בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / פרשת בא: מנהיג בשעת מבחן
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

פרשת בא: מנהיג בשעת מבחן

פרשת בא: מנהיג בשעת מבחן / מוטי לקסמן, תשע"א
 
העת מגיעה, הזמן מתדפק על השער.
עם בני ישראל עומד בפני המעבר המשמעותי ביותר, היציאה ממצרים, מעבדות לחירות.
איך ראוי שמנהיג יתנהג בשעה כזו?
לקראת השינוי המשמעותי הזה: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ"[1]
כֵּן עָשׂוּ.
האמנם, כֵּן עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן?
ה' מנחה את משה ואהרון, מנהיגי העם המתהווה, לשלבי ההתארגנות לקראת היציאה ממצרים.
ראשית הוא מנחה אותם להעביר את תוכן האמירות "אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל"[2].
ה' מעביר למשה ולאהרון, מספר מסרים: המועד[3], הלכות קרבן הפסח עם הנחיות חברתיות-ערכיות כולל גם הכוונה לסמן את מזוזות הבית והמשקוף בדם[4], וצו לאכילת מצות ומרורים[5].
דבר ה' נחתם בתיאור נרחב של שני נושאים: א. מכת בכורות וסימן לבני ישראל להצלה[6];
ב. הלכות חג הפסח כולל חמץ ומצה[7].
לאחר שהושלמו דברי ה', פונה משה המנהיג אל העם כדי להעביר את דברי ה' אליו: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"[8]וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח"[9] משה ממשיך בהנחיות לסימון בתי בני ישראל בדם כדי לא להיפגע ממכת בכורות[10]. משה מסיים את הנחיותיו בקביעה לזכירת זבח פסח לעתיד[11]... את דבריו פותח משה בזבח הפסח: "
קריאה זהירה מעלה שני הבדלים בין דברי ה' לדברי משה.
א. ה' הנחה לפנות "אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל"[12]"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" [13].; ואילו בהעברת המסר כתוב:
ב. ה', כמפורט לעיל, העביר מסר מקיף ביותר. בדברי משה לא מופיעים דיני המצות. גם מקומם של ההיבטים החברתיים-ערכיים של חג הפסח אינו בנמצא.
<> 
הפער בין מקור המסר האלוהי להעברתו על ידי משה המנהיג ניכר.
איך מסבירים זאת פרשנים שונים?
אבן עזרא מבין בפער שני שלבים של העברה: "ואמר להם כל אשר צוהו השם מתחלה בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה", והזקנים אמרו כן אל כל ישראל"[14].
חזקוני מתמקד בעניין קהל היעד: "ויקרא משה לכל זקני ישראל ולעיל כתיב דברו אל כל עדת ישראל, אלא מצות הלקיחה היתה לכל ישראל ומצות השחיטה לא היתה רק לזקנים אבל לא להדיוטות פן יקלקלו בשחיטתן"[15].
פרשנים אחרים מציעים לזהות כאן עניין של כבוד לזקנים: "אמר להזקנים שהם יאמרוהו לישראל, […] זה אמר משה לכל ישראל כמו שנהג בכל מצות התורה ויחד דבורו אל הזקנים מפני כבודם וכל ישראל שמעו"[16].
וודאי הובחן שכל הפרשנויות האלה עוסקות בקהל היעד השונה בין המסר במקור למסר שהועבר.
אבל, יש הבדל נוסף, לא פחות חשוב.
בדברי ה' מופיע ציון מיוחד למצות: "צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"[17]
"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי"[18].
בדברי משה אין כל התייחסות למצות ולחמץ, בשלב זה.
אמרנו בשלב זה, כי גם משה מדבר על המצות, אבל מתי?
לאחר "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם"[19].
משה מעלה את נושא המצות והחמץ לאחר צאת בני ישראל ממצרים, יש לשים לב, שהפעם פונה משה לא אל זקני העם בלבד, אלא אל כל העם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"[20].
רק בעיתוי זה מפרט משה, "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ"[21].
מה קרה בין המסר הקודם של משה למסר הנוכחי?
ברור, יציאת מצרים.
אנו מכוונים את תשומת הלב לטרום היציאה. העם טרוד בהתארגנות מהירה. הכל נעשה בחיפזון:
"וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם"[22]. "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם"[23].
ברשותך, נחזור שוב לפער שנתגלה בין דברי אלוהים למסר שהעביר משה.
משה פונה רק אל זקני העם, אינו מזכיר את המצות ואת ההיבטים הערכיים.
האם מתואר כאן מנהיג ששגה?
נשאל אחרת, האם לבני ישראל היה מושג לפני ההתארגנות המהירה ליציאה מה הן מצות? האם העם בכלל היה מסוגל להקשיב למנהיג בעת המהומה?
לדעתנו, משה נהג באופן הטוב ביותר בהתאם לנתונים.
הוא לא פנה אל כל העם אלא רק אל הזקנים, מנהיגי הקבוצות השונות. העם לא היה פנוי נפשית להתכנסות המונית כדי לשמוע "דבר תורה". המסר יעבור באופן אינטימי יותר, על ידי מנהיגי הקבוצות השונות.
משה אינו מזכיר את המצות.
וכי יש טעם לדבר על דבר שלא קיים עדיין?
תיאור תפקודו של משה הוא דוגמא למנהיג שבוחן היטב את הנתונים ובהתאם להם הוא מתנהג.
לטובת העם.
האם יש תיאור מוצלח יותר למנהיג בשעת מבחן?
וודאי אשאל, אז למה מובאים דברי ה' הכוללים פניה אל כל העם והתייחסות למצות?
אין לי תשובה מספקת.
ייתכן, שיש בכתוב רמז לכך שה' מתכנן הכל מראש, ואין נסתר ממנו, גם בעתיד.
אבל, האדם אינו אלוהים, לכן צריך שיבחן היטב את הנתונים כדי שיקבל את ההחלטה הראויה ביותר.
כך מתואר פועלו של משה.
 
 


[1]שמות יב, כח.
[2]שמות יב, ג.
[3] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה"  (שמות יב, א–ג).
[4] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה"  (שמות יב, א–ג).
[4] "וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.  וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת:  אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה.  שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ.  וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף–עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם. וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: […]. אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם:  כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ.  וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'" (שמות יב ג–יא).
[5] "צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שם, ח).
[6] "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'. וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" ((שם, יב–יג).
[7] "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שם, יד–כ).
[8] שם, כא.
[9] שם, שם.
[10] "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שם, כב–כג).
[11] "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
(כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שם, כד–כז).
 
[12]שמות יב, ג.
[13] שם, כא.
[14] ראב"ע לשמות יב, כא.
גם הרמב"ן מזהה את הפער בין שתי האמירות "הפרשה הזו מקצרת באשר צוה אותו ה' בפרשה של מעלה" ומציע פירוש דומה: "כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב כאשר צוה ה' את משה כן עשו (להלן פסוק כח). אבל הזכיר זאת הפרשה בכלל כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם, ואז אמרו אל כל עדת ישראל משכו הצאן מן העדר אל בתיכם להיות לכם למשמרת מבעשור לחדש" (רמב"ן לשמות יב, כא–כב).
באופן דומה: "'זקני ישראל' הם ראשי בתי האבות, וכל זקן יאמר את הדברים לביותו, וכך יגיעו הדברים אל כל עדת בני ישראל" (עמוס חכם, ספר שמות ירושלים תשנ"א, עמ' קצו).
[15] חזקוני לשמות יב, כא.
[16] מלבי"ם לשמות יב, כא. וגם "בכל מקום מצינו שחלק הקב"ה כבוד לזקנים" (תורה תמימה לשמות יב, כא).
[17]שם, ח.
[18] שמות יב, טו.
[19] שמות יב, נא.
[20] שמות יג, ג.
[21] שמות יג, ו–ז.
[22]שמות יב, לד. "לא המתינו ישראל אפילו עד שיחמץ הבצק, שהכינוהו בהשכמת הבוקר, כדי לאפות לחם לצורך אכילת היום הבא. ויצאו ונטלו עימהם את הבצק שעדיין לא החמיץ" (עמוס חכם, ספר שמות ירושלים תשנ"א, עמ' רד).
[23] שמות יב, לט.
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן