מיי ליטל קינו קריטיק (ויש גם תמונות)

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

ומגע שהתממש. ואולי לא, בעצם, תלוי איך מסתכלים על זה…

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לפוסטים הקודמים בנושא:

מגע שלא התממש (1)

מגש שלא התממש (2)

 

 

אתרי הסרטה של סרטים, כמו פסטיבלי קולנוע, הם מקום שבו אנשים מאבדים את הגבולות שלהם. כשנמצאים רחוק מהבית, פתאום מסוגלים להעז. ואולי גם בגלל שבירת השִגרה ובגלל הבדידות במקום חדש וזר. ואולי גם מפני שבמקום רחוק אנחנו לא בדיוק מי שאנחנו ביומיום, ובטוח שהרבה פחות מחושבים ועצורים.

 

הייתי בכמה סֶטִים של סרטים, בכל מיני הזדמנויות מקצועיות, והחגיגות שם לא נגמרות. בורדל אחד גדול. סברה נוספת: זה קורה גם בגלל האנרגיות החזקות, כולל המיניות, שיש בסֶט של סרט. המון עשייה ולחץ, והרומנים, הפלרטוטים והסטוצים הם דרך להפיג אותם. וכמובן, כולם מתחככים עם כולם. זה כל כך צפוף ודחוס באנרגיות חרמניות, שאין אפשרות אלא לפרוק אותם. אז כולם מתחילים עם כולם. וכולנו גם יודעים כמה רומנים ונישואים צמחו מתוך סֶטִים של סרטים.

 

ואם זה גם אתר הסרטה וגם לא בארץ, עוד יותר טוב. ואני אחת בסך הכול די ביישנית ברוב הימים. אבל יש שם משהו באווירה שמוציא מכולם את כל הבלגן שנמצא בפנים. וחוץ מזה, צריך גם לקחת בחשבון שהייתי מסטולה בכל השבוע הזה. כל כך הרבה וודקה השקו אותנו, ולא יכולנו להגיד לא. מה, קוויאר בלי וודקה? וואלה, אבל זה מצמיא…

 

הייתי במשלחת של מבקרי קולנוע באתר הסרטה בברה"מ. קו-פרודוקציה של הסרט הישראלי הסובייטי הראשון. קו התפר בין ברה"מ הסובייטית לעוד רגע נופלת החומה סופית. כבר כתבתי על האירוע הזה פעם, כי באמת היה יוצא דופן, גם בגלל תחושת הסערה והמהפכה שעמדה באוויר. היה ברור שברה"מ כבר לא תחזור להיות מי שהיתה.

 

ואותנו השקו. מה זה השקו? כל הזמן ארוחות וודקה. וביקורים על אתר ההסרטה, ושיחות לתוך הלילה עם אנשי הצוות, לפעמים במלון שלהם, שהיה מרופט, מסריח מכרוב מבושל ואלכוהול זול וכביסה נתלתה שם מהקירות, או אצלנו, במלון הכי "שיקי" באורג'ניקיזדה שבאוסטיה הצפונית, מה שאמר, מלון שנבנה בשנות החמישים, ומאז לא חודש כמובן, למרות שהשנה היתה 1989. אבל זה היה המלון הכי טוב שלהם בעיר הספר הזו, אז שיכנו בו אותנו, האורחים המיוחסים מישראל.

 

והיו מסיבות כמובן. ואני ואיש הסאונד צדנו זה את עיניו של זו. ואחרי המסיבה המשכנו עוד איזה תריסר אנשים לחדר של אחד מאיתנו, והמשכנו שם את החינגה. ושרנו. שרנו את אותם שירי עם, הם ברוסית ואנחנו בעברית. וכמה הם התרגשו כשנודע להם שאנחנו מכירים כמעט את כל הלחנים של שירי העם שלהם, כי גם אצלנו שרים ומנגנים בדיוק את אותם השירים.

 

לי היו שני מחזרים, אחד מכל צד – הראשון איש הסאונד, גבר שרירי ומרשים כבן 40, בעל יופי סלאבי ועיניים כחולות אגמים, והשני אחד מעוזרי ההפקה, צעיר כחוש, לבנבן, אינטלקטואל ומתוק בן 22 – וגידי צחק ואמר שהם כעפר לרגליי.

 

ובאמת הרשיתי לעצמי יותר משאר חברי המשלחת הקטנה שלנו, שהיו כבולים בנישואים – אוי, הנאמנות הקדושה שהורסת כל חוש של אוונטורה. אז הם הביטו בי קצת בקנאה על שאני יכולה לפרוק גבולות, ואילו הם בכל זאת עמדו על דעתם להציב מחסום בגבול הדק שבין פלרטוט להגשמה.

 

בסוף נאלצתי לבחור, אז בחרתי באיש הסאונד, כי תמיד העדפתי גברים יפים ובשלים על פני נערים צעירים ופריכים. בשלהי הלילה הגענו לחדר שלי, די הלומים מוודקה, ובבוקר, כשליוויתי אותו לדלת, שילך לעוד יום מייגע בהפקה, שכחתי להתכסות, וגידי ועירית עברו בדיוק בפרוזדור, וראו את סצינת הקוזי-פן-טוטי המצחיקה הזאת.

 

כי וולודיה, כך קראו לו, היה רגשן מאוד. לא יודעת אם כל הרוסים רגשנים או שזו רק קלישאה, אבל הוא באמת היה רגשן. בלילה שר לי שירים רומנטיים ברוסית אל תוך הבוקר, קרא לי "מיי ליטל קינו קריטיק" (מבקרת קולנוע קטנה שלי), הצהיר על אהבתו, הקפיד שארשום למענו את הטלפון שלי בישראל, וכשנפרדנו ליד הדלת, בבוקר, הוא כרך את צעיף המשי הסגלגל שלו על גופי המעורטל, כפי שעושים מאהבים בסרטים הוליוודיים ישנים ברגע רומנטי.

 

וולודיה היה באמת חמוד, גרוש בלי ילדים, ואולי באמת התאהב בי קצת, ואולי חשב שיוכל להשתמש בי ככרטיס יציאה מארצו, ולברוח מהמצב העלוב שבו נמצאה רוסיה באותן שנים, ויבוא לישראל בעקבותיי כי חשב שכאן נורא טוב – הוא שמע על כך מחבריו היהודים – אבל אני לא התכוונתי לשום דבר. וְלוּ ידעתי שהוא ייקח את זה כל כך ברצינות, כל כך רחוק, קרוב לוודאי שהייתי נמנעת מהלילה ההזוי שלנו ביחד. (המשך הטקסט אחרי התמונות).

בתמונה למעלה: אני וולודיה ווילאות התחרה הצהבהבים באולם הנשפים המפואר של המלון המיושן, בוודאי המילה האחרונה בברה"מ 1950.

בתמונה למטה: אני וגידי מצלמים בהפקה עבור העיתונים שלנו, וצלם הסטילס של ההפקה מצלם אותנו. וולודיה טרח להשיג את הצילומים ולשלוח לי. איזה מתוק, אה? זה רומנטיקה זה.

אחר כך, במשך כמה חודשים, הוא השאיר לי כמה וכמה הודעות על המשיבון, עם דברי אהבה באנגלית רצוצה ושירים מתוקים, ואמר שהוא רוצה לבוא ומתי אזמין אותו. וכשלא חזרתי אליו, שלח לי תמונות שלנו שצולמו באתר ההסרטה בקווקז.

 

כמה מכמירת לב היתה המחווה הזו. הוא הלך לצלם הסטילס של ההפקה, שצילם גם את בואנו, האורחים מחו"ל, וביקש ממנו את כל הצילומים שבהם הופעתי. כמה טרח כדי להזכיר לי אותו. הוא ואני במסיבות במלון המיושן באורג'ניקידזה, על רקע וילונות תחרה צהבהבים וריהוט מגושם משנות החמישים הקומוניסטיות.

 

זה באמת היה עצוב. וידעתי שאני מגעילה שאיני עונה לו אפילו, מתעלמת ככה, אבל לא הייתי מסוגלת למשהו אחר. אני עצמי הייתי מסובכת אז בכל מיני בעיות אישיות ורגשיות קשות, ולא היה בי כוח להמשיך את הסטוץ הזה למשהו מתמשך, כפי שהוא קיווה.

 

ויהודית, שחשבה שייצא מזה משהו בכל זאת, רצתה לכתוב בעיתונה על האהבה שפרחה באתר ההסרטה הישראלי-סובייטי הראשון, אבל נאלצתי להגיד לה שלא אהבה ולא ערדליים. לא מצדי לפחות. כי לא תמיד הרגעים הגדולים, הקולנועיים, הדרמטיים והרומנטיים של החיים הופכים למשהו שבאמת אפשר לחיות איתו.

 

ולמרות שוולודיה ואני נפרדו כך, בטון רומנטי גדול מהחיים, על סף חדרי במלון – אני מעורטלת בזרועותיו כמו נערתו של חייל היוצא תיכף למלחמה, והוא כורך סביב צווארי את צעיף המשי הסגול והיפה – למרות זאת לא פולשים הרגעים הרומנטיים הגדולים לסבך החיים האפורים. כי  זו דרכם של הרגעים הרומנטיים הגדולים, להישאר על מסך הקולנוע הפרטי של המוח שלנו, ותמיד, לא מוגשמים. נדמה, שכך עדיף.

בתמונה למטה: והחדר המגוחך שלי במלון באורג'ניקידזה, קווקז (או אוסטיה הצפונית) – ברור שהיה הבון-טון בימי סטלין. אולי הוא אפילו התארח בו.

 

 

\