בננות - בלוגים / ליאור גרנות / איתות ושינוי אות שהופכים לאותות
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
  • ליאור גרנות

    נולדתי ב-1981. כשהייתי בת 6 כתבתי את השיר הראשון שלי, ומאז אני כותבת- על פתקים, במחברות, על כרטיסי רכבת, על קבלות מהמכולת. מדי כמה זמן אני עושה סדר בתיקים שלי ומגלה שם ניירות עם ראשיתן של שורות, עם מחיקות. לפעמים אני מגלה בהן את עצמי מחדש. השורות האלו התגבשו, התעצבו והפכו לשירים, שראו אור בספרי: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), ו"שׂמה והולכת" (קשב לשירה, 2012). ב-2015 ראה אור ספרי "ננינה" שהוא ספר בפרוזה פיוטית, המורכב מדיאלוג מתמשך בין נני ונינה, בנות זוג, היכולות להוות גם חלקים נפשיים של דמות אחת. בין שיר לשיר ובין קריאה לכתיבה, למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה ואחר כך לתואר שני בספרות עברית, שניהם באוניברסיטת בן- גוריון. במקביל השתתפתי בסדנת הכשרה למנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, ומ-2007 אני מנחה סדנאות כתיבה לילדים, נוער ומבוגרים. המפגש עם המשתתפים בקבוצות שלי מעשיר ומרתק אותי ופותח בפניי עולמות: אני מבקשת לכתוב- והם כותבים בריכוז והתלהבות; לפתע אני מבחינה בניצוץ בעיניים של אחד המשתתפים; למישהי יש תובנה נהדרת לגבי פרט בשיר; שירים וסיפורים נולדים לנגד עיני.  בהמשך, למדתי לתואר שני בביבליותרפיה באונ' חיפה, והיום אני מטפלת באמצעות ביבליותרפיה בקליניקה פרטית בתל-אביב, מנחה קבוצות וסדנאות ביבליותרפיה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי טיפול באונ' בן גוריון וביבליותרפיה לאנשי חינוך במכללת אחוה. בנוסף, אני לומדת לדוקטורט בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר אילן. אני מתגוררת ברמת-גן, ומעבר לבתים הנשקפים ממרפסת ביתי אני יודעת שישנו הים, תמיד הים, על הכחול שבו, על תנועתו בין סער ורוגע, הים שמעורר בי תמיד תקווה ותחושה של אין-סוף ושל חוף, וגם מוליד בי שורות חדשות, ורשרוש, ומלים. מחשבות שלי על ספרות וטיפול אפשר לקרוא כאן: www.bibliotherapy.co.il וגם בבלוג שבאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=36 הרשימות שבבלוג שכאן נכתבו בשנים 2008-2010.

איתות ושינוי אות שהופכים לאותות

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4



/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
font-size:10.0pt;"Times New Roman";}

 

                   איתות ושינוי אות שהופכים לאותות

                                    

                                                   גיליון 5 של כתב העת 'דקה'

                              עורכים: בעז יניב, ערן צלגוב, רוני הירש

                               הוצאת פרדס, 110 עמ', לא צוין מחיר

                                              

הגיליון האחרון של כתב העת 'דקה' נפתח בשירהּ של שולמית אפפל:' NO POEM'. בשיר הזה כל אמירה היא, למעשה, שלילה של עצמה: "אבל חשבתי אולי/ נרקוד/ לא נרקוד/ נתחבק/ לא נתחבק/ נחזיק ידיים/ לא נחזיק ידיים […]". משמעותה של השלילה הנשנית הזאת היא, למעשה, היעדר מחויבות לאף אחת מהאמירות, כמו מדידת הנמען המטאפורית שבשיר: "אולי רק אמדוד אותךָ/ על בגד/ כמו בגד/ כמו סֵפֶר מתנה". ואנחנו יכולים לראות כי אי המחויבות מובילה בסופו של דבר למוות: "ואחר כך אלך/ חפה מחרדה/ לעשות לזה/ סוף/ השבוע/ דרורה מתה/ וזה מה שהיא עשתה".

כדי לא לגווע דרושה מחויבות, דרושה אמירה, כפי שמצהירים עורכי החוברת בפתחה על הצורך והמחויבות "לומר בקול ברור ובכל חומרת האחריות: לא נשב בבתים בזמן שפצצות מוטלות באלפים בשם אזרחי ישראל, בשמנו".

"שירה חייבת לעמוד על אדן החלון ולדבר/ בשפתם של העומדים על אדן החלון", כתב פעם חזי לסקלי. השירה והמסות שבגיליון הזה בהחלט עומדות על אדן החלון ומדברות, ולא רק מדברות כי אם זועקות את חשיבות האמירה.

בשיחה אישית ומרגשת של ערן צלגוב עם הסופר, ההיסטוריון והמחזאי הלבנוני אליאס ח'ורי, המובאת בגליון, אומר ח'ורי: "ספרות אינה מחבוא, ולא מסתור. הכותב אינו מסתתר מאחורי מלים, שהרי דווקא ביצירה הספרותית המלים הופכות ראי, מצטללות שקופות. דווקא בספרות יש החופש המוחלט לשאת באחריות המלאה ולא רק למלים". ונשיאה באחריות כוללת השרת מבט אל הפצע, דיבור עליו וקריאה לו בשם, שכן "דרך אותו הפצע יוצא הקול", כפי שכותב ערן צלגוב במדור 'הערות שוליים', העוסק בשאלה מהי שירה פוליטית.

שירהּ של טלי לטוביצקי, "הכנה" (אחד מתוך שלושה שירים שלה שמופיעים בגיליון), נפתח בהצהרה על מצב נפש של רוגע שמצויה בו הדוברת: "לבי שָׁלֵו כעת", אך מיד לאחריה מגיעה הסתירה: "נכון לפורענות"; כלומר השלווה אף פעם איננה שלווה אלא תמיד היא דריכוּת, הכנה לקראת פורענות. השיר מסתיים כך: "[…] יְשֵׁנָה, יודעת:/ גם אחרי הריב הבא/ אחזור אליךְ."; התנועה היא, אם כן, תמיד מן השבר או אליו. וצריך לשוב אל מקום השבר, אומר לנו אליאס ח'ורי במאמר 'ואלס עם זיכרון' (בתרגומה של רוני הירש מאנגלית), המתייחס לסרטו של ארי פולמן 'ואלס עם באשיר'; לשוב אל מקום השבר, אך לא רק כדי להתבונן בו אלא בכדי ליישם את לקחיו "כמדד וכמפתח לקריאת ההווה".

הקריאה בהווה המובאת דרך הטקסטים שבחוברת זו מתבצעת גם בהומור ובאירוניה. כך למשל הרשימה השנונה והחכמה "ריאיון עצבני עם סאטיריקן" לעידן לנדו, אשר ההומור וקריצת העין שבה לא מטשטשים את אמירותיה החשובות, הנאמרות מפיו של הסאטיריקן: דווקא "העמדה של המתלבט הנצחי, החותר תמיד אחר שביל הזהב, העמדה שמתאמצת כל הזמן להיות אמפתית במידה שווה לכל הצדדים בכל עימות שהוא היא עמדה אלימה", וזאת משום ש"המורכבות היא פריבילגיה של החופשיים והשבעים. […] הדרישה להיות מורכב, ועל כן לטייח את העוול הפשוט, המזדקר מאליו, היא דרישה אלימה". הגיליון הזה לא מבקש, אם כן, את האמירה המורכבת המשתדלת אלא את האמירה החדה, הישירה והברורה, החד משמעית.

"החיים אילמים", כותבת נוית בראל בשירהּ 'דברי הימים', אבל "הלשון/ נאחזת בסבך הקלון". הלשון איננה אילמת ותפקידה הוא לדבר את אילמות החיים, לתת קול ושם, לפרק לחלקיקים את השגור, את מה שהפך למובן מאליו. על הלשון לדבר גם אם היא משלמת את מחיר ההיאחזות בסבך הקלון. הלא המחירים האמיתיים אינם משולמים בלשון; הם משולמים בחיים עצמם.

על הלשון להיאחז בסבך ולדבר, משום שברגע שהמלים אובדות, אומר לנו בעז יניב בשיר 'צא מעצמך אדם', מאבד האדם את עצמו ואובד גם העולם כולו. גם האמירה הכתובה איננה סטטית ויש לשוב להרהר ולערער עליה, לבחון אותה מחדש ללא הרף: "צא מעצמך אדם/ צא ואל תשוב/ וזכור לכתוב לכתוב לכתוב/ אך אל תשכח בסוף היום/ למחוק הכל כלא היה/ ולמלמל לעצמך/ עולם עגול, כף יד קטנה […]".

החוברת העשירה והמגוונת הזאת מסתיימת בחמישה שירים של רוני הירש, שבראשון בהם ('זה') היא כותבת: "[…] מתי יבוא המבחן/ ותפרסי את/ הפתק המקופל/ ותקראי/ ותעתיקי מן/ ההעתק/ את התמצית/ ותקמטי ותזרקי לפח/ או בין הסדקים/ של המדרכה"; תמציות המלים שנטוו ונארגו בחוברת החכמה והחשובה הזאת בהחלט מרחיבות עוד יותר את הסדקים שבמדרכות המציאות, פוערות אותם, לא מותירות לנו ברירה אלא להישיר מבט אל הבורות הנפערים כל העת מתחת לסדקים.

 "[…] מגונן על המלים כמו על נעל מרוטה/ עד שהן יתעוררו/ ויתחילו ללכת", כותב בעז יניב בשיר 'קחו את העברית שלי'; המלים שבחוברת זו מתעוררות, ללא ספק, וגם מעוררות את הקוראים עצמם: להגיד, להגיד, להגיד, לעמוד על אדן החלון ולדבר, להתחיל ללכת. 

 
                                                                *   
 
 

6 תגובות

  1. עוד פרסום אזוטרי ונדיר.

  2. הי ליאור
    סקירה מרתקת על חוברת מרתקת של "דקה"
    אהבתי
    (וגם אהבתי מאד את השיר שלך בהייד פרק)

    • ליאור גרנות

      הי עדי,
      תודה רבה.
      ותודה על המחמאה על השיר שלי :-)

      • כמה חבל שהפסדתי אותך השנה בהייד פרק. זכורה לי 'שלוות עירי' המופלא משנה שעברה ("יותר מדי שלווה פה, אני צריכה להירגע").
        מה הקראת השנה?

        • ליאור גרנות

          מי זאת החמודה (או החמוד?) שזוכרת ככה את השורות מ"שלוות עירי"? וואו, תודה. זה מחמיא לי.
          השנה קראתי את "רק מבטינו בחסות הציבור", או בשמו הותיק הקודם- "מקופלת שורות ראשונות".

        • ליאור גרנות

          וכדי שלא תרגישי שהפסדת- העליתי בשבילך את השיר בפוסט חדש… :-)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לליאור גרנות