בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / פרשת כִּי תָבוֹא: לצאת ולבוא זה לא סתם ללכת
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

פרשת כִּי תָבוֹא: לצאת ולבוא זה לא סתם ללכת

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

פרשת כִּי תָבוֹא: לצאת ולבוא זה לא סתם ללכת / מוטי לקסמן, תשע"א.

"כִּי תָבוֹא" אחרי "כִּי תֵצֵא".

יציאה מקדימה את הכניסה?

אכן פרשת "כִּי תֵצֵא" קודמת לפרשת  "כִּי תָבוֹא". אבל, הלא ידוע ששם פרשת שבוע הוא במלים מן הפסוק הראשון, אז מה הבעיה?

בעיה אין, אבל לדון אפשר.

ייתכן, והקדמת "כִּי תֵצֵא" ל- "כִּי תָבוֹא" אין לה משמעות מעבר לשמות הפרשיות.

אבל לפני שנסתפק בכך, בואו ונשווה בין "תֵצֵא" לבין "תָבוֹא".

אדם נולד, הוא בבית.

גדל ועוד גדל עיניו נפקחות, אוזניו מזדקרות, הוא מתחיל, לאט-לאט לצאת.

בחוץ כל העולם נתון, כל העולם מחכה.

על מה יתבוננו העיניים? לאיזה צלילים יקשיבו האוזניים? איזה תגובות יופעלו כלפי העולם? מה ייקלט ומה יידחה?

במה יבחר? מה ימשוך את תשומת ליבו? מה יעורר אותו? מה ילהיב אותו?

איזה חוויות ואיזה תובנות ייובאו  מהחוץ אל הפנים?

במה תלויות התשובות לכל השאלות האלה?

מקבץ הקליטות תלוי קודם-כל ובעיקר במה שהאדם קיבל וספג בבית!

כי כאשר אדם יוצא לחוץ הוא נושא איתו כל אשר ספג בביתו פנימה. צור מחצבתו מעצב את עיניו, אוזניו וגם ליבו, כך הוא מקבל וכך הוא מתייחס לסובב. [1]

זה קובע גם מה מהעולם הוא יביא פנימה, פנימה במובן כפול: פנימה לביתו ולמשפחתו, ובעיקר הפנמה לאישיותו.

פרשת השבוע שעבר, פרשת "כִּי תֵצֵא", מה היא נושאת בתוכה?

איזה יחס לעולם בא בה לידי ביטוי?

היציאה היא למלחמה, אבל, גם ביציאה למלחמה יש כללים ויש זכויות, [2]  ובשדה נדרשת התנהגות של חמלה. [3]

לא בעל הכוח הוא הקובע, יש כללים שעל פיהן הוא חייב לנהוג.

זה ב"יציאה", וב"כניסה", בתוך "הבית"?

האם בתוך יש בסיס לאותה התייחסות ערכית לבחוץ?

<> 

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". [4]

כך נפתחת פרשת השבוע.

הכתוב מעורר שאלה,  מדוע "כִּי תָבוֹא"? הלא אפשר גם אחרת.

למשל:  ללכת – "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"; [5] או לעבור –  "בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" [6] או לכשתגיע… ועוד.

ואולי מקרה הוא שנבחר הפועל "תָבוֹא"?

מקרה?

חזרתי וקראתי, קראתי וחזרתי והנה בראשית הפרשה נאמר: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם […] כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ […] וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה […] וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה […] וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ". [7]

בפסוקים אלה מפורטת מצוות העלאת הביכורים, ואם לא שמת-לב, השורש "בא" מופיע שש פעמים בקטע הזה.

הופעת מילה או שורש מספר פעמים ניכר בכתוב מוגדר, מעוררת את השאלה אם זה מקרה או שיש כאן כוונה, שאפשר לחשוף אותה. [8]

בתיאור מצוות הבאת הביכורים מצויים שני נתונים: א. זו המצווה המצוינת ראשונה בפרשת "כִּי תָבוֹא" בהצהרה "כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ". כלומר, כאשר תגיעו אל הארץ הדבר הראשון שצריך לזכור הוא הבאת ביכורים. ב. השורש "בא" רווח  מספר פעמים.

האם זה רק מקרה של ניסוח?

הבה נבחן זאת, נציב את 'ללכת' מול 'לבוא'.

"ללכת" פירושו לעבור, לצעוד ממקום למקום. זו פעולה פיזית, זו תנועה; "ללכת" הוא התהליך הטכני של הנעת הרגליים, כדי לנוע.

"לבוא" פירושו: להגיע, להופיע, להיכנס, לגשת, להתקרב. "לבוא אל" כולל כוונה, התכוונות, רצון.

במלים אחרות: "לבוא" מבטא את המשמעות, את המטרה, את ההתכוונות של הפעולה הפיזית של תנועת הרגליים והגוף.

האין בכך טעם מספיק לראשוניות מצוות הביכורים?

הביכורים כרוכים בהבאה.

נאמר להביא, לא לשלוח! "שיביאם הבעל עצמו לבית הבחירה. ולא ישלחם על ידי שליח שאם ישלחם על ידי שליח לא יקרא". [9]

הבאת הביכורים אינה תהליך טכני של שווק או של הפצה אלא יש בה ביטוי תודה והוקרה: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". [10]

יתר על כן, לא רק תודה אלא גם שיקוף של תכונות אישיות: "ואלו השלימיות יבואו מצד הביכורים. הראשונה שלא יהיה גרגרן, שהתאנה הראשונה שביכרה בכרמו מתאוה לה מאד אחר שנה שלא אכלה. וכן האשכול הראשון, והוא חייב לכרוך עליה גמי ולומר הרי זו ביכורים, ובזה יכנע לבב ערל ולא יהיה זולל וסובא. [השני], וכן מצד הביכורים לא יהיה לו גאוה, וזה הוא שאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום ליי' אלהיך כי באתי אל הארץ, וידוע שיבוא אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. אבל הכוונה שאפילו יהיה הכהן חדל אישים, והמביא ביכורים יהיה שר וגדול יבוא לפניו, וכן אמרו חז"ל שאפילו המלך ייטול הסל על כתפו מהר הבית עד העזרה ויתוודה לפניו הגדתי היום, הנה בזה יהיה ענו ושפל רוח וטוב עם אנשים, גם ימשך מזה שיהיה טוב לשמים". [11]

זו תודה שאינה רק מילה טקסית, פולחנית – הממלא מצווה זו צריך לעשותה ללא גרגרנות, ללא תאווה, ללא זלילה, ללא גאווה. המביא ביכורים מצופה להביאם בכוונה מלאה.

להביאם בעצמו ומעצמו.

לא הדבר המובא הוא החשוב אלא הכוונה, ההתכוונות.

נראה לי שזה גם טעם לומר "באה שבת", באה מנוחה. כך מודגשת המשמעות הרוחנית והערכית שבה.

לכן, זה, כנראה, לא מקרה שנאמר: : "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ". [12]

פתחנו בשאלה אם היוצא נטען "בביתו", בצמד הפרשיות  "כִּי תֵצֵא" "כִּי תָבוֹא". מצוות הביכורים היא מצווה "ביתית", מצווה המתבצעת כאשר אדם ישוב על אדמתו. במובן זה אפשר לומר שהיוצא (למלחמה) נטען כבר מבואו בהתייחסות ערכית למציאות.

<>

לא שכחנו, ימים אלה, ימי חודש אלול, בהם אומרים "סליחות", לקראת ה"ימים הנוראים" המתקרבים אלינו. "סליחות" פירושן גם התנקות פנימית לתפקוד חיובי יותר כדי שניערך לשנה טובה.

איך?

אם באמת נבוא זה אל זה, אב או אם לקראת הבן או הבת, איש אל רעהו, אישה אל האיש שלה ואיש אל אשתו; אם נבוא ולא נסתפק בהליכה שגרתית; אם נבוא הביתה ולא נסתפק רק בהליכה ובהגעה אליו. נבוא איש אל רעהו באופן שנהיה זה לקראת זה, זה בשביל זה, וזה למען זה.

האם יש ספק שכך, במו ידינו, ניצור מציאות טובה יותר, תשתית לשנה טובה?

היערכות כזו תשרה עלינו גם את הברכה המפורשת בפרשה זו פרשת "כִּי תָבוֹא": "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה" [13]

צירוף שמות שתי הפרשיות הוא בסיס לברכה "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ". [14]

אמן.

<> 

הבהרות ומראה מקום

[1] אכן, בכיתת תלמידים, מורה פקוח עיניים יכול "לראות" מאיזה בית, מאיזו משפחה מגיע כל תלמיד.

[2] זכויות שבויה: "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" (דברים כא, יד).

זכויות בן בכור של אישה שנואה: "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (דברים כא, יז).

[3] חמלה לציפור: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב, ו–ז).

[4] דברים כז, א.

[5] בראשית יב, א.

[6] דברים ד, יד.

[7] דברים כו, א–יא.

[8] מצב כזה מכונה בחקר המקרא "מילה מנחה", הרוצה להרחיב יכול לקרוא: מ"מ בובר, "סגנון המלה-המנחה בסיפור התורה", דרכו של מקרא,  ירושלים תשכ"ד.

[9] אברבנאל דברים כו, ו.

[10] דברים כו, י–יא.

[11] תולדות יצחק, דברים כו, א.

[12] דברים כו, א.

[13] דברים כח, ג.

[14] דברים כח, ו.

<> 

לרוצה להגיב, הנה המען: motele777@gmail.com

 

 

2 תגובות

  1. מאמר מקסים ,משכיל וחכם
    הארת את עיני ,מוטי היקר, והנה אני שולחת אותו לחברתי שמרצה היום על פרשת השבוע בפני ניצולי שואה מעמותת "עמך" שגם אני מתנדבת בה ,ויאיר גם את עיניה
    אהבתי מאוד את האבחנה הרגישה והערכית בין לבוא ולצאת
    והארץ לפי הקבלה היא רצון, מי יתן ונזכה לבוא אל ארץ ישראל של מעלה שהיא בבחינת הרצון הכי גבוה והכי רוחני שלנו
    תודה על מאמר מחכים

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן