פורסט גאמפ של ראשית הנצרות

פורסם במוסף הספרים של ״הארץ״ 9.2.2014

יום מר אחד בתולדות האנושות, בשנת 415 לספירה, צבא אספסוף נוצרי סביב כירכרתה של המתמטיקאית היפהפייה היפאטיה, רצח אותה וגרר את גופתה ברחובות אלכסנדריה. היפאטיה היתה משכילה יוונייה, ניאו–פלטוניסטית, שלימדה אסטרונומיה ופילוסופיה וכיהנה כראש בית הספר האפלטוני של אלכסנדריה. היא היתה האישה המתמטיקאית המתועדת הראשונה – הנוצרים ראו בה ידעונית וכופרת. עם מותה נחתם הגולל על החיים האינטלקטואלים באלכסנדריה דאז ויש הסטוריונים שאפילו רואים במותה את קיצו של העידן הקלאסי וראשיתם של ימי הביניים המוקדמים. והנה, באותה העיר עצמה, ובעידן מצרי שמכיר לא פחות תהפוכות מימי ראשית הנצרות, מגיח מארכיוניו שבספריית אלסנדריה הסופר יוסף זיידן ופותח שוב את הדיון העתיק – דת מול ידע.

רצח היפאטיה הוא רק אירוע אחד מיני רבים, שלו עד ממקור ראשון גיבור ספרו זוכה פרס ה״בוקר״ הערבי של זיידן – ״עזאזל״. היפא – ששמו גזור מהיפאטיה – מתנהל ברומן כמין פורסט–גאמפ של ראשית הנצרות. נזיר/רופא/מאהב, הוא דובר עברית, קופטית, ארמית ויוונית. במהלך מסעותיו הגיאוגפיים, הרוחניים, הגשמיים והפילוסופיים דרך המזרח הקדום, הוא פוגש את כל דמויות המפתח המסוכסכות של העולם הנוצרי העולה, את הדמויות היפות והעצובות של העולם הפגאני השוקע ובסופו של דבר את השטן עצמו, הכופה עליו, או מאפשר לו, לכתוב את סיפורו.

הימים הם ימי ראשית הנצרות. הבישופים הגדולים, נסטוריוס וקירילוס דנים בינהם בשאלה: ישו: אדם או אל? האם על האפיפיור ללבוש בלויי סחבות או מקטורני זהב? זה אך סיימו לטבוח בכתות המיסטיות, אלה של נגא חמאדי ואלה של מדבר יהודה – מהאיסיים עד הגנוסטים, לא לפני שניפצו את אלילי המזרח הקדום, ההלניסטי והרומי–פגאני. זוהי שעת השקיעה של האימפריה הרומית, שעה לפני זריחת האיסלאם על העולם.

היפא נולד בדרום אסואן, למד בנגע חמאדי ובאחמ׳ים, שם קרא את אפיקורוס, פלוטינוס וקיקרו, ואפילו את ספרו של אוגוסטינוס תוך שזה עדיין היה טרוד בכתיבתו. מסעותיו החיצוניים לוקחים אותו לירושלים, לאנטיוכיה, לאלכסנדריה, לקונסטנטינופול, בין השאר. מסעותיו הפנימיים נעים בין ספקנות, להתפתות ועד לשחרור. פה ושם הם מתובלים באמירות רוחניות כדוגמת: ״כל מה שביקום… מתעורר וישן פרט לחטאינו וזכרונותנו״ או ״כל דבר הקיים על פני האדמה סופו להעלם, זולת הפירמידות הגדולות של מצרים…״ פה ושם ישנן גם הפוגות ארוטיות. אהובתו הראשונה, אוקטביה למשל, משרתתו של אציל ונציאני, היא אישה עוגבנית ופגאנית המאמינה בפוסידון, שעם טעמה הקלאסי, עכוזה המתנועע ואהבתה המוחלטת – כובשת אותו לזמן מה. מובן שהיפא בסיכומו של דבר שואף ״להמיר את התענוגות הזולים של הגוף באופק היקר של הרוח״, כשהוא מונע על ידי ״תשוקת(ו) לשמים״.

אבל גם הקטבים המוחלטים הללו מתגלים כלא חד משמעיים, הבתולה היא לא ממש בתולה, וגם השטן לא בדיוק שטן, ובספקנות עצמה עולה ומתגלה גאולה חדשה.

אבל הרגעים היפים ביותר בספר הם דווקא אלה שמבכים את העולם הישן שהגיע לקיצו – האלים הישנים, הידע הנושן. כזה למשל הוא תיאור האל המצרי חנום שברא את בני האדם מטיט שאיש לא מאמין בו עוד, או תיאור אביו של היפא, שנרצח אף הוא על ידי נוצרים, שנהג להביא פעם ביומיים דגים ״לכוהנים העצובים שהתבצרו במקדש שנים רבות, הכוהנים הנצורים הנעצבים על היכחדות דתם עם התפשטות האמונה הנוצרית.״ והלוא, לא רק האלים המתים כשלו מלהציל את הכוהנים העצובים, גם הגווילים העתיקים לא הצליחו להציל את המלומדים: ״אתה מגלה עניין בהסטוריה?״, שואל הבישוף קירילוס, ״הרי לך התורה וספר מלכים. מגלה עניין ברטוריקה? הרי לך ספרי נביאים. אתה מגלה עניין בשירה? הרי לך מזמורי תהילים. ואם אתה מגלה עניין באסטרונומיה, במשפט או באתיקה – הרי לך האל הנשגב. ״

כמו הספר עצמו, נשמע גם סיפורו של יוסף זיידן כמשהו בין דמות ברומן של אומברטו אקו לדן בראון. כחוקר איסלאם, הוא אחראי על הכתבים העתיקים של ספריית אלכסנדריה – לא זו שנשרפה במאה השלישית – זו של היום, בה הצהיר שר התרבות כי אם ימצא ספרים ישראלים – יעלה אותם באש. מצד אחד קראו עשרה מליון נוצרים קופטים החיים במצרים להחרים את ״עזאזל״, מצד שני ברור כי כמבקר מוצהר של האחים המוסלמים, לא היתה הנצרות הדת היחידה אותה הוא מבקר בספר. כך או אחרת, ״עזאזל״ זכה במה שמכנים ה״בוקר״ של העולם הערבי: פרס חדש המוענק בשיתוף עם ה״בוקר״ האנגלי שלצד יריד הספרים של אבו דאבי (שנערך בשיתוף עם יריד פרנקפורט), ה״גוגנהיים״ וה״לובר״ החדשים, מהווה נדבך נוסף במאמצי נסיך הכתר של אבו–דאבי לנתב את רווחי הנפט והעבדות לתרבות. ״עזאזל״ נמכר במצרים בלבד במליון עותקים ויציאתו בישראל בעברית, היא ודאי לא עניין של מה בכך, לא עבורו ולא עבורינו. וכך, למרות דמויות מעט שטוחות וסגנון דידקטי פה ושם, ואפילו חרף המילה ״מטלטל״ המוזנית שוב לעייפה על גבי הכריכה – כוחו של הספר הוא באור שהוא זורה ממרחק השנים על מצרים של היום. ולדוברים בכיכר תחריר, המציינת השבוע שלוש שנים למהפכה, וגם לנו, אפשר שהוא משמיע אזהרה מפיו של הבישופ קירילוס: ״בני האלוהים, אהובי ישו החי, עירכם זוהי עיר האלוהים הגדולה…. על אדמתה חיו האבות, עליה ניגר דם הקדושים, בה קמו עמודי התווך של הדת. גירשנו את היהודים וטיהרנו אותה מהם. האל עזר לנו לגרש אותם ולטהר מהם את העיר. אך אחרוני הפגאנים עדיין מחרחרים ריב בארצנו ומשחיתים אותה במעשי תועבה וכפירה.״

https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.2233292