למה אני פמיניסטית

 

 

השבוע שוב ראיתי, בפעם החמישית או השישית לדעתי, את הדרמה הקומית "הבחור של שולי" (בו מופיעה אסתי ירושלמי המדהימה בתפקיד חייה). אני שואלת את עצמי מדוע אני נמשכת כל כך לדרמה הזו. האם בגלל השחזור המובהק לשנות השבעים, האם בגלל הליהוק הגאוני והמשחק המשובח, האם בשל התסריט המצוין, או מה?

 

והאמת, השבוע הבנתי למה הסרט הזה מרנין ומבעית את ליבי בו זמנית. בעיקר הבנתי למה הוא מבעית אותי כל כך. הרי זו יכולה הייתה להיות אני, הדמות שמגלמת אסתי ירושלמי, או הדמות של אחותה בסרט. הרי גם אותי יכלו לחתן ככה בעל כורחי, עם איזה גומבה מגעיל, בטקס אירוסין בו טובחים כבש. גם אותי יכלו לשלוח כצאן לטבח אל מיטת הנישואים בגיל בוסר, עם איזה אהבל הנחות ממני.

 

הרי גם לי יכול היה להיות אבא מגעיל כזה, כמו הגברים בסרט, אחיה ודודה הבהמיים של הגיבורה, שהיה כופה עלי כל מיני דברים בניגוד לרצוני, שהיה מדכא אותי, שהיה הופך אותי למשרתת. וחשבתי לי, איזה מזל גדול נפל בחלקי שהיה לי אבא כמו אבי.

 

אני מהרהרת בכך רבות בשנים האחרונות. כשאבי עוד חי, אני חושבת שאיכשהו זה היה מובן מאליו בעיניי שיש לי אבא כזה, שהוא אבי ולא אחר. היום אני יותר ויותר מבינה כמה זה לא מובן מאליו. גם לא מובן מאליו שאביך אוהב אותך, שלא לדבר על לכבד אותך.

 

אבי הרי היה גבר מזרחי די שמרן, שנולד וחי בעידן אחר, ולמרות זאת גידל אותנו הבנות כמו מלכות, ובכל מעשיו עבורנו הבהיר שהכול מגיע לנו. הוא נתן לי תחושה שאני חכמה, מוצלחת וראויה לעשות ולהשיג הכול.  וזה לא מובן מאליו, לפי סיפורים של נשים אחרות על אבותיהן.

 

בשנה שעברה הוזמנתי לדבר בסימפוזיון פמיניסטי לרגל יום האישה באוניברסיטה, ואחת השאלות של ד"ר רוני הלפרין אלינו, כמה סופרות, הייתה "למה את פמיניסטית?"

 

בפעם הראשונה בחיי התנסחו המילים על שפתי: "אני פמיניסטית בגלל אבא שלי". אם היה לי אבא אחר, מדכא, משפיל, לבטח לא הייתי מסוגלת לפתח הוויה פמיניסטית בגיל כה צעיר.

 

אמצע שנות השבעים, אני נערה רכה בשנים, וכבר פמיניסטית, אפילו לפני שקראתי את מעט הספרים בנושא שראו אז אור בעברית. כבר אז הייתי פמיניסטית כי זה מה שאבי החדיר בי, שאני שווה מיליונים, שאיני פחותה מאיש, ובוודאי שלא מגברים. ולא רק בגלל אהבתו, אלא גם בשל התנהגותו אלינו. מעולם לא כפה עלינו דבר, מעולם לא חשב שהוא יודע מה טוב בעבורנו הבנות. אפילו את אורח חייו הדתי לא כפה עלינו כשבגרנו קצת ועמדנו על דעתנו.

 

תמיד אחותי ואני צוחקות ואומרות, מה היה קורה לו הוא גידל אותנו כמו שאחותו הדתייה גידלה את בנותיה, לו כפה עלינו בתי ספר דתיים, ואורח חיים דתי, ונישואים בגיל צעיר עם איזה פרסי זקן ומגעיל, כפי שקרה לבנות דודתי בירושלים. איזה חיים היו לנו אז, ירחם השם!

 

אבל אבי לא כפה עלינו דבר מאורח חייו, והעניק לנו את היכולת הנפשית להגשים את עצמנו, אני בדרכי הספרותית והאומנותית, ואחותי בחיפושיה הרוחניים. (בוודאי יהיה כאן מי שיתמה לגבי בעלה המכה של אחותי, אבל זה קשור לדעתי לא ליחס אבינו אלינו, אלא לכך שאחותי הייתה ילדת סנדוויץ', "הילדה הטובה" ומשכינת השלום במשפחה, ומכך כנראה התפתח בה הצד הזה שהוביל אותה לבעלה המתעלל.) אבל בגדול, וגם בקטן, אבינו גידל אותנו כמו נסיכות. היינו עולם ומלואו בשבילו.

 

מדוע בכל זאת, כלפי אימי הוא התנהג בבעלתנות מסוימת ואסר עליה לעבוד? היום אני סבורה שזה לא היה משוביניזם גברי דווקא, אלא מפני שהאמין שילדיו זכאים לטוב ביותר, וזה אומר גם אם בבית, כי אנחנו הילדים היינו הדבר החשוב ביותר בחייו. מעבר לכך, הוא עשה הכול גם בעבור אימי: קנה, בישל, ניקה, טיפל, דברים שגברים אחרים בני דורו, בשנות החמישים והשישים, ואפילו אשכנזים "נאורים", לא חלמו לעשות.

 

יותר ויותר אני מבינה היום איזה אבא היה לי, וכמה אני חבה לו הכול, ושוב, כמה לא מובן מאליו הוא שזכיתי באב כזה. אחותי ואני קצת נהרסות היום מזה שבימי חייו לא הערכנו אותו על כל מעשיו ואהבתו כלפינו, ולקחנו את זה באמת כמובן מאליו. הוא ידע שאנחנו אוהבות אותו מאוד, ושבמובנים רבים הוא "גבר חיינו", אבל לא הודינו לו מעולם על כל מה שעשה למענינו, קיבלנו את זה בפשטות כאילו הכול מגיע לנו. גרפנו את אהבתו במין טבעיות, בלי להודות לו אפילו.

 

אני נזכרת כיצד היה קורא לי למטבח שאבוא לאכול משהו טעים שהכין לי, באיזו טבעיות הייתי מבערת את הקערה, ואפילו לא אומרת תודה. כאילו היה משרת שלי. איזו כפיות טובה של ילדים. וכיצד קיבלנו ממנו דירות, ובזנו לזה, לא הבנו ולא הערכנו כמה עשה למענינו.

 

ולא, אני לא רואה אותו כטלית שכולה תכלת. אני תמיד נזכרת גם בהתנהלותו הכושלת והלא אחראית בעניין אחותי הסכיזופרנית, אבל גם כאן אני תמיד מנסה להבין אותו. אומנם הקריב אותנו למענה, הרס את ילדותנו ונערותינו כי נאלצנו לחיות בבית מטורף, ומצד שני, גם היא הייתה בתו, גם אותה אהב, גם לה היה מחויב. כאב אוהב ומרעיף, ייתכן שלא יכול היה להקריב את הילדה הזו ולזרוק אותה למוסד. אז אנחנו שילמנו מחיר, אבל הוא כנראה לא יכול היה אחרת.

 

ומחשבה נוספת: ייתכן שסבל מרגשות אשם קשים מאוד על כך – כי לא פעם ולא פעמיים כולנו ביקשנו ממנו להוציא אותה מהבית כי אנחנו סובלים – ואולי גם בשל רגשות האשם עשה כל כך הרבה למענינו, כדי לפצות אותנו.

 

היום, עוד כמה שנים סוגרת חמישים, אני חושבת יותר ויותר על אבי, ועל כך שהוא עמוד התווך בחיי אפילו היום, שנים אחרי מותו. וכן, אני יודעת גם שמשמעותו הענקית בחיי הפכה אותו ל"גבר חיי", וקצת קשה לגברים אחרים להתחרות עם אבא כזה, גבר כזה. וגם מודעת לכך שכאשר בגרתי חיפשתי בבלי דעת מעין המשך או העתק שלו, ומצאתי אותו רק פעם אחת באדם אהובי, שמת באמצע חייו.

 

וכן, אני יודעת שאב כזה, כל כך ענק, כל כך גדול מהחיים, שחי בתוכי כמו אנדרטה, משבש בין השאר את הקשרים עם המין השני. ובכל זאת אני מודה לאלוהים שהיה לי אבא כזה. בלעדיו לא רק שלא הייתי מי שאני, גם לא הייתי מכירה בערכי כאישה, וקרוב לוודאי שלא הייתי פמיניסטית.