שמלת כלה

 

 

 פרק מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 1997

                                                    
                                      
                                   ש מ ל ת   כ ל ה

                           

 

 

רחל הגדולה חשבה לשאול את אמה, אולי היא תוכל להשאיל להן את שמלת חופתה? אבל בדיוק באותו שבוע קיבלה האם שטף דם, והובהלה למחלקת נשים בבית חולים הדסה, שם שכבה עד שכל הצבע אזל מפניה. היא קוננה בפני בעלה שהכול בגללו, שהוא הורס אותה עם כל הנשים המלוכלכות שלו, ואביה של רחל הגדולה נבח עליה בחזרה: "איזה נשים בראש שלך?!"

 

     רחל הגדולה הייתה עצובה. היא ידעה שעכשיו לא יהיה מי שיבוא איתה לחגיגת פורים. אביה נמצא כל היום בעבודה, ובערב, כשהוא חוזר מבית החולים, הוא אפילו לא מסוגל להקשיב לה, או להסביר למה לקחו את אימא לבית החולים, ומה בדיוק יש לה, לאימא שנעלמה. את ארוחות הצהריים שמכינה עבורה השכנה, היא מחממת לבדה על הכיריים, וזה רק מעציב אותה יותר ויותר, עד שהיא כמעט התחילה להתגעגע לאימא שלה.

 

    גם רחל הקטנה התעצבה מאוד כשראתה כך את חברתה. לכן החליטה להזמין אותה לאכול ארוחת צהריים בביתה. היא ידעה שאימא שלה תעשה לה פרצופים, אבל החליטה שאין לה שום זכות למנוע זאת ממנה. היא, רחל הקטנה, מכינה בכוחות עצמה את ארוחות הצהריים לה ולאחותה הקטנה.  בידיים קטנות ופצועות מצריבות קור היא שוטפת מתחת לברז את העגבניות והמלפפונים וחותכת למלבנים קטנים תואמים. מוסיפה בצל ולימון והרבה שמן, כמו שאבא עושה, ופורסת פרוסות עבות של לחם אחיד. וכשהסלט ממתין בקערה מכוסה, מגיר מנוזליו לשלולית אדומה שמתהווה בקרקעית כמו אגם החולה, היא מחממת סיר עם מרק העוף, תפוחי האדמה, הגזרים השלמים וגלדי הבצל, שאימא שלה מכינה פעם בשבוע. לפעמים היא עצמה, רחל הקטנה, מכינה את תבשיל הגיבץ', מירקות שאמה חותכת  בבוקר, עד שתוקף אותה "כזה כאב ראש", שהיא עוזבת הכול, מגיפה את התריסים  והולכת לשכב בחלוק המוכתם על הספה בסלון. אז אין לה שום זכות להגיד לי את מי להביא או לא להביא הביתה לארוחת צהריים!

 

    היא קצת התביישה שחברתה תראה את ביתה, וגרוע מזה, את הוריה. וחסר לה שאביה יבוא פתאום הביתה והוא ואימא ידברו בניהם בלאדינו. או שלמרבה הזוועה יחליט פתאום אביה להתפלל מנחה. מה תעשה אז? כיצד תסביר זאת לרחל? כיצד תתנצל בפניה?

 

      אבל לרחל הגדולה בכלל לא היה אכפת שביתה של רחל הקטנה הוא כזה קטן ומהוה, שאת המנורות העירומות והמאובקות לא מכסים אהילים, שאין מזנון למשקאות חריפים, כמו שיש בכל הבתים שהכירה, ושאת הכורסאות והספה מכסים ציפויים מבדים זולים ומכוערים, שאימא של רחל הקטנה קנתה בנחלת בנימין לפי מטר ותפרה מהם כיסויים תואמים לרהיטים ואפילו לרדיו. גם לטלפון, שלא  יתלכלך חלילה מאבק.

 

      לא היה אכפת לה גם שאמה של רחל הקטנה יושבת כל היום עם על הספה, עטופה בחלוק ישן ומסריח ומוכתם מבישולים וקוראת עיתונים ישנים. בעיניה, דווקא מצאה חן האימא הזאת, שלא מתערבת יותר מדי במעשי בתה, ונותנת לה לעשות את כל מה שהיא רוצה, אפילו להדליק את הגז ולחמם לבד את האוכל. היא חשבה שאימא כזאת בטח תסכים לתת להן את שמלת החופה שלה, לצורך השלמת התחפושת המשותפת.

 

     אבל רחל הקטנה לא רצתה לשמוע מזה. היא פחדה שאמה תצעק עליה בלאדינו, ואז חברתה תראה איזו אימא פרימיטיבית יש לה, ואת זה כבר בשום פנים ואופן אי אפשר יהיה לתקן.

 

     רחל הגדולה התעקשה. היא אמרה שאם הן לא ישאלו את אימא של רחל הקטנה, אז בטוח שלא תהיה להן שום תחפושת, ועוד יומיים החגיגה של הבית ספר.

 

   אז הציעה רחל הקטנה שהן ילכו לאימא של הגברת אינה. אולי היא תעזור להן? כי אם יש לה תיבת אוצרות נהדרת כמו זאת שבמקלט, בטוח שיש לה עוד אוצרות כאלה בבית, אולי אפילו יותר מוצלחים. ורחל הגדולה נאלצה להסכים שהרעיון מוצלח מאין כמוהו.

 

     אחרי ארוחת הצהריים, שהורכבה הפעם רק מביצית עין וסלט ירקות – מפני שאמה של רחל הקטנה לא בישלה כבר שבוע, אפילו לא מרק עוף או סלט מיונז – פסעו הרחלות בחזרה לביתה של רחל הגדולה, ועוד לפני שירדו למערה שלהן במקלט, צילצלו בדלת הדירה שבקומת הקרקע.

 

     הגברת טוכטרמן היא שפתחה להן את הדלת. היא אמרה שהיא שמחה לראותן, ושהגברת אינה נסעה שו-פם לחו"ל. מהצורה בה שידלה אותן להיכנס פנימה ולטעום מעוגת הלייקח שאפתה בבוקר, הן הבחינו כמה היא בודדה ועצובה, וכמה היא שמחה על חברתן.

 

     הרחלות נכנסו בהיסוס. בסך הכול רצו לשאול אותה שאלה קטנה, לא לבזבז אצלה את כל שעות אחר הצהריים היקרות שלהן. אבל הגברת טוכטרמן כבר רצה למטבח וחזרה עם  עוגת זהובה, ענקית, על טס מצופה במפית תחרה לבנה. אחר כך היא פרסה להן פרוסות עבות מעוגת הלייקח, וניחוח חזק של ביצים ווניל אפף את הסלון הקטן והמטופח, ורחל הגדולה ריחרחה אותו בעונג.

 

     רחל הקטנה אכלה רק מעט. היא הותירה פרוסה נגוסה בצלחת הפורצלן המצויירת, שהגישה לה הגברת טוכטרמן. למרות שהגשת העוגה בדרך כה טקסית נשאה חן בעיניה, שכן הזכירה לה את צלחות הפלסטיק הפשוטות והעירומות שיש בביתה, ומצד שני את הספלים המצוירים והיפים מ"נשים קטנות", היא לא אהבה את אותן עוגות דשנות, "עוגות של אשכנזים", כך כינתה אמה את עוגת השבת הצהובה כמו חלמון, זאת שנתקעת בגרון, עד שממש אפשר להיחנק. באומץ ביקשה עוד כוס תה, והגברת טוכטרמן אצה למזוג לה, בגינוני טקס שנשאו חן בעיני רחל הקטנה עד מאוד.

 

     רחל הגדולה ביקשה פרוסה שנייה, לשמחתה של גברת טוכטרמן. בזמן שהעמיסה על צלחתה עוד פרוסה, עבה אפילו יותר מקודמתה, הבחינה רחל הגדולה כיצד הפירורים הבהירים מתמוססים  בכוס התה, עד שהפכו למפלצות ענקיות, ואז נזכרה באמה, והתביישה על שאינה יודעת לאכול יפה ו"בצורה מנומסת", כמו שדורשת אמה, שעכשיו היא בבית החולים, ואולי זה בגלל משהו שהיא עוללה? אולי היא האשמה במצבה?!

 

    היא רצתה לשאול את אביה, אבל לא ידעה כיצד ומתי תעשה זאת. אביה היה שב הביתה מאוחר, וכבר כמה ימים שכמעט אינו מתייחס אליה. אפילו ללטף אותה אינו רוצה. ודווקא עכשיו, כשאימא איננה, חשבה רחל הגדולה בצער, אבא יכול ללטף אותה כמה שהוא רק רוצה. אולי אפילו תכין לו אוכל ותגהץ את החולצות שלו, כמו שרחל הקטנה עושה כשאימא שלה לא מרגישה טוב?

 

    היא התבוננה בחברתה, שהשאירה את פרוסת העוגה כמעט בשלמותה, וחשבה שחבל שהיא לא אוכלת אותה, "כי אסור לזרוק אוכל", כמו שאומרת אמה. רק אז הבחינה בשיחה הערנית שהתנהלה בין רחל הקטנה לגברת טוכטרמן. למרות שהטרידו אותה מחשבות אחרות, החליטה רחל הגדולה להקשיב להן, וגילתה שבערמומיותה הסבה רחל הקטנה את השיחה לנושא המבוקש: שמלת החופה.

 

     הגברת טוכטרמן סיפרה להן על נישואיה. היא דיברה ודיברה ופניה אורו, כפי שרחל הגדולה לא ראתה אותה מעולם, אפילו לא בזמן שארבה לה מאחורי החלון, הציצה למטבח וראתה כיצד הגברת טוכטרמן מצותתת בחרדת קודש לרחשי תנועותיה של בתה אינה, הלועסת בעצלנות את ארוחת הבוקר המפוארת, שגברת טוכטרמן הכינה למענה בכזאת שקידה ואהבה. הלוואי שגם לי הייתה אימא שמכינה כזאת ארוחה, היא חשבה, ופנתה להקשיב לדיבורי האישה הזקנה על חופתה.

   רחל הקטנה, שאהבה להקשיב לאנשים מפני שהאמינה ש"הם הסיפורים הכי טובים שיש", אפילו יותר מסיפורים הכתובים בספרים, שמחה מאוד להאזין לגברת טוכטרמן, שסיפרה כיצד נישאה בגיל עשרים, בעיירה בפולניה על גבול רוסיה, לבחור שהיה הכי יפה בעיירה, והוא רצה רק אותה, כי היא היתה קרסביצה, "שזה יפה ברוסית", הסבירה.

 

      בשיא התרגשותה רצה הגברת טוכטרמן לחדרה, להביא את שמלת חופתה, לבקשתה של רחל הקטנה. "זאת שמלה ממשי נקי, עם שוונצ'ים בשרוולים. הייתה לנו תופרת שתפרה במיוחד, השתלמה בסלון כלות בוורשה. זאת הייתה חתונה משהו-משהו…" נזכרה הגברת טוכטרמן, תוך שהחליקה בידיה על רכותו המענגת של הבד הישן.

 

     רק רחל הגדולה לא הבינה מה רחל הקטנה מוצאת בסיפורים המשעממים האלה, שרק בננות מתעניינות בהן. בזמן שהגברת טוכטרמן יצאה להביא את השמלה, היא תבעה מחברתה שהן יגידו לטוכטרמן הזאתי שאין להן זמן, כי הן חייבות ללכת לחוג, וככה יפטרו ממנה. עוד מעט חמש וכבר מחשיך, ואם הן לא ייצאו עכשיו, לא יהיה להן מספיק זמן לשחק ביחד.

 

   אבל רחל הקטנה סירבה בתוקף. היא טענה שהסיפורים האלה "דווקא מעניינים אותה. וחוץ מזה, אמרה, "אל תהיי כזאת  טיפשה וחסרת סבלנות, את לא רואה שהיא עומדת להביא את השמלה? ובטח תסכים להשאיל לנו אותה בגלל שהיינו מנומסות וטובות והקשבנו לסיפורים שלה. את לא רואה שהיא מסכנה ושאין מי שיקשיב לה?" נזפה בלחישה ברחל הגדולה והיסתה אותה מיד, כי הבחינה בגברת טוכטרמן ששבה מחדר השינה, חבילה גדולה ועטופה בידיה, ועל פניה ארשת מתוקה של סיפוק.

 

     גברת טוכטרמן פרשה את השמלה על הספה, ובידיים שנראו להן רועדות קילפה את נייר האורז הדק שציפה אותה. השמלה הלבנה בהקה, ורחל הקטנה השמיעה קריאת עונג ובמשך שעה ארוכה התפעלה מהשמלה ביחד עם הגברת טוכטרמן. רק רחל הגדולה בכלל לא התלהבה. היא לא הבינה מה הן עושות עניין כזה גדול משמלת כלה טיפשית, ועוד כל כך לבנה, שאפילו לשחק בה אי אפשר, כי היא רק מבליטה את הכתמים. אימא שלה לא אמרה לה חמישים פעם שאסור לה ללבוש חולצה לבנה לבית ספר, כי זה רק  מביא כתמים, ו"תכניסי לך לראש שאני לא העבד שלך"? אז מי צריך שמלה לבנה?

 

   בינתיים, רחל הקטנה שאלה את הגברת טוכטרמן למה היא שומרת את השמלה בארון, עטופה בזהירות עם כדורי נפטלין, במקום לשים אותה בארגז האוצרות ביחד עם שאר הבגדים הלא שימושיים, במקלט של הבית, ליד הספסלים והמזרונים שנשארו מהמלחמה. והגברת טוכטרמן, שמקודם הייתה עליזה, הקדירה את פניה, ואמרה שתמיד קיוותה שתוכל לחתן את בתה בשמלה הזאת, "אבל מה לעשות שאינה לא רוצה להתחתן?"

 

     " וזה לא שלא היו לה הזדמנויות", סיפרה אחר כך כמשתפת אותן סוד. "בחורה כזאת יפה…. פשששש…  הרבה רצו אותה, ממש התחננו שתיקח אותם. אבל היא גאוותנית, אינה שלי. אף אחד לא מספיק טוב בשבילה. היא צריכה גבר מיוחד, יתומה מסכנה שלי. לא היה לה אבא שידריך אותה. אתן מבינות בנות?"

 

    "למה לא היה לה אבא?" חקרה מיד רחל הקטנה. וכבר דמיינה את הגברת אינה כיתומה קטנה ומסכנה, וזה רק הוכיח לה את טענתה, שיתומות קטנות ומסכנות  הופכות לנסיכות יפות ומפוארות כשהן גדלות.

 

    "אבא שלה מת, ילדות שלי… מזל שלכן שיש לכן אבא בבית. אבל לאינה שלי לא היה המזל שלכן… אנחנו חיינו בחוץ לארץ בזמן שהייתה מלחמה, ואבא של אינה מת בלאגר," הסבירה הגברת טוכטרמן, ורחל הגדולה שהמילה לאגר סיקרנה אותה, שאלה מיד בפשטות, "מה זה לאגר?"

 

    והגברת טוכטרמן, שמבטה העצוב קפא על שמלת חתונתה, אמרה שלא טוב שילדות קטנות יידעו על דברים רעים שיש בעולם, ומיד הציעה עוד עוגה ועוד כוס תה, וסוכריות לקריץ' לדרך, ו"אולי אתן רוצות ארוחת ערב, בנות חמודות? כבר הגיע הזמן שאני אכין. ויש לי היום לקרדה טובה וטרייה שקניתי בבוקר, וגבינה שמנה מאצל הבולגרי, וגם לחמניות מסוכרות," ניסתה לשדל.

 

     אבל כשרחל הקטנה רצתה לדעת משהו, היא לא ויתרה כל כך מהר. גם את ספריה לא עזבה לפני שגילתה מה קרה לגיבורים בסוף הסיפור.