יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

פרשת כי תשא

פרשת "כִּי תִשָּׂא", שמות ל, יא – לד, לה.

פרשת "כִּי תִשָּׂא": משה בגדולתו הרבה גם בחולשתו / מוטי לקסמן, תשנ"ה.

<>

פרשת השבוע, פרשת "כִּי תִשָּׂא" נפתחת בהנחיות האלוהים למשה, המצוי עדיין על הר סיני, להשלמת המשכן, ולבחירת בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה למעצב ובונה המשכן וכליו.

דברים אלה מסתיימים באזכור נוסף לשמירת השבת, הכולל את הפסוקים אותם אנו שרים בקידוש בצהרי יום השבת, [א] "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". [ב]

משה מתחיל לרדת מהר סיני, כדי לשוב אל העם.

בינתיים מתאר הסופר המקראי את הקורה בעם המצפה לשובו של משה.

משה נעדר זמן רב, "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה". [ג]

סבלנות העם פגה.

העם דורש מאהרון שיעשה להם אלוהים במקום משה: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". [ד]

<>

האם זה צריך להפתיע?

אל נשכח, בני ישראל יצאו רק לפני שלושה חדשים ממצרים, מעבדות גופנית ורוחנית, והנה המנהיג נעלם. אף אחד אינו יודע את משך הזמן שמשה ישהה בהר. בפרידת משה מזקני העם הוא אומר להם: ""וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם". [ה]

העם נותר ללא מנהיג שמוביל אותם לשינוי משמעותי ביותר, מכאן שאין הפתעה בבקשתם.

אהרון נענה, והעם חוגג: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה’ מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". [ו]

במקביל, משה מתארגן לירידה מהר סיני.

ירידה  שיש בה אמנם עליה אבל גם ירידה.

אנו מוצאים כאן תיאור גדולתו של משה אבל גם ביטוי לחולשתו.

<>

נתחיל בתיאור המסופר ואת הבנתנו במקביל.

האלוהים מגלה למשה שהעם חטא, "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". [ז]

האלוהים ממשיך ומודיע למשה שבכוונתו לפגוע קשה בעם: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". [ח]

<>

משה המנהיג, אבי האומה, אינו מתרגש מהודעת אלוהים שהוא יפתח עם חדש ממשה. משה דואג לעם, ודואג  גם לשמו ולמעמדו העולמי של האלוהים. אכן, מנהיג למופת!

"וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם". [ט]

התוצאה – אלוהים חוזר בו מכוונת ההשמד: "וַיִּנָּחֶם ה’ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". [י]

משה ממשיך לנוע מטה כאשר "שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת". [יא]

הוא מגיע "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת". [יב]

משה כועס מאוד ומשליך את הלוחות, הלוחות שהם "מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים": "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". [יג]

משה מנתץ את הלוחות שקיבל מאלוהים!

<>

משבר אישי? אכזבה קשה?

<>

בתלמוד הבבלי אין ביקורת על כך, "הסכים הקדוש ברוך הוא על ידו, שנאמר: 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' (שמות לד, א) ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת". [יד]

בתלמוד הירושלמי אף מרחיקים לכת וטוענים שאלוהים צווה על משה לשבור את הלוחות: "תני רבי ישמעאל הקב"ה אמר לו שישברם שנאמר: "'וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתּ' (שמות לד, א), אמר לו יפה עשית ששיברת". [טו]

בירושלמי אף מתארים עימות בין אלוהים למשה,: "והיה משה תופש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריווח באמצע כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו". [טז]

מדוע זוכה שבירת הלוחות לתשבחות?

<>

הרי בפני משה עמדו אפשרויות אחרות, למשל, "משה יכול לנהוג גם אחרת: לא לרדת עם הלוחות, או להניחם על ההר ולהשאירם שלמים אצל הקב"ה, אם לדעתו אין ישראל ראויים ללוחות, ואם החליט לשבור אותם, היה עושה זאת עוד בעודו בהר ברגע שנאמר לו שישראל עשו את העגל. אבל משה אינו עושה לא את זה ולא את זה". [יז]

אם-כן, מה גרם למשה לבסוף כן לשבור את הלוחות?

"כאשר עיקר עבודת שמים היא העשותה בשמחה ובטוב לבב, […] יש לו תקוה לשוב ליתקן, אך השמח בעונו אבדה תקותו ח"ו. על כן כאשר הוגד לו מפי הגבורה לא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עונם, ועל כן לא חרה אפו מאד. אך בראות העגל ומחולות שהיו שמחים לאידם, אז ויחר אף משה". [יח]

בדרך דומה מסביר הרמב"ן: "בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות". [יט]

עד כאן מעין הבנה לשבירה כתוצאה מהפתעה.

יש גם המשבחים את משה.

"למה הדבר דומה? לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור הלך וקלקלה עם אחר. הסרסור שהיה נקי מה עשה? נטל את כתוּבָתה, מה שנתן לו השר לקדשה וקרעה. אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן כלומר שאלו היו רואין עונשן לא חטאו, ועוד אמר משה מוטב נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין". [כ]

ובמדרש אחר: "אמר לו להקב"ה לא היו יודעין מה היו כתוב בהם, דבר אחר, וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם, ראה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות. ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול שנאמר: "וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לא–לב) . ובדרך זו הולך הנצי"ב שכתב: "משום שרצה משה לשבור את לב העם ולהסעיר דעתם, בראותם אשר משה משבר לעיניהם (את הלוחות שהיא) סגולה נפלאה כזו ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות על כל מה שעשה שנשברה לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם". גם ה"משך חכמה" מסביר באריכות ששבירת הלוחות על ידי משה היתה מעשה חינוכי של משה, לחנך את הציבור. [כא]

 

כל אלה מציגים את משה כסנגורם של ישראל, השבירה מבטאת הזדהות ורצון למנוע עונש מהעם ששגה.

יש גם כיוון אחר, "כדי להיות עם חופשי וריבוני יש לנטוש את הסמלים של העבר. אומה חופשית היא אומה ללא סימבולים פיזיים. הריבונות, החופש והזכות להם מסומלים רק בצורה רוחנית […] חפצים, בניינים – הם עגל זהב […] איש כזה אינו זכאי ואינו כשיר לקבל לוחות שהם 'מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים'". [כב]

אכן, גם הלוחות, אפילו היו "מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים", עדיין הם דבר מוחשי. גם מעשה העגל מבטא סגידה לביטוי מוחשי של האלוהות. ואם משה לא היה שובר את הלוחות, הוא היה נותר עם מרכיב מוחשי (לוחות הברית) שמועדף על מרכיב מוחשי שני (העגל). כלומר, משה מבין שהעם עדיין לא הפנים את המשמעות המופשטת של אלוהים, לכן בשלב זה גם הלוחות טוב ששוברו.

בכל-אופן, גם במעשה זה מתגלה משה בגדולתו.

<>

לאחר שבירת הלוחות פונה משה לטפל בעגל הזהב: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". [כג]

שני חלקים בתגובה זו,

א. שריפת העגל וטחינתו. מעשה נכון בבחינת ביטוי שאין כוח כלשהו בעגל והוא חסר כל ערך. משה נוהג שוב שמנהיג שיודע גם להצביע על השלילי, המיותר והמזיק.

ב. בחלק השני הוא משקה את בני ישראל במים עם אפר העגל. חלק זה בתגובה מעורר תמיהה, מה המטרה? פרשנים שונים רואים בכך כעין אמת-מבחן לבני ישראל, כלומר בני ישראל ישתו ומי שיחוש בבטנו, סימן הוא שחטא במעשה העגל. [כד] רמב"ן מוסיף פירוש נוסף: "והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה". [כה]

אם אמנם זו מטרת שתיית המים עם אפר העגל, אפשר לראות בכך תפקוד נכון של מנהיג, שאינו רוצה לפגוע באלה שאינם אשמים.

<>

בשלב הבא פונה משה אל אהרון אחיו ומבקש הסבר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה". [כו]

במלים אחרות, המנהיג אינו מתעלם ממעשהו הבלתי תקין של אחיו, וזה לזכותו של משה.

עם-זאת, לאחר תשובת אהרון שיש בה התחמקות מאחריות, [כז] אין התייחסות של משה.

זאת כבר אינה גדוּלה.

כעת אנו מגיעים לתגובה נוספת של משה: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה’ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ". [כח]

תגובה אלימה ביותר!

האם זה לא מזכיר את תגובתו של משה בהרג המצרי שהכה את העברי? [כט]

האין גיוס בני לוי אינו מזכיר את תגובתו האלימה לוי האיש (יחד עם שמעון) בפרשת דינה? [ל]

<>

מתוארת תגובה אלימה, ללא משפט, וזאת לאחר שמשה "מנע" מאלוהים לבצע הרג (ראה לעיל)!

יתר על-כן, גם לאחר מעשהו האלים פונה משה אל אלוהים: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה’ אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה’ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". [לא]

כלומר, משה שוב מתגלה בגדולתו, מנהיג שדואג לעמו כאב רחום.

אבל מעשהו האלים אינו גדוּלה, אנו רואים בכך ביטוי לחולשה!

כי מה נפשך, לא רק שלא נוהל משפט, לא רק שהיו נסיבות סבירות למעשה העגל, אלא וזה החשוב: מעשה אלים כזה, הרג של שלושת אלפים מבני ישראל אינו תורם לחיזוק אמונה. מעשה כזה נוטע פחד בעם. ופחד אינו בסיס יציב לאמונה אמיתית.

אכן, במעשה זה מתואר משה בחולשתו.

אבל בצד חולשה זו ראינו בפרשה זו ביטוי רב לגדולתו של משה המנהיג והאישיות!!!

אכן משה מתואר כמנהיג וכאדם!

ומה נאמר על מנהיגינו היום? בחולשותיהם אנו חוזים מידי יום, אבל גדוּלתם, אם-היא קיימת בכלל, נסתרת היא…

<><><>

הבהרות ומראה מקום

א.

ב. שמות לא, טז–יז.

ג. שמות לד, כח.

ד. שמות לב, א.

ה. שמות כד, יד.

ו. שמות לב, ב–ו.

ז. שמות לב, ז–ח.

ח. שמות לב, ט–י.

ט. שמות לב, יא–יג.

י. שמות לב, יד.

יא. שמות לב, טו–טז.

יב. שמות לב, יט.

יג. שמות לב, יט.

יד. בבלי, שבת פז, א.

טו. ירושלמי, תענית ד, סח טור ג.

טז. ירושלמי, תענית ד, סח טור ג.

יז. הרב יעקב הלוי פילבר (אתר כיפה, י"ז אדר תשס"ו).

יח. אלשיך לשמות לב, יט.

יט. רמב"ן לדברים ט, יז.

כ. שמות רבה, מג, א.

כא. על פי הדיון, הרב יעקב הלוי פילבר (אתר כיפה, י"ז אדר תשס"ו).

 

כב. אליה ליבוביץ, "יישר כוח ששיברת", דבר 20/09/1998.

כג. שמות לב, כ.

כד. יונתן, רש"י, ראב"ע, רמב"ן וריקאנטי בפרושם לשמות לב, כ.

כה. רמב"ן לשמות לב, כ.

כו. שמות לב, כא.

כז. שמות לב, כב–כד.

כח. שמות לב, כו–כח.

כט. שמות ב, יא–יב.

 

ל. בראשית לד, כה–כו.

לא. שמות לב, ל–לב.

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן