אבי יקר שלי

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

ואפילו לא נודע לי שאתה שוכב במיטת חוליך, והנה, הלכת לך לעולמך, ואני לא ידעתי. איזה שוק ואיזה כאב. יהי זכרך ברוך. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

אני רוצה לומר כמה מילים על אבי אליאס, משורר מוכשר כמלאך, ואחד האנשים הטובים שהכרתי בחיי. ואני מתכוונת לכל מילה. נוטים לומר שבחו של אדם לאחר מותו, ולפעמים מגזימים בכך. אבל אבי באמת היה הנשמה הכי טהורה שהכרתי אי פעם, גבר כה מתוק וכה תמים כמו ילד. ילד גדול ומתוק.

 אבי ואני לא נפגשו פנים אל פנים, כי תמיד או שהוא לא היה בקו הבריאות או שאני לא הרגשתי הכי טוב. הייתי בטוחה שיום אחד שנינו נרגיש טוב בו זמנית, וניפגש לנו בבית קפה ליד ביתו של אבי או ליד ביתי. אבל זה לא קרה, ועכשיו זה גם לא יקרה.

 הכרתי אותו לפני פחות משנתיים, והתחלנו להתכתב, לפעמים דיברנו בטלפון. הוא היה נורא טכנופוב, אז העליתי עבורו את הפוסטים לבלוגו כאן ב"בננות". בהתכתבותנו, התגלתה לי נפש ייחודית ומתוקה כל כך, ואדם ששש לעזור לזולת, פשוט כך. לשום בקשה של חבר לא סירב. כל שהיה ביכולתו לעשות למען הזולת, עשה.

 כשהתחלנו בקשר ההתכתבות שלנו, אבי היה חולה באיזו מחלה משונה באוזן, שכבר אז כמעט גבתה ממנו את חייו, והיה מאושפז חודשיים בבית חולים. כשיצא, התכתבנו קבוע, העליתי למענו פוסטים לבלוג – רובם רשימות יפות שכתב בעיתון "ישראל פוסט" – ובנוסף, הוא שלח לי לקריאה רומן פואטי יפהפה שהוא כתב, שנורא אהבתי.

 נתתי לו מיד מיילים של כמה מחבריי שהם עורכים מובילים, שישלח אליהם את כתב היד, אבל אינני יודעת אם פנה אליהם. כשם שהיה נפש מתוקה, מין ילד בגוף מבוגר, היה גם ביישן ולא הכי בעל ביטחון עצמי. אולי חשש שידחו אותו או לא ירצו, ולפי מה שהתרשמתי מהתחמקויותיו בנושא, כנראה שלא פנה אליהם.

אז בהזדמנות זו אני פונה לכל מי שיודע על כתב היד הנהדר הזה של אבי: יש לדעתי מקום להוציא אותו עכשיו לאור. זה רומן מיוחד, קצר ופיוטי מאוד, שראוי לו מאוד לצאת לאור.

 במשך הכמעט שנתיים האלה כתב לי אבי על בריאותו הלקויה, ואני כתבתי לו על בריאותי הלא הכי טובה, והיינו קצת מתלוננים ככה זה באוזני זו, אבל אבי תמיד סירב לראות במחלתו משהו מגביל, ותמיד נראה היה שהוא, בניגוד אלי, מנסה לא לתת לסבלו הפיזי להשפיע על מצבו הקיומי, על מצב רוחו. תמיד ניסה להישאר אופטימי, תמיד עודד אותי בקשר לבעיות המשפחתיות שלי עם אחותי נכת הנפש, תמיד הציע עזרה בנושא וביקש לסייע לי באמצעות קשרים שהיו לו עם חברי כנסת. הכול כדי לעזור לחבר בצורה.

 ותמיד עשה זאת בכזאת עדינות, לעולם לא בפולשנות, לעולם לא בנודניקיות, לעולם לא ביכנעות כפי שרבים נוהגים לעשות כשהם מנסים לעזור. תמיד רק עודד, לא נתן עצות, לא לחץ, לא הטריד. רק לעזור. רק לנחם. באמת, הוא היה אחד האנשים הכי עדיני נפש שהכרתי.

 לפני שבועיים שלחתי מייל לכמה חברים, מייל גלובלי, והוא לא ענה. ולא הבנתי מזה שמשהו לא בסדר. שאם הוא לא עונה, זאת אומרת שהוא לא בסדר. וכך הפסדתי את ההזדמנות להיפרד ממנו לפני מותו. אני שמחה שביום ההולדת האחרון שלו הספקתי לומר לו כמה הוא נפלא ומיוחד בעיני וכמה אני אוהבת אותו.

יהיה זכרך ברור, אבי יקירי.