הגברים האלה, שהם כמו סם

"אדם הוא כמו סם," אמרה לי לימים מישהי, שגם היא הייתה אי פעם חברה של אדם, אהובי ז"ל. יש גברים כאלה, שבשביל נשים מסוימות, הם כמו סם. או במילות השיר של ארקדי דוכין: "עשה לי את המוות, הרי אני מכורה." ואם כבר מזכירים את מילות השיר, אז יש גם נשים כאלה, שבשביל גברים מסוימים, הן כמו סם. וסם זה דבר ממכר. והרסני.

כתבתי, אני כותבת ואכתוב עוד רבות על אישויות שמועדות ליחסים סדו מזוכיסטיים. הספרות הפסיכולוגית מוצאת את הקשר לילדות בבית לא מתפקד רגשית, שתמיד החיים בו הם כמו גלגל ענק, פעם למטה, פעם למעלה. המון התרגשויות, המון כאב, המון שיאים רגשיים. כשחיים ככה, הלוא גם היחסים הרומנטיים יהיו כאלה. אי אפשר אחרת.

אסתכן ואומר (למרות שרבות אולי תכעסנה עלי, כולל טל רבינוביץ', שכנתנו לבלוגיה), שגם הנשים המוכות נכנסות לקטגוריה הזו. בספקטרום של "נשים קורבניות" יש את הנשים שמכורות למזיק להן בקטן, יש את אלה שבטווח האמצע, ובסוף יש את אלה שמכורות בגדול לגבר שמזיק להן, זאת אומרת, חטיבת הנשים המוכות.

בתור אחות לאישה שהיתה אישה מוכה בנישואיה, שולמית גלאור, שיש לה כאן בלוג מרתק, בין השאר על חיה כאישה מוכה בעבר, אני מכירה את הספקטרום הזה מכל קצותיו.

אני הייתי אישה המכורה לקשר לא בריא, כי זה הדבר היחיד שיכולתי להתמודד איתו לאור ילדותי בבית לא מתפקד רגשית, כשהציר היתה אחות נכת נפש. זה הדבר היחיד שמשך אותי. ולכן אמר לי אז אדם: "את איתי, כי אני משוגע." וזה נכון, בדיוק בגלל זה הייתי איתו. או במילים אחרות: בגלל החיים בביתי בילדות, זה הקשר היחיד שיכולתי ורציתי, במודע או שלא במודע, לחיות בו. ולקשר כזה, שחי בגבהים, יש גם נפילות קשות ואיומות.

ואילו אחותי, היא לקחה את הקשיים הנפשיים שתולדתם במשפחתנו, אל קשר הרסני בהרבה: קשר אלים פיזית ונפשית. היא התחברה עם גבר שקירבן אותה, בגלל שנמשכה לזה, כי לא הכירה משהו אחר.

אני יודעת שמאוד לא פי.סי. כיום למצוא באישה המוכה את הגרעין לפורענות שבה היא נמצאת. אבל אני טוענת, שאם אישה רוצה להשתקם ממעמד של קורבן ביחסים עם הגבר שלה, היא חייבת להבין שגם לה יש חלק בטנגו הסדו-מזוכיסטי. במילים אחרות: היא לא שם במקרה.

היא עם הגבר הזה, כי אלה היחסים האינטימיים היחידים שהיא מכירה. היא איתו, כי היא רווית רגשות אשם שספגה בבית ילדותה, והיא משתמשת בגבר כמקל החובלים שלה. אומנם, הוא התליין שמבצע את גזר דינה, אבל היא נמצאת איתו שם, כי כנראה אינה יכולה אחרת, למרבה הפלצות.

אחותי שולמית, בעקבות הבלוג שלה והכתבה שעשיתי איתה בזמנו ב-ynet, התחילה להתכתב עם המון נשים מוכות שפנו אליה, בתקווה שתעזור להן להיחלץ ממצבן. אבל ברגע שאחותי כותבת להן שהן חייבות לעזוב את הבעל המכה, רובן לא שבות לכתוב לה. מעטות מאוד המשיכו איתה בהתכתבות ודיווחו על ניתוק מהבעל המכה.

מה שאומר, שאם לא מלאה סְאַת ייסוריה של האישה המוכה, היא לא תעזוב את הקשר ההרסני. אולי היא תתאבד, כמו סילביה פלאת' ואסיה גוטמן, שתי הנשים הקורבניות של טז יוז, ואולי הן תמשכנה בקשר שמסכן את חייהן, שהורס אותן, כי הן לא יודעות משהו אחר, ולמעשה, חיים בריאים מפחידים אותן.

זו האמת העצובה. לכן כל עוד לא יטפלו בשני הצדדים: בבעל המתעלל ובאישה המוכה, הטנגו ההרסני ימשיך. שני הצדדים צריכים לעבור טיפול ארוך טווח, שבו אולי אולי יצליחו להינתק מתפקיד הקורבן ומקרבן.

אותי מעולם לא עניינו גישות הפי.סי הרווחות בחברה. אותי מעניין דבר אחד: נפש האדם. ונפש האדם היא כה מורכבת, שכל מיני פתרונות אינסטנט  ותובנות פופולריות לא עובדות עליה. לא עוזר לתלות בגבר המקרבן את כל האשם, וגם לא עוזר להאשים את האישה שמתנדבת להיות קורבן כי זה מה שהיא מכירה מהבית.

עד שלא תקום מערכת נפשית תומכת רצינית, שתנסה להעלות את הנשים והגברים האלה מתוך עמק הבכא שבו שוכנים יחסיהם ההרסניים, נמשיך לראות אסיה גוטמניות וסילביה פלאתיות', ונשים כמו אחותי שולמית, ונשים כמו כל הקורבנות שנרצחות כמעט שבוע בידי הבעלים.