יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
פתאום עלה בדעתי שאני בדיוק כאמי. שהגשמתי אותה והמשכתי אותה בטוב וברע.
ארבעה נושאים חיברו בינינו, ואני שכה רציתי את התייחסותה, נעניתי לתחומים הללו שעניינו אותה: אוכל, אופנה, ספרות וקולנוע.
דיברנו על הסרטים שראינו יחד בטלוויזיה ועל כוכבי הקולנוע; את האהבה לספרים היא הנחילה לי, עם בלזאק ופלובר אהוביה; עסקנו יחד בתפירת גרדרובה מפוארת עבורי, והיא תמיד סיפרה איך היתה תופרת עם דודה שלה ברחביה. והאוכל – תמיד כשחזרתי מהקייטנות בקיץ או משיעורי הבישול בבית הספר, היתה חוקרת מה אכלנו ומה הכנו, וכך אוכל היה עוד נושא שחיבר בינינו, ושאני נאחזתי בו כדי לשמח אותה, כנראה.
ומעולם לא שכחתי את אחד הימים המאושרים בילדותי. היא היתה מאושרת כנראה, היא שתמיד סבלה וחרקה שן ורטנה, ואילו באותו ערב הכינה אוזני המן ואני עזרתי לה. ולא היה גבול לאושרי על שהיא מאושרת. סוף סוף. ומפזמת לעצמה משהו. ונינוחה. וזה אחד הרגעים המעטים שאני זוכרת, שלי ושלה, עוסקות ביחד במשהו ונהנות בילדותי.
ועד היום אלה התחומים שאני עוסקת בהם: למדתי קולנוע ועסקתי בכך; נעשיתי סופרת ואני עוסקת בספרות; בישול היה מתמיד התחביב שלי, עסקתי קצת גם בביקורת מסעדות, ואף חשבתי פעם לפתוח מסעדה. ואופנה? בצעירותי חשבתי בין השאר ללמוד אופנה בשנקר, למרות שכמובן בחרתי לבסוף בקולנוע, אבל תמיד עסקתי גם בכך כתחביב.
כל מה שהנחילה לי אימי, הוא מה שאני. כל מה שהיא אהבה, אני אוהבת. אין לי שום דרך להפנות עורף להשפעתה על עולמי. היא עולמי. היא חיי. היא אני.
איזה תובנה מצמררת יעלה. לא ציפיתי לזה בכלל. לא לתובנה, וגם לא לדמותה של אמך, כפי שהיא משתקפת בפוסט הזה. לא הייתי מעלה על דעתי, מאיך שקראתי את תיאורייך עד כה, שהיא בכלל קראה משהו, או שאהבה קולנוע…
זה כל כך מרגש.
כן, היא, כאבי, אנשים מורכבים, הרבה דבר והיפוכו יש בהם, וגם בי כנראה.
היא למדה באליאנס, ואחר כך בקולג' של מיס לנדאו, והיתה הראשונה בכיתתה, וקיבלה מלגה ללמוד בפריז, אבל היתה אז מלחמה. ואז נאלצה להחתן, וכל היכולות והשאיפות האינטקלטואליות שלה נקברו.
אני תמיד חושבת שלו חיה היה לא היתה מביאה ילדים, אלא עושה קריירה אקדמית ומצליחה בה מאד. אין ספק שהיא אחת ההחמצות הנשיות של פעם, לפני שקרו דברים לזכות הנשים.
למה את ערה בשעה כזו אירוסית?
היי יעלולה. פיספסתי את התגובה שלך… אבל כזאת אני. נדודת שינה. אבל בימים טובים, כמו זה אתמול, לפחות כותבת…
נשיקותי.
ואותי מפחיד עד כמה אני דומה לאמי.
בטוב ולצערי,גם בטירופים.
רונית דארלינג, גם אני דומה לאימי בסבלים ובטירופים. כל הבעיות הרפואיות שלי הם כשלה. כל הגנטיקה כמוה. ואני מבינה את זה כבר שנים. ידעתי גם את הדברים הטובים, אבל רק עכשיו התבהר לי בצורה כה חריפה, שכל תחומי העניין שלי היו בעצם תחומי העניין שלה. אני פשןט מקצעתי אותה.
רשימותיך על אמך מאוד מרגשות, יעל
והעיתוי שלהן מאוד מיוחד- יום יומיים אחרי ציון היארצייט של רחל אמנו – אם האם!
כל בת קשורה לאמה בדרך מורכבת כזאת או אחרת
הספר האחרון שכתבתי פייס אותי עם אמי
ועם עולמה שהתקשיתי לקבל
אהבתי מאד.
ככה זה, בסוף אנחנו כאימותינו אם נרצה ואם לא, גם אני חושבת כך על עצמי, למרות שבנערותי התנערתי..
הכל ולא. וטוב שכך. הגעגועים לאמא יצרו כנראה חיבורים במקומות האפשריים אבל את יעל כל כך גם…אבא הטוב והמיטיב שלך וגם הכי הרבה יעל ישראל המופלאה. בטוחה שזה מה שהם באמת רצו שתהיי למרות הכשלים שודאי נכשלו בהם. באה מאהבה ,אהובה ואוהבת. זו את . ולא רק כי איך בכלל אפשר למסגר מישהו בהגדרות סופיות????????
וזה יופי, ולזה קוראים אהבה! אנחנו סה"כ של המון דברים. העקר להרגיש טוב (שלמים) אפה שנמצאים.
יעל,
אחד הדברים היפים שיכולים לקרות לנו אם רק נרשה את זה, וזה מה שקרה לך כנראה עכשיו, הוא לזוז מאותה נקודת מבט מקובעת שבתוכנו, ולהביט על אותו הדבר מנקודת זוית שונה לחלוטין. ואת, שמבינה בצילום יודעת כמה הכל עשוי להראות אחרת. והנה, פתאום אפשר לספר את הסיפור מכיוון שונה, מפתיע ולאו דווקא סותר את הסיפור הקודם, הידוע והמשונן בתוכנו. לספר מחדש, להבין מחדש, ואולי אפילו להתפייס ובמקום לרטון – לפזם בעליזות, כמו אמא שלך. שמחה בשבילך ואיתך, סיגל.
לאחרונה גם אני אוהבת יותר את אימי ואף את אבי. אבל גם הם השתנו. ובכלל אני מבינה אותם עד העצם. גם את השגיאות.
אני אוהבת את אימי דווקא מתוך כך שיש המון דברים שלא ירשתי ממנה ואלה הדברים הטובים.
אימי מאורגנת, מסודרת, לא מוותרת לעצמה בשקל.. אני רואה בה גם אדם שמגיע לפסגות של אופיטימיות במצבים מאד קשים.
ואת התכונה הזו ניכסתי לעצמי בהחלטה קרה. וגם זה לא עלה בידי בקלות. אימי היא הרבה יותר לוחמנית בגלל נסיבות חייה הקשות.
אני אוהבת את הורי ויותר מודעת לעובדה שאם לא יגיע המשיח בקרוב, נפרד מתי שהוא.
ולא איני רוצה שזה יקרה.
הם יקרים לי מידי. גיליתי זאת. ותודה להשם על כך שפקח את עיניי.
שבת- שלום
תמיד את מרגשת אותי.
ואני בדיוק כך עם אבא שלי: מוזיקה, ספרות, שפות. 🙂