ולמדתי שֵׁם
"אני ירוקה ורוויה כמו שיר שעבר בעשב/ אני עמוקה ורכה כמו קן ציפור./ אני מתמול שלשום, / מיער אשר למדני לנשום/ מִלֵּאוּת אוהבים חבוקים ישנים בעשב", כך פותחת לאה גולדברג את המחזור 'שירי האשה הזרה'.
האשה הזרה היא אשה שכל מהותה מצויה בחולף: היא איננה העשב עצמו, הצומח מן האדמה, אלא היא זו שעוברת על פניו, רוויה רק לרגע; היא רכה כקן ציפור הנתון כל העת לסכנת חידלון, לסכנת פירוק אל הרוח; היא אשה ללא הווה, מתמול שלשום. וגם כאשר נחמת האהבה נוגעת בה- היא איננה באה מאהבה כי אם מהלאות שאחריה, אשר לכאורה יש בה את רגיעת האוהבים השלווה ביותר, אבל כאן- ב"כפר הרוחות הקטנים" – היא מעידה לא על אנחת רגיעה כי אם על אהבה שהייתה, שחלפה, כשם ש"הלך הרוח ובא הרוח".
"על איזה חוף קראו השחפים/ את שֵׁם ארצי המתה?"; "באיזה רחוב הלכו ההולכים/ חשים בגבם את מלכות השקיעה/ ואינם מחזירים את ראשם?", שואלת האשה הזרה בחלקו השני של המחזור. ארצה המתה היא ארץ ללא שֵׁם; ההולכים בה הולכים ברחוב ששמו נשכח ואינם מסבים את ראשם, ולכן לא ניתן לחוש שייכות אל המקומות הללו, והם דנים את הבאה מהם ("אני מִשָּׁם") לזרות תמידית בתוכם ולזרות תמידית בתוכה- שהרי אם אינה שייכת למקומות מהם היא באה, היא מופקעת מכל מקום אשר תבוא בו.
אבל בשיר 'סליחות' ה"שָׁם" מ'שירי האשה הזרה', ריח הילדוּת, ריח הדבק והאורן זוכים לְשֵׁם:"ולמדתי: שֵׁם לכל ריס וציפורן/ ולכל שערה בבשר החשוף,/ וריח ילדות- ריח דבק ואורן/ הוא ניחוח לילו של הגוף". רק במקום בו ניתן שֵׁם, הגוף הופך ראי. רק במקום בו ניתן שם מתאפשרת התבוננות: אל החוץ ("וגופך לי (…) חלון") ואל הפְּנים ("ראי"). רק בהינתן שם יש סיכוי לקלף את הזרות, להתבונן, לפקוח עיניים.
ומי הוא הנמען האהוב אשר פוקח את עיניה של האשה הזרה? מי הוא זה המראה לה בחושך את כל הדברים? אני סבורה שיכול לעשות זאת רק מי שבעצמו בא מן החושך: "(…) אֶל האפֶל שלךָ". רק מי שבעצמו חווה את הזרות, את ההיות ללא שֵׁם- יכול ללמד שֵׁם. רק במפגש כזה, הנולד מהכרות של שניהם עם החשכה (הוא-לילה; היא- אוחַ)- מתאפשרים פקיחת העיניים, המבט, הקילוף מן הזרות ונתינת השם. רק במפגש בו שני הצדדים מכירים היטב היטב את החשכה- את הפחד שבה, את הזרות, את הבדידות- מתאפשרת חשיפוּת הבשר, חשיפות- הנפש, נגיעה בריחות הילדות, אשר אינם כוללים רק את ריח האורן אלא נושאים בחובם גם אימת היער. ואכן, המפגש הזה, פקוח העיניים- קורא בשם גם לאימה: "אם היו עינויים (…)".
אלא שגם כאן, במקום בו ניתן שֵׁם, במקום בו ניחוח הגוף (שהוא מבט וחלון וראי) הוא ריח הילדות- גם במקום זה לא נמצא בית. גם כאן לא ניתן להישאר: "תנני ללכת, תנני ללכת", היא מתחננת אל האהוב פוקח העיניים ומבקשת "לכרוע על חוף הסליחה". על מה עליה לכפר? איזו אשמה היא רוצה להסיר? אולי האשמה היא על עצם למידת השם, על הבשר החשוף, על הקִרְבה- זו המותירה את שניהם פקוחי עיניים כמו ראי. יתכן והקִרבה הזאת מאיימת כל כך בחשיפוּת שבה, באין המרחק בין ריח הילדות ובין ניחוח לילו של הגוף- עד כי הדרך היחידה האפשרית היא זו המבקשת ללכת.
ואולי- כך אני רוצה להאמין- למרות הבקשה ללכת, בתוך בדידותה של האשה הזרה, החולפת, זו שאין לה בית וכתר- גופו של האהוב והשֵם שהיא נתנה לו ובאמצעות כך- לעצמה- הם שִׁבְעת הימים בהם הַוְּרָדים פורחים והטללים זורחים; הם שבעת הימים בהם החלונות פתוחים-לא לרוח פרצים, אלא למשב אוויר המאפשר לנשום. לנשום את ריח הילדות, ריח הדבק והאורן ולקרא להם בשם; משב אוויר המאפשר לא רק לשמוע את השיר העובר בעשב- אלא לכתוב אותו.
שלום ליאור.
איך לימודי הביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה?
אשמח אם תצרי קשר עם ביה"ס לאומנויות בחיפה
כדי להציע ליועצת החינוכית דרכי הנחייה
באמצעות הספרותרפיה. בתפקידי כספרנית ביה"ס
אוכל לסייע לך בנושא.
שלום מיכל,
תודה. אשמח לדבר איתך.
תוכלי ליצור עמי קשר באמצעות המייל? ולכתוב לי בו את כתובת המייל שלך, שנוכל לדבר?
ליאור, הכתיבה שלך על שירה נשמעת כמו שירה. זה היה מעניין מאוד ומרגש, תודה.
תודה, ענת. איזה כיף לשמוע.
מאוד רגישה ועמוקה קריאתך בשירי לאה לאה גולדברג, טעימה מעודנת הטעמת אותנו, אכן קריאת השם מפוגגת את הזרות והאהבה עושה זאת בגדול
חנה, תודה על דברייך. הם נגעו ללבי.
הי
למה אין לך קריאה במשוררים ורק במשוררות
ומה את באמת חושבת על משוררים
לא משוררים מתים או זקנים
אלא משוררים שמסתובבים עוד היום
בג'ינס ומעוררים שירה