בננות - בלוגים / גיורא לשם / המסחרה של הספרות
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

המסחרה של הספרות

'ספרות מוגבר' – מכתב גלוי

 

לכבוד

פרופ' יגאל שוורץ

ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון,

ראש מכון "הקשרים"

עורך בכיר בהוצאת כינרת זמורה ביתן

 

אפתח את מכתבי הקצר דווקא בסיפא שלו:

אני, יהודה ויזן, קורא בזאת לאוניברסיטת בן-גוריון, עם פתיחתם את המסלול לתואר שני במו"לות, להעניק לי בלא דיחוי ובלא שהיות תואר שני במו"לות. זאת מיד לאחר שיוענק לי תואר בכתיבה-יוצרת.

ועכשיו לרישא: בימים אלו הכריזה אוניברסיטת בן-גוריון על פתיחתה של "תוכנית חדשה, היחידה מסוגה בארץ ובעולם, שמוקדה הוא לימודי הספר, האובייקט של מדעי הרוח, על רקע מכלול התנאים המסוימים של ייצורו, מעונו ודרכי הפצתו. המגמה למו"לות מעמידה במרכז עניינה את מקצוע לימודי הספר על כל היבטיו העיוניים והמעשיים. במסגרת מגמה זאת יעסקו התלמידים בספר כמוצר מסחרי וכסוכן תרבותי ,על רקע התנאים המסוימים של כתיבתו, הפקתו, הפצתו והתקבלותו".

הניסוח הנ"ל, המצוטט הישר מן הסילבוס של האוניברסיטה, מתהדר בדיאלקט מרקסיסטי משהו, ובעצם די בו כדי להדגים את המעבר שעושה הספרות העברית בימים אלו ממחלקת התוכן למחלקת השיווק. לצד תארים שונים ובעיקר משונים שמונפקים בשנים האחרונות במחלקות לכתיבה יוצרת, מהווה המהלך הנוכחי צעד נוסף וממשי בהליך המדאיג של תיעוש הספרות בארץ.

לא אגולל במכתבי זה מה תפקידו של מו"ל ומה המלאכה המוטלת על כתפיו, על תפקיד זה ירמזו באופן הקולע ביותר דבריו הבאים והנאים של דוד פרישמן במאמרו 'בשוק של הסופרים והספרים': "כי האמת אגיד לכם אשר לא הספר הוא העיקר בעיני, כי-אם הדברים אשר עלי להשמיע, ואני אך כלי שרת אבקש לי כפעם בפעם, לשרת לפני הקוראים העברים ולשום בפניהם את משפטי ואת חוקתי". אמנם מכוון פרישמן בדבריו לתפקידו של המבקר, אך יסולח לי, אם אומר, כי הוא הדין גם באשר למו"ל. ובאוניברסיטת בן-גוריון, שעה שילמדו עוללינו הספרותיים מיני מעללים של יח"ץ, בירוקרטיה, אדמיניסטרציה ויתר מלאכות שגונן אינו מבקיע את ספקטרום האפרוריות, תוהה אני, האם יוכלו ללמדם גם דעת טוב ורע? להבחין ביצירה ראויה? ויתרה מזאת, האם יוכלו לקנות להם בלימודיהם עמדה ספרותית עצמאית וקו-עריכתי ייחודי, שכל כך נחוץ לו למו"ל? מסופקני.

לא בכדי מתהדרת לה המחלקה לספרות של אוניברסיטת בן-גוריון בהכרזה הפומפוזית כי מדובר בתוכנית "היחידה מסוגה בארץ ובעולם". מצג-שווא זה של חלוציות אינו אלא חישוק נוסף בשרשרת החנק היחצ"נית שכרכו האקדמיה, רשתות הספרים וההוצאות הגדולות בישראל, סביב הספרות העברית. מה שהחל במהלך שנוי- במחלוקת מצד פרופ' מנחם פרי אי-שם בשנות ה-70, תפס תאוצה מפלצתית, ויישר-קו באופן מוחלט עם התוכן הטלוויזיוני והעיתונות היומית.

ידוע לי, כי מעמדם ומצבם הכלכלי של החוגים למדעי-הרוח, הולך ונשחק בשנים האחרונות עד דק. אולם לא ציפיתי שדווקא אותם חוגים יהיו הראשונים להרים ידיים בהציעם, באופן פרובינציאלי וחשוך למדי, כפי שנכתב בסילבוס של אוניברסיטת בן-גוריון: "נקודת מבט תרבותית רחבה בעלת אפיק יישומי", כמו אין למדעי-הרוח יישום אם אין להפקידם בבנק, ו/או אם אינם מתגמלים את הלומד בגושפנקא, שתעניק לו בבוא היום פרנסה. מדעי-הרוח, מיושמים בכל עת ובכל מקום, בהתבוננותנו בעולם, בהבנתנו ובתפיסתנו אותו, בחוויה ובהוויה. הרוח נושבת באשר נלך, ואין למדוד אותה ביישומיות שִקלית.

הן לכותב והן למו"ל דרושים הכישרון, הלהט, האתיקה, האינטואיציה, האינטליגנציה והסבלנות. את אלו, איש לא יוכל ללמד, לא באוניברסיטה ולא מחוצה לה, זולת האדם את עצמו, וגם זאת לא בכל המקרים. המסלול לתואר שני במו"לות, ומיני מסלולים לכתיבה-יוצרת, ושאר מסלולים קיקיוניים שקמים ממנעים תועלתניים ופוליטיים, הם בבחינת אחיזת-עיניים ומעשה עושק. הספרות מעולם לא נזדקקה לתעודת-ההכשר האקדמית, ועדיין איננה זקוקה לה. בכל הנוגע לספרות, האקדמיה מעולם לא הייתה יצרנית, ואין לי ספק כי גם לא תהפוך כזאת.

על החתום:

 

יהודה ויזן

משורר, מו"ל, עורך, מתרגם ומבקר לא מוסמך

 

32 תגובות

  1. יפה המכתב. לפני שנים, אילו היה לי כסף וזמן אולי הייתי רוצה לעשות תואר שני בכתיבה יוצרת, בשביל הכייף. אולי הייתי מגלה שממש לא כייף לי. אבל פעם לפני שנים זה נראה לי תואר שני 'בפאן'.
    כך או כך לא היה לי כסף. וצריך להודות שהאוניברסיטאות הפכו לעסק כלכלי. אפילו לסיים את התואר השני שלי במדעי הדתות לא הצלחתי. משום שעשו חוק תוך כמה זמן אני אמורה לסיים את התואר הזה, ושבאמת היה בשביל הרחבת הדעת, וכאימא חד הורית ודי דלפונית לא היה לי את המותרות לסיים אותו בשנתיים שלוש. ומי שלא, משלם קנס. קנס על משיכת התואר השני לכמה שנים. כמה לא מוסרי. כלומר, לאנשים כמוני שעובדים קשה ואין זמן וכסף לסיים תואר שני תוך זמן קצוב ממררים להם את החיים בקנסות בכדי שלא יהיה להם סיכוי, חלילה, לסיים את התואר. להפוך את העניים לעניים יותר. בסך הכל תואר שלא היה תורם לי דבר מלבד הרחבת אופקים שחשקתי בה.
    הכל תעשייה של כסף מחורבנת, אין שאר רוח במדעי הרוח. אני אצרף לכם שיר על כך, אולי הוא ידבר יותר טוב ממני.

    צדק היסטורי / יודית שחר

    באתי לאוניברסיטת תל אביב
    לקחת את ה-BA שעשיתי
    ונזכרו לבקש ממני במקום העבודה,
    הפקידה אדיבה מצאה את התעודה
    שהייתה מאוכסנת בארכיון שלוש עשרה שנה,
    בררתי על לימודי התואר השני שהפסקתי
    כשהתגרשתי ולא סיימתי ושתמיד אמרתי
    בשנה הבאה בטח יהיה לי כסף לשכר לימוד,
    שאלתי אם אוכל לפרוש והיא ענתה שקונסים
    סטודנטים שמושכים לימודים,
    שאלתי מאיפה צמחה המשטרה
    שקונסת אנשים שבסך הכול לומדים
    ומשלמים בקצב שהם יכולים,
    היא אמרה שאני צודקת אבל זה המצב
    כבר מספר שנים.
    ירדתי לקפיטריה שבמקום לחמניות גבינה וטונה
    משווקת עתה סלטים וכריכים מעוצבים,
    הזמנתי קפה הפוך ומאפה גבינה מתוקה
    והתיישבתי בפינת הסגל מתוך צדק היסטורי
    כאילו סיימתי את התואר השני כפי שתכננתי
    והמשכתי לשלישי,
    והורדתי את אותם שלושה קילוגרם מיותרים
    מלפני שלוש עשרה שנה

  2. שורש יהודה

    תראה איך הצוציק שלו נולד הזה מצמיד לעצמו תאירם כמו: משורר מו"ל עורך מתרגם מבקר. כאילו שזה הופך אותו לחשוב ולכזה.
    בקרוב יזכה גם בפרסים ספרותיים ויהיה מבקר שירה במעריב ובגיל 70 יפתח בלוג

  3. לשורש יהודה,
    למרות כוונתי להשיב לך מנה אחת אפיים ולחשוף במחי יד את חוסר הגיונך בסיסי, אשיב לך גם ברצינות לאחר שאבהיר עד כמה אתה נעדר חשיבה של ממש.
    מצד אחד, אתה תוקף את מאמציו הצעירים של ויזן. מצד שני אתה מגחיך אותי כקשיש. שמע, אוויל משריש, שתי הטענות אינן עולות בקנה אחד. האם מותר לכתוב ספרות רק מגיל 34 עד 35.5?
    יהודה ויזן אכן פועל בכל אחד מן התחומים שאותם ציין. אם ברבות השנים יהיה ראוי לפרסים, יקבל אותם.
    פרס אחד אין מקבלים בעיסוק הקשה הנקרא ספרות: מספר האנשים שיודעים להעריך באמת (לטוב ולרע) את טיב העשייה זעום וזעיר.
    תרומתך בעניין הזה אינה מגיעה אפילו לגודל של צואת חיידק.

  4. מזדהה עם דברי ויזן. כך גם חשבתי כשראיתי את המודעה על לימודים אלה בעיתון. חוצמיזה, המו"לות הוא תחום מאוד רווי, המצוי במשבר שהולך ומחמיר. להזמין אנשים ללימודים כביכול מעשיים אלה, יש בכך קורטוב של הונאה.

  5. כל מילה בסלע
    ויחד עם זאת מילים לא מזיזות סלעים שחוסמים את זרימת המים הזכים.

  6. יהודה – דברים כדרבונות. כל זה קולע באבן אל השערה ולא יחטיא. אשריך. רני.

    • סטודנטית שם בדיוק שם

      אני מצטערת לקלקל את השמחה.
      בתור סטודנטית בדיוק שם (אולי תמימה וחסרת מנת הציניות הדרושה להישרדותו של אדם מהשורה), בתור יצור לא שיווקי בעליל עם חלומות להגיע גם לאיזה מקום לפני התחנה הסופית, ובידיעה שאין לי אפילו תכונה בודדת אחת שתאפשר לי מסעות יחצנות ולכן אולי אפספס את כל התחנות, אני רוצה בכל זאת לסנגר.
      כי מי יכול להבטיח?
      בעולם של היום. איזה הבטחות אפשר לתת לסטודנט לרפואה? לעו"ד מתלמד? לתסריטאי מתחיל? אבוי, הרשימה עוד ארוכה.
      המציאות היום היא כזאת שאי אפשר להבטיח דבר, כולנו במלחמת קיום אכזרית.
      וכן, במלחמה הזאת אפשר להיקלע גם למקומות כמו אוניברסיטת באר שבע (הנפלאה מבין שלוש האוניברסיטאות בהן זכיתי ללמוד עד היום) ולהרחיב דעת ולפתח את יכולות הכתבנות (לא אעיז לומר שאני מסוגלת ליותר עד שלא יוכח), ולהרגיש את העולם הזה של הכתיבה היוצרת, כן, במסגרת לימודים אקדמיים. נכון, אפשר היה גם בלי. נכון, לא כל סטודנט ייצא סופר או משורר, אבל אז מה?

      העולם שאנחנו חיים בו היום (גם אותי זה מחליא) הוא עולם מלא בברברת, ובתוכה כדי לבלוט צריך ליחצן טוב או להבריק. זה מה שיש.

      תקראו לי טיפשה, נאיבית, אפילו מטומטמת. למדתי המון במסגרת לימודי כתיבה יצירתית באוניברסיטת ב"ש (תציצו בסילבוס, זה אולי יכבה קצת את האש שלכם, אולי אפילו יתחשק לכם להצטרף לאיזה קורס (שירת רבי יהודה הלוי?, ספרות טאבו, אולי מקרא בסיפורי יעקב שבתאי עם עמוס עוז?).
      לא חשוב לאן זה מביא את הכתיבה שלי (כמו שאמרת – בסופו של דבר היכולת היא תולדה של האישיות פלוס ניסיון החיים) – אני מרגישה שזכיתי.

      אבל כמה קל להכפיש.
      זה בעצם מה שרובנו עושים חלק גדול מהזמן.
      זה עוזר לנו להרגיש טוב עם עצמנו וזה חלק מהברברת.
      אני נושמת עמוק. מחר גם יום.

  7. עצוב מותה של הספרות האנינה אפילו במוסדות של "מעלה".

    אותה אחת שלעולם לא תכתב כאקט של תחרות עם העולם היחצ"ני ושאינה יכולה להתקיים בתנאי המוניות.

  8. כל עניין הסטתו של העיסוק האקדמי ב"כתיבה יוצרת" הוא שגגה טראגית שימיה כימי דור. עתה מנסים להרחיב את השגגה הזאת על-ידי הכשרת "אינסטנט" של עסקני ספרות וסוחרים מדופלמים.
    את, הסטודנטית שהיגבת, כותבת על השאיפה "לפתח את יכולות הכתבנות." אכן, ביטוי מוזר מפי מי שרוצה לעסוק בספרות, אם אכן את רוצה לעסוק בכך בכל נפשך ומאודך.
    לעניות דעתי, אקדמיה אמורה ללמד מדעים. כתיבת ספרות אינה מדע, אלא אמנות.

    • איריס אליה

      קודם כל חייבת להגיד ליהודה ויזן שאהבתי מה שכתב בוואלה בעניין זך, בהחלט חכם ומעורר מחשבה.
      לא ממש גיבשתי עמדה בעניין לימודי המו"לות, אבל אני מאד נחרצת בדעתי כי לימודי כתיבה "יוצרת", (לא אוהבת את המינוח) בתנאי שמתקיים תיאום ציפיות הוגן וראוי, הם בהחלט כלי חשוב והכרחי, אפילו, להתפתחות ופיתוח יכולות כתיבה. ומסכימה עם הסטודנטית חדורת ההתלהבות, למי יש ערובה או בטוחה בכל תחום לימודי אחר? בכלל זה לימודי עיצוב, גרפיקה, פיסול, ציור וכיו"ב?
      מבחינתי לימודי כתיבה יוצרת אקווילנטיים לרכישת כלי עבודה כמו בכל לימודי אומנות אחרים.

    • ולעניות דעתי הרחבת ההבנה בספרות ורכישת ידע לא משנה מאיזה מקור הם באים, אם מלימודים אקדמיים או מקריאה או משיחות בתי קפה. העיקר שההבנה מתפתחת.
      לגבי יכולת הכתיבה, ברור שאדם כותב חייב שיהיה לו הכישרון, וגם כולנו יודעים הניסיון והאישיות יוצאת הדופן שתיצור את האומנות שלו כמשהו שיכול להגיע אל האחר.
      אף אחד בשום סדנת כתיבה בה נכחתי לא אמר לי מעולם – הנה אלמד אותך את הכללים לכתוב סיפור טוב. נהפוך הוא, כל המנחים שהיו לי עד היום (חלקם פרסונות) היו צנועים בנוגע ליכולות שלהם עצמם ובסופו של דבר נתנו את התחושה שזה אתה עם עצמך בינך לבינך.
      ההתנגדות הזאת אל סדנאות הכתיבה נראית לי תוקפנית יותר ממה שהסדנאות עצמן מזיקות. אף אחד לא טוען שהסדנאות נכונות לכולם, וכל אחד רשאי ללמוד לכתוב בדרך שנכונה לו.

      כתבתי כתבנות כי אני לא יכולה להעיד דבר על האומנות שלי עד שלא יעידו עליה אחרים. והיא עוד לא שם ואולי גם לא תהיה. אבל היא אומנות, ממש כמו של אמנים אחרים, וכמו אצל אמנים אחרים היא נמצאת בהתפתחות מתמדת.
      הלימודים האקדמיים לא שמים לה סד אלא בדיוק להיפך, משחררים אותה להתנפל על עוד כיוונים.

    • לפחות יצאו משם מולים אינטלקטואלים ויודעי ספרות ולא סתם מאכרים אני דווקא בעד

  9. יגאל שוורץ

    שמחתי ללמוד שקיים בעולמנו איש חמודות, יהודה ויזן שמו, שהוא, על פי הצהרתו: "משורר, מו"ל, עורך, מתרגם ומבקר – לא מוסמך". אני מאחל לו הצלחה בכל מעשיו הרבים והחשובים. אשר לבקשתו להעניק לו תואר במסלול ללימודי מולו"ת שפתחנו באוניברסיטת בו-גוריון, במסגרת לימודי התואר השני בספרות עברית – היא נדחית על הסף. יתר על כן, צר לי להודיע לו שאין לו שום סיכוי לעבור את בחינת הקבלה למסלול, וזאת משני טעמים בסיסיים:

    א. אין אנו מקבלים אנשים נעדרי צניעות – מורי ורבי גרשון שקד נהג לומר שעליך להרוג כמה מפלצות לפני שאתה מכריז על עצמך כגיבור – שכן אנשים מסוג זה אינם מסוגלים ללימוד אמיתי.

    ב. יש לנו תנאי מינימום באשר לכישוריו של המועמד, וראשון בהם הוא היכולת לקרוא טקסט ולהבין אותו. יהודה ויזן, כשל לגמרי במבחן הזה – הוא פענח את תוכנית המסלול שלנו באורח מעוות לחלוטין, כנראה, בשל מניעים סוציו-פסיכולוגיים, שלא כאן המקום לבחון אותם, ולכן הוא ימשיך לשאת בשרשרת התארים שאותם העניק לעצמו מטעם האוניברסיטה של עצמו.

    מילה אחרונה: במחשבה שנייה, יהודה ויזן יקירי, איש חמודות, אמנם לא תתקבל כסטודנט במסלול ללימודי מו"לות שלנו, שהוא אכן, היחידי מסוגו בעולם, אבל אולי נשבץ אותך לכמה דקות בשיעור על שיווק ופרסום – שם תספר לסטודנטים על המניפולציה היחצ"נית הזולה שביצעת כאן, מעל דפיו של המוסף לספרות של "מעריב". כמה אתה דורש?

    פרופ' יגאל שוורץ
    ראש המגמה ללימודי מו"לות
    המחלקה לספרות עברית
    אוניברסיטת בן גוריון בנגב

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם