טעם למותרות ואמצעים מועטים" שדירתו המפוארת של דר' סלופר משמשת לו כ"טירה מושלמת של עצלות". ואכן כשדר' סלופר אכן מנשל את בתו מהירושה, פתאום נראה שמר טאונסנד לא ממש מעוניין ב"גמול הסופי של איחוד עם אשה צעירה שהיתה גם בלתי מושכת וגם חסרת הון." מצד שני, לא ברור אם גם הוא אינו למעשה קורבן של סחר חליפין מעוות כפי שחייו המבוזבזים והבהחלט לא "מזהירים" בסופו של דבר מעידים. דר' סלופר העריץ הוא שמסובב מכל מקום את הבורג האחרון בארון המתים החי של בתו כשלפני מותו הוא מנשל אותה לחלוטין פן יעלה בדעתה המבולבלת להתחתן עם החתיך שבינתיים כבר לא כל כך חתיך בכל מקרה. לאורך כל הדרך לא ברור כמובן, אם קאתרין היא אכן כה פותה, או שמא האשה כמטבע עובר לסוחר הוא מושג שהיא מסרבת להעלות על הדעת או לקבל מתוקף אצילותה המוסרית. כך למשל, לוקח אותה אביה לאירופה ואומר: "עשיתי בעבור (מוריס טאנסנד) דבר טוב מאוד כשלקחתי אותך לחוץ-לארץ. ערכך עלה כפליים עם כל הידע והטעם שרכשת לך. לפני שנה היית אולי מוגבלת במקצת, כפרית מעט, אבל עכשיו ראית הכל והערכת הכל, ותהיי בת שיחה מעניינת ביותר. פיטמנו את הכבשה למענו לפני שישחט אותה. " האמנם? מי שוחט את מי? האשה התלוייה, הלימינאלית, נותרת תלוייה תרתי משמע. תלוייה במערכת הפטריארכאלית ותלוייה בין עולמות שאין לה אליהם כניסה לא כבת, לא כאשה צעירה העומדת להינשא, ולא כרווקה זקנה. אבל בסופו של דבר, חוץ מהעובדה האמפירית שמישהו אכן סבל מכל זה, מאחר ו"הדבר שעליו  ידידינו הצעירים מסתמכים בעיקר הוא שמישהו אחר יסבול למענם, ו….נשים עושות דבר זה בצורה נפלאה" שום דבר לא ברור. מעניין בכל זאת, מדוע סופר טוב ומעניין כמו הנרי ג'יימס זכה באקדמייה למעמד קלאסי של לא פחות מנפיל ועוד יותר מעניין גל העדנה האופנתית שהוא זוכה לה בקולנוע בימים אלה. האם נשים עדיין מתגעגעות למישהו שיספר עליהן או שהן מתגעגעות לחיים שמגיעים עם ספר הוראות?

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן