הבובה של המשפחה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לאורך השנים אני מרבה לחשוב על "התפקידים" שמטילים עלינו הורינו. ואינני מדברת על תפקידים ממשיים, כמו הורה שמטיל על בנו או בתו להמשיך אותו בעסק, אלא על התפקידים שאיש לא מדבר עליהם, על הדברים שעוברים בין אנשים ללא אומר ודברים.

 

בביתנו למשל, אחותי שולמית, כילדת סנדוויץ', הייתה הילדה הטובה ומשכינת השלום במשפחה. אני קיבלתי את תפקיד המתעדת המשפחתית ו"המרגישה" המשפחתית, כפי שכתבתי על זה כאן בעבר.

 

אבל יש עוד תפקידים שאנחנו מקבלים על עצמנו בבלי דעת. אחותי ואני מפענחות אותם כבר שנים, ובכל פעם מגלות משהו חדש.

 

למשל, לאחותי שולמית מאוד ברור שהיא הפכה למתרגמת מפני שאימי מאוד אהבה שפות. היא למדה בתורכיה באליאנס, אחר כך באליאנס ירושלים, ובתיכון למדה בקולג' האנגלי לבנות של מיס לנדאו. כנערה קראה את מולייר ודיקנס בשפות המקור, ופיתחה אהבה והערצה לתרבות ולשפות האירופיות.

 

נדמה שהנחילה את האהבה הזו לאחותי, כי גם אחותי הלכה לאליאנס בתל אביב, ולמדה צרפתית לשמחתה של אימי, שאומנם לא דחפה אותה לכך, אבל כשזה קרה, היה ברור שהיא מרוצה מאוד.

 

לולא הנחילה לה את האהבה לשפות, קרוב לוודאי שאחותי לא הייתה נעשית מתרגמת. כך שבעקיפין, אחותי כמו הגשימה את אהבת השפות של אימי והפכה את זה למקצוע.

 

אצלי קרה משהו אחר. האהבה הגדולה ביותר של אימי, עד היום, כשהיא דמנטית בבית האבות, זה סרטים הוליוודיים ישנים. תשאלו אותה היום שאלות על כוכביה הנערצים והיא תדע לענות, למרות שדברים אחרים מחייה שלה היא כבר שכחה לגמרי.

 

את האהבה שלה לקולנוע היא העבירה אלי. שעות היינו יושבת ורואות ביחד סרטים, שעות. אז לא פלא שנעשיתי מבקרת קולנוע. כאילו לקחתי את אהבתה לקולנוע ופיתחתי אותה למשהו מקצועי יותר.

 

לא היו אלה דברים שנאמרו בינינו, אבל ברור לי שהם היו שם תמיד, מאחורי הקלעים, כי מי שהיה הכי מרוצה ממקצועי כמבקרת סרטים הייתה אימי. באיזה שהוא מקום הרגשתי שאני מגשימה אותה בכך שהפכתי את תחביבה האהוב למקצוע.

 

והיה עוד דבר שהיא הנחילה לי, או "הלבישה עלי". משהו מוזר, שקשה לי להגדיר אותו עד היום.

 

בתור נערה הייתי גנדרנית מאוד. כבר כתבתי כאן בעבר על פולחן הראי שלי, אבל זה לא הסתיים בכך. חלק מהנאות הגוף היו הבגדים הרבים שרכשתי או שתפרתי לעצמי, וכמובן, עשרות זוגות הנעליים שקניתי.

 

הייתה לי אז גרדרובה ענקית כמו של דוגמנית. מין תיאבון ענקי לבגדים, ועוד יותר מכך, לראות את עצמי בהם. אמי לימדה אותי לתפור, אז חוץ ממה שקניתי, תפרתי על הזינגר החשמלית שלנו: שמלות פרחוניות חשופות גב, חצאיות שפופרת, שמלות סטרפלס – חלקן גם מבדים שאבי הביא מאיטליה בשנות החמישים והשישים, שנשארו לאמי בארון. ואמי השתתפה בשמחה בחגיגת האופנה הענקית הזו שלי.

 

לפעמים נדמה היה לי שלא בשבילי אני מתלבשת, לא בשבילי אני תופרת, אלא ממלאת את משאלת ליבה הכמוסה של אמי. משהו בתוכי כנראה עשה את זה גם למענה, לא רק למעני.

 

אני הכרתי אֵם שמנה ומוזנחת, שסבלה מאוד מתחלואי נשים ומבעיות נפשיות כמו דיכאון וחרדה. אבל באלבומי התמונות מלפני שנולדתי נראתה אימא אחרת, גנדרנית, לבושה במיטב השמלות ונעלי הפלטפורמה שהיו אופנתיות בשנות הארבעים-חמישים.

 

אבל התקופה ההיא הייתה קצרת מועד. כילדה וכנערה היא הייתה שמנמונת, כאישה היא הייתה שמנה, ורק בשנות העשרים לחייה היו לה כמה שנים שבהן גזרתה הייתה נאה, ומצבה הנפשי היה טוב, כנראה, ולכן התגנדרה והיתה יפה ונשיית.

 

נדמה לי שהיא הורישה לי, ללא אומר ודברים, את הרצון הזה להיות נשיית ומגונדרת, שאולי חוזק אצלי על ידי האכזבה שלי מאבי, שהפסיק לגעת בי כנערה, ויצר בי צורך עז להיות מאוד נשיית, מאוד גנדרנית, להקצין את זה ממש, ולהתלבש בבגדים שנערות בגילי עדיין לא התלבשו.

 

כבר בגיל 14 נעלתי נעלי עקב ושמלות נשיות וחשופות, ובחתונה של אחותי שולמית, ברבנות הראשית של תל אביב, הרב חשב בהתחלה שאני הכלה…

 

על מכונת הזינגר תפרתי שמלות מגיליונות חדשים של "בורדה" ואימי סייעה לי בהתלהבות. בחורף הייתה סורגת לי חצאיות וסוודרים על פי דגמים שהבאתי לה מעיתוני האופנה. נדמה שנהנתה מכל העשייה הזו כאילו תפרה לעצמה, כמו שתפרה בנעוריה עם הדודה שלה בירושלים המנדטורית.

 

כאילו בכך שהלבישה אותי, הלבישה את עצמה, כי אני הייתי הבת היחידה שרצתה בזה; אחותי שולמית תמיד הייתה מין טום בוי, ואחותי הגדולה, נכת הנפש, חייתה בעולמה הפנימי. אז כנראה שרק עלי הצליחה אימי להלביש את הנטייה הזו שלה לאופנה ולגנדרנות. אם היא כבר לא יכולה להרשות לעצמה, אז לפחות שבתה תיראה כמו כוכבת הוליוודית.

 

והיו כמובן הבגדים והנעליים שקניתי. בכל פעם שחזרתי עם שקית, הייתה אימי באה בהתלהבות לחדר שלי ורוצה לראות מה קניתי ואיך זה עומד עלי. ואז בא הטקס המוזר הבא: תמיד אמרה לי "ללכת להראות לאבא", ואני הייתי נורא נבוכה, ובכל זאת הייתי הולכת להראות לו, והוא היה מביט בי בעיניו קצרות הרואי, כי לא הרכיב משקפיים ובקושי ראה משהו, והיה מפטיר "יפה מאוד", ואני אף פעם לא הבנתי בשביל מה הטקס הזה, אם הוא ממילא לא רואה כלום.

 

עד היום אני לא לגמרי מפענחת מה הסתתר מאחוריו. ואולי לא הסתתר מאחוריו דבר. אולי זו הייתה רק אם שמתגאה בבתה החתיכה, שרוצה שגם אביה יתגאה בה. מי יודע. אולי זו רק אני והמוח החקרני שלי, שמחפש עדויות מרשיעות בכל דבר.

 

שלא ייווצר הרושם שלא נהניתי מכל הטררם, ושאולי עשיתי זאת למענם. לא ולא. נהניתי מאוד מעצמי ומבגדיי ומאיך שנראיתי בהם, וברור שלא הייתי בובה של אף אחד. אבל אני מניחה שאיפשהו מאחורנית, בתאים האפורים, גם לאבי ולאמי, ובעיקר לאמי, היה איזשהו קשר לפולחן הבגדים שלי.

 

כנראה שהיא ראתה בי את עצמה והנחילה לי את רצונה הכמוס להיות מגונדרת כמו כוכבותיה הנערצות מעולם הקולנוע, בפרט שהיא עצמה כבר לא יכלה יותר להיות נשיית וחתיכה, ואולי אבי נהנה מכך שהיא נהנית, אז השתתף במשחק ונתן לי עוד ועוד כסף לבגדים.