על החיים והכתיבה

מעניין, לא פעם אני נתקלת אצלי בפוסטים בתגובות חשדניות של אנשים שחושבים שאני ממציאה כמעט כל דבר, אפילו את מקום מגוריי… חחח. כמה אפשר להיות חשדן? ואיך זה שאיזו תדמית שיש לאנשים עליך, קובעת בדעותיהם את מה שאתה ומה שאתה לא? כמה מוזר. נדמה שכתיבה אישית בבלוג תבהיר לקורא את זהותך, אבל מסתבר שלא.

אני מהרהרת בזה כבר שלוש וחצי שנים מאז שפתחתי בלוג, כי התופעה חוזרת על עצמה אצלי. אולי זה בגלל שחיי באמת יחסית יוצאי דופן ודי דחוסים בפרשות לא קלות: משפחתי הלא מתפקדת, אחותי שולמית שהיתה אישה מוכה וכתבתי עליה מאמר בווי נט, אחותי הבכירה נכת הנפש, הקריירה של אבי שידעה עליות ומורדות, וכמוה חיינו הכלכליים בילדות, מעוני לעושר ושוב דעיכה, וכמובן מערכת היחסים הסוערת שלי עם אדם אהובי ז"ל, ועוד ועוד.

אבל לא נראה לי שזה קשור רק לכך שחיי אולי אולי יותר יוצאי דופן מהרבה אנשים, מה גם שחלק נכבד בחיי הייתה לי עבודה די יוצאת דופן, ובוודאי נדירה, שאיפשרה לי לחיות חיים שונים לגמרי ממי שעובד מתשע עד חמש, וגם להכיר אנשים מרתקים ומיוחדים, ואיכשהו גם זה הוביל אותי להרפתקאות שונות. 

איכשהו אני חושבת שהחשדנות הזו קשורה לכך שכל מה שנכתב, ואולי, אני מקווה, בכשרון ספרותי משכנע, נתפס על ידי הקורא כפיקשן, עד שאינו יודע להבדיל בין אמת לבדיון. הכול נתפס אצלו כמקשה אחת. ובבלוג כמו שלי, שבו אני מפרסמת קטעי פרוזה לצד סיפורים אישיים מחיי, אנשים כנראה מתבלבלים.

למרות שבאמת אין מה להתבלבל. שימו לב שרוב הסופרים לא כותבים ישירות על חייהם בפיקשן שלהם. אצלי למשל, כל ספריי הם בדיון אחד גדול, ואני תמיד מרחיקה את הדמויות ממני, אחרת לא אוכל לכתוב. רק פרגמנטים, הווי, אווירה וניחוח נכנסים לספרים מתוך המציאות של חיי.

כשרציתי לכתוב ב"סוף סוף רומן" על תחושת האלמנות שלי ממותו של אדם ז"ל, הרחקתי עד תל אביב עתידנית שבה אנשים מתים מכל מיני מגפות, ושם מיקמתי גיבורה שהיא לא באמת אני, ובאמצעותה יכולתי לכתוב את תחושות האלמנות והשכול שלי.

וב"רואות מכאן את כל העולם", שנכתב מתוך כוונה לפרק את העולם הג'נדרי, כתבתי מעין אגדה אורבנית על שתי ילדות, שעל אף שהיא ממוקמת בשכונת ילדותי, ולכאורה היא מאוד ריאליסטית וכמו אוטוביוגרפית, רק מעט מאוד מהעלילה עצמה מבוסס על חיי.

לעומת זאת, הכתיבה האישית שלי היא המקום היחיד שלי לספר באמת על חיי, כמו שהדברים קרו, וזה באמת לצורכי פורקן. שכן כתיבת סיפורת אינה פורקן, ואינה טיפול אישי, ואינה ריפוי בעיסוק. כתיבה של יצירה ספרותית היא מעשה מרכבה מורכב של אמת ובדיון, שהופכים למשהו חדש לגמרי. לכן אני מסכימה עם מישהו שכתב בפוסט הקודם שלי, שהסיפור על פיטר לא היה עובר בכלל ביצירה ספרותית, כי מיד היה נחשב לספרות "שונד" נחותה. לכן דבר כזה למשל, אם אני רוצה לספר אותו, אני יכולה לעשות אותו רק ברשימה אישית אוטוביוגרפית.

יתרה מכך, לפעמים אני חושבת שאין דרך אחרת לכתוב אמת אוטוביוגרפית, אלא בתיעוד. נדירים המקרים שבהם נוצר קשר מופלא בין המציאות לפיקשן. דוגמה טובה היא הספר האחרון של רונית מטלון, שבו כתבה על ילדותה. איכשהו תמיד אני מרגישה כקוראת, וגם ככותבת, שהמציאות נכתבת הכי טוב כשהיא כתובה בקטע תיעודי, לא בפרוזה. אני נזכרת לשם כך בספרה האוטוביוגרפי היפהפה של סימון דה בובוואר, "מוות רך מאוד". 

היום נדמה שבשביל זה יש בלוגים, כדי לנוכל לכתוב בהם על חיינו. ואחר כך גם כאן חושבים שכתבת פיקשן…. לך תבין.