15 דקות התהילה שלי

כשפנו אליי לפני כשנה להופיע בתוכנית "אימא מחליפה", זה כבר היה השיא! אז הבנתי שכל אדם בארץ צפוי שיפנו אליו מאיזו תוכנית ריאליטי, וכפי שאמר אנדי וורהול: כל אחד יקבל את 15 דקות התהילה העלובות שלו.

אמרתי להם תודה ושלום, אין לי ילדים,  והפניתי לנשים אחרות שחשבתי כי יתאימו. אבל לפני זה שאלתי את התחקירנית, כי נורא הסתקרנתי: למה רצית אותי? אז היא אומרת: נראית לי אישה מעניינת בגלל הבלוגים שלך. אז אמרתי לה: מותק, העולם מלא בנשים מעניינות! למה שלא תפני למכולתניקית שלך? לבחורה מהדואר?

אבל זה היה רק מקרה אחד בסדרת הזמנות משונות וסהרוריות להופעות בטלוויזיה שאני מקבלת מאז שאני בלוגרית. יעני, כל השנים שהייתי מועמדת להופיע בכל מיני תוכניות כדי להתראיין על ספריי, ושם לא רצו אותי בסוף, כי ספרות לא מעניינת איש, אבל כדי להופיע בתור עורכת בשעשועון "אחד נגד מאה", זה כן, לזה אני מאוד מתאימה.

זו ההצעה האחרונה ההזויה שקיבלתי לפני שבועיים. הם מחפשים מאה עורכים שיופיעו בחלונות של התוכנית הזו. פנתה אלי התחקירנית, ואפילו לא היה נעים לי לומר לה שמעולם לא ראיתי את השעשועון המדובר.

ועוד פנייה מוזרה, מלפני כחצי שנה, בה ביקשו ממני להופיע בסרט דוקומנטרי שיוקרן בערוץ 8 על "שבעת החטאים", בהמשך לספרו של אלעד קליינברג, ולדבר מול כל עם ישראל על חטא הזלילה, כי ראו שאני כותבת על אוכל ושבעברי הייתי בחטאיי הנוראים גם מבקרת מסעדות.

אז אמרתי סורי, אני לא מזדהה עם חטא הזלילה. מה עם חטא העצלנות, פנוי? כי אני עצלנית ידועה, יו נו. אז אמרו לי, סורי, על חטא העצלנות לא נעשה, זה לא נראה סקסי במיוחד בעיני הבמאי. אז אמרתי, סורי, אז אני לא מעונינת. מה, שאזכר לעד בעיני עם ישראל כזאת שזוללת כבשים וחזירים? ממש!

דווקא לפנייה אחרת שבאה מ"שידורי קשת" לפני שנה ורבע, מאוד התחברתי ומאוד רציתי. הם ראו את בלוג האוכל שלי בעל השולחן, שם אני כותבת על מסעדות בין השאר, והציעו לי להיות מבקרת המסעדות באתר האינטרנט החדש שלהם.

הזמינו אותי לראיון בבניין המבוצר שלהם ברמת החייל, שם כמעט עשו לי תחקיר ביטחוני בכניסה וגזלו לי את תעודת הזהות כאילו עברתי במעבר גבול רפיח. נכנסתי לחדר ישיבות ענקי בו ישבו כולה ארבעה אנשים: המפיקה, הבמאי, הצלם והתחקירנית.

ביקשו ממני לעשות סימולציה של ביקורת אוכל מצולמת. יענו, אני כאילו אוכלת ומדברת על האוכל. כנראה שלא עברתי בעיניהם, כי זה הסתיים ב"אל תפני אלינו, אנחנו נפנה אלייך". וגם כאן זו לא הייתה אבדה גדולה, כי ממילא הם אמרו שבחודשים הראשונים לא יוכלו לשלם לי (איזו חוצפה!!!), וחוץ מזה לא נראה לי שנעים לאכול כשמצלמים כל ביס שלך. אז לא הצטערתי רבות על האובדן. כך הלכה לה קריירת מבקרת המסעדות המצולמת שלי.

דווקא לפני שנתיים וחצי, כשפתחתי את הבלוג הראשון ברשימות, ישר הופצצתי בבקשות: בואי לדבר על רפי לביא (כי סיפרתי כיצד הוא היה מעליב את התלמידים במדרשה לאמנות, שם למדתי), בואי לדבר על "ג"יין אייר" (כי כתבתי על הספר מזווית אישית), ועוד ועוד. ותמיד אני מסרבת כי אין לי כוח לא לישון ולהיגרר לאיזה אולפן בוקר בשביל להופיע שתי דקות מטופשות. אבל ההצעה הכי טובה באה ממש ארבעה ימים אחרי שפתחתי את הבלוג ברשימות (ארבעה ימים!).

פנו אלי מ"שידורי רשת" כדי לעשות פינת ספרים בתוכנית הבוקר שלהם "מומחים ברשת" עם שרון כידון. חשבתי לי, זה משהו שעוד לא עשיתי: מבקרת ספרים לטלוויזיה. היה עלי להתארגן ממש מעכשיו לעכשיו, הם פנו ביום רביעי וביום שני שלאחר מכן היה עלי להופיע חמש-שש דקות ולדבר על ספרים לשבוע הספר.

עשיתי כמה תוכניות למרות שזה חייב אותי לא ללכת לישון (ובדרך כלל אני הולכת לישון בבוקר) ולבוא על-הבוקר לאולפן לצילומים, שם ישבתי בין עדר של מרואיינים שנכנסים כמו בסרט נע לשידור החי, אחרי שעות של איפור מעצבן. לפניי הייתה איזו קוסמטיקאית ואחריי שף. כך נראית התרבות בימינו.

צילמתי כמה תוכניות כאלה, כל פעם על נושא אחר, ותמיד זה היה שטחי ומעצבן, ובכל פעם כשתקעו אותי בסוף התוכנית עם כל מיני שפים, מומחים מ"אייס קנה ובנה" ומעצבות אופנה, הרגשתי חרא. וחוץ מזה, הם לא שילמו בזמן. אז עזבתי, וממילא התוכנית ירדה מהר מאוד ושרון כידון קיבלה תוכנית ערב דומה, רק יותר נוצצת.

כאלה הם יחסיי המשונים עם הטלוויזיה הנצלנית. והשוֹק היה כשהתבקשתי להופיע ולדבר כמה דקות באיזו תוכנית בערוץ 1, וסגרו איתי שהם שולחים לי מונית על חשבונם, כפי שנהוג אצל כל הזכייניות, ופתאום ברגע האחרון אמרו לי שאני צריכה לשלם על המונית! הגזמה פרועה. אז אמרתי להם סורי, כבר שילמתי… באגרה האחרונה! והברזתי למנחה.

בכלל, הנצלנויות בטלוויזיה אין להן גבול, כמו גם הרידוד הנוראי שעושים שם לתרבות הקנונית. מה ייצא לי כסופרת להופיע בשעשועון "אחד נגד מאה"? למה כשיש לי משהו להגיד כשיוצא ספר שלי, לא רוצים לראיון אותי?

מאז אני נוקטת בשיטה הזו: הם מחרימים אותי לגבי ספריי (לא תאמינו לכמה תוכניות הייתי מועמדת בנוגע לספריי וכמה תחקירניות תיחקרו אותי במשך השנים, ובסוף לא יצא מזה כלום, כי "אני לא מספיק מפורסמת וגם לא מספיק מעניינת"), אז אני מחרימה אותם לגבי תוכניות ריאליטי ושעשועונים. וכך בא הקץ על 15 דקות התהילה העלובות שלי.