סינדרום ירושלים

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

אינני יודעת מה מרגישה ילדה בת 7 שיורקים עליה, מקללים אותה וקוראים לה זונה. אני יודעת מה אני הרגשתי כשהייתי בת 25 וקיללו אותו וקראו לי זונה. הרגשתי מחוללת. הרגשתי מאוימת. הרגשתי פחד איום. וזו היתה הפעם היחידה שפחדתי כשהלכתי לי לתומי ברחוב בשעות היום.

זה היה באמצע שנות השמונים, ואני, שלא אוהבת את ירושלים, ומיעטתי מאוד לנסוע אליה, נאלצתי להיות בה עשרה ימים לכבוד פסטיבל הסרטים של ירושלים. מאותה השנה שבה קוללתי ככה ברחוב, ועד 1995, מעל לעשור שבו שימשתי כמבקרת קולנוע, נאלצתי לשהות עשרה ימים מדי שנה בקיץ בירושלים, לצורך הפסטיבל.

מיותר לציין שהאירוע המחריד הזה בשנת 1985 – שנתי הראשונה בפסטיבל – הוציא לי את החשק לגמרי לנסוע לירושלים.

זה קרה בצהרי היום, באזור ליד הסינמטק, ז"א, לא באזור חרדי או משהו כזה. לא הייתי לבושה בחושפנות יתר או בבגדים הדוקים עם מחשופים. כולה לבשתי מכנסי באגי די רחבים וחולצת טריקו לא הדוקה במיוחד, בסך הכול ללא שרוולים. הרחוב היה ריק מאנשים, אבל נסעו בו מכוניות. במדרכה מולי התקרב חרדי שהיה בערך בגילי. כשעבר לידי, החל לקלל אותי נוראות ולקרוא לי זונה ועוד דברים.

כל כך נבהלתי. מעולם לא קרה לי דבר כזה. נכון שחיזורים בוטים ברחוב זה לא כיף גדול, אבל מצד שני, זה גם לא מפחיד. אבל אפילו טובי הפרכים לא קיללו אותי ככה, לא הפחידו אותי ככה. באותם ימים הסתובבתי ללא מורא בשכונות הדרומיות של תל אביב, ושום צ'חצ'ח לא קילל אותי ככה, לא הפחיד אותי ככה. רק אותו חרדי צעיר בירושלים, הצליח להוציא ממני פחד ואימה וגועל כזה, כאילו חיללו את גופי ונשמתי. ומה עשיתי לו? הרי אפילו לא לבשתי חושפני ומגרה. כל אשמתי היתה שהייתי אישה.

לא הבנתי את השנאה הזו. את גודלה. את העובדה שהיא כה קשה, עד שהיא כמעט מכלה. את העובדה שהיא בוטאה במין טירוף היסטרי, עם זעם ושיגעון בעיניים. את העובדה שהיא גרמה לי לאימה קיומית כזו. הרי "כולה" קיללו אותי ברחוב. מזלי שהחרדי הצעיר הסתפק במילים ושזה לא גלש לאלימות פיזית, אבל הקללות הספיקו כדי לגרום לי להרגיש פחד איום.

ומאז, בכל העשור ההוא שבו נאלצתי לנסוע מדי שנה לפסטיבל, חששתי מאירוע נוסף כזה. כל אימת שקו 405 הגיע לתחנה המרכזית בירושלים, הרים הפחד את ראשו. מיותר לציין שהקפדתי תמיד להסתובב רק בסביבת הסינמטק, ולא הרחקתי לשכונות אחרות. בשביל מה להסתכן? כן, כך בדיוק הרגשתי. שאני בסכנה. לא פלא שמאז 1995, כשחדלתי לבקר בפסטיבל, הפסקתי לנסוע לירושלים. לא הייתי בה מעל ל-16 שנים., וגם אין לי כוונה לשוב ולבקר בה. מין טראומה כזו.

והאמת, זה כל כך הפתיע אותי אז. שכן כולה קצת יותר מעשור לפני כן, ב-1974, בעודי נערה, נסעתי לירושלים לבקר את אחותי שגרה שם באותה עת. ביום שישי אחרי הצהריים הלכנו למאה שערים, כי אף פעם לפני כן לא ביקרתי שם. לא התלבשנו במיוחד בצניעות או משהו כזה, סתם לבשנו את בגדינו הרגילים, בגדים של צעירות חילוניות, ואיש מהתושבים החרדים לא העז לקרוא לעברנו קללות גנאי או לבקש מאיתנו לעבור למדרכה השנייה או להסתלק מהמקום. הסובלנות שלהם די הפתיעה אותי אז, וגם שימחה אותי מאוד.

טוב, זה היה לפני כארבעים שנה כמעט. עשור אחר כך כבר קילל אותי בחור חרדי כאילו הייתי האויבת הכי גדולה שלו, כאילו איימתי על חייו, כאילו עשיתי לו משהו. הרי כשהוא עבר מולי בקושי הבחנתי בו. הרי יכול היה לעשות כמוני ולהסיט את מבטו כשעבר לידי ופשוט לא להתייחס לקיומי, כפי שאני לא התייחסתי לקיומו. אבל הוא בחר לפתוח במלחמה.

ועכשיו ילדות בנות שבע, אפילו דתיות, שעוברות ברחוב לא לפי קוד הלבוש הסופר חרדי, נאלצות לעבור את מה שאני עברתי כאישה בוגרת. איזו טראומה תתבצר בהן לכל חייהן?