תיבת האוצר הגדולה (פרק 7)

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

פרק שביעי מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997

 

לפרקים הקודמים

 

 

 ת י ב ת    ה  א  ו  צ  ר  ה ג ד ו ל ה / פרק שביעי

 

  במקלט עמדה תיבה ישנה וכבדה מעץ עבה.

 "זה עוד מהזמן לפני שהיו מזוודות מפלסטיק ומעור," הכריזה רחל הגדולה. היא ידעה הרבה מאוד על מזוודות שימושיות ועל נסיעות לחוץ לארץ, והכירה את כל המדבקות מארצות זרות שמדביקים על מזוודות בשדות תעופה, וגם את כל סוגי הגלויות והבולים הצבעוניים והמשוננים, עליהן מוטבעים צילומים של מלכים מתים ומצביאים חנוטים.

  בכל פעם שאימא ואבא רבו הם נסעו לחוץ לארץ, להתפייס באתר סקי, אם זה קרה בחורף, או לחופו של איזה ים, אם זה היה בקיץ. ורחל הגדולה עברה לגור אצל דודתה.

   גם רחל הקטנה רצתה להראות שהיא יודעת משהו על נסיעות. מיד התנדבה להסביר שבתיבות כאלו השתמשו הרבה לפני שאנשים התחילו לנסוע ממקום למקום רק עם כמה בגדים ומברשת שיניים, כי תמיד הם יודעים בטוח מתי הם חוזרים. "סבא וסבתא שלי, כשבאו לארץ עם אימא שלי מתורכיה, כשהיא עוד הייתה קטנה, באו עם כזאת תיבה. רק הרבה יותר גדולה," סיפרה בגאווה.

   התיבה עמדה במקלט בין מיטת סוכנות חלודה לכיסא שבור ומקולף בסגנון לואי הארבעה עשר, שמבטנו המבוקעת צצו אניצי מוך, ושלדו הצבוע בשכבת פוליטורה דהויה התבקע, ויצר צורות של מפרצים ושמשות, וגם של פרחים מבהיקים שגבעוליהן הם חריצים, שמישהו חרט פעם בסיכת בטחון או במטבע.

   התיבה היתה חתומה. נעולה לגמרי. אפילו פטיש לא הצליח לבקע את מנעולה החלוד. "תיבה  מסתורית," קראה רחל הקטנה בהתפעלות. היא התאוותה לפתוח אותה ולברר מה יש בתוכה. היא שנאה סודות.

   גם רחל הגדולה לא אהבה סודות. היא לא אהבה כשהילדות בכיתה מסתודדות ומתלחשות בחבורות. תמיד הייתה משוכנעת שעליה הן מסתודדות, ובטוח שרק סודות איומים ונוראיים  הן מספרות. לאחרונה הייתה בטוחה שהיא ורחל הקטנה הן נושא השיחה. מאז שהגיעה רחל הקטנה לכיתה וגם לה יש חברה טובה, היא ידעה שגם בה התחילו הבנות לקנא.

   מצד אחד, היא שמחה על כך שהן כבר לא חושבות אותה לְבֶּנית כזאת, שרק יודעת ללכת מכות עם הבנים ולשחק כדורגל בהפסקות. מצד שני, לא מצא חן בעיניה שעכשיו יש להן קורבן חדש בצורת רחל הקטנה. היטב ראתה כיצד הן מסתכלות עליה. כבר מהרגע הראשון שנכנסה לכיתה היה אפשר להבחין שהן חושבות שהיא סנובית ושהיא חושבת את עצמה להכי טובה מכולם. היא גם שמעה את דפנה מסכמת: "על מה יש לה בכלל להתפאר, היא נראית ממש כמו עכברה," ואת יעלי שהסכימה איתה מיד: "ילדות כאלה צריך להחרים," ואיך דנה ענתה לה בלעג: "טיפשה, הרי הן כבר ממילא מוחרמות."

   ברגעים אלו נעמדו רחל הגדולה ורחל הקטנה כחזית אחת. רחל הגדולה בראש ורחל הקטנה מאחוריה. הן הביטו בבוז על מעגל הילדות שהלך וסגר עליהן. רחל הגדולה איימה על הבנות באגרופיה, ואילו רחל הקטנה חיקתה אותן בקול מאנפף: "הרי אסור לספר סודות בחברה." הבנות עיקמו פנים, אבל כהרף עין ברחו מהחצר. לרגע קט האיום הוסר. אבל רחל הגדולה ורחל הקטנה לא ידעו מאיפה יצוץ שנית או כיצד ומתי יתחדש.

   רחל הקטנה ידעה שהוריה מדברים עליה דברים רעים שהיא לא יכולה להבין מפני שהם משוחחים בלאדינו. היא היתה בטוחה שאימא  מלשינה עליה לאבא ומתלוננת בפניו ש"הקריאטורה" מתבטלת ולא עוזרת בבית, ובמקום זה רק יושבת כל היום על ה"קולו" והאף שלה תקוע בספר ענתיקה. לילה אחד שמעה אותה אומרת לו: "לא יצא שום דבר טוב מהילדה, ותזכור שזה באחריותך!"

   גם רחל הגדולה שמעה את הסודות שסיפרו עליה אבא ואימא. בכל פעם ששמעה אותם מתלחשים, התקרבה בשקט לחדרה השינה ונדחפה במהירות בחלל שמאחורי הדלת הפתוחה. אבל לא תמיד הצליחה לשמוע את כל מה שהם אומרים. לפעמים קלטה רק מילה פה, מילה שם, ועוד איזה חצי משפט לא ברור. אבל לה היה ברור כשמש שעליה הם מדברים, רק עליה. אחרת, למה הם פתאום מתלחשים? כשהם רבו, הם תמיד צעקו והאשימו זה את זו בצוויחות, עד שאפילו מהפינה של ארלוזורוב היה אפשר לשמוע את אבא מתפרץ על אימא ואת אימא צורחת עליו שבחיים היא לא תסכים לגט. וכשפגשה רחל הגדולה בשכן וראתה שהוא מביט בה, היתה בטוחה שהוא חושב עליה דברים לא יפים, כי הרי היא הבת של אלה מהקומה השנייה שכל הזמן רבים.

   רחל הקטנה הייתה משוכנעת שבתיבה הסודית חייב להיות אוצר גדול. גדול אף יותר מהאוצר שיש להן בתיבת האוצרות הפרטית. היא אמרה שצריך למצוא דרך לבקע את הארגז, שלמנעולו החלוד לא נמצא מפתח. אבל רחל הגדולה לא הסכימה. היא חששה לפתוח את התיבה בלי רשות, ואמרה שהיא חושבת שהארגז שייך לגברת שרה ולגברת הלנה. רחל הקטנה שאלה מיד מי אלה גברת שרה וגברת הלנה, ורחל הגדולה הסבירה שהן שתי אחיות רומניות מצחיקות שגרות קומה אחת מעליהם, ואימא שלה לא סובלת אותן. היא סיפרה שאימא שלה קוראת להן "קורבות" ושתמיד היא אומרת: "לפי איך שהן מתלבשות, הן בטח חושבות שהן עדיין  פרינססות בבוקרשט. "

   רחל הגדולה דווקא אהבה להביט עליהן. בפרט כשהאחיות יצאו בערב לבלות. בקיץ הן לבשו שמלות פרחוניות צרות בירכיים, עם שסע ומחשופים עמוקים, ואת הפנים איפרו במומחיות עם אודם חזק ופס שחור אלכסוני שהשלים את איפור העפעפיים. תמיד נעלו האחיות נעלי עקב גבוה, שנקשו על הרצפה בקצב אחיד עם כל צעד שהן צעדו. אפילו לסנדלים שלהן היה עקב סיכה, שהשמיע הדהוד חד בכל פעם שהן עלו במדרגות או פסעו בדירה. לפעמים רחל הגדולה חשבה שהן רוקדות שם למעלה. אימא רחל הגדולה התלוננה שזה עושה לה כאב ראש.

   רחל הגדולה הסבירה לרחל קטנה שסנדל סינדרלה אלו, עם קישוטי הפרחים והציצים, היו האחראיות למריבה הגדולה שפרצה בין הקומה השנייה לקומה השלישית. אימא שלה ביקשה מהאחיות להוריד את הנעלים לפני שהן עולות הביתה. כשאחיות סירבו, עברה אימא לשיטת הצעקות. כשגם זה לא עזר, היא העלתה את הנושא לדיון בוועד הבית ותבעה משפט שכנים. וכשגם זה לא עזר והיא התייאשה מהמריבות היומיומית, היא הפסיקה לדבר עם השכנים. בכל פעם שנתקלה בשכן בחדר המדרגות החמיצה את פניה, סובבה לו את הגב וקיללה לעצמה בשקט. לפגישות הוועד הפסיקה ללכת, ואת דמי הוועד סירבה לשלם. היא אמרה שעד ש"הרומניות הקורבעס" לא מפסיקות לנקר לה במוח עם העקבים הארורים שלהן, היא מחרימה את כל הבניין. "חושבות שפה זה אירופה… מתנהגות כמו פרינססות דה לה שמעטע," התלוננה יום אחד באוזני רחל הגדולה.

   אבל את רחל הגדולה העסיק משהו אחר לגמרי. היא לא הבינה כיצד האחיות חיות להן ביחד במקום לחיות כל אחת עם אבא, ואיך זה שהן לא אימהות כמו כל הנשים שהיא הכירה. לאמיתו של דבר זה דווקא מצא חן בעיניה. היא חשבה שזה דווקא נחמד ומיוחד שהן חיות ביחד מאז שהן רק נולדו, ושהן אף פעם לא נפרדות. אפילו לחוץ לארץ הן תמיד נסעו ביחד וחזרו ביחד, ושבו משם עוד יותר מקושטות ומפודרות, ועם ריח חז של בושם חדש.

   בסתר ליבה קיוותה שרחל הקטנה תיהפך במשך הזמן לאחותה. ואולי אפילו אימא ואבא יסכימו לאמץ אותה, והיא תעבור לגור בביתם? במקום להתלונן כל הזמן על כך שהיא ישנה בסלון על ספה קשה וישנה, הן יגורו ביחד בחדר הילדים המרווח שלה, ובלילה הן יספרו האחת לשנייה את הסודות הכי כמוסים. זה נראה לה סידור מצוין ששתי אחיות גרות ביחד בבית אחד, ישנות באותו החדר ומשתמשות באותו ארון ובאותו בית שימוש, מפני שככה הן יכולות לשחק ביחד כל היום.

   היא סיפרה לרחל הקטנה על האחיות הרומניות שהתיבה הגדולה שייכת להן, ואמרה שהיא פוחדת לפתוח את הארגז ללא רשותן, למרות שאימא שלה בטח תרשה לה לפתוח את התיבה, כי ככה היא תרגיש שהיא מתנקמת בהן. "בדיוק כמו שהיא אומרת שבגלל הקורבות היא לא משלמת ועד בית," הסבירה. ובכל זאת היא לא הייתה משוכנעת שלא יכעסו עליה אם תתפתה ותפתח את תיבת האוצרות בלי רשות.

   קצרת רוח כדרכה הייתה רחל הקטנה סקרנית כל כך, עד שלא הצליחה להתאפק. היא ניסתה לשכנע את רחל הגדולה שלא יזיק להן לפתוח את התיבה בלי רשות, "כי ברור שאף אחד כבר לא רוצה אותה." התיבה הייתה מכוסה במרבד עבה של אבק וקורי עכביש ציירו עליה הינומות דקיקות. "זה מראה שאף אחד לא נגע בה כבר שנים," פסקה.

   אבל רחל הגדולה עדיין לא הייתה בטוחה. היא פחדה מעונש ומזה שאימא שלה תשנה פתאום את דעתה, ותחליט שזה לא מנומס לפתוח חפצים של אחרים בלי רשות, אפילו שהם שייכים לאנשים שהיא שונאת. אבל אז אמרה רחל הקטנה שהכי פשוט לשאול את האחיות. היא אמרה שאולי האחיות האלה הן בעצם אחיות נחמדות וטובות לב ונדיבות, וציינה שאולי אפילו יכבדו אותן בממתקים. ומפני שהמילה ממתקים שכנעה את רחל גדולה לעשות כל דבר, אפילו אם הוא בלתי נימוסי, אפילו אם הוא מגעיל ואסור בתכלית האיסור, היא השתכנעה במהירות לקבל את ההצעה.

   בשקט בשקט הן טיפסו לקומה השלישית, וכשהגיעו לקומה השנייה עברו לפסיעה חרישית על קצות האצבעות, כי שפחדו שאימא של רחל הגדולה תשמע אותן ותאסור עליהן לבקר את האחיות.

   צלצולן ההססני הביא לצליל מוזר וצורמני, כאילו מישהו גורר רהיט מברזל או חורט על הרצפה, ולאחריו לנקישת עקבים מהירה. כשסוף סוף נפתחה הדלת, הציצו ממנה פנים שמנות צבועות לבן. שלושה מטבעות של מלפפון עיטרו את הלחיים. מבטא כבד שאל: "מה אתן רוצות, ילדות? אני כבר לתת תרומה היום." לראשו של היצור שנראה לרחל הגדולה ולרחל הקטנה כמו גינת ירקות בלי הדחליל, היה כובע אמבטיה מקושט בציורים של גלים תכולים, שקונכיות וכוכבי ים כסופים מפלסטיק הוצמדו אליו בחוט רקמה כחול.

   זו הייתה האחות הצעירה, הלנה. רחל הגדולה הצליחה לזהות אותה הודות לקווצות מדובללות של שיער מחומצן, שהשתלשלו מתוך כובע הרחצה כמו מקצה של מברשת.

   אבל השכנה לא זיהתה את רחל הגדולה. היא אמרה שהיא לא מבינה מה הן רוצות ועל מה הן מדברות. כשכבר קלטה במה מדובר פלטה: "פוי, זה ילדות לא מחונך. נו כבר, ללכת מפה לתת לי לנוח".

   כשנסגרה הדלת לא הצליחו רחל הגדולה ורחל הקטנה להתאפק: הן כבר כמעט עשו בתחתונים. הן פרצו בצחוק שעשה להן כאב בטן ולחץ בחוזקה על שלפוחית השתן.

   בדרך חזרה למטה הן דילגו שתיים וגם שלוש מדרגות בבת אחת, ורחל הגדולה אמרה שאולי הארגז בכלל לא שייך לאחיות. היא לא הבינה כיצד שכחה מקיומה של הגברת נינה.

    "ומי זאת גברת נינה?" חקרה רחל הקטנה.  

    הצליל המעודן סיקרן אותה. ישר דמיינה אישה גבוהה ותמירה לבושה גלימת משי. אישה חיוורת, קרוב לוודאי שחורת שיער, שפניה מאופרות, עיניה מלוכסנות, גבותיה מצויירות כמו סהר שחור ופיה שושן אדום מתוק.