בננות - בלוגים / גיורא לשם / בימת אורח: המבקר אמנון נבות על רומן של לאה איני
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים מקור שירה הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992 מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים - בריאות האשה ההרה ותינוקה. - ניתוחי נתונים ברישום המרכזי לסרטן בישראל. - ניתוחי נתונים ברישום המרכזי לשחפת בישראל. - מערכת התחנות לבדיקת השד באגודה למלחמה בסרטן - פיתוח מערכות תוכנה לבדיקות מעבדה במרפאה ציבורית מחוזית. - הסבה דיגיטלית של רישומי אק"ג: הכנסת אלגוריתמים לשיטות קיצוב לב - תוכנה להבחנה בין רעש לאות במערכת אולטרא-סאונד. - סריקה ממוחשבת של תצלומי רנטגן לגילוי גרורות סרטן. - סקר מחלות לב בישראל, עיבודים סטטיסטיים. - סקר סרטני עור בצפון הארץ, לרבות מלנומה. - מערכת מחשב לניהול מרפאה קרדיולוגית. - מערכת לחיזוי מאגר חלב פרה ארצי כהכנה לשעת חירום. - תוכנת מחשב תעשייתי לפיתוח על תהליכי תסיסה יבשה ביצור אלכוהול. - מערכת מחשב לרישום חולים ואבחנה ראשונית ב"מכון מור". - מערכת לפיקוח על אלקטרוליטים וחלבונים בטיפול בכוויות. - שיטות תמחור בבתי-חולים ובמוסדות רפואיים ללא כוונת רווח. - תוכנה לחיזוי החזר גלי קול ממשטחים לא חלקים, צפודים למחצה, מזוותים וצמיגים. - כללים בדירוג סיווגי סרטן במכון פסטר בצרפת. - הקמת מערך לניהול מחסן תרופות ארצי בקופ"ח הכללית.  

בימת אורח: המבקר אמנון נבות על רומן של לאה איני

אוטוביוגרפיה של מבקר ספרות

 

  מוקדש ומכוון לורד הלבנון ולאה איני

 

כותב שורות אלה הוא מבקר ספרות, לאמור, מי שזה שלושים שנים בקירוב ממונה (מטעם עצמו,  איש לא ביקש זאת ממנו) על התיווך בין קו הקץ של הספרות העברית לבין נקודת האל־חזור. ככל שאני צובר שנים וניסיון אני נוכח לדעת שזו מכלה את עצמה ביודעין ובהכרה מלאה. מה שהיה לפני שני עשורים חשד עמום ומציק נהפך להכרה מלאה ולעובדה מוגמרת. זאת תחושת אסון כמעט קטאקליטית מבחינה קיומית, ויש לה סימוכין בסוציופתולוגיה של התרבות כזילות הספר עד כדי מחירו של מסטיק בזוקה או האינטרנטיזציה או ביטולם למעשה של החוגים לספרות עברית באקדמיה מחמת אפס ביקוש. ואילו אך דוגמאות שטחיות לאיור הטענה.

גרוע מזה, אני חש, שכיליונה של הספרות העברית מתרחש בהקבלה כמעט מלאה עם הידרדרותה עד כליונה המנטלי (ובעקבותיו הפיזי) של הישות הקיומית הקרויה מדינת ישראל. אני מדבר כאן על הישות הקיומית, לא על הזהות הפוליטית־המדינית. אני סבור שהדיון הזה רציני מכדי שנדרדר אותו לעימות האוטומטי שבין ציונות לפוסט־ציונות. את אלון חילו נשאיר כשהוא חובק בשתי ידיים את מועמדות פרס מפעל הפיס התפל והנכלולי, בחינת מצא זיוף קונהו ואבוס בעליו. מה שנשאר הוא לזהות מי החמור ומי האבוס, אף כי זה לא משנה, ומה כבר ההבדל?

בתמצית:  זה שלושים שנה אני משקיע אצבעות במוחה השפוך של הספרות ולש בחומר שומני, חמקמק ונזיל. אני נוכח בפועל ממש איך היא הופכת להיות אצטלת המכובדות של  בדרנים או אנשי תקשורת, מי שהיה בדרן ותקשורתן,  מהדורה מרוככת בטעם הימים ההם של דודו טופז, נהפך למכובד בסופרים; מאיר שלו, נניח. אני נוכח  בתהליך המהילה והדלדול של החומר הברנרי והברדיצ'בסקאי הקשיח, משום שסופרים מבקשים לגנוב את דעתו של הקורא במקום לומר אמת קיומית קשה לעומקה. אני חש איך נוטשת הספרות את נידחיה, את יחזקאל חפץ ויחזקאל חזקוני ואת "אובד העצות" שלה,  הללו שאין להם לא לשון ולא פה לזעוק, ומתרכזת בבורגנות. והבורגנות המידלדלת, שתודעתה נפרמת כגרב בלוי, משיבה לסופריה תשובה אופיינית וצפויה ומורידה באופן דרסטי את מחירי הספרים.

התמונה אינה חד־משמעית. לעתים היא מוליכה שולל. אני זוכר את ההתרגשות והמחנק עם מקרא סוף דבר של יעקב שבתאי. אני זוכר את הציפייה המתוחה לרומן ראשון של ישראל ברמה ז"ל. הגאון האומלל והחולה שרטט לפני את מפת הרומן הזה, שאמור היה להיות מעין תקרין רנטגן של ימי צקלג, אלא שמצבו הגופני התדרדר והוא מת שלושה חודשים לאחר השיחה שלנו. תבנית הרומן ושלושת משפטי הפתיחה נעולים אצלי במגרה.

אני זוכר את מאה־מאתים העמודים הראשונים של הרומן התגנבות יחידים  ואת תחושת המהילה,  הדלדול והתִפלות שבהמשכו. אמרתי לעצמי כי לוּ כתב ברמה את הרומן הגדול שלו, (כיתת טירונים ש"מתברברת" במסע ניווט בין שכם לקדוּם ומוצאת את עצמה במצור חצי הזוי על גבעה נמוכה), הדבר היה מאלץ את קנז לפרק את מבנה הרומן שלו ולבנותו באופן אחר  ואולי גם זאת הזיה של מבקר ספרות במצור. אני זוכר את שלושת הרומנים האחרונים בסדרת היכל הכלים השבורים של דוד שחר ואת מותו הפתאומי של הסופר. או־אז קרס הכל והתפורר לאבק. מה שהיה רב־משמעי וטעון תקווה שבק חיים לכל חי. ואז, לפתע, בלא אזהרה מוקדמת, הופיעו העכברים והתרבו. עשרות (שלא לומר מאות) שכפולים גנטיים של ריימונד קארבר כתובים בעברית בסיסית, נוקשה ושבירה כמקל מטאטא. השכפול הקארברי הראשון, גדי טאוב, סימן את הרוחק בין המקור להעתק. קארבר הוא נציג אותנטי של מעמד הלבנים הנחות, השקוף, זה שחולפים דרכו ונזהרים מכל מגע עמו. גדי טאוב, לעומתו, היה ונשאר נציג הדור השני או השלישי של הבורגנות הישראלית בשלב הקצר של אובדן הדרך בין תום השירות הצבאי לבין הכניעה המוחלטת והסופית לנוסחת החיים הבורגנית של ההורים. אל תעלו בדמיונכם דבר מלבד סיפור חוזר ונשנה על צעיר ששוכר חדר בדירה מתפוררת בתל אביב וחש את אינותו בחדר הזה, משום שנציגיה הנבחרים של הבורגנות (ההורים שאותם עזב ומשכירי הדירות שתחת קורת גגם הוא מתגורר ופטרוניו ומנהליו בעבודות המזדמנות שמהן הוא מתפרנס כביכול) מסתכלים דרכו ולא בו. הצעיר הבודד הזה מתיחס לחבריו הדרים בחדרים דומים כאילו הם שקופים. אפילו העלמות הצעירות שעורן מתוח על שוקיהן המתארחות בחדריהם או מארחות בחדריהן, שקופות. בעל הדבר כינה זאת "הדור השפוף". האמת היא שהדור לא היה שפוף אלא שקוף, הוא והספרות שכתב. חסד עשו עמנו משכירי הדירות בתל־אביב שהעלו את שכר הדירה במאות אחוזים ובכך הקיץ הקץ על השפיפות והשקיפות. ההוכחה שהדור השקוף־השפוף הפנים עד גמירא את הקשיחות הבורגנית  של דור ההורים ואת האינסטרומנטליות  המהותית שלו תמצאו בספרו החדש של אותו הוגה שפוף־שקוף בדבר הנחיצות התפקודית והקיומית של ארגנטינה במועדוני דרום תל אביב, מקום שבו, בלשונו של ברנר, "הרעב לבשר האשה  גדול" (מן המיצר).

אפילו הדבר הזה אינו לגמרי נכון. אני מתבונן בספרו האחרון של גדי טאוב, ואומר לעצמי, שאפילו הרעב לבשׂר אשה במועדוני דרום תל אביב אינו העניין. שאם לא כן, על מה המאמץ הגדול לעורר את הרעב הספציפי הזה בפיתולים וריקודים עלי־מוט? אפילו רועי הזונות כבר התקלשו ונהפכו לגזורים מקרטון. קִראו, למשל, את האיש מבואנוס איירס מאת שלום עליכם בתוך סיפורי רכבת ותבחינו בהבדל בין הקלישאות והסטריאוטיפים של טאוב, המרוח כמרגרינה תפלה על מאות עמודים, לבין הדיוקן המפורט וחסר הרחמים ששרטט הסופר היידי הגדול בעמודים ספורים.

הנציג האחרון והמאוחר של הספרות הזאת הוא אשכול נבו. על ספריו אני מתבונן כל העת, לא ממש קורא  מתבונן, וללבי מתגנב החשד שהוא משוכנע עד עִמקי נשמתו שהוא סופר, ואפילו סופר טוב. מתעורר הרושם שהדברים שהוא כותב בני־קיימא. הוא כותב ציפור  הנה ציפור. הוא כותב ספר  הנה ספר. הספר רואה אור  והנה הוא נמכר. אפילו שכר סופרים מגיע בהמחאה בדואר רשום. הסופר עצמו נהפך למהות שקופה, חסרת בינה ותובנה, כולו חביבוּת וטכניקה של העמדת משפטים על נייר. הואיל שלא רק מבקר ספרות אני, אלא גם  אב  וסב לנכדים, או בתמצית, זקן חביב ומאיר פנים לכל, עז חשקי לצבוט בלחיו באגרוף קמוץ, ובתוך האגרוף, סוכריה על מקל.

אני מבצע כאן חתך אורך בסכין מנתחים חלודה, בלי הרדמה, בלי אסיסטנטים. בתחילת שנות השמונים, כשהצטרפתי אל הספרות העברית כסופר וכמבקר, מנינו תריסר. לא סוקרי ספרים, לא אורחים לרגע הממהרים להתאייד עם מכת הנגד הראשונה,  אלא מבקרי ספרות. איש מהם לא נשאר. אכן, שום דבר אינו חד־משמעי או חד־רובדי  אפילו מחקיו של טאוב המחקה את קארבר מעידים,  לפחות באורח סימפטומטי, על תמונה מורכבת של מציאות קיומית דחוסה. הבעיה היא שלא הם המעידים, הם העדות. הם אינם יותר מאוכלוסיה של "ספינת השוטים" של הירונימוס בוש. אבל תפקידם, כסופרים עברים, הוא לצייר את ספינת השוטים ולא להיות ספניה וחובליה. התמונה אינה חד־משמעית, משום שבשולי האחדות הקארברית הכמעט־שלמה של הספרות הצעירה, נשמעו גם טונים ורבעי טונים אחרים, מזייפים לא פחות, אולם אחרים. יש להניח, שמטען חוויתי בלוּם מבקש לפרוץ אל פני השטח   טראומת ההגירה של בני המהגרים לארץ־ישראל היא המטען   אולם זה מטען שאין לו נַפָּץ. יש רצון להתחבב, להיבנות, לברוח מן הגורל ומן הניסיון להישיר מבט אל החוויה.

דרכי המילוט רבות. מנחם פרי לימד אנשים רבים בחוג לתורת הספרות הכללית שאפשר גם ככה וגם ככה, וגם כמו ההוא. שיש אפיון עקיף בעולם, ואפילו על דוד המלך אפשר להסתכל במבט אירוני. מה הם הבינו  ישמרנו האל. הם הבינו, למשל, שהמבט אירוני. אך לבוא אל המלך ולומר לו "אתה האיש", את זאת שכחו, או לא רצו, או לא קראו, או לא הפנימו, או העלימו. העדיפו שלא. כי למה להסתבך? הם הבינו שטוב ונחוץ לכתוב משל, ורק את הנמשל לא כתבו. הם הבינו שהם המשכו של הסופר המקראי המתוחכם ו ה"מודע לעצמו" והם נותרו מודעים לעצמם, דהיינו לאינטרסים שלהם, אך לא לאיש זולתם.

פרי הוא משל וגם רונית מטלון היא משל. פרי (רק למשל) מעולם לא היה יותר מאשר משל. הוא הגופייה הישנה, הנצחית, שכולנו לא לובשים אך לבנו לא ייתן לנו לזרוק אל פח האשפה. אתמול בערב היה פרי מגינה הדגול של הספרות העברית החבולה בידי סוחרי הספרים. היום בבוקר הצטרף אל סוחרי הספרים שאת מקל החובלים לא הניחו מידם אף לרגע. שלשום בערב היה הגואל הנצחי של סופר עלוּם ומועלם באורח קבע, ישעיהו קורן, ומחרתיים בבוקר ימכור את קורן בשקל וחצי. הוא ממסחר את הממוסחר ממילא, למשל, את א"ב יהושע הבא. עד אז יראו אור חצי תריסר ספרים תפלים שאינם אלא שכבת מילוי זולה שתפרנס את ההמתנה הכוססת לרב־המכר הבא. הוא אפילו מחרים (בעצם לא) את פרס ספיר משום שיש פרס בוקר בעולם. הוא האד העולה מן הביבים של ספרותנו ונהפך לחלק של שגרת הקיום ההכרחית, הקורא השוטה של שבשבת הרוח במדעי הרוח. הוא יספק לנו ניתוח של פסקי־דין בסוגיות של הבל הבלים, שנכתבו בידי שופטים מיוגעים ומרוטים ויוכיח שכל עוד לא הפנימו את "תורת הפערים" אין להם תקומה. אין לנו חיים בלעדיו משום שהוא החלום הרטוב של הספרות המשובחת ביותר בעולם והממוסחרת ביותר בעולם. הוא ההוכחה התיאורטית שזה בכלל אפשרי.

רונית מטלון היא עניין כואב. היא לא משל ולא נמשל, היא סופרת. בהקשר פחות מוטרף ופחות פאנטסמאגורי ומזויף מראש של הספרות העברית היא היתה יכולה להיות היום סופרת חשובה. רקמת הפיליגרן שהיא יוצרת במלים תמיד צפופה וממחישה היטב נופים מורכבים, בתנאי שהם נוף דומם. כך גם הדמויות והקונפליקט  הכול דומם. זה כבר מעבר לצפוי והעשוי, כי זה גרוע מן הצפוי והעשוי לעיֵפה. הדמות היחידה שנעה (מחוץ לתמונה) היא הסופרת עצמה. אנחנו שומעים בדמיון את צעדיה המתרחקים. רק לפעמים היא עוצרת, נותנת מבט מזווית העין (כפי שפרי לימד) וממשיכה להתרחק על קצות אצבעותיה ואנחנו עומדים מול תיאור הדעות הקדומות ביותר והסטריאוטיפיות ביותר. אני קורא את מטלון ושומע באוזן הפנימית את דודתי, הפולניה המרושעת עם המסרגות בשׂער, צועקת בתוך הבית: "אפשר אצלהם ללקק אבל מחוץ למפתן  טינופת!" (היא התכוונה לשכנתה העירקית או המרוקאית). "והבת התגרשה, יושבת כל הזמן בחוץ עם מכנסיים קצרים שרואים לה הכל, אבל הכל, עם עולם הקולנוע והזבובים אוכלים את התינוק," ממשיכה דודתי להסביר, קולה גובר על קולות האחרים. והבעל כבר מזמן שמועה. אפילו לא בא לבקר! היא עובדת ספונג'ה. פעם בשבועיים דודתי מזמינה אותה לכביסה. הפרימוסים רועמים בגיהינום. לא שהמצב אצלנו במשפחה הרבה יותר טוב. דרך אגב, פרט לכך שדודתי הרעילה את כל משפחתה למוות בקוטלי זבובים הדוֹד בנציון מת לפני שהספיק להימלט. "וכשהוא כבר בא," ממשיכה הדודה, "היה אומר כמה מלים בקול מתוק ונעלם ולא משאיר אחריו לירה בשבילה. אבל בשיל רילאנטין בשערות  יש לו!" הדודה שלי, בשעת רוגז, תמיד שכחה את הב'.

דודתי תנצב"ה היתה אשה גסת רוח, ורונית מטלון כולה עידונים ודיוקים.

הרי לכם: היכן ההבדל בין המבט החיצוני של דודתי לבין המבט הפנימי של מטלון, בזרים בבית, למשל? המסקנה החד־משמעית שלי היא שהיא מוכרת לנו את הסטריאוטיפים שמכרה לנו הדודה עם המסרגה, רק מבפנים, ואנחנו, צרכני סיפורים טובים, קונים, לא חושדים, משום שהמבט הוא מבפנים (למרות שהסופרת בחוץ), וגם אירוני.  

יכול להיות שדור המהגרים השני הפנים את הסטריאוטיפים על עצמו? ואם הדמויות סטריאוטיפיות, חסרות יחוד, חסרות עומק והתנהגותן מוכתבת וצפויה, מה טעם להעלות אותן מתהום הנשייה? רק כדי להציג מבט אירוני? רק  מכיוון  שאין  להן  קול  עצמאי משלהן  ואפשר לצייר  אותן  ואת  אובדן  דרכן בצבעי  הפסטל  העדינים של  המלים?

לבסוף (לבסוף?) בא הולנדי עם עיניים של כלב מסטיף ושיער דהוי ולקח את הבת עם התינוק מוכה הזבובים להולנד. הוא לא ידע דבר על הפער המנטלי והתרבותי בין זעיר־בורגנות ממוצא פולני לבין מעמד בינוני עירקי, שהתפרק לגורמים, ואם היו מספרים לו, היה מגיב בוודאי בחיוך דואב ובשתיקה. אני מניח, בלי לדעת דבר, שדי היה לו בבורגנות ההולנדית שמתוכה נמלט כדי להסתתר מעתה ועד עולם בחיקהּ החמים של גרושה ממוצא בבלי שעוללהּ מכוסה זבובים. הדודה דיווחה שהשכנה שולחת להולנד פעם בשבוע את עולם הקולנוע. הדודה אפילו התנדבה לרשום את הכתובת באותיות לטיניות.

האם הדודה סיפרה? או שההולנדי הגיח מן הסיפורים של מטלון? אולי אני עצמי חלמתי אחרי הקריאה בספריה של מטלון שפרי בא בתחפושת הולנדי מדוכא בחליפת קיץ,  שילב את ידו בתוך ידהּ ושניהם פסעו במעלה הדרך לעבר השמש השוקעת בתורת הספרות הכללית? אינני זוכר.  

אני כותב ודואב:  ככלות הכול, לגיטימי להיבנות מספרות. לעצב לעצמך דימוי עצמי, מעמד, זהות ומכובדוּת. מה שמותר למאיר שלו  מוּתר־וחצי למטלון. מטלון, כאמור, אינה אלא משל  הנמשל הוא דורית רביניאן, וזאת אף לסרוג מלים באורח שובה לב אינה יודעת. אם נדקדק, מקונדו האגדית שלה הנטועה באירן היא גיעה אל הריאליזם הפנטסטי באמצעות העתק הפחם הגרוע מאיר שלו. הקורא נוכח לדעת כיצד היא מדביקה ברוֹק ומהדקת במסמרים חלודים את הריאליזם הפנטסטי אל העבר המיתולוגי והמטריארכלי, כביכול, של סבות־סבותיה בפרס ומדי. בכל זאת, היא משיגה משהו שהוא בבואה המתארת את צחיחותם של שיכוני העולים החדשים, כאשר מקונדו הפרסית שלה מתרסקת על קרקע הממשות הישראלית.

תקופה ארוכה הייתי מעיין בספרים האלה ובקודמים להם כתקדימיו של נוסח, מסמי מיכאל המתוחבל והמיתמם עד דכא והלאה, מן הקודמים לו ואלה שאחריו, ואומר לעצמי שגם לגיטימציה וזהות אישית (חלולה ככל שתהיה) שמשכו הדמויות האלה מן הספרות האוזלת והולכת הן עניין חשוב. אני חושב לעצמי שהספרים האלה, למרות הרמייה והחלקיוּת והניסיון להתחבב ולהתקבל באמצעות נרקוזה של מלים, אינם אלא תחנות בדרך. אני אומר לעצמי שההוויה הקיומית של הדור השני להגירה ולפליטוּת תמצא את מקומה, לבסוף,  במרכז הערכי והקשיח של הספרות העברית, שתקבל את כובד משקלה הראוי, שיגיע הרגע שתיכתב עוד יצירה אחת בממדי מכאן ומכאן של ברנר, שהסיפורת העברית היא ממילא סיפורת מהגרים מאתחלותיה.

זה מצד אחד. מן הצד השני, היכן בדיוק מסתתר כיום המרכז הקשיח והערכי של הספרות הישראלית? בחשבון הבנק של דוד גרוסמן, היתה דודתי משיבה בלי ניד עפעף, לו חיתה. ושוב רעם בקרבי קולה עם המסרגה בשׂער, "בשביל חלומות בהקיץ יש בית־כיסא!" כמו כן היתה מספרת על חברה בעיירה שהרבתה להסתגר במקום ההוא ולחלום, עד שיום אחד קמה מרבצה ומצאה תינוק שט במי־הרגליים של עצמה. האמינו לי, דודתי אף אמרה מלים גרועות  מאלו, ואני בוחר שלא להשמיעם באוזני קוראי האתר הספרותי הזה, שהעידון והחביבות הבין־אישית הם נר לרגלם.

חזרתי ואמרתי לעצמי שגם נוסחי סיפורת ודרכי מימוש שאני דוחה על הסף יכולים להמריא ולהוביל את הספרות העברית אל מקומות חדשים ואחרים,  וכבר היו דברים מעולם. דוגמה  מובהקת הוא יובל שמעוני  בחדר. בימים ההם אילצתי את עצמי, למרות הנדר שנדרתי לא לכתוב עוד מלה של ביקורת ספרות, להפר את נדרי ולהודות בטעות.

 ביום שישי שעבר בא  עמיתי ורעי כאח לי ועורכי, רני יגיל, והטיל על שולחני חפץ כבד. "נא," אמר לי בקול שלא היה יכול להסוות תרועת ניצחון, "קרא, התוודה ויוקל לך!" ואני פתחתי את החבילה (לאה איני, ורד הלבנון, כנרת־זמורה־ביתן, 2009, 543 עמ', עורך: יגאל שוורץ) וראיתי בהתגשמות החלום.

אתם, עמיתים בבלוג וקוראים יקרים, אל תמהרו לחשוב שהתגשמות החלום  היא קריאת שם הזוכה על במת פרס ספיר, על רקע תפאורות הקרטון הזולות, הזוהרות באלפי נצנצים בפרוטה, בפי מנחה שמתקשה בהגיית המלים, נכשל בלשונו וכולו מפיק בערוּת. גם אל תראו בחלום את המנהל הכללי הנבוך של חברת ההימורים הלאומית, שאינו יודע היכן להסתיר את ידיו. ואל תחשבו שמדובר בשועל הקשיש והערמומי המציץ מאחורי הקלעים, יו"ר חבר השופטים, יוסי שריד, שהבעתו הבעת החתול שבלע את השמנת, ובעוד מקצתה מרוחה על פניו הוא פוצח בשיר געגועים לברנר ולברנריזם ורוחץ בנקיון כפיו. הלא מרוב רחיצות כפיים פומביות לא נותר עור על כפות ידיו, ורק חולצותינו המנוגבות נשארות מלוכלכות.

לא זה החלום. לא כך מתגשמים חלומות בספרות. במרבית המקרים התגשמות החלום עשויה  להתגלות בדמות תינוק עטוף בשליה ובדם, משכשך במי אפסיים. במקרים אחרים נוחתת על השולחן פצצת מרגמה ועליך אליה לגשת בזהירות כדי שלא תתרסק עמה. לאדם שכל קולטניו מכוונים לעניין הזה צפונה סכנה. לאחר שהתגברת, הסיכוי שמישהו אחר יתגבר גם הוא, למשל, ציבור הקוראים, הוא קלוש. לציבור הקוראים הזה הצמא ל"אמת מארץ ישראל" בנוסח הז'אנר הארצישראלי ואביזרייהו (העדכני). עדיפה עליו הפוסט־ציונות הסטרילית  של חילו בעירוי היישר לווריד, בבחינת לא נודע כי בא אל קרבו.  

ורד הלבנון הוא, ללא ספק, התגשמות החלום בתנאים המביסים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הקריאה בו שותתת דם. הצער מכרסם את הנשמה, וזאת מעבר לכל הערכה ספרותית קרה כקרח. אני מדבר כאן על הקורא. באילו מצבים העמידה הכותבת את עצמה בעת הכתיבה לא אעז אפילו לנחש. ולמען הגילוי הנאות, ויתרה עליו: אני עצמי כותב סיפורת מהגרת מן הסוג הזה. אני עצמי דור שני להגירה. לאחר חמש־עשרה שנות חיבוטי קבר והזדקקות לכל טכניקות ההזרה, הדילוג, ההקבלה והטכניקות השאובות מתיאטרון האבסורד ותיאטרון האכזריות הפקתי רומן, מקראות ישראל, שהיקפו פחות מרבע העמודים שהפיקה לאה איני. אני יצאתי בעור שיני וכמעט שעברתי פעמים אחדות לעולם שכולו טוב, מקום שבו רכונים מבקרי הספרות העברית, וקורצוויל בראשם, על בשר לוויתן ושור הבר. בורד הלבנון היו דברים שבהם ידעתי בעליל שעוד מלה אחת נוספת אני מתפגר בפועל ממש, ולאה איני ניצבה זקופה, הישירה מבט, ולא זעה ממקומה אף כמלוא הנימה.

מבחינת הסוגה, הספר הזה מוגדר באופן גלוי וחשוף כאוטוביוגרפיה. ורד היא לאה איני. כך  נכתב במפורש בגוף הסיפור וגם על הכריכה. אני הייתי נוקט זהירות בהגדרה בלא לפקפק כהוא זה באותנטיות. לפנינו רומן במסווה של אוטוביוגרפיה, בדיוק כפי שבחורף של ברנר הוא רומן מוקפד במסווה של "רשימות ושרטוטים" של בחור ישיבה, לרבות הרכיבים הארוטיים והאדיפליים.

העניין אינו מנת הסבל והיסורים ועוצמת ההתנגדות הפנימית של ילדה, בת למשפחת מהגרים ניצולי שואה מדרום תל אביב, שחוותה מחנה ריכוז רגשי וגופני בחללה של דירה צפופה ומעופשת, בקרבה אינטימית לאנשים שהפנימו את התנהגות הקאפו במחנה הריכוז.  כל זה מבצבץ מבעד לתפקידים השגורים של אב, דוד, אח, אם. כסופר אני מיטיב לדעת שיסורי השחזור, תהליכי ההיזכרות, ההתמודדות עם הזיכרון והניסיון לחדור מבעד למנגנוני הכחשה היעילים, קשים לא פחות, ואולי יותר, מהחוויה עצמה. למרות הצער והשעיית הקריאה ברגעים קשים  המרחב, החיתוך בזמן, הנוף האנושי והפיזי הם העניין. כאן טמון המשקל הכבד של ורד הלבנון כיצירת ספרות. זה המעמד שבו לא ניצבה הספרות העברית עד היום  הצבעה על חברה שבטית של מהגרים, על שבר הזהות, על איונו המוחלט של ה'אני' עד למדרגת חיה בהישרדות במחנות ריכוז וחזרה לקיום "שגור" והכרחי, דפוסי, בדירה עם ילדים וכלב וציפורים בכלוב, עם טירוף הדעת המכלה,  עם המחלות המכרסמות, עם המוות הפוקד, עם הזונה שאב המשפחה מתפתה לה בין שולי פרדסים, משוכות צבר וגלי אשפה.  כל קורה כאשר הדבר היחיד שמעורר את ה"אֵרוֹס" שלו הוא גופה המתגונן והחומק של בתו בת השמונה. זה המצב כאשר היא בת עשר, בת ארבע־עשרה, כאשר היא גוף שהוא ממתין לכיבושו, לפעמים מקופל כנחש ולפרקים רך כבובת סמרטוטים. הביטוח הלאומי, בתי־החולים ביפו שבהם נוטשים ילדים חולים ואין טורחים אפילו לבוא לביקור של מה בכך. זה מצבה של האם המודעת, חרף אטימותה, לעניין כולו ומתרגמת את המודעות הזאת לשנאת הבת, כאשר זו מסרבת באופן אינטואיטיבי להיאלם דום ואינה מוכנה לעלות כקורבן על מזבח שלמות המשפחה ושלוותה.

ואפילו זה אינו העניין. העניין הוא רומן העולה על גדותיו מכל היבט של בשלות, יכולת עיצוב,  אפיון ועיצוב דיאלוג, כישרון ובוננות. התבוננות מוקפדת ושקולה אולי תוכיח שאין איזון פנימי מלא, שמשקל החצי הראשון של ורד הלבנון עולה על חציו השני. שיש שטחים "מתים". הללו מעטים מאוד ואינם אלא געגוע בלתי־מודע לעולם שפוי, חסר אירועים קטסטרופאליים או גרוטסקיים שבו מודדים בגדים וצובעים את השפתיים ואת ציפורני האצבעות ושוקלים־אומדים את הסיכוי אצל הבנים. לא שיש למישהו מהם סיכוי. הנבחר הוא כמעט צמח, פגוע ראש, חייל שהתאבדותו לא עלתה בידיו. ורד הלבנון מתנדבת לטפל בו בבית החולים. הנבחר גם הוא מוקצה  משפחתו הנורמטיבית וה"משכילה", באורח לא פחות מדכדך מן המשפחה הנורמטיבית למחצה של ורד הלבנון, מפנה לו עורף ונועצת  מבט חושד במתנדבת. הקשר בין ורד הלבנון למשפחת הפצוע הוא קיר אטום. נשגב מהבנתה על שום מה ולמה מבקש צעיר נורמטיבי, שכל עתידו לפניו, לצאת מן המחנה באופן כה נמרץ ומוחלט. אמו של החייל, הצלע היותר רך במשפחה,  נכשלת בהבנת הקשר שבין הצעירה ה"דרומית" לבנה. החלק הזה בורד הלבנון הוא טרגי־קומדיה של היפוך הנסיבות, לרבות החייל המשוכנע בדמדומי חוסר ההכרה כי המתנדבת היא חברתו ש"התאידה" אחרי נסיון ההתאבדות. באופן מסוים, נסיון ההתקרבות הגופנית שלו מתקבל ביתר נכונות משום שרק בזהות בדויה וכפולת פנים מתקבלות המחוות הגופניות האלה בשמץ של סובלנות ואי־רתיעה.

הנוסח של רומן שנכתב בידי הדור השני להגירה קבוע, פחות או יותר, ומוכתב מראש. הילדות הטראומטית, ההתפכחות וההתוודעות המצטברת למצב, נסיונות ההיחלצות ממנו והקונפליקט עם ה"סנקס") הכוחות החוסמים)  המשפחה הקרובה והרחוקה, ניסיון החיים המוגבל, הממסד המפנה את הגיבורה לבית־ספר מקצועי, ואפילו הדיכוי המיני שריחו המעופש אינו מתפוגג. השרות הצבאי, שהוא נסיון הדיכוי האחרון, האכזרי מכולם, משום שהמדכאים (הפיקוד בדרג נמוך) הם יוצאי אותו רקע "דרומי" שהפנימו את נוסחי הדיכוי עד לשד עצמותיהם והם מכוונים את הדיכוי אל אחיהם לדור השני של ההגירה והפליטוּת.

הנוסח מוכר, ואפילו "מוכתב". העניין הוא העומק המוטבע של הסיפור בבשרו החי של הקורא. ברומן משתחררות עוצמות. הדמויות הן של עולים חדשים שהתרבות שלתוכה נולדו התרסקה לרסיסים. השפה שלהם (ספניולית? יוונית? לאדינו? כנראה בליל שלעברית חלק מועט בו) נידונה להתנוון. לעומת זאת, אין כאן חיבור אל המקום החדש ואל הלשון  הרשמית  והחגיגית של מהדורות החדשות, למשל. הלשון היחידה שמשתחררת היא לשון הפיתוי או האלימות. כאן אולי טמון ההישג החד־משמעי ביותר של ורד הלבנון. אף כי השפה סורסית, היא בליל נורא, אין כמעט משפט שאינו חד, מדויק, מושחז ופוצע עד זוב דם. התחכום של הדיאלוג (שרובו מורכב ממונולוגים קצרים, חדים, או מרצף סיפורים שכל תפקידו להרדים את ההכרה של השומע) הוא חד־פעמי. גם הסיפורים מן העבר המפואר בסלוניקי או מן הקריסה והנפילה אל מחנות הריכוז, הם פצצות עם מנגנון השהייה, שכל תפקידן לרסק את התודעה ואת ההכרה. המסרים לא פעם סותרים  דוגמת אב המשפחה  שחוסם באופן אינטואיטיבי כל ניסיון של הבת להשכיל ו"להיות סופרת". ולעומת זאת, הוא מטיל עליה את התפקיד לשמר את הזיכרון ולכתוב את סיפורו ואת סיפור משפחתו בשואה. באורח מפתיע (בספרות, לא בחיים) כמעט כל דמות ראשית ברומן, ואפילו כמה מדמויות הרקע, מורכבת, מתוחכמת או מניפולטיבית ומובחנת, לכל הפחות. אפילו הסב, המופיע  על במת הרומן פעם אחת בלבד, הוא יצור מבעית (ופדופיל) ששוחט תרנגולת בדירה החדשה בבת־ים ונעלם. הוא חוזר מאוחר יותר כחלק של הזיכרון הקולקטיבי של המשפחה, אולם הוא דמות בלתי נשכחת. אני נזכר כעת בדמויות משנה קטנות שגולמו בעבר הרחוק על־ידי  שחקני "הספסל" של תיאטרון הבימה,  שכמעט תמיד האפילו על שחקני ה"השורה הראשונה" ונחרטו בזיכרון. כך הדבר גם ברומן של לאה איני.

נקודת חולשה ברומן היא ההיאחזות בעוגן ההתנגדות למלחמת לבנון הראשונה, ה"'אפיפניה", שעת הזוהר כביכול של השמאל הישראלי הקלוש. הדבר נקשר, כמובן, להתעקשותה של ורד לחבור דווקא לפצוע, שאת ניסיון ההתאבדות שלו יש לייחס בדוחק להתנגדות הזאת. כולנו, סופרים כבני אדם, לבנו בשמאל,  ותיעול כל רגשות התיעוב והזעם שמעוררת בנו המדינה הזאת כלפי המלחמות נראה לי צפוי, אוטומטי ונוח מדי.  פרקי הזמן של המלחמות (ששת הימים ויום כיפור) ברצף הסיפורי הזה, כאשר הגברים מגויסים ושררתם פוחתת או נעלמת, הם התקופות היותר נינוחות, יחסית: אלה ימי החסד שבהם שולט המטריארך (הסבתות, הדודות), האיום המיני והחרדה ממנו פוחתים, ואפילו האם האטומה מגלה פן יותר רגשי ונינוח.

ורד הלבנון הוא אחד האירועים החשובים בספרות העברית בעשור האחרון. אין זו נקודת מפנה. כדי שיתרחש מפנה, נדרש אירוע בקנה־מידה של פיצוץ אטומי שמוחק ומלבין ומקלף את הכל עד השלד. מה שהציבה לנגד עינינו לאה איני הוא מה שקרוי "פצצה מלוכלכת", בשפתם של האסטרטגים הצבאיים.  אף כי לאה איני זוכה להכרה גוברת והולכת של שרידי הממסד הספרותי והאקדמי, היא היתה ונשארה כוח גרילה הספון במרתפי דרום תל־אביב. היא מחברת באצבעות כווּיות מרעומים למטעני רסק נפיצים.

סיכומו של חשבון: כדי שתהיה נקודת מפנה, צריך שיהיה מרכז כובד. ומרכז כובד,  במחצית היובל האחרון, אין. ה"התקבלות"  וההכרה בערכו הנפלֶה, החד־פעמי של  ורד הלבנון אינן בידי המעגל הראשון והשני של ה"רפובליקה" הספרותית העברית כיום. זאת התפוררה מזמן כמערכת וכמוקד השפעה. הכל צפוי להידרדר ולהתמקד בעניינו של מי שירכוש את הספר כ"ספר שני בחמישה שקלים" כי שמע עליו משהו עמום, וייתקע בעמוד מאה כשהוא תוהה ובוהה.

בנקודת השבר הזאת מחשיך האולם. כמבקר ספרות, אין לי די סוללות בפנס להאיר את המשך הדרך.  אנחנו נצא, לא בשער הראשי, אל האור העכור שבחוץ.

 __________________

 הערה:  העיון הזה,  כמוהו כמרבית מאמרי, הוא בבחינת מסמך פנימי המכוון למעגלים היותר־פנימיים של הרפובליקה הספרותית. הואיל שזאת אינה קיימת אפילו בהזיות, בחרתי להציב את המסמך הזה באתר שעמיתיו הם סופרים או כותבים, או לפחות אנשים שמתמודדים באופן כלשהו עם קוצר היד הכותבת.

אני מודה לרני יגיל שלא ויתר, לגיורא לשם שעוזר ובודק בשבע עיניים וגם מאפשר לי להתבטא. וכמובן, לורד הלבנון וללאה איני.

א"נ

◙◙◙

לאה איני (1962) נולדה בתל־אביב לאב ניצול שואה מסלוניקי ולאם בת העדה הנאש־דידנית (עדה יהודית דוברת ארמית באיזור העיר אורמיה בגבול אירן, טורקיה ואזרביז'אן). בילדותה בדרום תל־אביב ספגה את הווי שתי הלשונות הנכחדות: ספניולית וארמית.

למדה לשון וספרות בסמינר הקיבוצים. עבדה כעורכת בעתון היומי על המשמר. החלה לכתוב פרוזה אך גם כתבה שירים שקובצו בספר שיריה הראשון דיוקן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988). הספר זכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים.

אחרי קובץ שירים נוסף עברה לכתיבת סיפורת ואף כתבה לילדים ולנוער. יצירותיה זכו לשבחי הביקורת. זכתה ב־1994 למענק ראש הממשלה לספרות. בהנמקות לזכייתה נכתב: "לאה איני היא כיום הסופרת המובילה של דורה […] סופרת בעלת תעוזה ומודעוּת חברתית עמוקה."

ב־1993 זכתה בפרס קרן תל־אביב וב-2004 זכתה בפעם השנייה במענק ראש הממשלה. ב־2006 זכתה בפרס ברנשטיין למחזאות על המחזה מי אלמה. מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה.

מספריה: קיסרית הפריון המדומה (שירים), הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה (1990). גאוּת החול (רומן), הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה,  1999 אשתורת (רומן), זמורה־ביתן, 1999. סדומאל (נובלה ושני סיפורים), הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה (2001), עורך: רן יגיל. ענק, מלכה ואמן המשחקים, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, 2004, עורך: רן יגיל.

ג"ל


 

לאה איני

 

878 תגובות

  1. חני ליבנה

    איזו רשימה, תענוג ללב צמא,גם אני מחכה שנים להתרגשות שבקריאה כמו שהיתה לי עם סוף דבר, ברור שאקרא עכשיו את לאה איני, שהיא אינה וישנה,

    • אתם באמת לא קולטים שכל התגובת פה של נבות?

      • ממש לא.

      • גיורא לשם

        למי שכתב "אתם באמת לא קולטים שכל התגובת פה של נבות?"
        מצטער לומר לכם שזה הבל גמור. כתבו אותם אנשים שאינם נבות.
        בבלוג הזה אין ניסיון של ניפוח הפוסט על-ידי הזמנת מגיבים אלמונים.
        יתר על כן, כל דעה מטעם הבלוג: כלומר, דעת בעליו או האורח שלו, חתומים בחותמם וגלויים בשמם.

      • גיורא לשם

        למי שכתב "אתם באמת לא קולטים שכל התגובת פה של נבות?"
        מצטער לומר לכם שזה הבל גמור. כתבו אותם אנשים שאינם נבות.
        בבלוג הזה אין ניסיון של ניפוח הפוסט על-ידי הזמנת מגיבים אלמונים.
        יתר על כן, כל דעה מטעם הבלוג: כלומר, דעת בעליו או האורח שלו, חתומים בחותמם וגלויים בשמם.

      • חני ליבנה

        שמחה לדעת שקוראים לי אמנות נבות איך לא שמתי לב?

    • מחבר: ליאת גורן
      תאריך: 19/09/05 09:18

      אחד הכתמים באישיותו רבת הפעלים והכישרון של פרופ' גבריאל מוקד הוא היותו חבר של ———–
      אמנון נבות, שאותו הוא משבח בריאיון ב"אימגו". נבות, שבזמן שהיה מבקר פעיל כינוהו "נבוט", הוא
      אדם ————-. הוא פיתה קבוצה של צעירים תמימים, חלקם כשרוניים אך עדיני
      נפש ובלתי מסוגלים להתמודד עם עול החיים, סיפר להם שהוא יהפוך אותם לסופרים, גזל הון
      ממשפחותיהם והפך אותם לכעין כת הסרה למרותו. אף לא אחד מהם הפך לסופר של ממש.

      הוריהם של אותם צעירים שנבות "סימם" ניסו לתבוע אותו למשפט, אבל הוא, הערמומי, יודע היטב שרק
      אנשי הכת שלו יכולים לתבוע אותו, והם לא יתבעו אותו כי הוא מחזיק אותם קצר.

      על אדם כזה צריך פעם לכתוב כתבת תחקיר אמיתית

      מדוע נלחם מוקד לתת לנבות את "פרס ראש הממשלה", לאדם שאינו זקוק לכסף? למוקד הפתרונים.

      http://www.e-mago.co.il/phorum/read-6-19124-19114.htm

      • גיורא לשם

        לכותרת "הכת".
        מזמן לא קראתי הבלים כאלה.
        איש מחבריו של נבות לא היה תמוה או תמים. שאלת התערבותם של ההורים מפוקפקת מאוד ומכיוון שאני בקי בפרטים אני רוצה לומר שטענותיהם של ההורים היו שקריות ואינטרסנטיות.
        מי אמר שנבות לא היה זקוק לכסף כדי להתקיים?
        מי אמר שהוא לא זקוק כיום לכסף כדי להתקיים?
        אנא, כמצטטים מקורות כאלה ואחרים צריך לבדוק אם הם מהיימנים.

      • הערב בא, הערב בא, לציטוט הבא. שלוש ארבע, שלוש ארבע, לציטוט הבא:

        תגיד יפה שלום ואל תשים לב שלא אומרים לך כלום אלה ילדים מנומסים.
        ואז, פֶרְגֶר, תראה מימין עוד דלת סגורה. תיכנס בשקט ותתנהג בעדינות.

  2. עוברת אורח

    מאמר נוקב ומדויק כלכך. אחר המלצה כזו בטוח שאקרא בקרוב את הספר.
    תודה רבה.

  3. קטילה כל כך מוחלטת של כווללללללללם?
    לאה איני לא צריכה כזו אחת.
    טובה בזכות עצמה .

    • גיורא לשם

      נבות קוטל את מה שראוי לקטילה בסיפורת העברית כיום, והוא צודק.
      על כן, לאה איני חריגה לטובה.

      • הוי הצביעות הקדושה
        נבות סופר לא מבריק בעצמו, אולי לכן בנה את הקריירה שלו על קטילות של כל מה שלא ראוי בעיניו, שאם לשפוט על פי כתיבתו הספרותית… חומר למחשבה !!

      • יורא,
        נקודת המוצא שלך מוטעית. הכתיבה של נבות עקרה, מנופחת, מתנשאת, באמת, מה לא. רק לא ראויה ולא הוגנת. הוא אינו קוטל מה שראוי לקטילה. שום דבר אינו ראוי 'לקטילה' – זוהי תפיסה ישראלית שטעות ביסודה. REVIEW היא המילה הנכונה ולא CRITICIZM. ומה על גסות הרוח? וחוסר הנימוס? למה? רק כי ניתנה לו במה? נבות ששם עצמו להיות מבקר לא ראוי לשאת אפילו בתואר המפוקפק הזה – והאמן לי – אני חושבת שביקורת כמו שנבות כותב לא דומה אפילו למה שהתכוונו מי שהחול בהבעת דעה על יצירותיהם של אחרים.

        • גיורא לשם

          ללה:
          אינני מתכוון להיכנס לוויכוח על מה היא ביקורת ומה לא, כי זה מחייב יריעה הרבה יותר גדולה.
          המלה REVIEW היא בדיוק "מלת הקוד" למה שאינו ביקורת אלא סקירה.
          לומר שהתפיסה הישראלית יסודה בטעות זה לומר שברנר לא היה מבקר, ולא פיכמן, ולא שמעוני, ולא שלמה צמח, ולא קורצוויל, ולא דן מירון ולא ולא ולא.
          אולם כבר מזמן נואשתי להסביר לקהל הישראלי שמן המניין מהי ביקורת. כנראה שזה קרב אבוד שיוריד לטמיון אפילו את המעט שנשאר מן התרבות העברית.

    • גיורא לשם

      "קטילה כל-כך מוחלטת?"
      אכן, לאה איני אינה זקוקה לה.
      הספרות העברית היא זו שזקוקה לקטילה.

  4. סליחה, האם מותר לבקר גם את כבוד המבקר?

    כמה יומרנות עוברת בין השורות של הסקירה הזו,פיווו…. כמה השפה פומפוזית (וארכאית), כמה מאמץ מושקע לשכנע שמה שהיה היה טוב (ודווקא לא צריך לשכנע בזה, דומני שאיש לא חושב אחרת וכולם מכירים בגדולתו של ברנר) וכמה מאמץ הושקע בהסוואת חוסר ההכרות של כבודו עם העקרונות הבסיסיים של העידן הספרותי העכשווי(שנקרא לו נניח פוסטמודרניזם).

    מדובר בשרות דב ללאה איני, וחבל.
    רק על לאה איני אין ביני לבינו חילוקי דעות, האם היה צורך לעטוף ביקורת אוהדת ומוצדקת בכל הבלה ובלה הנלוז הזה?

    • נא לא לשכוח שהמבקר הוא סופר וספרו אינו ראוי גריסת נייר ככל השאר.אמנון נבות שולת

      • ספרו של נבות בינוני ומטה.

        • נכון מאוד.

          • גיורא לשם

            ללה ואובן,
            האם איכות ספרו של נבות היא השאלה הנדונה במאמר?

          • לא, ספרו אינו הנושא כאן – אבל תסכים אתי שהוא רלוונטי לדיון באיכות כתיבתו של נבות.

          • גיורא לשם

            לללה:
            אין ספק שאני מסכים עם טענתך האחרונה.
            שאם לא כן, לשום ביקורת אין ערך!

          • לה-לה-לה, בלה-בלה-בלה

            סמל ביטון מימון, שעמד על מדרגת הג'יפ, קפץ ונעלם אל תוך חדר מדרגות חשוך, צבוע צהוב וצרועַ פס כחול בגובה הכתפיים. הוא חזר אחרי פרק זמן קצר מאוד ואמר לסמלים שחיכו מחוץ לג'יפ: עשר לירות זה התוספת בשביל שלא בודקים את הסחורה למלפני.

          • גיורא אם לא שמת לב למה שערכת מר נבות מזכיר את ספרו ברגע התפעלותו מכתיבתה של איני ומספר איך לא הגיע לרמתה.
            הוא כן הכי טוב מאלה שקטל שהרי את שלו לא קטל.

          • נבות מזכיר את ספרו,על כן יש להתייחס לאיכותו. אסור להיות עיוור לחסרונותיו רק מכיוון שהוא כריש שקטלנותו היא אמנותו והוא בהחלט טוב בזה.

      • גיורא לשם

        חבל לגרוס.
        מוטב להניח על הספר אגרטל.

      • הג'יפ חג על עמדו פעמים אחדות ורעם כדי להסות את קולו של סמל ביטון מימון צועק אל קהל הבנות הנרתע והולך, בשר לבן טרי, מוגלה אשכנזית ישר מהתנור של הגרמנים ואת סמל שוע עזרא אומר לו, אתה משחק באש, פופאי, זה יעלה לך ביוקר ודהרנו משם רגע לפני שעמדו לרגום אותנו באבנים ולבסוף עצר הג'יפ וכבה מול איזה בית נמוך בקצה העיירה.

    • בוודאי שאפשר. גם רצוי. נבות הוא מסוג המבקרים שמלאים מעצמם – משום מה הוא מזכיר לי את רון מיברג הפאתטי שיש לו ממש דחף לא נשלט למילים-מילים-מילים – שלא שמים ברקסים ובסוף מתנגשים בקיר. אני חושבת אמנון נבות הוא לא מבקר מוערך. מי שיורק על כל סביבותץיו בסוף צריך להפעיל את הווישרים על הפרצוף שלו עצמו. ונכון – איני לא זקוקה לכל הלהג הזה. אכן שירות דוב.

      • עוברת אורח

        התפעלתי מחדות המאמר הזה. נבות היטיב לשים אצבעו על תופעות מרכזיות בעולם הספרות המקומית שלרוב איננו תופשים את משמעותן כפי שהיא.
        למשל השפעתו הרבה, והמשחיתה במידה רבה, לטעמי, של מנחם פרי, אשר לימד באקדמיה דור או כמעט שני דורות של תלמידים, והשפיע באמצעות מעמדו כמורה בכיר, כראש החוג וכעורך הוצאת הספרים האוניברסיטאית "סימן קריאה" על כיוונים בהתפתחות הספרות המקומית. כתלמידה לשעבר באותו חוג, שנקרא בזמנו "החוג לתורת הספרות" (וגם לימד את "מדע הספרות" כשיעור בסיסי), חשתי באינטואיציה בהשפעתו השתלטנית והרעה . נבות הגדיר תופעות אלה ואחרות היטב, גם אם בצורה קיצונית, בכל זאת – היטב .
        ושוב, פעם שנייה, תודה על פרסום המאמר המצוין והחשוב.
        והמשתלחים, ברובם בוודאי בעלי אינטרס אישי בעניין. ורמת ספריו של נבות עצמו כלל אינה ממין העניין.

    • גיורא לשם

      מותר לבקר כל דבר.
      מה שפומפוזי בעיניך הוא כתיבה עברית למהדרין. העברית הנכתבת בדרך כלל בעתונים טובה לעטיפת הרינג או בוטנים.
      גם הכותב וגם העורך כאן מתיחסים לפוסט-מודרניזם בזלזול גמור, והם אכן מביעים את דעתם בעניין הזה.

  5. אמנון,
    ראשית אינני מזדהה בשמי כי הבִּיצה הספרותית שלנו קטנה ורוחשת מדי. מאידך גיסא, חשוב לי להדגיש שאינני אחת מנפגעות הגרפומניה שלך כך שמה שאני כותבת נובע אך ורק מדעה מוצקה ולא מפגיעה אישית או תסכול. דוגמה ל'גרפומניה' יש במה שכתבת כאן, בשפע. למשל עצם העובדה שרק לקראת הסוף אתה מגיע לספרה החדש של לאה איני. עד לשם – הבל הבלים. אונניה מילולית קודחת. כל עורך טוב היה מוחק. ניצול ציני של שתיקת-הדף.
    אכן, כפי שאתה כותב איש לא שמך להיות מבקר לבד מעצמך – ובאמת רואים. קראתי הרבה ביקורות שלך במהלך השנים עד שלמדתי לעבור ישר לדברים אחרים, בעלי משמעות, ולא להשחית את זמני לריק. אני שמחה שהביקורת שלך על הספר של איני חיובית. (על הספר של עינהר השתפכת יותר מדי לטעמי – כישרון מבהיל, וכאלה) בקיצור – קצת איפוק, עריכה, קיצור, הידוק של ה'ביקורת' שלך לא תזיק – ממש על תקן היגמלות מהתמכרות. ולגיורא המארח – מקווה שלא תמחק את התגובה הזאת על אף הישירות שבה כתבתי אותה.

    • אני, אלא מי?

      welcome to our blog Mr navot!!!
      כאן לכולם יש את זכות המילה האחרונה – זה מה שיפה בבלוג. מקווה שתענה למבקריך – רק בבקשה אל תפציץ אותנו במגילות ארוכות – שורה או שתיים – ענייניות – יתקבלו בברכה.

      • גיורא לשם

        לאני, אלא מי?
        אורך הפוסטים בבלוג שלי ייקבע על-ידי.
        כשארצה, הפוסט יהיה ארוך; כשארצה, הפוסט יהיה קצר.

    • גיורא לשם

      למגאבייט.
      לא עלתה על דעתי כוונה למחוק את התגובה שלך.
      כמו כן שמורה לך הזכות לעבור לכל חומר שאתה רוצה לקרוא, ובהחלט לדלג על דבריו של אמנון נבות.
      סוף-סוף אנחנו דמוקרטיה, ואיש הישר בעיניו יעשה.

      • גיורא,
        ראשית אני מודה על הגישה הדמוקרטית. שנית, מעניין בעיני שאתה חושב שאני גבר אז לא – אני אישה. כתבתי הכל גם בלשון נקבה לא? אבל כמובן זה אינו ממש חשוב. רק לצורך הפרוטוקול.

  6. לא נפגע ישיר של נבות

    הביקורת הזו היא דוגמה מוצקה לאיך לא כותבים ביקורת. ביקורת שחצנית שמאוהבת בעצמה ובמילה הכתובה על ידי הנבות.

    רפובליקת הספרות? חיחיחי….

    • נבות או נבוט

      איש מכם "לא" נפגע ישיר מביקורתו. מאוד
      משכנע.

      • "ממונה על התיווך בין קו הקץ של הספרות העברית לבין נקודת האל־חזור"???? מה זה הדבר הזה???
        נו, באמת.

        • גיורא לשם

          שראלה:
          אינך מבחינה עד כמה הציטוט שלך הוא שקר גס?!
          במאמר הרי כתוב "ממונה מטעם עצמי".
          אז למה לצטט ציטוט שקרי?!

          • גיורא היקר, סליחה שברח לי החלק ההוא של הציטוט דווקא זה לא היה בכוונה, בטח לא שקר, בשביל מה? – אבל גם ככה המילים שברחו לי לא רלוונטיות כ"כ – עדיין נשארת המנופחות של המילים חסרות המשמעות שהן דוגמה יפה להשחתת המילים לשווא של אמנון נבות.

      • שראלה שוב

        נבוט??? אולי עלה נידף…

      • אני למשל.......

        לא נפגעתי מביקורתו כלפי כי מעולם לא פרסמתי יצירה ראויה ומר נבות מעולם לא כתב ביקורת על מה שלא כתבתי.
        אני בהחלט חשה עצמי נפגעת מבקורתו, פגועת ביקורתו כמו פגועת הלם קרב, כל ביקורת שלו היא קרב נגד הסופר ונגד הקורא ונגד התרבות קרב שכל מטרתו להוכיח עד כמה מר נבות חכם ואנין מכולם, בהחלט נפגעתי כקוראת ביקורות על ספריהם של אחרים.

        רהב של מילים בחיבורים בלתי אפשריים.

        • גיורא לשם

          לאני למשל….
          כל ביקורת היא קרב נגד התרבות והספרות. אבל בקרב הזה יש סופרים שמקבלים אות הצטיינות ויש סופרים שמודחים משדה הקרב.
          כל השאר נקרא "ליקוק".

          • בשיא הצניעות אני יכול להעיד שקראתי כמה ביקורות ראויות מאלו של נבות, מנומקות ובעלות רוחב ועומק תרבותי, ושאינן שדה קרב שעיקר מטרתו לפאר את כותב הביקורת.
            ליקוק או קרב הן אופציות של שחור ולבן, יש גוונים נוספים.

          • גיורא לשם

            עם טענה כזאת אינני מתווכח. יתכן שקאת מאמרים טובים יותר או מאמרים טובים פחות.

          • טושֶה. את אותה צודקים במאה אחוזים. ביקורת כלל וכלל לא צריכה להיראות כמו שדה קרב. הדימוי כמובן מתאים לנו אבל בעיקר בגלל אנשים כמו נבות שמאוהבים ביכולת ההשחזה שלהם את מילותיהם למדקרות ללא צורך, גם אם לא מדובר ביצירת מופת. על זה בדיוק דיברתי!
            מאידך אנחנו רואים שגם הסופרלטיבים של נבות מוגזים עד מאוד ורוב הזמן חסרי בסיס. למה? כי ככה הוא התרשם? וכמו שהחב'רה אומרים 'למה, מיהו?' רק כי הוא מינה את עצמו? זה הרי אבסורד. ובל נשכח שספרות מעולם לא היתה מדע מדוייק. יש בהתייחסות אליה הרבה מאוד מן הטעם האישי, מן ההתרשמות, וטיעונים מנומקים אני בכל אופן לא ראיתי אצל נבות לא בהאדרה ולא ביריקות מטווח קצר.

    • גיורא לשם

      לא נפגע ישיר של נבות.
      כמה ביקורות כתבת בחייך?

      • לא כתבתי ביקורת מעולם (למעט בקורס אקדמי כזה או אחר), אבל קראתי כמה עשרות אלפים, כולל כמה של נבות וגם כמה עשרות אלפי ספרים כולל לימודים באקדמיה… פיתחתי לדעתי הצנועה טעם אישי ובוודאי שרכשתי ידע, האם זה מניח את דעתך גיורא?

        • גיורא לשם

          לצערי, אין די ברכישת ידע.
          ביקורת היא עבודה מעשית ומפרכת. אין אקדמיה שמלמדת באמת כיצד לכתוב ביקורת.
          את זה כבר הסברתי פעמים רבות לאין-ספור.
          רק מי שכתב עשרות ומאות מאמרי ביקורת ופירסם אותם בפרסומים פומביים (בעתונות ובכתבי-עת) מתחיל להבין מהי ביקור. גם אחרי ההבנה הזאת הוא עוד לומד, ולעתים משתכלל.
          מכיוון שמלאו כעת 50 שנה לפרסומי הביקורת הראשונים שלי, אני מרשה לעצמי, ללא התגרות, לחוות דעה כזאת.

          • גיורא לא להגזים, גם אני כתבתי בימי חיי אי אילו מאמרי ביקורת על ספרים וזו לא ממש עבודה מפרכת – אלא אם כן אתה כותב על ספר שממש לא אהבת. אם נהנית מהספר הכתיבה עליו היא הנאה בפני עצמה, חווייה תרבותית בפני עצמה כי כלולה בה הנאת הקריאה. בכלל, הגנן שלי עובד עבודה מפרכת יותר מכותבי הביקורת, תאמין לי. אז בוא נישאר בפרופורציות.

          • גיורא לשם

            למגאבייט.
            חשוב לי הוויכוח הזה על אופייה של הביקורת.
            שאלת האהבה אינה עולה על הפרק. אינני אוהב את שירת אצ"ג אך מכבד אותה כבוד עמוק, והיא אחד מבתי-הספר היותר חשובים שמהם למדתי כקורא.
            מה זה אומר על אהבה? שהיא לא רלוונטית לשאלת ביקורת הספרות,
            והיא, אכן, לא רלוונטית.
            מה שכן עולה על הפרק הוא משקלה של יצירה ספרותית בחשבון הכולל של הספרות העברית, של נסיבותיה החברתיות, הפוליטיות, הכלכליות (אפילו זה).
            אולם, ואולי בראש וראשונה, גם תפקודה של הלשון בתוך היצירה, כמעין מבחן ה"הרכב כימי" של היצירה.
            אין לי ספק שהגנן שלך עובד עבודה מפרכת. גם אני עבדתי בחקלאות שנים לא מעטות ואני יודע את זה.
            אולם אם נמשיך בדיון הזה באמצעות דימוי הגנן, כמה עפר אתה צריך לגרף בעת קריאת יצירה ספרותית כדי שיובחנו היטב מהם עשבים שוטים ומה פרי מגדים?
            כמה זמן לוקח לקרוא לעומקו רומן, נניח, כמו "עיין ערך: אהבה" של גרוסמן?
            מה אתה צריך ללמוד ולהבין בספר שירים חדשני כ"שירים שונים" של נתן זך בתקופה שראה אור? חשוב שתדע משהו מן השירה הגרמנית? חשוב שתכיר את ביקורתו של אלתרמן על אלתרמן, וכו'.
            ו"היהודי האחרון" של יורם קניוק — כמה עבודה הושקעה בהערכתו?
            אני כבר לא מדבר על עצם הכתיבה (שגם היא יצירת ספרות) שאל לה לבייש באיכותה את העניין שאותו אתה מבקר.
            כתבתי פעם מאמר על חלקו של ביאליק בתודעה שלי — כמה עבודה הקדשתי לכך?
            כמה זמן נדרש להבנה מלאה של "הקנטוס" של עזרא פאונד — קראתי את כולם והערכתי אותם לגבי עצמי, שכן נזקקתי להבין משהו יסודי לגבי שירתי שלי.
            אני מסכים שצריך להישאר בפרופורציות, אולם אני חושב שהממדים שלהן גדולים מכפי שסוברים.

          • בוקר טוב גיורא,

            כל מה שאתה כותב בעניין 'מהות הביקורת' הוא נכון אבל כמובן זה לא רלוונטי, שוב, לכמה זה מפרך לכתוב ביקורת. מה שאתה בעצם אומר בתגובה כאן הוא שהמבקר/ת צריך לבוא עם מטען תרבותי גדול, עם עיניים ואוזניים פקוחות, לדעת הרבה – על כך אין ויכוח. מה שאני כתבתי נוגע לאופי הביקורת של נבות וכאן אדם מכניס את אישיותו, וכאן גם מתחיל הגועל נפש שלי מאמנון נבות ומשכמותו – חוסר היכולת שלו לCIVILITY ל"תרבותיות" שהם-הם שורשיה של כתיבת ביקורת – לא רק ספרותית אלא גם עיתונאית למשל. כשאתה מכניס כוחיות וגסות רוח קודם כל לא מקשיבים לך דבר שני נוצר הרס בהבל פה וזה נורא ואיום בעיני – עמדה כוחנית כזאת היא ניצול מעמד, לא פחות – ואמנון נבות ניצל אותו עד הסוף. לא פעם קראתי דברים שהוא כתב על יצירות של סופרים שונים בחוסר אמון שמישהו אכן מרשה לעצמו בוטות כזאת. מבקר – ונא לזכור שגם אני כותבת ביקורות ספרות ויודעת דבר או שניים בנושא – מבקר צריך גם HUMILITY. ואמנון נבות חף מזה לגמרי. אגב, על אף ההבדל, גם אריק גלסנר מתחיל לסבול באחרונה מהיבריס, כמשתקף מכתבותיו (אם כי יש לציין שהוא מעולם לא ירד בכתיבתו לרמתו של נבות!). אומרים שפרסים משחיתים – נדמה לי שזה הקייס עם גלסנר. לפני שהועלה לרמת המאמי של הביקורת עם מתן הפרס (שכחתי את שמו) הוא כתב ביקורות מנומקות, אחראיות וציוויליות ועל כן ברות התייחסות. מאז התהפך הגלגל והביקורות שלו נעשו מתנשאות, לא רציניות ואני חוששת שהוא בדרך למקום לא טוב. תקרא ותבחן בעצמך – גלסנר באחרונה מחפש איזה ציטוט להתחיל בו את ביקורתו, אחר כך עובר לאיזו תיאוריה מופרכת שהמציא באותו רגע ואשר לה הוא מנסה להכפיף את הספר שהוא מבקר – וכמובן, על פי רוב, הספר אינו עומד בסעיפי התיאוריה ואז מתחיל שלב הכיסוח, אם כי, כאמור, הוא עדיין מנומס לאין ערוך מנבות. ואם לחזור לנבות – הוא עבר את הגבול מזמן ועל כן הוא הכל בעיני חוץ ממבקר. מקווה שהבהרתי את עמדתי יפה.

          • אני רוצה להוסיף על דברי מגבייט משהו נוסף.
            גם אם ביקורת היא שדה קרב כטענתך גיורא, ואני לא מסכימה עם ההגדרה התקפנית הזו, כשם שאינני חושבת שנבות מנהל קרבות בעד הספרות הטובה, לדעתי כל כתיבתו זועקת ניהול לא אינטליגנטי ולא מוסווה של מצעד נצחון נרקסיסטי שבו הוא מנפנף בנשקו הפרטי, נשק המילים הארכאיות שלו שמצד אחד נדמה לו משום מה שהן מייצגות את התרבות, ומצד שני הן משמשות כמצג שוא של אדם ממש יודע וחכם.

            אבל, בעיקר רציתי להגיד לך גיורא, שאני הראשונה שתצטרף לטענתך שמבקר צריך מטען תרבותי וידע רחב ועשיר על מנת לראות את הדבר המוסף הזה שמבקר טוב צריך לראות ולהראות לקורא ה"תמים", האם לנבות יש את זה? לדעתי לרוחב היריעה של נבות חסר המימד העכשווי. הוא פשוט לא מבין את רוח התקופה ולכן אינו יודע לבור את המוץ מן התבן. ישנם סופרים עכשווים טובים, בוודאי שבספרות העולם ובספרות האמריקאית, קרבר זה הכי חדשני שנבות מכיר? מזה אני מסיקה שנבות אינו מבין כי לכל דור יש את הנוסחה המייצרת ספרות טובה שמייצגת את זמנו. זה פשוט כשל לוגי!

            ברנר ישאר תמיד העילית שמייצגת את זמנה,ואני מצטרפת לגל האהדה לכתיבתו, ולכולנו ברור שלא ניתן לקרוא אותו במנותק מהידע אודות התקופה שבה חי ופעל היסטורית וגם מבחינת הז'אנר הספרותי מיומנויות הכתיבה, והשפה שהספרות דיברה והתפקיד שמילאה.

            מאז קרו כל מיני דברים בתרבות,והספרות מייצגת אותם, אמנון נבות צריך מידה לא מועטה של יוהרה למחוק את כל אלו במחי קולמוס פומפוזי, דווקא בגלל שאני שרויה מקצועית באהלה של תרבות עכשווית אני מרשה לעצמי לצ'קצ'ק איזו יהירות יש מתחת לידע הכל כך מועט שיש לנבות בתיאוריה שמלווה את התהליך העכשווי.

            אמנון נבות מזכיר לי זקן שנלכד במסמרים לכסא – סד צר שהוא שומר עליו לבל יבוא הדור הבא ויוציא אותו לפנסיה, לעולם אסור להתפתח אסור שיופיעו זאנרים חדשים שאין בכוח מוחו הזקן ללמוד ולהכיר, כי אם יתפתח אמנון נבות וכל נפיחותו ישאר נטוש לבד או אולי עם קומץ חברים וימלמל את נפיחותיו באין מקשיב.

            אמנון נבות ארכאי בגישתו, הכתיבה שלו זקנה, פומפוזית, לא ידידותית ואנכרוניסטית כמו הספרות שהוא מחבב, הוא פשוט נעול בצימצום בזמן מסויים ואינו מסוגל להשתלב בשום דבר אחר, הוא ההיפוך של כל מה שאתה גיורא דורש ממבקר, רוחב יריעה ואופקים! זה מקור מרירותו והסיבה ללשונו המשתלחת. אני באמת לא חושבת שהוא חיי בזמננו, הוא שרוע מתרפק על סלון מרופד בגובלן מראשית המאה הקודמת עם אורות מעומעמים ומילים שלא מדברות לקהל היעד, וככה הוא מצליף בכותב ומהצד בקוראיו — נו בעיני זו לא משמעות הביקורת הספרותית.

            הייתי שמחה גיורא לשמוע את תגובתך לתפיסתי זו.

          • גיורא לשם

            לזיוונית,
            מכיוון שאינני מבקר פרוזה, ובימי חיי מיעטתי לעסוק בפרוזה ובמקום זאת כתבתי הרבה על שירה, אני רוצה לאתגר אותך בתחום הזה.
            אני רוצה לטעון כאן, ובפומבי, כי מאז הופעת שירתו של יוסף שרון (בן דור מאוחר מדורי) לא קם משורר בשיעור קומתו.
            אני כותב את דברי כאן כאתגר לכולם!

          • גיורא,
            איך אתה מזמין אותנו לאתגר אם לא ענית לאתגר שהצבתי בפניך (:

            אני טוענת כי נבות לא מבין בספרות עכשווית,טעמו הפרטי (נעוץ בעבר, לגיטמי כאדם פרטי ואפילו כמבקר בתנאי שהוא לא מוחק כל מה שאינו קשור לאותו עבר מפואר, וארגז כלי הביקורת שלו מיושן בהתאמה שזה כבר פחות לגיטמי) ולכן נבות שופט תרבות עכשווית על פי הקריטריונים של זאנר עבר.

            שירה אינה תחום העיסוק שלי ולכן לא אוכל להענות לאתגר, לגבי פרוזה עכשווית (בעיקר אנגלוסקסית ודרום אמריקאית ואפילו "חקייניה הישראלים") בקלות ניתן למצוא מאמרי ביקורת (לא סקירות לקקניות, כאן אני וכל הרצינות המקצועית שלי איתך לגמרי), הכל כתוב (כולל מאמרים שלי). אין לי עניין ללעוס לאף אחד את המסקנות מספיק שהכל נגיש לכולם, כל מי שיש לו גישה למאגר מידע אקדמי יכול לקרוא הכל, חלק נכבד מהמאמרים מתפרסמים גם בפורמטים עממים יותר אך רציניים דיים של כתבי עת מודפסים ואפילו באינטרנט במספר אתרים ראויים.

            ולידיעתך מבקר מצליף שנתפס בקלקלת חוסר ידע פוגע במבנה התהליכי של התרבות הרבה יותר מסופר לא מוצלח!

          • גיורא לשם

            לזיוונית.
            לאתגר שלך יצטרך להיענות מישהו אחר, ואולי נבות עצמו.
            לא שאני חומק מאתגר. בכותבי על פרוזה אני צריך להרהר הרבה יותר מאשר בכתיבה על שירה.
            כמו כן עלי לצאת לכמה ימי חופשה (מסיבות אישיות) ומהיום אחה"צ לא אוכל להגיב במשך ימים אחדים.
            עם זאת, אני משאיר את הבלוג פתוח לקריאה ולתגובות בשל אמונתי העמוקה בחופש הדיבור.

          • גיורא, אני מצטרפת להצעתך, יבוא נבות ויתיצב ישירות לפנינו מאחורי מקלדת המחשב שלו על גבי הבמה הזו ובלי להתחבא מאחורי גבך הרחב. יתדיין מולי ומול עוד כמה שוחרי ידע, עוסקים במלאכה וגם מתעניינים וננהל כאן דיוןויכוח פומבי שיהייה ענייני בלבד על מצב הספרות הביקורת (והתרבות) העכשווים.

            לעניות דעתי ניתן לנהל את הדיון הזה בהצלחה גם בלי לגעת במעשים נלוזים שלו שהוזכרו כאן.
            נבות העמיד לו אויבים רבים, חלק מהתגובות נוגעות בכך, פגיעותיו מרובות ועל אופיו כאדם לא אני המסוגלת לחרוץ דעה, זה עניין לאנשי מקצוע, המקום העיקרי שעליו לתת את הדין על מעשיו הוא בינו לבין מצפונו. לכן אני לעומת זאת מציעה דיון שיעסוק רק בספרות, דיון רחב פתוח ודיעות סימולטניות, שיסיר את המגן הבטוח שלובש סייף הביקורת בביקורת שמתפסמת בטור ספרותי ומאפשרת לעלוב ומצד שני להסתיר בורות של חוסר ידע בדברי רהב. אני מציעה העמדה של רברבנות מול ידע עמוק ושקט ויכולת חשיבה והבנה של תרבות.
            אני מציעה דיון נקי, דיון מילולי שכל מה שידרש להוכיח בו זה רוחב ידע רב דורי ורב תחומי, עומק חשיבה והבנה שכלית ורגשית וגמישות רעיונית שתאפשר חיבור גם למה שהוא מקובע בו כי זה כל מה שהוא יודע, אני ממש מחכה בסקרנות לראות את נבות מתמודד עם דיון פומבי כזה לצד משתתפים נוספים.

            ולך גיורא, חופשה נעימה.

          • הצעה ראויה והוגנת עם פוטנציאל מעניין. גיורא נבות תרימו את הכפפה?

          • גיורא לשם

            HUMILITY זו תכונה ראויה לנזיר פרנציסקני.

          • לא נכון גיורא, למילה הזאת משמעות רחבה בהרבה, אבל נניח לה.
            בנוסף, 'זיוונית' 'גנבה לי את המילים מהפה'. לדעתי, זה שאתה מארח בטוב-לבך את נבות ונותן לו במה ממש לא מחייב אותך לענות במקומו. העובדה שהוא טרם ראה לנכון להגיב מוכיחה ניצול לא ראוי של הכנסת האורחים שלך. הייתי בטוחה שבשלב מסוים נבות יחדל רק להציץ בתגובות (הוא בטוח מציץ, איך לא, כל הזמן, גם עכשיו) ויעבור לקדמת הבמה וייענה למבקריו. אבל חס וחלילה – עכשיו הוא נאלם דום. אז אתה, גיורא היקר, לא רק מסיבותיך האישיות המחייבות אותך 'לזנוח' את הפוסט לכמה ימים, לא חייב לשמש חיץ בינו לבינינו המגיבים. חבל על האנרגיות שלך. אמנון נבות – נא תגובתך!

    • למה זה לא מפתיע שאת נהנית? חיפשתי רשומה שלך שבה התיימרת ליצור היררכיה ספרותית ובה ביקורת של נמלה על עמוס עוז שטיעוניה קלושים וראיתי שמחקת אותה בעקבות הביקורת על הביקורת.

      • השקפתי על תפקידה של ביקורת הספרות דומה לזו שמציגים מבקרים כמו אמנון נבות, וברוך קורצווייל.

        אני מאמינה ,יותר נכון חשה, שאדם לא יכול לשמש גם כמבקר וגם כיוצר . מאחר שהכתיבה באה במקום הראשון עבורי, ויתרתי על הביקורת. יתכן שמדובר בהחמצה, יתכן שמדובר בהחלטה מדויקת.

        מקווה לפרסם בקרוב רשימה בעקבות הסופרת הברזילאית קלאריס ליספקטור ("קשרי משפחה/שעת הכוכב") ו "שתהי לי הסכין" של ד.גרוסמן.

        • שלום לך איילה היקרה

          יורשה לי להיות נושא הבשורה המרה –
          קורצוויל היה סופר ואפילו הוציא קובץ נובלות בסוף שנת השישים,ללמדנו,שהכתיבה (כמו הבורות) אינם ניתנים לחלוקה.

          כל טוב לך וליספקטור נעים
          ושאלה,אם מותר: מה חטא חטאה ליספקטור?
          גם היא היתה,כמו נבות,מבקרת ספרות?
          ככל שידיעתי מגעת,גרוסמן לא היה לה הסכין,ולהיפך.

          • ברוך קורצווייל פרסם קובץ ספורים ואמר שחדל לכתוב משנתקל בכתיבתו של עגנון. האמירה הזו לבדה מצביעה על מה שאמרתי: אדם כותב לא מסוגל אחרת, אלא לתרגם את המציאות בה הוא מצוי, ליריעות טקסט.
            הצורך למצב היררכיות , הוא לא נחלתו של הכותב. אלא המבקר.

            ליספקור היתה וירטואוזית אמיתית, שלא זכתה עדין לתפוצה הראויה . כשקראתי את "שעת הכוכב", חשתי שמדובר במשהו מסדר הגודל של פרוסט או המינגוויי או קפקא. משום מה, השמות שלהם הם קני המידה עבורה.

            יכול להיות שאשים רק את הסקירה עליה, מוטב לכתוב באהבה או לא לכתוב כלל. אלא אם אתה מבקר .

  7. תודה למר נבות על מאמרו הנוקב והמרשים. גם אני בעיסוקי הספר והספרות, אך לא אכנס לאבחנות ולהשוואות. עניין לי ברומן המזהיר (אין מילה אחרת) של לאה איני "ורד הלבנון". קוראת אני אותו ונפעמת מהעוצמות המשתחררות כמו שכתב פה נבות, מהמבנה החדש, מהקול החדפעמי אך מורכב באופן יוצא דופן שהיא נותנת פה לציבור אילם ,שמסכימה אני עם נבות (הסופר חיים באר אף הוא ציין נקודה זו בגיליון הספרים של הארץ לשבוע הספר) ציבור שעד כה לא זכה לקול חי ותוסס כזה בספרות העברית כפי שברומן שלפנינו. זאת ספרות גדולה ומגדילה נפש. לא אחת מלאו עיני דמעות, ואף על פי כן השתוממתי מנחישות הסופרת לא לוותר אף לא לעצמה כפרסונה ברומן , כורד, אך גם לא לאיני המחברת, כהוא זה. ואמיצות ונהדרות גם התובנות המשתחררות ממנו. אכן, אומץ בלתי רגיל במחוזותינו.
    את השגותיו של נבות לא מצאתי. לא ראיתי בהתנדבותה של ורד לפצוע-מתאבד שנוגע ללב עד-מאוד, שליחות שמאלנית של יפת נפש. להפך, זיהיתי ב"חברותם המיוחדת" מה שקורא בגב הספר פרופ' שוורץ "ברית של דפוקים, לוחמי חירות". ורד מפנטזת על התאבדות לאורך הרומן בשל תנאי חייה הבלתי-נסבלים, והפצוע עשה כן. גם סיפור המלחמה – ולבנון היא אחת מני רבות -הוא יריעה שמכסה את כל הרומן. בדיוק כשמיכת השלום להבדיל, שתופרת הסבתא (עוד דמות בלתי נשכחת ברומן).
    בלי ספק זהו רומן להתכבד בו שעוד ידובר וידובר בו. מאחלת אני לסופרת הנפלאה הזו יישר כוח, ומצטרפת לתודותיו של נבות.

  8. אבגד האדרעי

    בשבוע שעבר ראיתי בבית ביאליק גוץ רחב-גרם וגס רוח, שדחף את כולם כדי להגיע לרוני סומק וללחוץ את ידו. אלמלא מישהו קרא לעברו "אמנון", ספק אם הייתי מזהה את אמנון נבוט, הידוע לשמצה, שנעלם מעולם הספרות בנסיבות לא כל כך מכובדות. כשחזרתי הביתה, פשפשתי במעמקי ה-hard disk, ומצאתי רשימה ששלחתי לפני יותר מעשור לתלמה אדמון, העורכת הפורחת של המדור לספרות ב"מעריב" של אותם ימים. תלמה לא פרסמה את הרשימה, מתוך הגנה על מחמל נפשה. הרי היא לפניכם:

    המבקר ומלמד הבקר

    בטור ה"פרולוג" שלה, שהוכתר בכותרת "המבקר" (מעריב, מיום 6.11.1998), התוודתה העורכת תלמה אדמון על החטא הקדמון שלה: היא זו שהפצירה באמנון נבות להצטרף אל המדור לספרות שבעריכתה לאחר ש"נותב" (איזה מופת של לשון נקייה!) אל מחוץ למחנה ושולח מעל כל במה ספרותית. נזכרתי שכבר לפני שנות דור ויותר הפציר בי הסופר בנימין תמוז (אז עורכו של מדור הספרות בהארץ) לוותר ברשימות הביקורת שלי על השימוש בלשון המעטה ולכתוב בלשון ישירה וחדה כתער. "אנשים אוהבים להצטופף במקום שבו רואים דם", הסביר העורך, וכל זאת שנים רבות לפני שחלמנו על עידן ה"רייטינג". ואנו חשבנו אז לתומנו שביקורת היא אקט של תרבות בשירות הסופר וקוראיו, ולא ראינו בה זירת התגוששות כוחנית בין לודר לשור נגח, לקול תרועת המון צמא דם המתגודד ביציעים.
    ככל סופר, הכיר כמובן גם בנימין תמוז בחשיבותה של ביקורת ראויה לשמה, וידע להוקיר אותם מבקרים העושים את מלאכתם כראוי, אך כעורך הוא גם ידע היטב שאין להתכחש לחוקי
    השוק או לבטלם כלאחר יד. עורכת המוסף לספרות של מעריב לא המציאה אפוא את החוק, שלפיו צבע הדם הוא צבע רקע מומלץ לאותן מלחמות שוורים הנערכות בזירת הספרות (האם מקרה הוא שהמילים "בקר" ו"ביקורת" מאותו שורש נגזרו?). ואף זאת, עליה להודות כמדומה כי אותם דימויים שמתחומי הסדר והמשמעת – כדוגמת ה"סרגל" או ה"מצפן" – ששולבו בשבחים שהעתירה על מי שגרם לקוראי מדורה להצטופף סביב הדם שנשפך בו, אין בכוחן לתאר כהלכה את התופעה ששמה "אמנון נבות". ה"נבוט" שנזכר אף הוא כבדרך אגב בדברי העידוד ששיגרה אליו בחיבה קולגיאלית – אותו כלי המשמש אנשי הפקר כדי לארוב לקורבנם בחשכת הליל, להממו ולנפץ את גולגלתו – הוא דימוי מדויק הרבה יותר לתיאורה של התופעה.
    לא אחת קראתי דברי ביקורת קשים שהנחית נבות על סופרים מרכזיים ונידחים ועל תופעות ידועות ומינוריות בקריית ספר שלנו. אבחנות מאירות עיניים, שלא דשו בהן אחרים לפניו, או תובנות מעוררות השתאות ומחשבה לא מצאתי בדבריו, לצערי. כל רב-מכר כמעט נפסל אצלו לאלתר, והפסילה הייתה לרוב, יש להודות, מוצדקת (שהרי רבים מרבי-המכר אינם אלא מוצר, ולא יצירה של ממש), אלא שפסילה זו של נבות הייתה גם תמיד צפויה מראש ומלווה בנימוקים בנאליים עד לזרא. והסגנון? גם בשעה שקטל תופעות ואנשים הראויים לדעתי לביקורת נוקבת, ולכאורה צריכה הייתי לשאוב נחת מהמכות שהנחית עליהם, תמיד מצאתי עצמי עומדת נכלמת מול מטח דברי הבלע הבלתי מבוקרים שניתך על ראש המבוקרים מצדו של המבקר בעל מלמד הבקר, שנהג להשתולל בחצרו, להתיז בוץ ורפש בפרסותיו, לנגוח לכל עבר בחמת זעם, ללא אבחנה וללא חוש מידה. בעיצומו של יום בהיר אחד "זכינו" גם ידידיי ואני, עורכיו ומשתתפיו של קובץ מחקרים אקדמי, למטח בלתי צפוי של בוץ, שעה ש"המבקר" השתולל בלא רסן ומוסרות במגרש הביתי שלו, באין מפריע. לא קשה כמדומה להבין מדוע ביקשה העורכת לראות במדורה קצת דם ורפש, אך קשה להבין מאין משכה את חוטי הדמיון המדומים שבעזרתם ביקשה לקשר בין נבות לברנר ולקשור לבן חסותה כתרים לא לו.
    כדאי בהקשר זה לשים לב לעובדה הבאה: ההתבטאות האחרונה של נבות במדור הספרות של מעריב עסקה באופן סמלי כמעט בעגנון, בן חסותו של ברנר וממשיך דרכו במובנים מסוימים. היא נחתמה במילים טעונות האיום והאלימות: "בשבוע הבא אטפל בספריהם החדשים של פלוני ושל אלמוני". ההבטחה למזלנו לא קוימה, כי באותו שבוע עצמו "נותב" נבות גם ממדורה של פטרוניתו, וכמו נעלם מנופיה של קריית ספר. "המבקר" (כפי שכינתה אותו הגב' אדמון, תוך שימוש בלתי מבוקר בה"א הידיעה) מעולם לא השכיל להשתמש במילים פשוטות ומדויקות כגון "אעסוק בספרו של פלוני", או "אדון בספרו של אלמוני". המילים "אטפל ב…", שבהם השתמש – בין שבאקראי ובין שבכוונת מכוון – הן מעידות כאלף עדים על בעליהן, על העולם שממנו הוא בא ושבתוכו הוא שרוי. יתר על כן, לא אחת השתמש נבות, בשל מחסור בהשכלה ספרותית מסודרת, בעובדות שגויות, ואלה (להבדיל מהערכות חסרות בסיס שאותן פיזר לכל עבר) עלולות היו לסבכו במשפטי דיבה לא מעטים, אלא שהמושמצים נדו לו בדרך-כלל בראשם ופנו איש-איש לעיסוקו, מתוך שידעו שלפניהם תופעה שלא בסמכותם של אנשי ספרות להגדירה ולענות בה.
    על חטאיי אני מתוודה היום: עד לפרסומו של ה"פרולוג" הנ"ל, נהגתי לקרוא ברפרוף את הגיגי ה"פרולוגים" של העורכת, שהיו אישיים מדיי לטעמי, מנותקים מדיי מן האקטואליה של עולם הספר שלנו. הפעם קראתי כל מילה בשבע עיניים. ככלות הכול, אפשר שצדק בנימין תמוז שעה שהמליץ למבקרים מה שהמליץ. קהל הקוראים אכן אוהב להצטופף במקום שבו רואים דם, וגם באותם מקומות שבהם נישאים "נקרולוגים" על מי שרקד ריקוד עיוועים על הדם. להפתעתי, גיליתי בדברי העורכת בדבר ה"דמיון" שבין נבות לברנר, אפילו כמה איכויות ספרותיות, שאלמלא שולבו אצלה בתוך דברי הערכה כנים ונרגשים לבן-חסותה, ניתן היה לחשוב שלפנינו אטיוד לקראת חיבורו של מערכון סאטירי-פארודי על הביקורת העברית. הכותרת המינימליסטית ("המבקר"), למשל, עשויה להעלות על הדעת את הכותרת "הנאמן", שבה הכתיר ברנר את מאמרו החשוב על ח"נ ביאליק; הפנייה אל המבקר באמצעות אשתו עשויה להעלות על הדעת את רשימתו של א"ב יהושע ("אשתו של י"ח ברנר כמטאפורה"); גם צירופים כגון "זעקת השבר המתמשכת שלו" ו"מצפן חייב להיראות לפני אובדי דרך" מעלים בזיכרון צירופים ברנריים אופייניים. מעתה – כך החלטתי ביני לביני – חבל שלא עקבתי אחר ה"פרולוגים" של הגב' אדמון שאינם נטולים כנראה הדים מתוך תיבת התהודה הגדולה של הספרות העברית (ואם רק זימון מקרים הוא זה, כפי שטוענים אחדים מידידיי, הרי שלפנינו תופעה מעניינת עוד הרבה יותר).
    חרף ההערכה הפטרונית של העורכת כלפי נבות, אני מבקשת להביא בזה שלושה נימוקים המערערים על עצם ההשוואה חסרת השחר שערכה אדמון בין אחד מעמודי התווך של הספרות העברית לבין מי שמנסה לשווא להתחזות כממשיך דרכו: ראשית, ברנר מעולם לא "נותב אל מחוץ לעיתונות היומית מפני שהכתיבה שלו עוררה בעיות" (כדברי העורכת על מבקר הבית שלה), וזאת למרות שברנר ניפץ כידוע מוסכמות, ניתץ מקדשים והשמיע דברים קשים על אחדים מגדולי הדור; שנית, ברנר, למרות שחדר לנבכי המציאות ושימש מורה נבוכים לדורו ולדורות הבאים, הציג תמיד את עצמו כאדם "אובד עצות", ולא כמי שתפס את שור החכמה בקרניו ובאשכיו; ומעל לכול, ברנר ידע לפזר ביד נדיבה אותה תערובת של סממנים שאי אפשר לקנותה בשום הון שבעולם. היא אשר נותנת לכתיבה את כל טעמה וניחוחה, ושמה בפשטות: "כישרון".
    לפני שנים הכתיר יגאל שוורץ את אמנון נבות, במין פרץ בלתי מוסבר של נדיבות, בשם "כלב השמירה של הספרות העברית". על כגון דא כבר נאמר במקורותינו: "כל שומר בא יומו", אך כל הממהר להספיד את הסתלקותו של "אב הבית" ו"השומר", שנטר אותנו ואת בתינו וכרמינו (ולחלופין, כל הממהר להיכנס לכרם כדי לאכול בו ענבים באין משגיח), יגלה עד מהרה שהקדים את המועד: השומר הנאמן עוד עתיד להתנער מרבצו, לירות לכל עבר בחסות החשכה, לסקול את שנואיו ולהכות במקלו על כל ראש. והקוראים – הם ילוקו את הדם הניגר כמים, כי פני הדור כפני מבקריו.
    *
    עד כאן דברי תגובה שכתבתי לפני כעשור ויותר, לרגל הפסקת כתיבתו של נבות ב"מעריב". העורכת בחרה כמובן להניחם במגרה, אם לא למטה מזה. בימים אלה, עם השתנות הנסיבות, הוצאתי אותם מן המגרה, וגיליתי שהם לא התיישנו כל עיקר. להיפך, אפילו הפרוגנוזות התאמתו, ובמהירות רבה מן הצפוי ומן הרצוי. הנה אנחנו עדים לשובו הפלאי של נבות אל זירת הספרות. אפשר שעוד יצוץ למרבה האירוניה מישהו שיאשים את מאשימי נבות בהפעלת כוח על חלשים, או בהתנכלות בלתי מוצדקת ל"מרד הנעורים" המאוחר של המבקר בעל מלמד הבקר. עודי מתלבטת אם ראוי להגיב על דברי נבות או לא, והנה צלצל אליי ידיד וחשף בפניי את כאבו האישי ואת כאב משפחתו עקב הצטרפות בנו לקבוצת אנשים תמימים שנתפתתה לחיות במחיצת "המבקר" ולראות בו מנהיג רוחני (על מקצת פרטיה של כת זו ועל הטרגדיות שהיא גרמה כבר נכתבו, כך נתברר לנו בדיעבד, כתבות, שהבולטת שבהן היא זו של אבנר ברנהיימר במעריב מיום 18.11.1994). והנה, דווקא אדם מוסרי והגון כמו גיורא לשם נותן במה לאדם חסר "קווים אדומים" כדוגמת אמנון נבות. רק התעלמות גמורה בנבות ומדבריו היא אקט ראוי של תרבות. הלא כן?

    • גיורא לשם

      באשר אמנון נבות חברו של רוני סומק מילדות, הרצון לומר לו שלום מכובד בעיני ולא מבוזה.
      לכל השאר אינני מוכן להגיב. אין לו שייכות כלשהי לספרות או לביקורתה.

      • אבגד האדרעי

        לתגובה של גיורא לשם (13/06/2009 11:48). אם תמצא דרך למספר את התגובות, ייקל על קוראיך לעקוב אחריהן, ולדעת מה מוקדם ומה מאוחר.

        ולעצם העניין: האם היותו של אמנון נבות "חבר ילדות" (?) של רוני סומק, אשאל אותך אם עובדה זו מצדיקה דחיפה גסה של כל העומדים בתור בנימוס להגיע וללחוץ את ידו של רוני. האם ההידחקות המרפקנית של הגוץ רחב הגרם הזה אינה מעידה על אופיו כאלף עדים? ומדוע אתה נחלץ להגנתו? כשגבריאל מוקד נלחם על "זכותו" של נבות לקבל את פרס ראה"מ (שאינו פרס כידוע, כי אם מילגת התפנות שנבות אינו זקוק לה), הוא היה במצב כספי נואש, ועשה כנראה הסכם עם נבות: מוקד יעניק לנבות "אבק כוכבים" רספקטבילי, ונבות…. (נו, שוין, כבר לא כדאי להמשיך את צדה השני של המשוואה).

        על כל שאר הדברים שכתבתי בתגובה הארוכה שלי אתה טוען "לכל השאר אינני מוכן להגיב. אין לו שייכות כלשהי לספרות או לביקורתה". אסכים לדבריך בתנאי שנבות יתייצב ויודה בפה מלא שכל מה שעשה עם "צאן מרעיתו" התמים, עדר של צעירים שניתק ממשפחותיהם וחמס את נפשם ואת רכושם, "אין שייכות כלשהי לספרות או לביקורתה". עשינו עסק?!

        גיורא, אתה מוכר לי כאדם מצפוני, מוכשר, הגון והגיוני. אל תתפתה להכניס שרץ כזה לבלוג שלך, גם אם הדבר סוחט מהקהל עשרות תגובות כמו בבלוג השופכין של בני ציפר.

        • רשת חורשת

          אבגד צודק. גם במקומות הדמוקרטיים ביותר, אין לתת פתחון פה לאנשי הפקר, חסרי גבולות וקווים אדומים.

          אני מעתיקה שני משפטים שנכתבו ברצף אחד בכתבה מלאת המטפורות המבולבלות של נבות:
          "הואיל שלא רק מבקר ספרות אני, אלא גם אב וסב לנכדים, או בתמצית, זקן חביב ומאיר פנים לכל, עז חשקי לצבוט בלחיו באגרוף קמוץ, ובתוך האגרוף, סוכריה על מקל. אני מבצע כאן חתך אורך בסכין מנתחים חלודה, בלי הרדמה, בלי אסיסטנטים".

          בתור אב וסב קשיש (ממש סנטה קלאוס חביב) הייתי רוצה לשאול את נבות (ובעקיפין גם את בעל האכסניה שלו): מה היית עושה, נבות, אם אחד מילדיך או נכדיך היה נופל בידיו של נוכל שמנתק אותם ממשפחתם וחומס אותם ואת שנותיהם הטובות? היית אורב לו בלילה עם נבוט, וגומר אותו. לא?!

          ניתוח בסכין חלודה? ללא הרדמה? היש מטפורות אכזריות יותר? היית צריך להוסיף ולומר "סכין קצבים", והכול היה בהיר ונכון יותר. ועל איזה אסיסטנטים אתה מדבר? האם סיימת יותר מתואר ראשון? מבלי דעת, אתה מגלה – מר-נבות-הלא-נכבד – את חלומותיך ותסכוליך.

          ולסיום, כי יותר – בי נשבעתי – לא אכנס לבלוג הזה: הצלחת, נבות, להתחמק בלי עונש מכל מעשיך הפליליים. שב בשקט. כדאי לך.

          • מתוך "מקראות ישראל" לאמנון נבות.

            ושם בכפי שלושה שטרות מקופלים של עשר לירות, ואמר:
            לא זונה, פרגר. תאמין לי, עושים פה למישהו טובה גדולה, וזה לא בדיוק לך, הטובה הזאת.
            כשסבתי ללכת אחז סמל שוע עזרא במעילי ונעץ בי את עיניו שהיו קטנות יותר מג'ולות פיציות והיה בהן גם עצב וגם אימה:

        • לגברת הנוקמת

          גברתי רבת החסד

          מיותם ונכלם ניצב המבקר לפנייך היום
          ולפני מבטם הרושף = חושד (הוירטואלי)
          של חברי הבננה לדורותיהם הם ונספחיהם
          וכולו רועד כעלה נידף בהמתנה לשלושה שוטרים כבירי שפם ומטילי אימה שיטלטלו את המבקר הרועד כעלה נידף מחמת פרקינסון מתקדם בצווארונו אל החוקר הפלילי שינבח 'התוודה ויוקל לך!!'וכיוון שהגיעו מים עד נפש,לא נותר לו למבקר להתוודות שאת האוצרות
          הגזולים הסתיר בכישרון כה רב,עד שהוא עצמו שכח היכן ,ולפיכך נותר עני ורש כמקודם.הפרקינסון גרם,ללא ספק! לא נותר לו למבקר המבוייש והנכלם אלא לפנות אל חברי הבננה בלוג היודעים כל
          דבר על כל עניין (חוץ מכזית ספרות)
          ולומר להם בקולו הרועד,אולי אתם,עמיתים יקרים,
          תגלו את אוזנה של האריינה הנוקמת את עלבון מחקריה בספרות היכן טמן המבקר
          את האוצר למען תושב גזילה לבעליה ומודה
          ועוזב ירוחם?

          ופניה לו למבקר לעמיתו כאח לו רני יגיל,רני,לברית הבט אל תפן ליצר! אל תחשוך מהמבקר את הקפה ואת שתי הסיגריות
          קנט ארוך שהוא נוטל במשיכה בבית הקפה (ההרגל,ההרגל!) מחפיסתך!אל תסר פניך ביום עברה! ופנייה נוספת לו למבקר אל המשורר י. ו.,אנא,אל תחשוך מהמבקר
          את סיר התבשיל שאתה נוטל מהוריך היקרים!לבל יאלץ המבקר הנזוף והמוכה אל החומש להסתפק בקב חרובים מערב שבת
          לערב שבת,ומה כבר יכול מבקר חסר שיניים
          לעשות בקב חרובים? ישראל,אף על פי שחטא
          והורשע ונידון ב'בננה" – ישראל הוא.
          ועוד וידוי: אפילו למבקר עצמו,ולמרות האמנזיה הכרונית,נראית התעקשותו לחפש את הזהב הקבור והגזול של ספרותנו בתוך האף של פרופ' מנחם פרי עניין קצת משונה ומופרך.ואולי את,נוקמת
          רבת חסד, תניבי איזה תובנות שיאירו את העניין?

          שלכם,בהתחטאות
          מבקר ספרות

    • לחרושת הרשת

      סוף סוף נגע האור על מוחי ואני זוכר
      במה המדובר.אני זוכר במטושטש את עצמי
      יושב בחדר הקטן ביותר בבית ומחזיק את
      ובץ המחקרים מלפני,וכעבור דקה או שתיים הוא היה כבר מאחורי,ואני גם מצטט פה את מכתבו האישי של קורצוויל לסופר דגול אחד.ובעלי המחקר שלאחר השימוש הסניטרי הנ'ל סימנתי סימנים בדרך אל המטמורת העלומה של הזהב
      ,אך קיטרג השטן,ובאה הרוח,והעיפה את העלים הדקיקים האלה ישר אל פרצופך,
      וכך אבד הסיכוי האחרון ל'מחפשים את המטמון' בחסדי הספרות העברית.ההיה זה מחקר בסימבוליזם הלא קיים בשירה העברית?או היה זה משהו אחר? עוד מעט אזכר.עוד רגע.

  9. נ.ב.

    קראתי הבוקר שוב את מה שנבות כתב ושאט הנפש שלי רק גדל. נקודה חשובה שלא הדגשתי בדבריי הקודמים: כל כך ברור שמטרתן של היריקות האלה שנבות משלח לכל כיוון (פחות או יותר בפרצופם של כל הסופרים) היא אחת ויחידה, כפי שכותב נבות עצמו:
    "ככלות הכול, לגיטימי להיבנות מספרות. לעצב לעצמך דימוי עצמי, מעמד, זהות ומכובדוּת." זהו. זו השורה התחתונה – אם כולם זבל אחד גדול אז אני כמובן טוב מכולם. הם לא יודעים שום דבר – אבל אני, המוכיח בשער, יודע הכל. וזה סוד העניין: ככל שהרמה האישית של הכותב נמוכה יותר והוא יותר מלא רגשי נחיתות ספרותיים, כך הכפשה של הכותבים מאדירה אותו, לפחות בעיני עצמו. אי אפשר להתכחש לאפקט הזה של כתיבתו. קרא אתה בעצמך, שוב, את מה שהוא כתב כאן ויהיה קשה להתעלם מכך. כולם מדשדשים, כולם חקיינים, כולם גרועים, רק אני וברנר ושלום עליכם וכמובן כל סופרי העבר האלה שהוא נוטה לעשות להם אידאליזציה ורומנטיזציה, רק הם יודעים לכתוב ספרות. קריאה רעננה בכמה סיפורי ברנר תעיד בקלות על העובדה שסיפוריו היו טובים לזמנם, כלל וכלל לא נצחיים – וכי כמה מהם היו נכונים בקונטקסט של תקופתם וכי היום הם חסרי רלוונטיות לחלוטין. כלומר – אין בכלל טעם להשוות את הכתיבה כיום לכתיבתו של ברנר ובני תקופתו על אף שכמה וכמה אנשי אקדמיה בנו עליו קריירה. בקיצור, האמת לא טמונה בכיסו של נבות. רחוק מאוד מזה. לו היה מנומס יותר, לא שופוני-יא-נאס כזה הייתי אולי טורחת לכתוב לו ישירות ולנהל איתו ויכוח ספרותי של ממש. אבל בצורה שבה הוא כותב, כן, כבר שלושים שנה, הוא לא שווה את המאמץ הזה מצדי.

    • גיורא לשם

      למגאבייט,
      כנראה שלא תהיה לי ברירה אלא להזמין בפעם הבאה לבלוג שלי חבורה של מבקרים "לקקנים" — כאלה יש בשפע — ואז יבוא שלום על ישראל!

      • גיורא – חבל שאתה מגיב כך. כתבתי לך ברצינות רבה ואין שום דבר שכתבתי שממנו אתה יכול להסיק שאני מעדיפה מבקרים לקקנים. אין לי אלא לבקשך לשוב ולקרוא את שכתבתי. הצד השני של המשוואה שלי כלל וכלל לא מוביל למבקרים לקקנים.

    • אפילו המותקף הראשי יכול להבין איך
      הגעת למסקנה שכל כתבה עדכנית ב'לאשה'
      עדיפה על סיפורי ברנר ה'טובים לזמנם'
      והאמת היא שחיכיתי לתגובה הטוענת שחיפוש באתרי פנוים פנויות או באתרים פורנוגראפיים עדיף פי כמה.
      מבחינתי,גברתי,טענותיך הם מעבר לכל ויכוח אפשרי על 'סופרי העבר' ההווה
      או העתיד.
      לא אוכל לתקוף את הבעייה,משום שאחת שכמותך,השגותיה,תובנותיה ומבעה הוא הוא הבעייה.
      לפניך אני ניצב אילם.

  10. ענייניו של אמנון נבות והקבוצה ש"ניהל" דומים מאוד לאלה של רינה שני וגורואים אחרים, אלא שמתחת לשני כובעיו כסופר [על עניני המשטרה הצבאית וכנופיות פרדס כץ] וכמבקר בוטה במיוחד ["אמנון נבוט"] ובחסות מגינה של אנשי רוח, כביכול, הוא אירגן את קבוצתו הכנועה בנווה איתמר, בעגור ובגבעת ישעיהו, ופרט לכתבה אחת ב"סוף שבוע" במעריב 18.11.1994כמעט והצליח לעשות את מעשיו ואת מבצעי השתלטותו על נפשות חסידיו התמימים בלא הד ציבורי הולם ומתנגד.
    לפיכך צריך לשבח את הכותבת שרית פוקס על עצם העלאת הנושא, ונקווה שבזכותה ייחשפו עוד גונבי נפשות הצעירים הללו.

  11. יובל המבולבל

    קורא את ורד הלבנון ונטרף לגמרי. הספר הכי ישראלי שקראתי! תופס אותך בגרון ומטלטל. משחרר עוצמות? נכון, אבל גם משחרר טראומות, מרפא פצעים… ישראל עוברת פה מהמקומות והאנשים הכי שקופים שלה ועד למלח הארץ ,תחת מנסרה. ספר ענק, והמבקר, גם בשפה מיושנת, שם את האצבע.

  12. קורא מזדמן

    כמה טינה ואיבה יש כאן בתגובות, בלי להכיר בעוצמת המאמר, בכנות שבו, ובאהבה ובכבוד שהוא מפגין כלפי ספרות. חבל עליכם, צמאי קטטות, כל כך הרבה יופי וחסד אתם מפסידים, בטח אתם גם ככה בחיים. תהנו.

    • חחח.. טינה ואיבה,
      מצד כוחות-השחור המגיבים למאמר של נבות.

      כנות אהבה וכבוד כלפי הספרות….. יופי
      מצד הפטיש הידוע שלא בוחל בקטילה אלימה בכתיבתו נבות להלן הכוח הלבן

      אמנון לא נולד אתמול, וסגנונו מוכר מידי כדי שאפשר יהיה להתייחס לשטות שנכתבה כאן ברצינות שהיית רוצה שנתייחס. הוא אינו קרבן של אף אחד, וגם אין לו מונופול על אהבת הספרות ורגישות לספרות טובה.

      אי אפשר שלא לצחוק מהשטות שכתבת.

      נבות קיבל הזמנה הוגנת להתדיינות נקיה.
      נחכה ונראה האם הוא מוכן להגן על הספרות בשיח הוגן ותרבותי מול זו שהציעה.

  13. רשימה מרתקת, תודה א"נ. אקנה בקרוב ואקרא. אנא סלח לי שלא עברתי על כל התגובות, אין לי סבלנות לזה.
    יצא לי להשתתף בסדנת כתיבה אצל לאה איני לפני שנתיים בערך, אמזונה חכמה שלא חוששת לומר את מה שצריך להיאמר, ומורה משקיענית ומעניקה. היה מענג לשבת בשיעורים שלה.

  14. Nu, Amnon Navot,
    How does it feel to get a taste of your own medicine?

    • אמנון נבות

      טעם גן עדן ממש
      ככתוב,והיה בפי כדבש למתוק

      • אמנון, זה עתה קראתי אצל זיוונית המלשיננית כי אכלה קורצא אצל גיורא לשם מארחינו וכך אמרה, שמבקר מן הסוג שלך פוגע בתהליכי התרבות. אז אני מלשין תרבותית בחזרה אם זה בסדר מבחינתך ומתי, מתי כבר שירלי צ'לצ'ינסקי תקדם אותנו אל ראש ההבלוג שלה ונזכה לנתח רייטינג הגון במקום כל מיני סיריות ופלפליות מן המילייה ונפרוץ אל המרחבים הגדולים כי גם בשבילך ובשבילי הגיבורים עפים ולא רק באבן ספיר ובפרס. גם לנו שואה משלנו ואחוזות חוף בהם נשכון מבטחים עם מגיבים מטופשים. ומדוע לא? מתי צ'לצ'ינסקי תקפיץ אותנו כיתה אל עבר ראש המצעד ונהיה שם לעד במקום אותו פוסט פרונוגרפי המראה מה שכבר ראינו ועוד נראה, ומי שלא ראה כבר כנראה לא יראה. האם ידו של גוגל-מוגל-שטרונגוגל במעל. הוא המשאיר שם למעלה את הפוסט הנלוז במקומנו, שהרי אנחנו מתקדמים בצעדים בטוחים לעבר ה-400 וההיא שם קוצרת תשואות במערומיה. אני מוכן להתפשט, אם צריך, אבל האחריות היא על הבלוגרים. ענני, כי עירום אני (אתה) כפי שכתב משה שומיר. רני.

    • הופה אינגליזית! זאת רמה.

      אך בלילות אשוטט וציטוטיי אצטט

      מתוך "מקראות ישראל" לאמנון נבות.
      ספר חשוב ואהוב

      ואחר-כך, לפני שאתה הולך, תשאיר מתחת לכרית את מה שאנחנו נותנים לך עכשיו, אבל בעדינות, בעדינות.

      המשך יבוא…

  15. אני רק שאלה.....

    לאן נעלם הנחבא אל הכלים?

    קולך חסר בדיון זה הרבה יותר מכפי שאתה יכול לשער.

    אנא הצטרף אלינו!

    • הנחבא אל הכלים

      תודה על המחמאות.
      את חטאי אני מזכיר היום. באותה תקופה שאמנון נבות פרסם את מאמריו ב"מעריב" הייתי רחוק מהסצנה הספרותית. לא התעמקתי במיוחד במאמריו אז.
      ההתמחות האקדמית שלי היא מתחום אחר. הייתי מנוי אז על ספריית "עם עובד",וספרים קראתי להנאתי.
      עכשיו אני עוקב אחר הופעותיו של נבות ב"בננות" כשהוא מופיע בשמו או תחת כינוי. אני מעריך את דבקותו בטובת הספרות העברית. אך מכל מה שקראתי עד עתה. הוא חוזר ומצהיר על דבקותו ,אבל כאשר הוא נדרש לדוגמאות ספציפיות מתוך הכתובים הוא מתחמק ומסתפק בהצהרות כלליות.
      אשמח מאד אם אמנון נבות יעלה לאתר את אותן ביקורות מהעבר שהעלו את חמת הקוראים. יהיה מעניין לראות כיצד הן עומדות במבחן הזמן.
      בברכה
      הנחבא

  16. אני כל כך שמח על המאמר הזה. ממש נבות במיטבו, הן במקרו והן במיקרו. עתה כל מי שירצה לכתוב ביקורת או מאמר על "ורד הלבנון" א. כדאי יהיה לו לקרוא קודם כול את מה שנבות כתב כאן. ב. הוא צריך לשקול אם יש לו משהו חשוב לומר, אחרת הדברים הם סתם. ראיתי את התגובות כאן ורבות נובעות מתוך פגיעוּת ומתוך מחשבה כי אמנון נבות מונע על ידי אגו, קריירה, כסף, או כל מיני היבטים אישיים; אבל אני מאמין לו עד הסוף בכך שמצב הספרות העברית/ישראלית חורה לו עד עמקי נשמתו. אני יודע רק דבר אחד, אני, ככותב מאמרים, לעתים ממש מתקנא ביכולת המבע של נבות. אילו אסוציאציות וזכרי לשון נפלאים הטומנים בחובם תובנות עומק באשר ליצירה ולמצב הסוציו-ספרותי. ובאשר ללאה איני, כבר כתבתי ואמרתי זאת עשרות פעמים ואכתוב זאת שוב. לדידי, בדורי, לאה איני היא הסופר/ת הנועזת והחשובה ביותר. כוונתי לספרות שהופיעה כאן בשנות ה-90 תחת המעטה של לשון רזה שהייתה בעצם לשון מקומונים מוגבלת. איני בתוך ההקשר הזה ואף מחוצה לו היא לא רק ורד הלבנון היא ממש פרח משוגע כמו שכתבה רחל שפירא.

    • רני, אותך אני דווקא מעריכה מאוד. אבל מה לעשות שנבות כתב משהו כמו 'רן אחי כרעי לי' – כלומר אתה לא חף מקרבה אישית אליו, אז הלכה האובייקטיביות. אין להלין על חברויות. אני מבינה את הצורך שלך לצאת להגנתו. והוא, נבות, אכן, זקוק לה.
      ולעניין מה שאתה כתבת – אם זה אמנון נבות 'במיטבו' אז אוי ואבוי מה עלול לקרות כשהוא 'במירעו'. כמה נמוך עוד אפשר לרדת. אנא ממך, קרא את ה"מאמר" שוב ובדוק בינך לבינך לפחות את החצי הראשון שהוא יריקות מדוייקות מאוד בכיוונם של כמה וכמה סופרים מחד גיסא ואני-ואפסי-עוד ותו-לא, מאידך גיסא, ומעניין אם תוכל לומר לעצמך בכל היושר המתבקש שזה משהו בכלל 'במיטבו'. אני מבקשת לתת קרדיט ליושרה שלך – מילא אתה יכול להתנהג כמו חבר טוב בתגובה כאן – השאלה אם אתה יכול לומר אותו דבר כשאתה מסתכל בעיניך שלך. לעניות דעתי – לא ולא.

      • "מגבייט" או איך שקוראים לך שם במרחב הווירטואלי. יושרה היא קודם כול לכתוב דברים בשמך ולחתום. מי שכותבת דברים תחת כינוי או מעטה, צר לי. היא פחדנית.
        לא טענתי שאני אובייקטיבי. אין לי שום יומרה כזאת. הסופרים שנבות מבקר לפני שהוא מגיע לשיח על לאה איני, די מחליאים אותי ואני מסכים עימו בהחלט. לא סובל את גדי טאוב. לא מתרשם מאלון חילו ואפילו לא מת על רונית מטלון. פרס ספיר גורם לי לקחת שני אסיבל. ואם תבדקי טוב-טוב את תגובתך, תגלי שהיא מקפלת בתוכה לא מעט התנשאות כלפיי. אין דבר. זאת סיבה מצוינת להתחיל להקליד כאן את הרומן האחרון של אמנון נבות "מקראות ישראל" שהוצאתי בעמדה/כרמל. מעתה כל תגובה כאן בפוסט שתתייחס אליי תזכה לציטוט מן הרומן. הנה אני מתחיל, אמנון נבות "מקראות ישראל", "שער החומה", חלק א':

        (בשביליי, אמר סרן קביליו, אתה סתם בן-אדם.
        הוא אמר לרב-סמל איטָח, מלכסן אליו מבט, הג'יפ התהפך ליד נפח.
        כולם פצועים.
        רב-סמל איטח עמד בתוככי לשכת המפקד, פניו לבנות כסיד. סרן קביליו דיבר אליי, אבל עיניו היו עדיין מכוונת הצידה:
        לא יודע מה הולך לך בראש, פֶּרְגֶר, שמקלל את החברים שלו שלא יגיעו הביתה רק בגלל שנשאר שבת.
        רביעית ברציפות

        המשך יבוא…

        • חחח… לקקני תמשיך בבקשה, איזו עוצמה של מילים שהבאת עבורנו לכאן, תראה לנו איך נראית ספרות יומרנית מוזרה. בבקשה תפתח לנבות בלוג שבו יפרסם את ספרו וביקורתיו. הכתוב ידבר בעד עצמו.

          • סרן קביליו אמר:
            אני יוצא לבית חולים צפת. טוראי ראשון רון פרגר בטח לא רוצה לבוא לראות מה שלום החברים שלו
            למה לא.
            אני יגיד לך בדיוק למה לא, זה שתצטרך להיכנס למשפחות שֶשם לעיניים ולצאת מרוח בלבן של העיניים שלהם כמו אפרוח שיוצא מביצה זה למה לא אם לא אכפת לך.
            שום דבר בשבילי. במשפחה שלי זה אותו הדבר בדיוק.
            ומה? שאל סרן קביליו).

        • רן, זה מוזר ביותר. מה אתה מנסה להוכיח? פתאום זה שיעור לציטוט פה?
          באשר לפחדנותי, הסיבות לפסאודונים שמורות עמי וכמובן זה דבר מקובל מאוד בבלוג. נראה לי שהאנונימיות לא מפחיתה כהוא זה ממשקל טיעוניי.

          • בורינג-בורינג-בורינג. מה שמוקבל לא מעניין.

            רב-סמל איטח אמר:
            עוד תצא מהג'ורה של עצמך ואנחנו נעשה אותך חייל טוב. אתה תהיה גבר.
            ונתן לי קופסת שימורי פלחי אשכוליות וחצי חפיסת סיגריות לִידו בלי פילטר ונכנס לחדר הסמלים.

            המשך יבוא…

        • "לא טענתי שאני אובייקטיבי. אין לי שום יומרה כזאת."

          (ציטוט; רן יגיל, עורך ומבקר ספרות; 13/06/2009)

          • לא טענתי שאני אובייקטיבי באשר לנבות. ממש כך. מלבד זאת Ennui

            רב-סמל איטח אמר:
            מאיפה לקחת את זה?
            שוע עזרא אמר:
            הוא כל הזמן מתעניין כמה כסף נותנים להורים של כאלה שנהרגים בצבא.
            כולם שתקו.

            המשך יבוא…

    • טוכעס-לייקר היית וכזה תשאר, רני לקקני

      • סרן קביליו נשא אליי מבט מהיר
        טוב אתה יודע חשבון ויודע גם לקלל את החברים שלך שכן יוצאים שבת יש לך תעודת בגרות.
        אין לי
        אבל למשפט שאומרים בצבא יש בסוף קיר שקוראים לו המפקד.
        שכחת פעמיים. אולי לא בעצם.
        רב-סמל איטח אמר בקול רועד:
        הוא לא ידע מה הוא מדבר. זה הספר שהוא כל הזמן קורא מה שמכניס את המוח שלו לסיבוב

        המשך יבוא…

      • ירדתי מהג'יפ. סמל אלחג'י שהיה כל הזמן יורק ומסתכל בך מהצד שם את ידיו על כתפי והתבונן בי ישר:
        עכשיו אתה עולה במדרגות פרגר ונכנס לדירה בקומה השנייה. בחדר הראשון יושבים ילדים ורואים טלוויזיה.

  17. סליחה שאני מפריעה לחגיגה המוזרה שמתנהלת כאן בחסותך רן, אבל אם מותר לי רק הערה קטנה קודם כל לנחבא אל הכלים שהציע את מבחן הזמן.

    מבחן הזמן הוא טיעון מפוקפק בספרות, בניגוד למה שכל חשיבה פשטנית יכולה לאמץ לעצמה, בעיקר כשמדובר בביקורת, מבקר יכול לפסול ספר שיתגלה כרב מכר ומדפיס מהדורות והפוך ובהפוך על הפוך, מבקר יכול להכריז על משהו כספרות מעולה כפי שאתה רן עושה עכשיו בהקלדה אובססיבית חסרת פשר והגיון של משפטים מסיפור של נבות. בארגז הכלים המקצועי שלי אין לזה שום משמעות פרט לניסיון לתעתע ולהסיח את הדעת מן העיקר.

    המבחן ה מדוייק ביותר הוא מבחן המדעיות שיטות מחקר, זהו המבחן שאני מציעה (ושוב חוזרת ומציעה) דיון מעמיק כשלכל טיעון ישנה כתובת והנמקה מתוך הטקסט, שניתן להוכיחו, דבר המבקר לצד הטקסט. השכבה המומלצת מעל לדיון בטקסט עצמו מהווה את הרובד שמכיל בתוכו ידע תיאורטי בספרות, תרבות, פילוסופיה וכל נגיעה תרבותית מימי ראשית מניין התרבות ועד לימינו, ובלי הדחיה השטותית הזו של הפוסטמודרניזם בלי להבין את טיבו.בלי הנמקה ודיון מעמיק עם מי שמתמצא בזה (הצעתי את עצמי). ההתפתחויות התרבותיות חיות וקיימות ובועטות ומתקיימות בין אם אמנון נבות וגיורא לשם מכירים בהן ובין אם לא, והתיעוב כלפיהן בלי להכיר אותן לעומק, מעיד במקרה הטוב על צמצום החשיבה ובמקרה הגרוע יותר על צביעות שהרי מדובר באותם אנשים שמטיפים לידע רחב של תרבות העבר. בצדק אגב, רק שהם שוכחים שזה הולך גם לכיוון המנוגד.

    האם תהייה מוכן רן, מוכן אמנון נבות מוכן גיורא להשתתף בדיון כזה לצידי?
    ההזמנה שלי פתוחה! ומילה אליך רן, אני מקווה שדברי הבינה שלי מצליחים להאפיל על כל קשקשת טשטשת שמציפה את הדיון כאן בשעות האחרונות, רן לשם מה העתקת את השורות מסיפורו של נבות? אתה באמת מאמין ששכמה שורות מנותקות מהקשר יגלו בפנינו את גדולתו שנסתרה מען העיין עד היום?אן האם העתקת כמה שורות בתגובה נפרדת על מנת ליצור התפה של תגובות ולהסיח את הדעת מהדיון האמיתי , אפילו אם מדובר בחבר, התנהגות מסוג זה אינה מכבדת אותך רן.

    אני מוכנה להשתתף בכל דיון שבו יועלה טקסט ביקורתי של נבות מול טקסט ספרותי שעליו כתב, דיון לשיטתי המסודרת, אני גם מוכנה להשתתף בכל דיון שבו יועלה טקסט ביקורתי על סיפור של נבות מול ביקורת ולבחון אותה באותה עין קפדנית.
    נשמע לי סידור הוגן ומלמד, ואני די תמהה מדוע נבות אינו מרים את הכפפה, שהרי ברור שהוא קורא כאן את כל מה שנכתב כולל את הצעתי.

    • זיוונית, קודם כול הזדהי ואמרי מי את, אני לא מנהל דיונים ספרותיים מעמיקים עם מישהו שאין לו שם משפחה, כתובת, יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך. שמי רן יגיל, חובבי ציון 15, תל אביב, טלפון בבית: 03-5252310. קצת אומץ מבקרת למדנית ומעמיקה שכמותך, עוד לא אכלנו אף אחד לארוחת בוקר.
      עניין אחר: מי אמר שלפוסטמודרניזם אין שיאים? זאת הרי שטות. די אם נציין את דון דלילו (האפיקון המז'ורי) וקורמאק מקארתי (הליריקן הצרוף),וכמובן יש עוד. אבל כל עוד הדיון מתנהל בדרך הזאת, עליי להמשיך להקליד את ספרו של נבות. יודעת למה? כי זה הרבה יותר מעניין. רני.

      עכשיו לא תצא שבת עוד חודש בגלל שחסר כוח-אדם, הסביר רב-סמל איטח כשיצאנו מלשכת המפקד
      אמרתי:
      מה זה חשוב.
      וראיתי שוב את פניה הכבויות של אמי כשהופעתי בבית לאחת החופשות המעטות שסרן קביליו אישר לי. בטירונות היו נותנים לנו טינופת בחדר האוכל. הייתי אוכל את המנה שלי וגם את המנות של חבריי. מבטיהם היו מלאי חלחלה וגועל.

      המשך יבוא…

      • תגובתך זו מוזרה. כמו ההעתקה הילדותית של מכמני נבות ללא קונטקסט שאתה מתעקש לבצע שמך וכתובתך אינם נחוצים לי על מנת לנהל איתך דיון ענייני.

        אני מציעה דיון ענייני תחת ניק. שמי לצורך זה הוא ניק קבוע,יציב, לא מתלהם שמבקש לברר דברים ללא התלהמות וללא השתטות ילדותית, ודיון ענייני ללא עלבונות וחבטות. רק ענייני.

        ממה אתה פוחד? מה מפחיד את אמנון נבות לפתע? מה בכלל מפחיד בזה שפתאום שמי "זיוונית" וכתובתי ומספר הטלפון החסויים שלי מפריעים כל כך.

        אני מתחייבת להיות עניינית מקצועית ובוגרת, אם לא תוכלו למחוק אותי בלי שאעלב. אני רק רוצה פרטנרים.

        • שמעתי את סמל עלי דן אומר:
          טוב, מה אתם רוצים, לבן אחד על שלושים שחורים.
          סמל שוּע עזרא אמר:
          יותר שחור משחור זה. אלה הכי מסוכנים. הם הרי באו משם.
          רב-סמל איטח אמר:
          הכי מסכנים.
          סמל הרצל אַחְלַגִ'י אמר:
          הכי מסוכנים אומרים לך. ילדים טובים מהבית שפתאום יצאו החוצה ורואים שאף אחד לא מסתכל שהם יכולים להתפרע והכי גרועים זה אלה שמתפרעים בשקט. חושבים ילד טוב של אימא שלו ומבינים את זה רק כשיושבים בג'יפ מתהפך, לפני הזעזוע מוח או כשהסכין הזאת שהוא מחזיק בשרוול מאותת כמו ראי מול השמש.

          המשך יבוא…

      • דווקא באורח מוזר ואירוני ומה לא – הציטוט שאתה מקליד כאן רן כאחוז אמוק (די, תפסיק זה די דבילי – סתם שורות, לא ממש דברי אלוהים חיים) נראה כמו העתקה פשוטה מ…התגנבות יחידים של יהושע קנז – הסופר שגם עליו ירק נבות חופשי-על-הבר 'בביקורתו' על הספר של איני. אז מה אתה מנסה להוכיח? שהוא סופר כזה נפלא? אנחנו דנים במה שהוא כתב כאן אצל לשם ותאמין לי יש מספיק חומר לדון עליו בלי לערבב את מקראות ישראל (גם כן שם יומרני, אבל ניחא).

        • רק יצאתי לפוש קמעה עם ידידי חן קליינמן ולאכול דבר-מה והנה רבו התגובות. זה כמובן נותן לי אפשרות נהדרת להמשיך ולהקליד את הרומן "מקראות ישראל" של אמנון נבות.

          הנה:

          סמל בכור דוד אמר:
          כי מה חשבת שיביאו לך פה? טייס פאנטום?
          רב-סמל איטח אמר:
          טוב, הוא לא ראה בנות חודש ימים.
          שוש עזרא אמר:
          שום בחורות בחלומות שלו. הגבול הסורי זה התוכנית שלו.

          המשך יבוא…

          • איזו אכזבה.
            חן קלינמן בחור מקסים.
            אכזבה שהוא חבר של אדם לא נעים כמוך.

            אתה כל כך יהיר.

          • יהיר אולי, אבל לא ישן. אמנון נבות ו"מקראות ישראל" שלו נתנו בי עוררות.

            הנה:

            על מיטת הסוכנות בחדר בבית של הוריי בירושלים חשבתי שכל זה נמצא מעבר לקיר. אבל בחוץ היה חלל ריק מורכב ממישור מגודר תיל וקיר לבנים נמוך וצחנת שתן וזרע וכמה קונדומים קבורים חציים בחול וידעתי ששום ויולן, שום סופר, שום ארכיטקט לא יצא מהמקום שאני עומד בו.

            המשך יבוא…

            המשך יבוא…

    • כל הכבוד זיוונית. אבל נראה לי שתישארי פה לבד. רן יגיל הפך לויקיציטוט. נבות פתאום נאלם דום. איפה הסכין המושחזת שלו? בטח יגיד שלא נאה לו לענות לנו – למרות שהיה נאה גם נאה לו לכתוב את הגיגיו בריבוע של גיורא…

      • חבל

        יש פה הזדמנות פז לעשות משהו נאות.

        אני מעריכה שזה מטיל מורא, אני מודעת לכך שההזמנה שלי אינה פשוטה ויכולה לעורר פחד,פינות אפלות, להתפס עם המכנסיים למטה (אגב זה יכול לקרות גם לי אם יתקיים דיון ברמה גבוהה), אבל כוונותי ענייניות, אני רואה בכך הזדמנות פז לאפשר לנבות פתחון פה אמיתי (לא מאחורי מסך בלתי עביר של עיתון) ולכולנו ללמוד משהו.

        חבל פשוט חבל. מצד שני גם מחוסר שיתוף הפעולה ניתן כנראה ללמוד משהו על זילות המילה והפחד לכבודו העצמי של כל מי שמשפיל אחרים בלי בעיה.

        • קאפו די טוטי קאפי

          גיורא לשד, רני יבחיל, אמנון נבוט. שלושה עסקנים קטנים בגיל השמיטה.

          • אני מציעה להפסיק את הדיון המגוחך הזה בנקודה זו. כל התפלשות של המגיבים בקשקשת הזו שיצר רן רק מנמיכה ומחלישה את הטיעונים.
            וניתן להם לילה או יומיים לחשוב מה הם רוצים לעשות עם ההצעה שלי.

          • אני עמדתי דמום על-יד החדר. ידעתי שכל הדברים שאמרו בחדר הם אמת, אבל לא כולה. יכולתי להיות ויולן בפילהרמונית אם אבא היה קונה לי ויולה בגיל חמש-עשרה. יכולתי להיות ארכיטקט, ידעתי שיכולתי להיות אפילו סופר, עד שקראתי את 'המשפט' והבנתי מעצמי שזה חסר טעם לכתוב אחרי קפקא, אבל יכולתי להיות במאי תיאטרון, ואפילו הכנתי ספר בימוי למחזה 'אותו ואת בנו'. בדמיוני ישבתי בסוף האולם מצויד במשקפת ונתתי לשחקנים הוראות במכשיר קשר.

          • אה, בקללות. לא יפה. נו נו נו. תבקש/י יפה אז תקבל/י. מבטיח לתת גם לך שתיים שלוש שורות ככה על הרצף מן הרומן החזק "מקראות ישראל" לאמנון נבות.

            רב-סמל איטח אמר:
            הלבן בעיניים שלו כבר יוצא מהאוזניים בסילונות שעושים סילואטה ונתקעים בקיר.

            המשך יבוא…

          • ובלי שום דיבורים על אחים שכבר אין לך כי הם מתו כל כך בשקט רק בכדי שאתה לא תרגיש ואולי תרצה לבוא להלוויה של עצמם ואל תגיד מילה על מעילים וג'יפים שמתהפבים. אל תגיד כלום על שום דברים.

            מתוך "מקראות ישראל" לאמנון נבות

            המשך יבוא…

        • רק רגע. לא הידחף. יש תור. כל אחד יזכה למשפט או שניים מתוך הרומן החזק של אמנון נבות "מקראות ישראל", אבל יותר מזה לא. מרגליות יקרות שכאלה לא מבזבזים סתם כך.

          הנה ההמשך:

          סמל בכור דוד אמר בשקט:
          אם אני סרן קביליו הייתי בא אליו מאחורנית ושולח אותו בגלדיאטור ישר למזרע.
          סמל עלי דן אמר:
          חמישה חודשים שהוא פה לא שלחו לו מהבית אפילו קופסה סיגריות.

          המשך יבוא…

        • זיוונית היקרה,
          ראוי שתישארי גם את בפרופורציות – לא נראה לי שצריך לפחד ממך עד כדי כך… גם לך ראויה מידה של צניעות, אני בטוחה שבכל ויכוח ספרותי יהיו דעות לכאן ולכאן. אני דווקא הייתי רוצה שנמשיך להתרכז בעניין טיב הזלזול שנבות מפגין בגדול כלפי רוב סופרי ישראל.
          אבל באמת מוזר שנבות מסתתר מאחורי הסינר של לשם ועכשיו גם מאחורי שסינר של רן יגיל.
          אגב, ההתעקשות של רן להמשיך ולצטט היא ילדותית ממש.

          • אני לא אדם מפחיד בכלל, ממני אין צורך לפחוד, אני חושבת שהסיטואציה מפחידה, יכולה להפחיד כל אדם ובוודאי את מי שנוהג להשתלח באחרים אבל רק ממקום מוגן.
            וכפי שכתבתי, יש כאן סכנה גם עבורי, להחשף בחריצי בוורת שאני לא מודעת אליהם. ובכל זאת אני מוכנה לקחת את הסיכון כי המטרה ראויה בעייני קודם כל מן הזוית המקצועית(לא רק נבות חרד לגורל הספרות, גם לי יש את החרדות שלי לגורל התרבות), וגם קצת מן הזוית האנושית, היוהרה נדמה לי אינה מייצגת דווקא את הצד שלי של המפה.

            ועכשיו היכוני לגשם של ציטוטים, רן ימשיך לעשות הכל כדי שלא יתנהל כאן דיון ענייני.

          • הייתי מרים את כפפת הדיון המשמימה הזו אלא שידיי עסוקות בהקלדת הרומן החזק והחשוב של אמנון נבות. רגע, אולי אנסה עם הרגל.

            לא המפקד
            בטוח פרגר? בוא הנה קח סיגריה

            המשך יבוא…

          • אללי! רק נרדמתי לי על משמרתי וכבר הציפו את הפוסט של נבות על לאה איני בכל מיני תגובות פסאודו-אקדמיות מנומסות ומחליאות ורבו הטענות נגדי. אויה! מה אעשה, שמא עליי לבכות על כתפה של יעל ישראל או לצלצל לגיורא לשם ולהתייפח מרה. ועד שאעשה כזאת, עוד כמה שורות יפות של אמנון נבות מתוך "מקראות ישראל". הנה יצא לי חרוז וחלק מקוראי הבלוגייה כבר יודעים זאת. כשיוצא לי חרוז, אני מייד מצלצל לדורי מונר וכעת "מקראות ישראל":

            החצר האחורית של בית הוריי התחלפה בחצר האחורית של מגורי הקצינים בבסיס הטירונות של משטרה צבאית בקדוּם מקום בו הייתי עומד שעות בדום וסמל המחלקה גדעון נחום ומפקד המחלקה אֶלְגַרָסִי חגים סביבי סיגריות בידיהם ואומרים, רוצה לעשן פרגר?

            המשך יבוא…

          • לא זיוונית ולא מגביט נעים מאוד שמי יעל מועלם

            לא אקדמאית ואת שמו של א.נ. שמעתי לראשונה כאן איך פספסתי את התופעה? אבל בגלל ההצפה בחלון התגובות הראשי הגעתי לראות את האקשן ואני מתבוננת מהצד בדיון.ואם אתה שואל מה תעשה אתה יכול למשל להפסיק עם התגובות הדביליות שעושות ממך ליצן בור ומטופש כאן לא מערכוני שנות השישים ומופע היחיד שלך מתחיל לעורר אימה.

          • הלו, צפרא טבט גברת מועלם, כאן גברת זליבנסקי. מי צריך להגיד שלום, זה שעולה או זה שיורד? מצטער. אני מכיר כעת רק מערכונים משנות ה-60. עד שייפסקו ההעלבות האישיות הנה ציטוט מאמנון נבות.

            וזה גם מה שאמרתי לאחי כי הוא שקלט את חירוק השיניים וחידלון הכוח של הוריי כשנפלתי אל רצפת עולמם עורב לבן ענקי עם כנפיים שבורות והחליט להראות לי איך נראה הגבול הסורי מהצד השני עוד לפני שידעתי שיש בעולם גבול עם סוריה אבל גם הוא בסוף ויתר…

            המשך יבוא…

          • צריך להיות כמובן טבא. סליחה. רני

      • לא יהיה דיון עמוק ורציני עד שמגבייט וזיוונית יזדהו. מי יתקע לידינו ששתי האינטלקטואליות הנפלאות הללו הן לא מבוקרות עבר של נבות שחשות פגועות ובשל כך אינן רוצות להזדהות בשם אמיתי, אותנטי, עם עבר הווה ואולי עתיד. כותב זאת אדם שבוקר בעבר באופן די קשה על ידי נבות. לגבי זיוונית אני כמעט בטוח שאני יודע במי מדובר וצר לי על ההתחבאות והפחדנות הנלוזה.

        ולכן, עד ההיחשפות לכשתגיע נקליד עוד שורות אחדות מתוך הרומן "מקראות ישראל" לאמנון נבות. הנה:

        סמל עלי דן:
        לא תיכנסו לראש שלו. הוא תמיד יהיה קדימה וקצת הצידה במקום שאי אפשר לראות, או אחורה במקום שאיפה שמסובבים את הראש הוא בא לך מהכיוון השני מאחורנית.

        המשך יבוא…

        • הנחבא אל הכלים

          לרני
          נראה לי כי ההצעות של מגהבייט וזיוונית הן הגונות למהדרין. אין זה משנה אם הן נפגעו בעבר מאמנון נבות כמו שאין זה משנה שאתה חברו. כל מה שהן מבקשות הוא דיון רציני ומעמיק שלדעתי יעשיר את כולנו ויתן רוח גבית נכונה גם "לבננות".
          אני יכול להבין את בחירתן בשם עט. גם אני נוהג כך ואני מניח שמאותה סיבה.
          מי שעוקב אחר דברי יודע שאני משתמש בלשון נקיה ומקפיד שדברי תחת הכינוי יהיו יותר מנומסים ומאופקים מאלו שאני משתמש תחת שמי האמיתי.

          הצורך בכינוי נובע דווקא מהמקום ההפוך למה שאתה רומז. לכל אחד מאתנו יש היסטוריה ויש עיסוק אחר. זיהוי בשמנו האמיתי ימשוך באופן טבעי את הקוראים לעסוק בהסטוריה שלנו ולא במה שיש לנו לומר.

          לכן, אני חושב שהגיע הזמן ולתת לנו פרק שלם מתוך ספרו של אמנון נבות ולהתייחס אל זיוונית ,מגבייט ואלי כאילו שמנו הוא: יהושפט רוזנצוויג.
          ולהתחיל במלאכה הרצינית.
          בברכה
          בהנחבא

          • נבות אינו העניין פה. כי אם הספר המבוקר ורד הלבנון. אולי קודם תקראו את הספר, לפני שאתם מנסים להתדיין עם המבקר?!

          • רגע, נכון, זה בעצם פוסט על לאה איני. אני שמח שחוזר כאן עניין לעיקרו. וכעת אספר לכם איך התוודעתי לפרוזה של לאה איני. קראתי בתחילה את הרומן הראשון שלה שהוא הספר השני שלה – "גאות החול", על אלמנת צה"ל שלא מוכנה להשלים עם האבל, אבל יש בו כמובן גם ממד גרוטסקי אולי מקאברי, כתוב בכישרון רב מאוד. ורק אחר כך הגעתי לספרה הראשון, לסיפוריה הקצרים ב"גיבורי קיץ". כך או כך אשמח לצטט את הפסקה הראשונה של הרומן הראשון של לאה איני. איזו כניסה מרשימה אל עולם הספרות. הנה:

            אביך צלצל. ישבתי על האסלה באפיסת כוחות, למרות שהשעה הייתה כבר תשע בבוקר, והתבוננתי בנפלאות הערווה שלי, מסתייעת במראת-היד הקטנה של הגבּות. הצלצול המשיך, וידעתי, ששם, מאחורי החוט האינסופי, עומד אביך, נבוך יותר בכל פעם מן הצלצולים הלא-נענים, והדבשת שלו מתחת לחולצה חורקת כנגד המשקוף. מה יכולתי לומר. קמתי בכל-זאת מעל האסלה ונשרכתי לטלפון. אביך קיפץ באנחת דאגה אמיתית
            "מירי!"

          • כל קשקושי האמת בשם בדוי שווים כקליפת השום. אלה טיעוני אולמרט. סובב סובב בכחש. מי שמאמין במשהו שיגיד זאת בשמו ולא שיבלום. וכעת גם אתה נכנס לשיח. אני תובע שגם אתה תחשוף את זהותך אחרת לא יהיה כאן שום דיון רציני, כי מי יתקע לידי שאתה לא דודה של גדי טאוב, או שמגאבייט היא בעצם האחיינית הקטנה של אלון חילו. רמת הטיעונים שלה די תואמת את הסברה הזו. רגע, ואולי זיוונית, תריסנית, אבבית, חזזית, אגבית או וואטאבר, היא בעצם גיסתו של אשכול נבו. כעת אני מצפה משלושת הצדקנים שמודים שהם פחדנים להזדהות בשמם, עיסוקם, קצת קורות חיים ואם אפשר גם המחאה קטנה שתישלח לחשבון הבנק שלי על כך שאני מקדיש את זמני לדיון הזה. תוכלו לקבל אותה במייל אישי שאשלח לכם. ועד אז, עוד כמה ציטוטים מהרומן של נבות.

            ומושיטים לי את חפיסת הסיגריות שלהם ואני הייתי מושיט יד והם היו אומרים אבל אמרנו לך דום מתוח, פרגר, ואני אמרתי, אני יודע המפקד, אבל בסוף מישהו מוותר ומתעייף ולא בטוח שזה דווקא אני

            המשך יבוא…

          • יעל מועלם שם אמיתי

            דוחה.
            אלימות מילולית דוחה מהכיוון שלך רני

          • סמל הרצל אחלג'י קרב לאטו לג'יפ ואמר:
            קדימה, פרגר

          • הנחבא אל הכלים

            לרני, אני חוזר:
            ואם אני אכן הדודה של גדי טאוב או הסבתא של אלון חילו, כיצד זה ישנה את אופי הויכוח?
            אני אנסה לשכנע את הקוראים שאלון חילו הוא גדול הסופרים. אביא הוכחות מתוך היצירות. ואילו אתה תנסה להראות את ההפך.
            שנינו נעשה את הטוב ביותר וניתן לקוראים לשפוט.
            כל זמן שהטיעונים נאמרים בלשון נקיה ומגובים בהוכחות מהכתוב או מההיסטוריה ,איזו חשיבות יש לשם המשתמש?
            בקלות רבה פסלת את דברי אחת המגיבות.
            בוא ניקח לדוגמא את המקרה הבא: אני סופר צעיר המעוניין להוציא ספר, אולי בהוצאה לאור שלך.
            נניח אחשוף את שמי ואוכיח לך באותות ובמופתים שעבודתם של חבריך לא שווה את הנייר או האויר הוירטואלי שהם תופסים.
            האם עדיין יש לי סכוי אצלך?
            הביצה היא כל כך קטנה ומסריחה שהסיכוי היחידי לדיון הגון הוא דווקא זה הנעשה בעילום שם עם הקפדה על לשון נקיה והבאת אסמכתאות ולא בהסתפקות בהכרזות לשמן.
            רני החביב, יש לי הרגשה שיותר משאתה מחפש ספרות אתה מחפש "יאללה בלאגן".
            ואל נא תזרק עלי תפוזים:)
            שלך
            הנחבא

          • יעל מועלם שם אמיתי

            הוא לא יזרוק עליך תפוזים הוא פשוט ימשיך להציף בציטוטים חסרי ערך.

            אני הגעתי למסקנה שרני הוא מהשטייעטל מקרב חברים ומרחיק כל מה שאינו נחווה בעיניו חבר. דיון אמיתי לא מעניין אותו.
            אבל רני הוא לא הבעיה הוא בחר להציג את עצמו כאן כפי שבחר. מדוע נבות מסתתר מדיון כזה ולאן לשם נעלם הם מעידים על עצמם כמי שלא בורחים מספרות טובה ודיון עמוק.

          • הנחבא אל הכלים

            גיורא לשם כתב שהוא יעדר לזמן מה מהבלוג מסיבות אישיות.
            יהיו הסיבות אשר יהיו, העיקר שיהיה בהצלחה.

          • נחבא יקר או הזדהות או ציטוט. זה שם המשחק. אני לא נותן שלום בלי שיחות ישירות. את זה למדתי מיהירים גדולים ממני. ואולי אתה בכלל חן קליינמן שיש לו כביכול אליבי והוא ישב למולי במסעדה אתמול עד שתיים בלילה ואולי אתה בכלל סיגל או ענת פרי. ועכשיו לנבות:

            והתעייף ועזב את הבית ואני נשארתי שוכב בו כמו מת עד שהלכתי לצבא וגם שם נשארתי שוכב כמו מת למרות סגן אלגרסי וסמל גדעון נחום שאמר, תתחיל לסנן את החול באצבעות ומחר בבוקר תתייצב אצלי עם עשרים גומיות שטוף ברז למסדר המפקד.

            המשך יבוא…

          • הנחבא אל הכלים

            לרני
            זה שהשוות אותי לחן קליינמן זו מחמאה גדולה עבורי. אין לי אלא להצטער שלא הזמנת גם אותי למסעדה.
            כדאי לך, הייתי משלם!

            אתה אולי בקיא ממני בהסטוריה של הספרות הישנה, אבל אני יודע לקרא טקסט עכשווי:

            "נחבא יקר או הזדהות או ציטוט. זה שם המשחק. אני לא נותן שלום בלי שיחות ישירות."

            שמת לב: אצלך הדיון הוא משחק או מלחמה

            למה לא סתם דיון תיאורטי ספרותי נטול אמוציות?

            שלך
            הנחבא

          • נחבא יקר, הייתי שמח לו היית משלם את החשבון. 180 שקל זה הרבה כסף לחן ולי, אבל איך בדיוק היינו מזהים אותך כדי שנוכל בנחת ובשופי לשבת ולסעוד עימך? היית מתחבא מאחורי הכלים סמוך לכיור המסעדה?
            עכשיו ברצינות. רק מפני שיש לי מושג מי אתה. נדמה לי שאני יודע, אענה לך. דיון ספרותי לא יכול להתנהל ברמת גובה דשא תוך ניסיון להתנשא מעל המידיין ובהזדמנות הראשונה גם לקלל אותו ולעלוב בבני משפחתו. אני בנאדם רגיש יא חביבי. אני את הדיון שלי בלאה איני כבר התחלתי ואני מפנה אותך ללינק הבא שיש לו כבר קרוב ל-1,200 קוראים. בבקשה.

            http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6777&blogID=171

          • הנחבא אל הכלים

            לרני
            בשבילי 180 שקל הם כסף קטן. בפעם הבאה שאתה וחן מתכננים יציאה, רק תשלח לי מייל והתראה מראש ,
            אגיע.
            אני מסכים אתך שיש למחוק חשבונות ישנים ולא לחרף בני משפחה. אני חפץ בנוכחותו של אמנון נבות בבלוג, אם יגבה את דבריו בהוכחות ,נרויח כולנו.

            לא התייחסתי לספר של לאה איני מאחר ולא קראתי אותו עדיין. אני מבטיח לקרא אותו (גם אם יהיה זה בעוד שנה) ולחזור ולדווח על התרשמותי.

            ולך רני, הצעה ידידותית (באמת!) פסקאות כמו אלושאביא שיצאו ממקלדתך, לא מוסיפות לך כבוד. הן מצביעות על כך שלא ביקורת הספרות בראש מעייניך כשאתה קורא את הספרים של הסופרים הנ"ל.
            דורש טובתך
            הנחבא

            "לא טענתי שאני אובייקטיבי. אין לי שום יומרה כזאת. הסופרים שנבות מבקר לפני שהוא מגיע לשיח על לאה איני, די מחליאים אותי ואני מסכים עימו בהחלט. לא סובל את גדי טאוב. לא מתרשם מאלון חילו ואפילו לא מת על רונית מטלון. פרס ספיר גורם לי לקחת שני אסיבל"

          • מדוע נחבא יקר, מדוע ביקורת הספרות לא בראש מעייניי כשאני, למשל, לא מעריך את הרומן של גדי טאוב. ומה אם לא ביקורת הספרות עומד לנגד עיניי? למה אתה מרמז? רני.

          • הנחבא אל הכלים

            לרני:
            הביטויים "מחליאים" "אסיבל" הם לא ביטויים רציונליים הלקוחים מתחום ביקורת הספרות.
            ומה פתאום שאפרש את דברי, אל תשכח: אני מתכוון לאכול יחד אתך ואולי פעם להוציא ספר אצלך.
            אני לא מתאבד!:)
            שלך
            הנחבא

          • נחבא היקר, אני חושד בך שאתה מבקש לייבש את ביקורת הספרות מכל לחלוחית, משל הייתה הכינרת שלנו עליה משוררת לנו לא מעט אחת המשוררות כאן בבלוג מדי ערב. קצת הומור, קריצה, עקיצה, עטופה בָּאמת, מה יש? ובעניין הארוחה, הרי שאני מייחל לה. רני.

          • הנחבא אל הכלים

            לרני
            בי נשבעתי, תהיה ארוחה!

            אין לי שום רצון לעקר את הדיון ולעשותו יבשושי. אני חושב שכולכם ,המיומנים בכתיבה יכולים להשתמש באירוניה דקה ולהצליף בעדינות בלי להשתמש בביטויים "מחליאים".

            אתה בודאי מכיר את דברי קהלת:"דִּבְרֵי חֲכָמִים, בְּנַחַת נִשְׁמָעִים־מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים" (קהלת ט',י"ז)

            ועכשיו ברצינות, אני חושב שהצטרפות אמנון נבות, זיוונית ומגבייט לבלוג היא הזדמנות נהדרת לשדרג את "הבננות" למקום מעניין ומשמעותי יותר לאוהבי הספרות.
            לכן, אני חושב שניתן להבין את הרצון של הגברות לשמור על שמן עלום ,להרים את הכפפה, ולפצוח בדיונים שיאירו את עינינו.
            שלך
            הנחבא

          • תודה על המחמאה, הנחבא, רק תיקון קטן – לא הצטרפתי לבלוג רק לצורך התגובה לנבות – אני חלק מבננותבלוגס, (אהה!) זה זמן לא מועט, רק שכמו בעוץ לי גוץ לי תצטרך לעמול קשה כדי לנחש את שמי ובניגוד למחזה הנפלא – גם אם תטווה קש לזהב ותנחש – ואני חושבת שלא – לא אגלה לך את שמי
            (-:

          • אי…יש פה טרולים או איך של קוראים לזה? את התגובה הקודמת עם עוץ לי גוץ לי לא אני כתבתי!
            את כל השאר – כן.

          • לא יודע אם זה טרול או לא אבל את הסגנון שלך הוא קלט טרול מוכשר

        • וב, זאת הולכת להיות תגובתי האחרונה ב'דיון' החד-צדדי הזה – כי אמנון נבות ממשיך להעדיף להסתתר מאחורי סינרים של אחרים. אז זהו, חבל על האנרגיה והזמן שלי. אני את שלי אמרתי.
          ובעניין ההזדהות: אומר רק זאת, לא חשוב לי אם תאמין או לא – נבות מעולם לא כתב עלי דבר, מטוב ועד רע. נקודה. כבר בתגובה הראשונה שלי הסברתי את הצורך שלי בפסאודונים בגלל הביצה הרוחשת של הספרות המקומית. לו הופעתי בשמי – ואני מ ניחה שהיתה לך הפתעה לא נורמלית לו הזדהתי – לא הייתי יכולה לומר בחופשיות את מה שאני אומרת כאן. הפסאודונים נותן לי את החופש לומר את האמת בלי לחשוש שמחר בבוקר ישתלחו בי בצורה לא רלוונטית רק בלל שהם חברים של נבות ואני אמרתי בנוגע לו דברים כדורבנות. תראה למשל כמה ליקוק יש כשכותבים בשם מלא לכמה מהפיגורות שכותבות אצלנו בבלוגייה למשל. אין לי ספק שלו אזדהה בשמי – אינזק בעתיד על לא עוול בכפי – כלומר חומרים שלי ייבחנו לא על פי ערכם אלא על פי מה ש'העזתי' לכתוב על מבקר זה או אחר. אני מבקשת ממך לכבד את זה ולהתייחס לטיעוני. ובאמת, הציטוטים שלך ממקראות ישראל מגוכחים. תחשוב רגע, מה הם באים להוכיח? אתה באמת חושב שנבות זקוק להגנתך, ואולי אתה, דווקא בגלל שאתה מזדהה בשמך המלא, אין לך ברירה אלא להוכיח את עוז רוחך לחברך נבות. אז אתה רואה, עדיף בלי שמות. זהו. אני הולכת מכאן, להתראות בעניינים אחרים.

          • אמנון נבות

            מכתב לכל מפעילי התנורים

            גבירותי ורבותי,נפנה אני לשואלי ולמבקשי נפשי בדרך כלל,אך רק עכשיו הגיע מחשב ליידי (ותודה למשאיל)-
            והריני מודה בזאת למעטים (מעטים מדיי,כצפוי) שהצטרפו אלי ולפליאה על ההישג של לאה איני בהקשרים המביסים
            ביותר שניתן להעלות על הדעת,מרכין ראש
            בפני מבקרי הרבים (שהם הרוב המכריע והלא דומם)וכדי לנקות את השולחן שממילא אין עליו אף פירור אחד,אודיע ברבים שאין לי כסף – אף לא פרוטה אחת – ואין לי אף תלמיד,ושום דבר המזכיר קומבינציית ביניים בין תלמידים,כספם,
            וכיוצא בזה,וכדי שלא יוותר ספק ,אפילו מחשב אין לי.
            אתנצל בזאת פומבית בפני לאה איני – (שאמנם איני מכירה כלל ועיקר,מעולם לא שוחחנו,אף לא מילה אחת,אפילו בטלפון)
            שגררתיה כאן לעין הסערה,כאותו חתול הגורר את התוכי במורד המדרגות.מהספר אני למד שמספיק קשה גם מבלעדי.
            למרות שאיזכרתי את הרומן שלי במאמר, ראוי שדיון זה ינוקה משאלת ערכו או היעדר ערכו המביס של 'מקראות ישראל'
            שאני מבחין אבחן היטב שכל מבקריו כאן לא קראו אפילו שורה אחת ממנו – אבל אילו היתה ברירה בידי גם א נ י לא הייתי קורא בו.הוא קשה מדיי אפילו לקורא שכמותי.
            ולגוף הויכוח – אכן,זקן אני,המחובר במסמרים אל הכסא,כמאמר אחד המגיבים.
            ואני מאשר שעיקר ידיעותי הן בשטח הסיפורת העברית.אחרי מתודולוגיות המחקר
            והדיון האופנתיות אני עוקב בחשד ומרחוק
            ובמהלך העשורים האחרונים הם התחלפו שלוש או ארבע פעמים במהלך השנים האלה,
            מדע הספרות הכללית היה וחלף,תורת ההתקבלות הייתה וחלפה,הפוסטמודרניזם
            והמגזר הגיע כקול התור הנשמע בארצנו.
            והספרות – נמהלת ונמלחת.הפוסטמודרניזם בספרות העברית הפכה להיות ברוב המקרים מפלטו של הנבל.
            ובעוד אנו מתווכחים הספרות נשחקת והולכת,מתמסחרת והולכת ,מידללת והולכת.
            ואני אומר לכם שקרוב הרגע שבו לא יהיה
            לה אף קורא אחד שאינו תלוי בדבר.הזהרתי
            ,כמבקר,שהספרות העברית תאבד את הסוברניות שלה,את עצמאותה המהותית,את
            היכולת להעמיד פוזיציית נגד עוד בשנת 87 ,בסדרת מאמרים ב'משא'.אני זוכר את הלעג הפומבי.וזה היה שעיצומה של פריחה מסחרית – כשרומנים של סופרים כגרוסמן ושלו וקציר נמכרו בעשרות אלפי עותקים.לפני שנים אחדות פרסם מנחם
            פרי מאמר שבו חזר על טענותי אחת לאחת.
            אני עצמי אינני מבקר ספרות פעיל עוד –
            ומרשה לעצמי לצייץ רק במקרים חריגים.
            מול עיניכם מזדלזל ומסתסמרטט הספר – כמוצר וכמהות (לא תוכן שיווקי).מחירו של ספר שהוצע לי בדוכן בתחנת הרכבת זהה
            למחירו של מסטיק בזוקה בדוכן הסמוך –
            וככל שלא אהיה ולא הייתי סוציולוג של ספרות אי אפשר שלא לראות בזה סימן – ואתם זורקים פגרי עכברושים על מי שעמד בשער והתריע (מטעם עצמו,אמנם,כי הספרות העברית עצמה כל כך נכאת כוח ותשושה,שאין לה שום אפשרות לשלוח נציג מטעמה)ועוד מספרים איש לרעהו שזבובים,במחילה,יש בחוטמי?חדלה רגל תלמיד מהאקדמיות לספרות,(ובצדק מוחלט!
            גם על הלמדת הספרות באקדמיות כתבתי דברים קשים בשנת 88) ,ומה שמפריע יותר מכל היא ההתנסחות של נבות בשער בת רבים
            ?קראתי כאן מכתב כועס מאת גברת עלומת שם,שנפגעה מביקורת שלי על פרסום מחקרי אקאדמי מסויים לפני עשור ורבע.גברתי,
            המחקרים שפרסמתם אינם ראויים אף למאכל בהמה,ורובם רדודים ומכי רוח (מבחינת ההתנסחות – וגם הידע!).תלמיד חמישית
            יכתוב חיבור יותר חי בלשון יותר מאתגרת
            מכל הפרסומים שלכם גם יחד.להודיעך:
            הייתי האחרון בביקורת שבכלל הסכים לסקור ולדון באסופות המחקרים ההן,שאיש
            לא קרא ולא יקרא, ולאחר ויכוחים מרים
            עם העורכת שלא הדפיסה את מגובתך.
            עכשיו,כשאיש לא קורא ולא חופר ולא בודק,כלום לא הגיעה שעתך לנוח על זרי הדפנה?

            גבירותי ורבותי,לא אני הוא המעקש הנורא
            העומד בדרכה של הספרות העברית בדרך אל האושר.היא תגיע לשם איתי ומבלעדי.מנקודת מבטי הספרות העברית היא כלב גוסס,ששיירות של פשפשים וקרציות עושות את דרכן אליו ועליו.
            ואני (ולמען האמת,גם רוב רובם של הקוראים בעלי הטעם והמובחנות) עומדים
            ומתבוננים ממרחק בטוח.

            ובאשר לנוסח – מזה שני עשורים אני מנסה לתחבר במאמץ רב
            ומתוך התחבטויות לנוסח ברנר בביקורת,
            (מה שכונה כאן מתוך בורות – ארכאיות.)
            הנוסח של ברנר אינו ארכאי,אלא שבור, ומתקיים במקביל בכמה רמות של לשון –
            משנאית,מיקראית,עברית מודרנית זוהי אינה סימביוזה,אלא התנגשות בלתי פוסקת,מאבק פנימי בתוך גוף הביקורת
            בין כוחות סותרים וקונוטאציות מנוגדות.אם זה מה שנשמע לכם זקן וארכאי – שיהיה כך,כי הרי הכל היינו הך.

            ו – לא,אי אפשר היה לדון בספרה של לאה איני במנותק מהספרות בתוכה היא כותבת,במנותק מהכיוון הנושאי וממוקד הרעש והכוחות ששיחרר עד היום – גם אם היה עלי לדון בסופרים חביבי קהל כרונית מטלון ואחרים,או דיון בפרקוסורים של הז'אנר.כמבקר ספרות – מחובב או דחוי – היה עלי לומר מפורשות מי המתיק את הטראומה הנובעת ממוקד הרעש בשפע סוכרזית,מי השעה שיפוט,מי השעה מבט,
            מי קרס בדרך (נעים מאוד – וזו הסיבה לאיזכור הרומן שלי)ועוסק באיסוף השברים.ההקשר התוך ספרותי חשוב בעיני לא פחות מסוגיות במחקר הספרות.אני אינני שמאי מטעם חברת הביטוח של תורת הפערים ולא חוקר מגדר ולא סוכן של תורת ההתקבלות – אני מבקר,לאמור: מודד את זווית הפוזיציה של הספרות מול הקיום.

            וכמובן,דעתי הייתה ונשארה ד ע ת
            י ח י ד – כמעט שלושים שנה.דעת יחיד הייתי ודעת יחיד נשארתי גם כשהפרדיקציות שלי התבררו א ח ת ל א ח ת כנכונות.(באופן שהדהים אפילו אותי עצמי).והריני להבטיחכם נאמנה שברגע שיקום עוד אחד,רק עוד אחד שדעתו סמוכה לדעתי,לא אוציא עוד את קצה חוטמי מגינת המשחקים של הפעוטות,שם תמצאוני מנדנד את נכדי בנדנדה לפי התור ועד עולם.

            ואני מודה לכם על הסבלנות,ובסופו של חשבון, אבקשכם לקום לכבודי באוטובוס,
            שכן זקן אני,וכסא מסמרים עדיף על מצב של עמידה ברגליים רועדות מתשישות וכל כיוצא וגומר.

            אמנון נבות

            נ.ב. למיטב שיפוטי,אדם שגובהו מטר ושמונים סנטימטר בקירוב אינו בדיוק גוץ,דחפן ככל שיהיה: או אולי גם כאן טעיתי בגדול?

          • נבות הגיח סו"ס מחורו, והשמיע את דברו. דבריו נשמעים עייפים, ריאליסטיים, חסרי אשליות של גדולה. פעם היה בטוח יותר בעצמו ובאמתות שלו, והיום הוא מפוכח יותר. אולי החיים היכוהו. אולי הוא עצמו הבין שהוא טעה בשעה שפיתה בערמה ובכוחניות קבוצה צעירים תמימים ללכת בעקבותיו ולראות בו את המנטור הבלעדי שלהם, שעל פיו יישק דבר.
            בערך שלו בוויקיפדיה נאמר שהוא נתפש בספרות העברית "כמייצג של ברנריזם מוקצן וחומציתי, נזיר מאסתציזם וממיטאפורות". גם בתשובתו מנסה נבות, ולא בפעם הראשונה, לחזק את הדימוי הברנרי, שכולו שקר וזיוף.

            למדוני נא: איפה בדיוק ניכר האסתטיציזם הברנרי, הנזירי ממטפוריקה מיותרת? במשפט "שגררתיה כאן לעין הסערה,כאותו חתול הגורר את התוכי במורד המדרגות", או במשפט "הספרות העברית היא כלב גוסס,ששיירות של פשפשים וקרציות עושות את דרכן אליו ועליו". קראו שוב את "מאמרו" של נבות, ותיווכחו כמה שומן מטפורי מיותר נוטף ממנו. אין בינו לבין הנזירות הסגנונית הברנרית, החפה ממטפוריקה מיותרת, ולא כלום.

            נבות כולו פוזה וזיוף, גם הבעת המסכנות והרזיגנציה שהוא עוטה בתגובה שלו. גוץ או לא גוץ בגופו, נבות הוא גוץ בנשמתו.

          • איזו תגובה מכוערת. ידי נשלחת לספרו של נבות וכולי התרגשות כי אני חוזר להקליד שורות משלו:

            כרעתי על ארבע והתחלתי לסנן חול בין האצבעות. סמל גדעון נחום אמר:
            ובלי כפפות, פרגר.
            אמרתי לו, אף פעם לא היו לי.
            סמל שוע עזרא אמר מחדר הסמלים:
            לא עוזר מכות למי שמתכוון ללכת לגבול הסורי.

            המשך יבוא…

          • הבעייה היא לא שזה מטפורות
            הבעייה היא שזה תיאור מצב
            הכלב והפשפשים.

          • סמל בכור אמר:
            אחד כמו זה מובילים דרך האף עם חבל, כמו דוב מאולף.

            המשך יבוא…

          • זיוף?
            יכול להיות
            הוא לפחות הגיב בשמו ולא ככמה אנשים אמיצים.
            בדקתי בוויקיפדיה- הנאמר נאמר על הסיפורת שלו
            ולא על הביקורת.אם כבר יורים – אז יורים מדוייק.

            יש לך מה להגיד על נושא הביקורת
            או שזה נראה לך מיותר בגלל שהמבקר גוץ?

            או בגלל שויקיפדיה זה קל ולקרוא חמישה או שישה ספרים קשה ורק גוצים בנשמתם
            ובגופם יכולים?

            והאסתציזם הברנרי? אסתציזם? ברנר?
            מה כתוב בויקיפדיה על ברנר והאסתציזם?

            אז מי פה בדיוק פוזה וזיוף?

          • אמנון, נכון הבטחתי שמגבייט תחזור, נכון? מארתי או לא אמרתי? כתבתי "כחתולה אל השמנת או ככלב אל…" והנה היא כאן בכוחות מחודשים. עכשיו חסרה רק הזיוונית והנחבא אל הכלים וזה אבגדהו מנחם (לא פרי) שאי אפשר להגות את השם שלו וקן הליקוקייה ואנחנו שוב בפארטייה. רק מה, אל תגיד בשום אופן למגבייט שהיא נעלבת כי אם אתה אומר לה שהיא נעלבת אז היא נעלבת מזה שאמרת לה שהיא נעלבת. הבנת אותי? זה בינינו. שלך, נורה של 60ואט.

          • מגבייט, מה זה, הלכת לך לבלי שוב? ככה עוזבים כשעיני עוד דומעת. מה עשית? עוד לא גמרתי להקליד את הרומן "מקראות ישראל" ואת פרחת לך כפרפר רב יופי? אנסה להשיב אותך בציטוט של לאה איני מתוך הרומן "גאות החול". זה דיון רציני כאן. לא צחוק, גברתי. על רקע העובדה שהגברת יפה מועלם (שם בדוי בהחלט) הצטרפה לדיון, אני מתחיל להתגעגע לטיעונייך. בואי נא אלינו, קול קורא במדבר. ועכשיו המשך "גאות החול".

            ואני רק אמרתי "שלום."
            אחר-כך הייתה שתיקה, רק שתיקה ארוכה, הגוף שלי ניצל את ההזדמנות לצנוח ממני לאט ולהחליק על הרצפה, וככה לפַנות מרחב וזמן לָריקנות. שק העור שלי התמלא חול ואבנים קטנות, כמו לקראת הביצורים, ולא חשתי בכלל את חורף המרצפות שמתחתיי.

          • לאמנון נבות

            קראתי.מה זאת אומרת "קרב והולך הרגע שבו לספרות העברית לא יהיה אף קורא אחד שאינו נוגע בדבר"? נוגע במה?

          • אמנון נבות

            דיברה התורה בלשון בני אדם,אדוני השואל.ובכן,מעבר לכמה רבי מכר מדוללים
            או סיפורת פופלארית עם כמה מאפיינים
            קישוטיים כצימוק בעוגה התפלה,הקוראים של כל מה ש ל א נכנס בהגדרה שלמעלה יהיו או רעים לעט,או כאלה שמכוונים להיות בעצמם כותבים,או מגיהים,או עורכים של בלוגים למיניהם.מספרם של אלה – מאות אחדות.
            השלב הבא (שכבר חציו מתקיים בפועל ממש – ) שגם הסופרים לא יטרחו לקרוא
            את מה שכתבו חבריהם,וה מ ס פ ר יצטמצם
            ע ו ד ו ע ו ד,כאותו נר שבוער משני הקצוות.לא יהיו עוד קוראים חיצוניים,ולא יהיו קוראים 'מבפנים'.
            אינכם מאמינים? חכו ותראו.בינתיים,
            ועד שתצאו מתוך החלום של עצמכם,ותיווכחו שאתם עומדים במקום שבו א נ י עומד,תוכלו להמשיך ולגנות את הגוץ הנדחף להשיג את מה שלא ישיג (שאינו גוץ ומעולם לא נדחף,אבל מה זה כבר משנה).
            ורק כדרך אגב,אני מצדיק לחלוטין את אלה
            שלא קוראים עוד וגם את ההם,שגם כן לא קוראים.אני עצמי קורא רק כי אנוס אני,מעצם הגדרת תפקידי בספרות.בינתיים כולכם מוזמנים להמשיך ולהשליך במפלצת הצולעת פגרי עכברושים ועטלפים.

          • אני סבורה שאתה טועה.
            מהמקום בו אני רואה (מקצועית) את הספרות, ישנם קוראים! וישנם גם כותבים אפילו כותבים טובים ואני אנינה לא פחות ממך אם כי באופן שונה כנראה. אין לי מושג מהי הגדרת קורא/כותב בעיניך, אבל אין ספק שתפקיד הקורא השתנה עם הזמן וגם האופן הצורני בו מוגש לו נושא הכתיבה השתנה מאוד. אלו תהליכים עולמים שהחלו בשנות השישים בארת פוקו ואפילו איזר איבחנו אותם או נבאו אותם. הנבואה שלהם הייתה אופטימית משלך, הארועים אכן מתרחשים אבל אולי זה תלוי באופן שבו אתה, VS אני VS תיאורטיקנים אחרים של ספרות בוחרים להבין אותם?

            נ.ב. תודה שהצטרפת לדיון.

          • נ.ב. רן לשוני נקייה וטיעוני ענינים אודה לך אם לא תציף את תגובתי בפסוקים המועתקים.

          • אמנון נבות

            שלום לך,גברתי.בהתעלם מתגובות קודמות
            לגוף העניין ובפשטות: סופר הוא סופר,
            לאמור,הוא קיים בספריו ומכאן תוקפו.
            וישנו הקורא,והקורא הוא קורא,הוא אילם,ובזה כוחו.בכך שהוא אינו סופר בעצמו.בכך שקולו לא נשמע ואנחנו,הסופרים,יכולים רק לשער או לנחש מה הוא חושב.וקיים המבקר.המבקר בא מטעם הספרות – לא מטעם הקורא ולא מטעם הסופר.ממנה הוא שואב את כוחו.הוא מבקר,ויש לו סמכות – אותה סמכות שיש
            לשומרי הסף בקניונים.הסופר או המבקר
            או הקהל יכול להיות כל אחד בנפרד וביחד
            אדם שכיסו מלא כסף ואגוזים שגזל מתלמידיו או מסתם אנשים בשוק,ומצד שני,יכול להיות שומר בחניון בחדרה (נעים מאוד!) שאין לו קורת גג משל עצמו
            ואפילו מחשב אין לו – אין בכך חילוק.
            תוקפו של המבקר וסמכותו באים מן התפקיד ומן הדברים שכתב.לחלוק על המבקר
            יכולים מי שמתמודדים בתחומו הוא.יכול להיות שהאדם הכותב מילים אלה טועה,ורונית מטלון סופרת חשובה פי מאה
            מלאה איני – ורק המבקר נגלה בעיוורונו
            הנורא – ולצורך זה יכול להתקיים הדיון
            -וקיימתי בזמנו דיונים רבים ואכזריים
            בסוגיות שונות,בכתב ובעל פה,עם מבקרי ספרות רבים וטובים.הם היו אכזריים ומלעיגים ופוגעניים לא פעם (וגם אני)
            אבל הטיעון שלהם לא כלל את התנהגותי הנלוזה כגוץ במקום תדחפות,כי זה מחוץ לתחומי הדיון הערכי.כחובב שערוריות
            וביוגראפיות קראתי שהמלחין האיטלקי בן הבארוק המוקדם ג'זואלדו היה מופרע ורוצח;אבל אם מבקר מוסיקה אני,צריך אני לשמוע את ה מ ו ס י ק ה שכתב.
            שעות על גבי שעות ולא יעזור בית דין.
            לא אוכל הסתפק בביוגראפים (שגם הם יודעים מעט),משום שהם לא כתבו אף תו אחד.
            והדברים קל וחומר – איש כאן לא טרח ולא יטרח – להשוות בין לאה איני ל(נניח)
            רונית מטלון – ואני מבין לרעם של כל המגיבים שלא קראו לא זה ולא זה (אולי
            קטעים פה ושם,בבלוג)ולא טרחו להשוות.
            חלף זאת,רצו לכיכר השוק לרגום באבנים,
            את המפלצת שכן קראה וכן השוותה ,אותם ורבים אחרים – איש איש וסיבתו- ואין לכך שום קשר לספרות.הספרות,גברתי,סגורה ו ח ת ו מ ה
            בפני רוב האנשים.
            כמבקר ספרות,וכעורך ("עכשיו") הקדשנו דיון נרחב לפוסמודרניזם באתחלותיו,
            ואחנו כאן,במקום הזה,לא יכולים לדון בפוסטמודרניזם,אלא בדריוואט המדורדר
            והנחות שלו.הקורא הוא גם כותב,אינו אילם יותר.שטות! הוא אילם כ מ ק ו ד ם.
            הוא רק משמיע קללות והברות ומשליך פגרי עכברושים ונובח על תפוחים ששמע שגנבת מתלמידיך (מה שראוי לינוי בזכות עצמו) ועל גוץ אחד שהוא גם ארוך,גם שמן וגם גוץ שדחף כהוגן וצעקו 'אמנון'
            בסביבה.(וזאת בדיון על ספר שלפחות אני חש שהוא קריטי מאין כמוהו בספרות הישראלית העכשווית).מרגע שלקחו לו את אילמותו הוא הפך א ס פ ס ו ף בכיכר השוק.תהליכים עולמיים? איני יודע! לא קראתי בלוגים של סופרים בארצות אחרות.
            הבעייה היא,שגם המשכילים,בתחפושת אנונימית,מתגלים במלוא אספסופיותם המהותית.(איני מתפלא: את עבודות הדוקטור שלהם בספרות קראתי גם קראתי)מישהו פה זוכר איזה יצור אילם
            וחסר חשיבות ששמו לאה איני? אין לה מהות,אין לה זהות,כי היא לא צרחה והשליכה אבנים בכיכר הבננות.
            הדבר דבור גם על סופרים,שהפכו להיות מגיבים,ומדרך הטבע,ספרותם כאן בבלוג דומה להפליא לתגובותיהם.מיעוט התהודה הממשית יוצר אינטנסיפיקציה והיחפזות של
            פרסום,עקרון הכלב הרודף בזעם אחרי זנבו
            – זה לא שונה הרבה מהללו שקפצו להגיב
            בטרם קראו מילה אחת מלאה איני או מטלון
            או השד יודע מי – ולא מחמת שהם מגיבים
            בשפורפרות שהמתודולוגיה הפוסטמודרנית
            העמידה להם,אלא משום שהם,ביושר רב,
            לא הבינו ולא יבינו איך נפל הפור על
            לאה איני,ולא על – ההוא,או הזה,או על מה שהרגילו אותם שזה מוקד העניין,רונית מטלון או השקוף השפוף
            או מישהו אחר.בעיניהם,יצא קוסם רשע
            וגוץ בגופו (ובנשמתו),שהבל פיו רע
            וכולו תדחפות,כיסיו מלאים זהב גזול
            ,שפך זפת על פלוני,והפך את פלמונית,לכלוכית,לנסיכה,ואחר כך הוא עוד יושב ומסביר בלשון של ברנר המבקר!
            (ואני מתערב איתך שחלק לא קטן אף לא הבין מה באמת כתוב ועוד ארבעת אלפים מילה! דיונים בקנה מידה כזה היו עניין שגור לחלוטין במהלך שנות השמונים והתשעים,במוספים הספרותיים).לדידי,כאיש שבא מן התיאטרון,זוהי גרוטסקה נפלאה,על גבול הבורלסקה של תיאטרון ימי הביניים;
            הבעייה היא,כמו שהיתה דודתי הרשעית אומרת,שהמשוגע המצחיק הזה שעל מצחו מודבקים המילים ספרות ישראלית – זה המשוגע שלי!

            אנו יכולים להיות חלוקים ב ה ע ר כ ת תופעת ערעור התפקידים המסורתיים וחלוקת הכוחות והסמכויות.את יכולה לטעון באורח לגיטימי,שאלה תחנות בדרך לדבר מה חדש וערכי (בלא להיכנס לויכוח על המושג ויחסיותו),את יכולה לטעון (כפי שהכל טוענים כאן,רק אין להם מילים לנסח בדייקנות) שבטלה סמכות הביקורת בהקשר הנוכחי,משום שאת המבקר יגרשו במקלות ואבנים,שעדיף בלי (וללא ספק צדקו:עדיף להם),שספרות היא מושג
            נזיל ומתכלה ומתחדש- ואני טוען שלא,שוהי בורלסקיזציה והיטפשות פומבית
            של קורפוס במובן הנלעג ביותר של המושג,ששום טובה לא תצמח מזה,אפילו לעצמם.לשאר וליתר ,יש אלטרנאטיבות טובות ומשעשעות פי כמה.אקווה שהפעם לא
            נפלתי על אוזניים ערלות.

          • אמנון שלום, ראשית לדאגה שהבעת בשורה האחרונה, לא נפלת על אוזניים ערלות כלל. ציפיתי מאוד לתגובתך וקראתי אותה בשקיקה.
            הנאצות שמציקות לך ואני יכולה להבין למה, לא באו מפי (ולא תבואנה מפי בלי קשר למה שאני חושבת או אחשוב בתוככי ליבי, אני מודה שאני מכירה מקצועית את ההתנהלות שלך לטוב וגם לרע אבל בי אישית לא פגעת מעולם ואני מנטרלת בקלות את מה שאני חושבת עליה. אני עסוקה רק בדיון הנוכחי – בהווה).
            לכן אני מקווה שתצליח להתגבר על עלבון"הגוציות" שלא קשור בי ונצליח שנינו למצוא שפה משותפת לנהל בה אתה דיון החשוב הזה.
            יש כמה הבנות שאני מזהה, אתה מספר שאתה מכיר את התיאוריות העכשוויות.
            ומצד שני אני לא רוצה להשוות בין רונית מטלון ללאה איני, ולצערי אני מנועה מלדבר על ספרה החדש של איני משום שאני עומדת באמצע קריאתו ולא סיימתי.

            אני כן אשמח לדיון על מצב התרבות ומצב המבקר ומצב הקורא.

            כאן יש בינינו חילוקי דעות כנראה באשר למידת הפסימיות / אופטימיות הקשורה לעתיד הספרות.
            האם הבנתי נכון עד לכאן?

            גם אני חושבת שהבנתי את השורה האחרונה שלך, ומכיוון שאני חלוקה עליה ניסיתי להבין את קו המחשבה שהוביל אותך לטיעון הסופני הזה.
            אני מודה שלא הצלחתי, המלל שכתבת היה סוער וייצרי ולכן לא ממוקד דיו(מראש מתנצלת אם נעלבת שוב לא התכוונתי להעליב אלא לתאר את הרגשתי כשקראתי את מה שכתבת), הכנסת לשם המון ענינים אישיים מעורבבים בתיאורטיים שעל קצה המזלג שמהם לא ניתן לבנות פסקה טיעונית סבירה ( הענינים האישיים כאמור מעניינים כקליפת השום ואינם שייכים לתוכן שאני מנסה להבנות) הטיעונים כן מעניינים אותי אבל הם לא הצליחו להגיע לכלל מיצוי קונמוניקטיבי.

            האם תוכל לנסות לנסח בקיצור ובשפה שווה לכל נפש כאדם פשוט לאדם פשוט את הרעיונות ואת המחשבות שהובילו אותך למסקנה הסופית?
            אמרת משהו קשה, דרמטי ודי חותך וסופני, דברים כאלו צריכים להנכיח ולא להסתמך על אינטואיציות נבואיות אפילו אם האינטואעציות שלך מצויינות.
            האפיסטמולוגיה חשובה כאן לא פחות מן השפה, האם תוכל לנסח בשניים שלושה משפטים בהירים וממוקדים את הסיבה שבגללה אתה חוזה את מות הספרות, הקורא והמבקר?
            ממש יעזור לי להבין והמון תודה.

          • ספרות שמאבדת את הסוברניות ואי התלות
            העקרונית שלה,את פוזיציית ה'צופה לבית ישראל'המהותית,את הסגירות שלה,את הניפלות שלה,את המשוכות שהיא מעמידה
            בפני כל מי שמבקש להצטרף לקורפוס,את
            התקיפות ה'אבסורדית' שבהגדרת אני צועק ואין שומע,שהיא ממהותה הפנימית מאז ספרות ההשכלה ועד היום,את האי ויתור שבהעמדת מראה מלוטשת כיהלום בפני מי שנזקק (נזקק!) לה,ספרות שמאבדת את המהות שלה ומידרדרת לתחר ולהתמודד על
            הלגיטימיות שלה במסגרת 'תרבות הפנאי'
            של ההמון המשכילי למחצה
            תידרדר ,תתרדד,תאבד את עילת קיומה הממשית,תבגוד בתפקיד הראשי שלה (לתת
            פה וביטוי לאילמי הלשון – כמו שעשתה לאה איני!),וסופה הצפוי הוא דילוג ממכירת חיסול למכירת חיסול,מה שאנו רואים מול עינינו כיום הזה ומסרבים
            להפנים נכוחה.השאר והיתר ,היינו,מי שנשאר,בחינת כרע ובדל אוזן,מוזמן להתאסף בכיכר השוק של בננות ולהצטייד בקליפותיהן ובביצים סרוחות.ברור מזה
            אי אפשר,אישי מדי? מוטבעת כאן מה שברנר מכנה בביקורת שלו 'נפשיות'?
            מצטער.אצלי זה אישי, מעבר לעלבונות
            ולחרפות ולתיאורי כגוץ דחפן.לא הגוציות הדחפנית שבי,אלא מצב הספרות
            הוא מכתי האנושה..להרחיב? לצמצם? תחליטי ותודיעי.אני לשירותך.(אמנון נבות)

          • אמנון
            עם חלק רחב מהצהרותיך אני מסכימה, למרות הניסוח הגמלוני מעט, אבל זה חלק ממך כנראה וכדי שנוכל להמשיך לשוחח בינינו אצטרך להסתגל אליו.

            אני מסכימה עם רוב מה שכתבת, על הסובריניות ועל אי התלות (או מה שמכונה כאן בבננות ביקורת שמור לי ואשמור לך. כולל על גרפומניות איומה שזה באמת מזעזע וזה באמת מאוס) אני מסכימה עם רעיון המשוכות אבל חושבת שיש צורך להגדיר אותן בהגדרה ברורה יותר וזה חסר בטיעון שלך ואולי יהיו לנו חילוקי דעות על כך, התקיפות האבסורדית שייכת בעיניי לאותו מקסם שאי אפשר להגדירו ולכן הוא עשוי לתעתע בערך כמו קסם של שיר, כך שגם כאן יש לנו חילוקי דיעות לפחות עד להגדרה יותר מדוייקת, אי הויתור על המראה המלוטשת נאה בעיני מאוד, ולעניין הספרות שמאבדת את המהות שלה… נו יש לה יותר ממהות אחת וחבל לשלול מהויות נוספות על זו שאתה מגדיר כמהות שלה, ולכן גם הספרות לא מתאבדת כל כך מהר בעיקר בגלל שהגדרת המהות רחבה יותר כנראה ממה שאני מנחשת שאתה מגדיר אותה.
            כשהגעתי לעניין הזה של מכירת החיסול שאתה מזכיר שם קלטתי שאתה בעצם מדבר על הרחבה של מושג הספרות כפי שהוא נפוץ כיום במסגרת ה "שיניים בעשר" או תרבות הגרפומניה שבחסות הוצאות פרטיות חסרות לקטורים ועורכים ראויים וגם בלוגיות בדרך כלל. אבל כמו כן יתכן שאתה כולל בזה ספרים עכשווים וסופרים עכשווים שאני הייתי בוחנת בזהירות רבה יותר (ועזוב את טאוב וחילו וכל מי שלא נושא חן בעיניך, לך קרא את מייאס למשל).

            מה דעתך, אם נוציא את כל הספרים ב"כאילו" האלו מהגדרת הספרות, עדיין תשאר לנו ספרות שמכילה מספר מצומצם אך קיים של ספרים ראויים בשנה?
            זה בעצם המבחן האמיתי לדעתי. הצימצום הזה כי האיכות יכולה להתקיים רק בצימצום.
            אז נדמה לי שהגעתי לנקודת המחלוקת שלנו. אתה מגדיר כל גרפומניה מטעם בעליה כספרות, ומתרגז על זה ואני לא סופרת אותה ממטר.רק את העילית, ובעילית יש מכמני ספרות ראויים אפילו אם אינם מושלמים.

            עכשיו לגבי העילית, הלא נקייה לגמרי שאם הבנתי נכון זה תלונתך כלפי רונית מטלון (אם טעיתי תקן אותי כדי שלא יצא שדיברתי בשמך ונקוב בכל שם אחר כדוגמא)
            הספרות כיישות כמו האדם שכותב אותה אינה יכולה להיות מושלמת, כשם שאתה גוץ גם הספרות קצת גוצית, זה לא רע, מותר להיות שמנגוץ כמה מידידי הקרובים הם שמנגוצים, אני מתלוצצת כדי לאפשר לגיטימציה גם למה שאינו הנקי ביותר, כשם שאני נודניקית מעצבנת גם לספרות המעצבנת יש תרומה ענינית למהלך ההיסטורי שאנחנו כולנו אתה ואני והכותבים והקוראים רק גרגיר אבק שלו שימוג ויחלוף, מהרעיונות של עכשיו ומן השגיאות של עכשיו נולדים הרעיונות האווגארדים שיובילו את המחר. אין לי מושג כמה ידע יש לך בתולדות האמנות (הפלסטית) אבל כך התפתחה אמנות מפוארת מאוד במהלך כל המאה העשרים. ויותר מזה אני מעיזה לאמר על הספרות הלא מושלמת הזו שהיא סוג של שלב ומעבר ומובילה למשהו ושאפילו בהווה יש בה חן בעצם היותה בודקת ובוחנת ומתנסה ונופלת ומכל זה ישאר המשהו שימשיך אל העתיד השגיאות הן חלק מאי מושלמותה וגם הדרך לסמן בדיקות והתנסויות מחודשות של הטקסט הספרותי הטוב.

            החמצמצות הברנרית אגב גם היא אינה מושלמת, ובכל זאת הוא קאנוני ואין ויכוח על איכות כתיבתו והרעיונות שהטמיע.
            ומעבר לכל זה, הכתיבה במובן רחב היא באמת בידי הקורא. אני מאמינה בזה וגם מתענינת מאוד בהיבטים העכשווים של כל מה שחורג הלאה וקדימה מן הרעיון שהטביע בארת, ותתפלא כמה מעניין זה יכול להיות ואיזו עין מתבוננת שונה זה עשוי לפתח על הספרות העכשווית.

            ואחרוןשאלת אם לצמצם או להרחיב…. קדימה תרחיב.

            אני חושבת שסוף סוף הבנתי איפה אנחנוחלוקים, מה שעתך אני צודקת?

          • אני חושב שאין חיבור בין הרצפים
            שלנו.
            הגראפומאנים הם שישארו הם רק יתחלפו
            ההשחתה,הדילול,ניסיון ההתחבבות,הכתיבה מראש בלשון נוחה לתרגום ושאר מכות מצריים,הן אצל ראשי הדברים בסיפורת העברית.
            הגרפומאנים הם בסיכומו של חשבון הראי מולו יתעוות הקוף.ההתנהגות האספסופית
            שראינו כאן (ובמקומות אחרים)היא סימפטום.

            ולגבי הראי – אתן לך דוגמה ממחישה מגרוסמן,שהפך להיות ראש הדברים (ב' דגושה) של הבורגנות המשכילה במלחמת לבנון,אבל כפי שהסתבר,הם לא היו זקוקים לו,אלא כמופת.(למרבה הטרגדיה)
            יש להם דיי ערוצים לביטוי ה'אני' הלא מסופק שלהם מתוצאותיה העלובות של המלחמה.הם היו זקוקים להבעה המיוסרת
            ולא למילים של גרוסמן בספרו.
            חשבת על כך פעם? יש לך רצפטורים דיי רגישים כדי להבין על מה אני מדבר?

            רק לתושבי הצפון שהופקר אין ,לא יקום ולא יהיה מי שידבר אותם בספרות.

            גרוסמן נתן ביטוי עליון לאימה בחוויליות הירושלמיות מפני הג'יפ הקרב ובא.הרומן שלו חשוב לבורגנות,מפני שהוא
            מבטיח ששום ג'יפ לא יתקרב עוד.הוא ישאר
            בתחומי דרום תל אביב,מקום בו לאנשים אין לשון ואין דיבור ואין ערוצים פתוחים למרחב (כמו שהיה בצפון בזמן מלחמה).

            גרוסמן לא ידע לכתוב מה יקרה אחרי שהג'יפ
            עם הבשורה יגיע ולא בכדי.על כן הם,גרוסמן וקוראיו,מצאו את עצמם נדהמים –
            הסוף ה'פתוח' ברומן נסגר והשמיים נפלו על הראש.

            למרות הגולמניות בניסוח,אולי יגה האור ותביני שאנו לא משחקים פה בלהיות סופרים ומבקרים,ולא במצעדי המכירות,
            ולא בתרגיל המסחרי האחרון של מנחם פרי ולא ברלאטיביזם קוסמי,ולא באיכות המראה המלוטשת והמשתקף בה ,אלא בשאלה לאן היא מ כ ו ו נ ת.ביני נא בטובך,שהספרות ניצבת על קו התפר של הקיום כסוג של תמרור אזהרה ותובנת עומק.
            והמבקר ממונה על כך מטעם הספרות (לא מטעם הסופרים).לספרות יש תפקיד ברור וחד משמעי.הסופרים יכולים להתחייב ויכולים שלא.הבעייה היא שאז המציאות המזדייפת מתפוצצת להם בפנים והם הופכים להיות איקונה ,משלמים להם במטבע קשה,ופרי רוקד מאושר על הגגות.
            מקרה בוחן קלאסי!
            עוד כמה דוגמאות לאיור התיזה בלשון גולמנית אופיינית גברתי? אני פתוח.

          • רק איתות שקראתי את דבריך, האונלייניות מתעתעת ולא רציתי שיווצר מצג שוא שנעלמתי וכל ההשערות המופרכות שעשויות לצוץ מסביב לזה.
            כבר נורא מאוחר ויש לי עניין חשוב לסיים לפני שיהיה מחר וביליתי כאן יותר שעות מכפי שהתכוונתי.

            יתכן שנוכל אם נתאמץ למצוא נקודת איחוי בין שני הרצפים, כמובן שצריך לחשוב על זה עם הקפדה.
            בקיצור איתות לאמינות (רצפטורים רגישים(: שקראתי ושאחזור מתי שהוא מחר על מנת להמשיך.

          • ובאמנות יש לי ידע מצטבר,ולא לגמרי מקרי.
            דיי ידע כדי לומר לך שאנלוגיה בין אמנות המאה העשרים לבין ספרות המאה העשרים וספרות עברית במאה העשריים עלולה להיות בעייתית מאוד,ורחוק מן המובן מאיליו שאינו טעון דיון ספציפי

            טיול במרחבי התרבות המערבית וליקוט גרגרים ופרחים הוא בהחלט דבר נעים ולא לגמרי מחייב – בלשון המעטה שבהמעטה.

            ההתמקדות קשה.(הנ"ל)

          • אמנון, בסיס הידע שלי שונה משלך ומקיף אמנות פלסטית וגם ספרות לצד קביים תיאורטיים נוספים במחקר וביקורת ופילוסופיה, ותרבות שיח. לא מדובר בליקוט פרחים וגרגירים למרות השמהלה האדומה שלבשתי היום (זו הייתה הערה קצת עוקצנית ומגמדת מצדך אבל אתעלם ממנה בהנחה שקשה לך לשנות הרגלים של שנים ושאני יודעת מי אני ומה ערכי והבטחון שלי בעצמי בהתאמה) אלא מדובר בניסיון איחוי (מעמיק בתקווה) של התחומים השונים ונסיון לבחון את התפתחותם.
            אולי אתה לא מת על זה אבל זו תכנית חשיבה לגיטימית, שאוגרת בתוכה ידע רב יותר מכפי שנדמה לך.

            יש הבדל נוסף בין שנינו, אני כנראה פתוחה יותר להקשבה וחשיבה ולא דבקה בשום טיעון בצורה סופנית, לא במהלך הדיון בכל מקרה, זמן שיחה הוא הזמן המתאים ביותר לפתוח ראש ולחשוב אחרת ממה שרגילים גם אם חוזרים בסופו של דבר לטענות הראשוניות. המחקר לימד אותי לפקפק בכל לפני שאחליט ולפעמים גם אחרי, ולבצע את בדיקותי מתוך עמדת הפיקפוק הרבה לפני שאחרוץ מסקנה.

            ציינתי את זה כדי לתת לך כלי נוסף להבין את מה שאני כותבת.
            ואשמח אם תשתדל בעתיד לא להשחיז לשון מולי, למרות שאעמוד בכך, אבל הדיון יהיה לי פחות נעים.
            בסופו של דבר אנחנו משוחחים והמטרה היא הפריה הדדית (לפחות מבחינתי) כך שבאמת אפשר לדבר עניינית ולכבד גם אם זו לא בדיוק כוס התה שלך.

            גם לך "מבקר קשיש וגוץ" (צוחקת) שווה להקשיב לא מתוך חווית היודע כל, יש מה ללמוד אפילו לך ויתכן שגם ממני .

            טוב כל היתר יכול לחכות למתי שהוא בהמשך. ואני אחזור לעבודתי.

          • גברתי עולת הימים
          • גברתי הצעירה ורבת הזיו

            אגלה לך מה חשבתי מלכתחילה,עם פנייתך אלי.
            חשבתי שאין ולא יוכל להיות בינינו שיוויון,מחמת שזקן אני ממך ,לאמור,
            אני סובל מקריאה עודפת,בוננות עודפת,
            ראייה ארוכת טווח של תופעות ומצבים בספרות ובחיים,ראיית הפרט והמכלול
            והתמורה שהזמן והמצב מחולל בהם,לטוב ולמוטב,התמורה בלשון ויכולתה להכיל מטענים מורכבים.אמרי שם של סופר עברי,ואודיעך שקראתי את כ ל ספריו.
            לאה איני,מטלון,גרוסמן,הכול נקרא,מצטבר,מעומת עם הקודם ועם ההתרחשות המקבילה בהווה אפילו את הגראפומאניה פה בבלוג קראתי והשוויתי עם הגראפומאנים של שנות השמונים והתשעים.הדבר חשוב,מפני שאני לומד על השתנות הניסוח.אני קורא כאן מה שכותבים ,ומשווה מיד עם עשרות מכתבים זועמים שנשלחו לעורך המוסף הספרותי של מעריב בשנות השמונים,משום שהשוואה מלמדת אותי על מ צ ב הספרות ועל התמורות בתיבת התהודה שלה.ואגב,למדתי רבות,כדי כך שהתגובות המצטברות חשובות בעיני לא פחות מהדיון הממוקד.אני לומד היטב דברים – ומנקודת מוצא זו,לא נוכל להגיע להבנות שבפשרה ומיצוע בין שתי
            תפישות עולם,וכזאת לא ראיתי אצלך.אולי בוא תבוא.המטבע שאת משיבה לי בו, ממעמקי הפוסטמודרניזם,המיגדר ושאר תכנים שהכניסו לך לווריד ושכנעו אותך שזה ספרות,ו או נוסחת הקסם להבנת הספרות,שזה התחליף העדכני לקריאה סבלנית ומצטברת של הספרות,הוא אכן מטבע מטבע חדש ונוצץ – אבל בבית המסחר שלי לא תקני בו דבר וחצי דבר.ויותר ממה שאני קורא אני מנסה להקשיב לנוסח
            ואני נדהם כל פעם מחדש אל מול השקיפות הדלה,מול היעדר מרחב הקונוטאציות מול האמירות שאינן באות מתוך עולם ממשי,אלא מעולם נוסחאי שבו הרגישות מכוונת בעיקר לשאלה האם הוא פטרונייז מי או לא,ועוד חמש שש רגישויות כפויות הר כגיגית,כגון,האם הוא (לאו דווקא אני) מעיק עלי או לא.התשובה בתשעים ותשע אחוז של המקרים,מעיק.הניסוח ('הגולמני') מעיק.רן יגיל המתבדח והמתלוצץ מתוך טוב לב עילאי – מעיק.
            ניסוח מורכב ורב רובדי של אמירה – מעיק.הליך מעבר הדיון אל גרוסמן – מעיק.והפטרונות כלפי גרוסמן – שחרר,שחרר!.והרלאטיביזם? אפשר ככה ואפשר ככה,וכלים נתנו לי באוניברסיטה
            להחיל,ומה שלא החלתי לא מוחל.כי הרי אפשר גם איני וגם מטלון.הם מסומנים בשדה סמנטי.הם תופעות.הם מסמני תופעה במרחב שטוח עד מלוא העין,ואמת המידה הערכית מטעה.לא,זה לא ילך.עניתי לך קצת בהפרזה וקצת מתוך העמדת פנים כדי לראות אם יש משהו מעבר למסך המחשב,אם יש איזה עומק,צר לי.הענין כולו חסר סיכוי,זה כמו לכתוב ביקורת בבלוג 'בננות' – מופרך וחסר שחר מתחילתו,עצם העניין.אבל אני כיוונתי אל העצם הגרומה של הכלב.תודה לך,ומה חשוב הכל – ולי תקווה שבחור כארז יופיע יתגל בחייך,וכל השאלות הגדולות
            שאת עסוקה בהן יצטמקו.בהגיעך לגיל המתאים,תגיבי בנביחות צרודות כמו חברתך המגבייטית,וחברותיה לאקאדמיה תכתבי שברנר טוב לזמנו,ותנסי לזכור מה אמר פוקו על ברנר.באמת,מה אמר מישל פוקו ומה הש/יב לו דרידה בעניין ברנר?

          • קראתי ובאמת שצחקתי.
            לא כל כך הגון הצחוק הזה שצחקתי לבד ביני לבין עצמי, כי לך אין זיהוי מי אני, גיל, מין, עיסוק ואפילו טווח קריאה, ונכון שדאגתי לשמר את העמימות בהתנסחות התגובות שלי והעמימות הזו יכולה ליצור אירועי-טעות כגון אלו.

            אבל כל אלו שטויות, בדיחה קטנה ביני לביני על חשבון המבקר הקשיש שזקוק בתוך עצמו לאישור הפנימי שהוא יודע הכל, שלא מרשה לעצמו להרגיש לרגע שאינו יודע הכל ובטוח שהוא קורא קריאה רבדית ארוכת טווח כי זו הרי הדרך היחידה הנכונה שיש להבנה מלאה ואמיתית. ומה נשאר לו בזקנתו אם לא לנפנף בכל אלו? ולתפוס כל יתוש שעף סביבו ולרוץ להכניסו למלכודת הסכימה הפנימית, כל העולם:האנשים הטקסט הספרותי המבקרים האחרים = יתוש והופס.. מתוך חמש הודעות זהירות ששיגרתי וזהירות מאוד כדי שלא אזוהה הוא כבר קרא קריאה רובדית ועמוקה מאוד את כל הפרופיל האישיותי תעסוקתי וביוגראפי שלי…פיווו… אני התעייפתי מהקצב)

            ולצד כל זה גם אני למדתי משהו מהשיח בנינו, מעבר לעניין שלי בנבואות האפוקפליטיות שלך על מות הספרות, עניין אותי גם תהליך החשיבה והעיבוד הפנימי אצלך. ה ת ה ל י ך לא פחות מהתוצר!בערך כמו שאתה בדקת מי אני ומה אני יודעת גם אני בדקתי את תהליכי החשיבה שלך.

            אז לדעתך אנחנו בני דור שונה ויש לי ידע פלקטי ובעיקר אני זקוקה לזיון כדי שאפסיק להתעסק בענינים שרק אנשים חכמים כמוך זכותם לעסוק בהם, זה בערך התמצית של מה שכתבת נכון? שום פסיכולוג שאעבור לא יצליח לנסח את זה מהיר כל כך ומבריק כל כך.

            אני מתונה ממך, הגרסה שלי שלא כוללת נתונים מזהים אומרת שאנחנו עשויים להסכים זה עם זה לגבי הגדרת הספרות הטובה,(אתה לא יכול לדעת את זה כי בגלל השעה המאוחרת ואילוץ לסיים משהו לא הספקתי לענות לך לגבי גרוסמן וכבר פירשתי את זה כבריחה מקושי או וואט-אבר) אנחנו למיטב הבנתי מקבילים זה לזה ברעיונות תיאורטיים שונים, וגם תהליך החשיבה שלנו שונה, ובכלל כנראה יש לנו נקודת השקפה דומה ונקודת השקפה שונה על העולם והספרות. ובכל זאת אתה וגם אני לוקחים חלק תורם בהתפתחותו, וזה נאה, כמו שני מקורות שונים שזורמים לאותו ים, ואני בכלל לא עוסקת בכתיבה סיפורית, אבל כן עוקבת מקצועית אחר ההתפתחויות הרב דוריות.ושלא כמוך אצלי העניין מסודר אחרת והתיעוד והסקת המסקנות איננה במעגל סגור פנימי אלא מתוך פתיחות לרעיונות ודעות ומתוך שיח עם אנשי מקצוע מקבילים לי ולא על גבי צעטעלך שמתוייקים בראש, להבדיל מהתמונה שאתה מצייר )

            אני כבר רואה בדימיוני אותך מנדנד בראש בחימה, על ה"איוולת" שבתיאור שלי וכאן בעצם הגעתי ללב העניין. כל דבר הוא איוולת אלא אם כןהוא תואם את הסכימה הפנימית שלך ועל פי דרכך!

            אז זהו, כמה פשוט את בליל המילים והמחשבות ששפכת על המקלדת מניע לב העניין הקטן,נקרא לו למשל: "היוהרה" (שם זמני)אתה באמת חושב שאתה יודע הכל, ולדעתי אתה יודע הרבה אבל לא יודע הכל.
            וגם בלב העניין מצוייה שומרת המגן של היוהרה: ה"סגירות" "החשיבה הנוקשה" שלך, אתה יודע דבר אחד מסויים שנוגע בך מאוד. ברור לי שמצב הספרות מסעיר אותך, הסערה הרגשית שלך מורגשת בכתיבתך, אבל כשאתה חושב אתה לש רעיון שקשור לאישיות שלך יותר מאשר לספרות או לעולם, לש בתוכך בצורה מעגלית סגורה בלי חריץ של אפשרות לתת למשהו אחר לחדור.
            בעיני עצמך אתה יודע ואת לומד ורב רובדי וכל מה שאמרת, אבל לצד כל אלו נורא בולט שאין בך סקרנות, זה מדהים, זה הדהים אותי לגמרי, אפילו כשאתה חושב שאתה לומד וחוקר אורכית ורובדית וכל מה שתגדיר. ואיך אפשר לחשוב נכון כשחושבים סגור? אתה קורא הרבה אכן ומכיר אבל מצד שני העיבוד שאתה מעביר את מה שאתה קורא בעייתי מאוד, אתה כל כך נחפז לחרוץ מסקנות ולנעוץ כל טקסט וכל אדם בשבלונה הפנימית שהתאמת לו. השבלונה הפנימית שהיא בבסיס האישיות שלך ובטח לא בספרות.

            זה עושה אותך הכל כך מקצועי לכל כך לא מקצועי.

            וגם הספרות היא חזות החיים ולכן נקראת באופן לא כל כך שונה מאופן קריאת המציאות.
            גם אני לומדת דברים בכלים שלי, ואחת השאלות ששאלתי את עצמי, זו שנוגעת ליוהרה שלך הייתה האם אתה מרבד את הספרות באותם אופני עיבוד פנימי שבה קראת את 4 ההודעות שלי(מציאות לא טקסט ספרותי).

            אם אתה לומד בצורה מתפתחת איך הצלחת לחרוץ דעה ועמדה כל כך מהר? שעתיים, ארבע הודעות טקסט וכבר הפגנת הבנה מלאה ומסודרת כל כך של מי אני ומה עולמי? בצורה סגורה כל כך ומשכנעת את עצמה, תתעורר אמנון, זו בסך הכל עמדה שקיימת אצלך בפרה-דיספוזיציה ואתה פשוט מדביק אליה בדבק נגרים כל מי שנמצא מסביב.

            אתה אומר את דברך בנחרצות ולעיתים באלימות מילולית או מתוך אלימות פנימית, אבל מאחור הסגירות הזו נדמה לי מסתתתרת יראה גדולה, ולא לגורל הספרות.

            למרות הכל אין לי טינה כלפיך ולא דעה מוטית, ואם תרצה להמשיך שיח בינינו אפילו מתוך דרכך הנעולה והדיבור הגמלוני שלך, אולי אצליח ללמוד משהו מהידע המצטבר שלך שאיני מזלזלת בו בכלל, ואתה אולי תצליח ללמוד מעט פתיחות הקשבה ורעננות. אפילו בגילך הקשיש יש עוד כמה דברים שאפשר ללמוד מבחוץ שיכולים לרווח ולהעשיר את הפקעת הפנימית שמסתובבת צנטריפוגיאלית בבטן שלך.

            בידידות משועשעת, זיוונית

          • אני אמרתי:
            זה אפילו לא הבקרוב של הסרט

          • תודה לך על השגותייך המאליפות.מכל מלמדיי השכלתי,רק המילה ההיא שמתחילה בז' לא יצאה מפי. בחור כארז יופיע יתגל,כן אמרתי.וכמובן,שמחתי לקרוא שאת סולחת לי ולא כועסת,והצנטריפוגה,מה היא חטאה?

            אני משוכנע שימצאו לך בני שיח טובים ממני,סבלנים ממני,והדבק נגרים זה שלי!
            תשאירי פה!
            בידידות עמוקה

          • הי אמנון
            אני מכבדת את בקשתך לעצור את הדיון בנקודה זו וכך אעשה. ז.

          • העוקב אחר הנוקב

            מילים כדורבנות הודעה מכוננת שמה את האצבע על העיקר מבעד לבליל המילים הטפל של הצמד הגריאטרי

          • העוקב אחר הנוקב

            השתרשר לא נכון נאמר על ההודעה של זיוונית לנבות

          • אוי לאותו השרשור ואוי לאותו השלשול. והנה עוד ציטוט

            סמל שוע עזרא אמר:
            הרי עדיף כבר שניקח בחזרה את הסיגריות ונעשן אותם הפוך, הפילטר בחוץ והאש בתוך הגרון.

            המשך יבוא…

          • הוא הסב מבטו הצידה ואחר כך נעץ בי את עיניו וירק:
            אל תלכלך את הסדין, פרגר
            או אולי אתה לא יודע בדיוק איפה זה נמצא.

          • מבקש סליחה

            אולי יהיה פה מישהו שפוי שיודה אמנון נבות צודק בכל מילה ומילה ?

            אל תתנפלו.אני כבר ברחתי

          • בכור לבית אביו

            נכנסתי לשפשף עינים-צודק נבות בביקורת שלו על הרומן החדש של לאה איני שעזב אותי אך אתמול, וכאילו לא עזב. יצירה גדולה שכזאת בעברית לא קראתי שנים. אני עוד מלקק את הפצעים שפער בי הספר, ותוך כדי מלקק דבש. היו תמונות, ולא סתם אני כותב תמונות, שקרעו אותי מבפנים –
            האבא האלים ניצול השואה , המשפחה שאיבדה את שני בניה במלחמת יום הכיפורים, החייל המתאבד עם משפחתו המשכילה אך מנוכרת מירושלים, בן הכיתה המפגר שטבע בחוף הסלע , ההתעללות בורד, ההזנחה, ומנגד הווי הצבא האכזרי אך מצחיק, נסיונות הגיבורה לשרוד בתוך עולם עוין ואירוני כגון המילגה מעו"ד נג'י יו"ר יוצאי עיראק (מצחיק עד דמעות) אפילו במחיר עיוות שם משפחתה.
            פצצה מלוכלכת, כתב המבקר המותקף פה לחינם, אמנון נבות. אבל פצצה זכה ומחטאב פצעים לאומיים. אני עוד לא יכול לנמק למה הספר הזה יילך אתי עוד ימים רבים. יכול להיות שצריך לחזור ולקרוא אותו מהתחלה ולאט לאט כמו שמאלפים נמר. גם דמויות הילדים בספר, והן רבות, הן מלאכת מחשבת, שגונבות את ההצגה.

          • קורא את התגובות ונדהם . כמו שאני מבין
            אף אחד לא קרא את הספר לפני שהגיב .
            ממאה חמישים תגובות אולי שתיים שלוש
            מתיחסות לספר של לאה עיני.
            מתעורר חשד שאמנון נבות צודק ואתם מוכנים לכתוב כל דבר ורק לא להודות
            שלא קראתם (גם אני לא)

            מה קורה פה? שמישהו יסביר.

          • יורם, אני אסביר לך. יש כאן עדת מבקרים מתוסכלים שנורא רוצים, אבל ממש מתחננים לנגח את אמנון נבות כי לפני הרבה שנים הוא משך להם בצמה, בעט בהם בגן, הלשין עליהם לגננת. לך דע. לאה איני מעניינת אותם כקליפת השום והרומן שלה שהוא בהחלט הישג ספרותי מדהים ונבות מנתחו לעילא ולעילא מכל בחינה הן במקרו והן במיקרו, ממלחמת לבנון ועד ההוויה הישראלית הנעה במרחב שבין בת ים לרחביה, בין שכונת שפירא לצפון הרחוק של מטולה – כל זה מבחינת "המבקרים" הללו זה עפרא דארעא, כי הם פה לא בגלל יונתן ולא בגלל ורד ולא בגלל מירב ולא בגלל אימא של יונתן הדוקטורית ולא בגלל אימא של ורד ולא בגלל אבא של ורד ולא בגלל משפחת אלגרה הצוחקת או לאה איני, הם פה כי אמנון נבות כתב את המסה הזאת. זה הכול. לטובת העניין הם יגייסו את רולאן בארת, את ז'אק לאקאן, את פוקו, את אימא של ז'יז'ק, את האח הקטן של בורדיה ומי לא. והרומן של לאה שילך מבחינתם בלשון הרומן – כוסמוי דרושמוי?! ומי שקרא את הרומן יודע ודאי למה אני מתכוון. אני חוזר ואומר כל תגובה גסה, מכוערת, תזכה לציטוט נאה, הקלדה של "מקראות ישראל" ובא לציון גואל. רני.

          • עוד דבר קטן. כיוון שאנחנו עורכים בפוסט הזה של גיורא, והוא תמיד מבקש לשמור על הרמה הספרותית, פחות או יותר, אי אפשר להימנע מלומר שלאחרונה בבלוג פורסמו כמה שירים בפוסטים של כותבות שהם פשוט מביכים. גרפומניה גימנזיסטית זאת מחמאה לאור הקש והגבבה שרץ כאן לאחרונה. יש כאן כמה פוסטים שאני פותח אותם כל פעם רק כדי להתגלגל מצחוק מהשורות הפתטיות הבוסריות. אנשים – קצת מודעות. לא כל חצ'קון צריך לפרסם. ממילא לאה איני ואמנון נבות זורחים באור יקרות, ועל רקע שירי גן הילדים על אחת כמה וכמה. רני.

          • צריך להיות כמובן אורחים של גיורא לשם. סליחה. כתבתי מהר. רני.

          • שמישהו יעשה כאן סדר

            לא הצלחתי להבין. רני לוהק לתפקיד הנפיחה בעוכריו של הכלב נבות מוכה הפרעושים? ומה נותר לבעל הבלוג, לשם, שרני עושה בו כבתוך שלו, להיות הצימוק?

          • שמישהו יעשה כאן סדר

            לא הצלחתי להבין. רני לוהק לתפקיד הנפיחה בעוכריו של הכלב נבות מוכה הפרעושים? ומה נותר לבעל הבלוג, לשם, שרני עושה בו כבתוך שלו, להיות הצימוק?

          • אה, לא יפה. גם לקלל וגם לסכסך וגם ללחוץ פעמיים, זה מוגזם. אני מניח שהתכוונת לאחוריו של הכלב. כך או כך, הנה כמה שורות נוספות מתוך הרומן החשוב של נבות – "מקראות ישראל"

            יום השישי נטה לערוב. רחקתי משם בצעד חרישי והלכתי לישון. שכבתי כמות שאני, על השמיכה הצבאית המתוחה ממסדר הבוקר בנעליים ומעיל נאט"ו מלוכלך, ואולר חמש האצבעות שלוף בידי מופנה כלפי מעלה.

            המשך יבוא…

          • קן הליקוקיה

            בעוכריו, מר יגעיל.

          • הנחבא אל הכלים. רצית דיון ספרותי ברמה, הא לך. כל רגע בונבוניירה.

            ועכשיו ציטוט מ"מקראות ישראל"

            אבל הם לא באו עם שמיכה ואגרופים קמוצים. הם העירו אותי בשקט, נוגעים ברכות בכתפי. סמל שוע עזרא, סמל בכור דוד וסמל אחלג'י הרצל. הם נתנו לי שתי חפיסות עדן פילטר ושני מצופים ובקבוק טמפו ואמרו בוא אתנו ואל תגיד מילה, והובילו אותי לג'יפ שעמד בחוץ, רועד מקור.

            המשך יבוא…

          • הפלגנו בג'יפ הקפוא במורד רמת הגולן שנראתה כמו גל של הריסות שנתיים לפני מלחמת יום כיפור. סמל ביטון מיְמון שכולם קראו לו פופאי שהיה בחופשה חיכה לנו בבגדים אזרחיים עוטה דובון צבאי הדור בכיכר המרכזית של חצור הגלילית.

            המשך יבוא…

          • רן יגיל היקר
            יש עוד צד למטבע שאתה בוחר שלא לספור. הצעתי הצעה מהוגנת בשפה נקיה, אמנון אפילו התחיל להרים את הכפפה, אני עניתי לו, ומצפה לתגובתו, לא מבינה את הסיבה ללעג שלך למחשבותי, אולי אם תשתדל לא לעשות מהן צחוק יתכן שיוכל להתפתח כאן דיון מעניין, אשמח אם יש לך מה לתרום ותטרף ואם לא לפחות אל תכנס לתוכו ותפריע.
            בינתיים מי שלשונו גסה הוא אתה.
            אני מדברת בשפה נקיה וגם אם לא בא לך על שפת התיאוריה שאני מצטטת עדיין זו שפה מקובלת בקרב אנשי ספרות ומחקר הספרות. פניתי לאמנון נבות שלא עשה לי שום דבר רע באופן אישי ולא משך לי בשום צמה באופן אישי מעולם (אם כי אני מסתייגת מלשונו הבוטה בביקורתיו בעבר כפי שאני מביעה כרגע את הסתייגותי מגסותך העכשווית).
            אתה מעיד על עצמך שאתה בחור רגיש? אז למה אתה מדבר ומתנהג ככה? זו לא התנהגות רגישה במיוחד…

            אנא הרפה.
            מבחינתי, ואני מייצגת רק את עצמי, כמי שמנסה לפתח שיחה עם אמנון נבות, אתה מפריע לדיון בליהוג הממורמר והגס שלך.

            אנא הרפה ואפשר לדיון להתפתח. בבקשה.

          • זיוונית היקרה, גישתך המתנשאת לא נראית לי בכלל. לא תנהלי שום דיון מעל ראשי. מכאן ולהלן, כל תגובה שלך שתתייחס אליי ותזכיר את שמי, וגם אם תהיה נופת צופים – תזכה לציטוט הרומן של אמנון נבות. התנאי שלי להצטרפות הוא הזדהות מוחלטת שלך. הזדהות או ציטוט. פשוט מאוד. מי את? מה עשית? מה הרקע שלך? ואני בתוך הדיון. לא ניק ולא ריק ולא שטיק ולא צביקה פיק. שם ואם אפשר גם מספר תעודת זהות. וכעת לציטוט:

            אמרתי להם, היה לי אח שחלם להיות סטודנט ובסוף הסתפק במעיל סטודנטים.
            הם שתקו, פיותיהם מעלים אד.
            הסברתי להם: מעיל סטודנטים זה מעיל שאפשר ללבוש אותו הפוך, שני מעילים ממעיל אחד.

            המשך יבוא…

          • קן הליקוקיה

            הו, רני רני. רני תוקפני, בכייני. איך במחי אות הפכת מתוקף לקורבן נלעג?

          • הנחבא אל הכלים, מי יתקע לידינו, שזיוונית לא משחקת כאן תפקיד כפול? שים לב שמייד כאשר היא מופיעה, מופיע מייד קן הליקוקייה. זה מעניין. אולי אלה שני צצדים של אותה מטבע. לכן אני חוזר ואומר, רק שקיפות. הזדהות או ציטוט. וכעת, אמנון נבות ובוסה למלקק/ת, חכה/י שאלקק לך:

            אבל לי לא היה אף פעם מעיל, חוץ המהעיל הזה.
            והראיתי על המעיל הצבאי המלוכלך.
            ואני הייתי גונב לו את המעיל וחוטף ממנו מכות רצח. יש לו שבע שנים יותר ממני פוֹר קבוע.

            המשך יבוא…

          • הנחבא אל הכלים

            רני רני רני
            בא לי לומר לך:
            אל תהיה כאותה נשמה אומללה פרנואית שהעסיקה את הבלוג לאחרונה.

            אבל, ברור לי שאתה לא באמת חושב שזיוונית היא זו המשמיצה.
            אני קורא אותך: אתה נהנה מהיאללה בלאגן.

            אבל אני תלמיד טוב, למדתי ממך:
            כל פעם שתנסה לזהות את זיוונית או מגאבייט עם מנבלי הפה, אוריד 10% מהשתתפות בארוחה. לאחר עשר פעמים תצטרך להתחיל לשלם בשביל הארוחה שלי!
            שלך
            הנחבא

          • קן הליקוקיה

            רני, ברוטלי, שתלטני.
            לא יעזרו לך גם תחנוניך מכמירי הלב אל הנחבא, חזור לביתן 15 של מרכז הליכוד שם מקומך הטבעי.

          • אחי אמר לי, אני ידאג לגמור אותך לפני שהמעיל ייגמר

          • אין כמו ציטוט ערב בשעת צהריים חמים. מתוך "מקראות ישראל" לאמנון נבות. בשבוע הספר העברי ניתן להשיג את הספר בהוצאת "כרמל" (הרי הופיע ב"עמדה/כרמל"), אחרי שתקנו כמובן את ליעד שוהם, גרישם החדש, אשכול נבו הישן, דניאל סטיל העתיקה ואת ספרו היפה – כאן אינני ציני – "שיר אהבה" לקט שירי אהבה מספרות העולם של פרופ' שמעון זנדבק. צריך גם קצת פודרה של תרבות כמו שכותבת זיוונית-חיננית. וכעת לציטוט:

            אני אמרתי:
            זה עוד לא סוף ההתחלה אומרים לכם
            אמר לי סמל שוע עזרא, מסתכל לי ישר בעיניים:
            לאכול את הנייר כסף ואת המצופּים לזרוק.

            המשך יבוא…

          • עוד פעם המערכונים העבשים של שנות השישים? יש מזה בעמדה של הוצאת כרמל? תשמור לי עותק אני אגיע בערב.

          • פנים מבועתות של בנות מחובקות בשידול קרבו אל חלון הג'יפ התבוננו בי ונרתעו בבעתה או בצחוק אכזרי, בתנועת סירוב של הכתפיים. גם במרחק השנים לא אוכל לשפוט את הרתיעה הזאת ומה ראו מחלון הג'יפ.

            המשך יבוא…

          • אומנם הפוסט יצא מן החלון, אך הציטוט לעולם ייכון.

            מתוך "מקראות ישראל" לאמנון נבות:

            אני אמרתי, מת?

          • סמל בכור אמר לסמל שוע:
            תסתכל לי בלבן בעיניים ותגיד לי בפנים אם יש לכל העניין הזה טעם.

            המשך יבוא…

          • רן יגיל
            אני מנסה לנהל דיון עניני, אתה לא צריך לדעת מה שמי בעולם, מספיק לקרוא את תגובותי.
            אני לא מנהלת קליקאיות, לא שייכת לחבורות אינטרסנטיות, שמור לי ואשמור לך ואפילו לא מיניתי את עצמי לשומרת הספרות העברית. ואין לי אחים או אחיות או כפילים או השד יודע מה עוד עובר לך בראש לקונספירציות הרי אין גבול או קיץ או סוף.

            לצורך השיחה הזו אין לי חברים בספרות ובעולם יש לי רק את הידע שצברתי ואת יכולת החשיבה שלי, ובהתאמה העניין היחיד שלי הוא בשיחה מחכימה.

            אני לא מציקה לך והיה ראוי שגם אתה תרד מגבי ותניח לי לדבר בדרכי. לך יש את הסגנון שלך ולי את שלי והפרדת כוחות היא לא רעיון רע.
            כל מה שאני כותבת מיועד לנבות. אנא התעלם!

            וזו תגובתי האחרונה אליך, אתה רשאי לעסוק באובססיביות מגוחכת בזהותי כמה שתרצה. אני מתכוונת להתעלם מכך ומקווה שנבות ישכיל להתעלם מזה ולדבר עם הרעיונות שאני מעלה.
            אתה תעשה את שלך ואני את שלי.

          • אני אמרתי לו, עוֹר בעד עוֹר, בֶּגֶד חלף בֶּגֶד

          • ואחרי המכות הייתי גונב לו את המעיל שוב ואז המכות.

          • לנחבא אל הכלים

            אני רואה אותך כולך.לא עניינן נחבאותך
            (שזה בעיני לגיטימי) קשה לי,אלא התחושה שאתה טובל אצבע,בודק בשבע עיניים את כיוון הרוח,ורק אז מגיב בהתאם.לא אתפלא,אדוני,שעם היפוך בכיוון הרוח תהפוך להיות ראש וראשון לתומכיי ומגיניי עלי אדמות.

            על פניך אני מעדיף את הגרועים שבמחרפיי,וכבר אמר ינאי המלך,"אל תגורי לא מפני הפרושים ולא מפני הצדוקים אלא מפני הצבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס"

            רני,אתה יכול להדפיס לו ספר.אני מבטיח
            נאמנה שלא אומר על הספר דבר וחצי דבר – לא כאן ולא במקומות אחרים.
            שלך,רני,אמנון נבות

          • אמנון, כמה שטוב אתה כאן. עד עתה הדיון היה ברמה מאוד נמוכה. אין לי שום כוונה לערוך או להדפיס ל"נחבא אל הכלים" ספר. אולי מוטב שנחזור לקרוא את "החוקר כאני עליון של ספרות שלמה (או: דן מירון וסוגיית ביצי הנמלים)". וירווח לנו. אחר כך אשקע סופית במאסטר שלי על שירי הנערוּת של רונית בר-לביא עוד לפני שכתבה את "כוכבים בחוץ". וביום שישי הקרוב הפצצה הגדולה במעריב. רני

          • הנחבא אל הכלים

            לאמנון נבות שלום
            האם זה אתה באמת?
            אם כך, אז אני צריך לתהות על כישוריך הספרותיים ויכולת הקריאה שלך. שכן לא השמצתי אותך לרגע, לכן גם בההפך הרוח לא אשנה את עורי ואתחיל להללך בבוא יום.
            גם לא הללתי אותך בשבחי סרק ,ציינתי שלא קראתי את מאמריך ב"מעריב" ואשמח מאד לקרא את דבריך כאן.

            ביקשתי מרני שיאפשר לך דיון רציני עם זיוונית.
            אני מקווה שברוח הבלוג מדובר במתחזה לך שמטרתו לשפך שמן.

            אחרת ,אצטרך להסיק שאתה אכן איש ריב ואיש מדון. אני מאד מקווה שאתה לא כזה.
            או שגם אתה, כאותה גברת כבר פתחת פארנויות.
            בברכה
            שלך
            הנחבא

          • אמנון נבות

            למרבה הצער לא אוכל להתחזות לאיש,
            ואני קורא אותך כאן וגם במקומות אחרים
            ומהי פאראנויה בלשונך,לא הבנתי.
            והרשה לי שלא להגיב עוד להשגותיך.
            חוס על זקנתי,אנא.

          • תודה-תודה-תודה!!!!! איזו חבורת ליצים. קראתי את כל התגובות החדשות ברצף ועכשיו – בחיי אלוהים – כבר דומעות לי העיניים מרוב צחוק. רן יגיל מזכיר לי ילד היפראקטיבי שהגננת לא מצליחה לעצור את ההשתוללות שלו, זיוונית הפסאודו-אינטלקטואלית לא מצליחה לטעון ולו טיעון אחד בעל משמעות מול להגיו של אמנון נבות והאחרון – הוא ממש מבקש שנחוס עליו, בגלל זקנתו. ולך אמנון נבות יש לי רק משפט אחד לא חומל: נעוריך (הספרותיים) מביישים את זקנתך ועל כן רחמי נכמרים עליך ולא אגיב כלל וכלל על טיעוניך המופרכים באשר לאפוקליפסה הספרותית העכשווית שהיא שטות מוחלטת – כאילו הולך ופוחת הדור (וכמובן רק אתה רואה זאת מוכיח בשער, נו, טוב,) וכמובן, עכשיו שכתבתי את מה שכתבתי תיכף רני יגיל-וישמח-ויעלוז יעשה לנו כאן אח'לה טאנטרום ואולי הוא כבר שומע את פרצי הצחוק שלי מפה ועד ים המלח… רגע, אני צריכה לנגב את הדמעות לפני שאתה שוב פוצח בציטוט! (-: (-: (-:

          • מגבייט יקירתי

            גברתי עולת הימים!הבן לא אבינה מה ענינים לך בקרב זקני אגודת הסופרים,
            או כמו שהארת את עינינו שכבדו מזוקן,
            שברנר היה טוב לזמנווהיום איננו מה שקרוי ביג דיל.לא עדיף שתשומי עיניך בפוך ,תצבעי את השפתיים בצבע אדום דם ותצאי לשחר לטרף באתר פו"פ עסיסי למהדרין?כולנו,סופרים מבקרים כבני אדם
            סמוכים ובטוחים שבמקומות ההם תוכלי לשחרר את עודף המגאבייטים שהצטבר אצלך
            ולא תחוללי לריק מטעני חשמל עודף על גוויתו של יוסף חיים ברנר או סופרים או מבקרים שהיו טובים לזמנם,ומה חילוק יש לך בזה שפלוני המבקר אינו טוב ושזיקנתו מביישת וצעירותו כבר לא רלוונטית.נקווה שהאלמנט המצוי בקרב
            צעירי ערינו יתחבר היטב עם עודף המגאבייטים האמור וישחרר קול נפץ רך,
            שאחריו האפוקליפסה או היעדרה בספרותנו הממריאה או המתרסקת (מחק את המיותר) יראו לך לכל היותר שטויות במיץ פירות לתוכו תימזג הוודקה הצוננת
            כקרח של החיים .אכן,אחרי לילה מתוק שכזה,שכולו אורגאזמות מופלאות הכול יקבל, כמו שאומרים במקומותינו, פ ר ס פ ק ט י ב ה אחרת.העיפוש הנורא של ברנר,ברדיצ'בסקי גנסין ועגנון יפוג ואוויר תל אביבי צח ובריא ימלא את הריאות והעתיד בספרות הרלוואנטית יראה לכולנו זוהר מתמיד,ואפילו הכיתות המתרוקנות באקאדמיות יראו לנו עתירי סיכוי ופוטנציאל.ואולי איזה רב מכר רלוואנטי מתדפק על האצבעות השוקקות?
            כלום לא עדיף הדבר על הקלדת נזיפות
            כלפי מבקר ספרות זקן המבקש רחמים על חייו שיגישו לו סוף סוף את התה?
            לא גברתי! לא זה הדרך.וריח השתן של הזיקנה הנדבק לאצבעות המקלידות?!
            האם פרח מזכרונך? ברוכה תהיי גברתי
            והעתיד יאיר לך אתפניו הכמושות ויחייך אליך בפה חסר שיניים.הללויה

          • אתה ממאיס את ברנר (ממש ניכסת אותו)
            אתה ממאיס את הספרות (ממש ניכסת אותה)
            ופחות גרוע מזה, אתה ממאיס את מבקרי הספרות.
            כגרופי של ברנר, מוטב היה אילו היית ממעט באיזכור שמו. בכל פעם שאתה מזכיר אותו אתה עושה לו נזק.

            אתה צודק שהמצב בכי רע באוניברסיטאות ובביקורת (סליחה, בסיקורת), אבל זה הדבר היחיד שאתה צודק בו, ולא צריך להיות מבקר ספרות חד עין בשביל להבחין בכך. כל השאר (הטענות הכלליות) קשקוש של אדם שמרן וצר אופקים (היו רבים -נלעגים – כמוך שאיש אינו זוכר אותם. ועדיין זה מדהים בכל פעם מחדש. ומנגד סופרים ומשוררים שנקטלו על ידי אותם מבקרים, והפכו לשם דבר)

            וכסופר, אגב, אני לא חושב שזה יקרה לך. לפחות לא לפי הציטוטים הקלושים שחברך נטול הפניות מביא כאן. (את ספריך לא אקרא כדי לבדוק אם אכן אתה סופר כל כך רע. אם כי יכול להיות שאני טועה, ואולי אתה סתם סופר בינוני)

            ובעצם, אם חושבים על זה, כל הבכי והנהי הזה על מותה המוקדם (והצפוי, כמובן) של הספרות נשמע לי כמו:
            אינכם מבינים (או קוראים [אני קורא]) את ברנר ואת ברדיצ'בסקי, אינכם יודעים מהי ספרות, איך תוכלו להכיר בערכי כסופר?

            כנראה שלא נוכל. גרוע מכך, לא נרצה. ממש כפי שאתה אינך רוצה להכיר בעולם מחוץ לראשך.

          • לסמל האדיבות

            תודה לך על ביקורת הספר שלא קראת.
            שמח שלא ביקרת את הספר שכן קראת
            הכל הפוך.זה רק בראש שלי?

          • סמל שוע עזרא אמר בקול קודר:
            לא הולכים לכסח את הצורה שאין לך אם זה מה שמדאיג אותך.

          • לאדיב בבני האנוש

            למה להאריך? אני היתי מסתפק בקיצורים
            סמאנטיים:
            איכס
            ניכס
            בלעעע
            פיכס

            (סוף)

            ממני,תרסיאס הנביא העיוור של הספרות העברית המשומשת במצב רע

          • "מגבייט" חזרה לדיון. איזה כיף. כולי שמחה. יש לי הצעה, כי זיוונית עם פסאודו-טיעוני-פוקו ממש מרדימה אותי. יותר צפוי מהנאום של ביבי. "מגבייט" – במקום לצטט מתוך "מקראות ישראל" אתחיל לצטט מעתה מן הספר "תפוזים" לאילן ברקוביץ'. מה דעתך? רני.

          • רני היקר,זה עתה הגישו תה וצלוחיות ריבה בבית זקני האגודה ותשושיה,מה שגרם לשיפור במצב הרוח הכללי.עשרות סופרים כאן יושבים בכסאות גלגליהם ורכונים עלי מחשב והם מצקצקים בלשונם
            או מעירים הערות מקצועיות,בעוד הקאטטר
            נר לרגליהם.אמור,למה זה נטשת אותי למשיסת אויבי בדד בקפה סוכרזית? האם לא ננצל עד תום את ההפסקה המתודית שלקחו על עצמם מתנגדיי לצרכי עיון בקורפוס הביקורתי של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (קרא את 'רשות היחיד בעד הרבים' ותראה צופה לבית ישראל מהו)
            וניקח לנו שעה קטנה בסוכרזית של יום
            השישי הקרוב? ואולי תשמח אדם מוכה ונעלב הרועד מהזפותיהם של מתנגדיו ותביא גם את הנסיכה,ואם תסרהב,אולי את הנמר או הגיבור? ומצב רגלו מה? בעוד המגהבייטים חולפים עוברים ברשת בטיסת נדנדות,נושאים בשורות נפלאות על מצבה הטוב של ספרותנו ועל מצבם הרע של מבקרינו נוכל אנחנו לרכון על
            כוס דמע ולשוחח על מצב הסכרת ולחץ הדם
            – מרוב ישיבה עלי מחשב שלא היה שלי קיבלתי התקפת אקשנשוס בו במקום!.רני,
            איפה אתה? למה עזבת אתי כמו אלפי תלמידי הגזולים שלא קמו לעזרת רבם ביום פקודה ולא שיגרו אפילו תגובה אחת
            – האם בבית מעזיב אתה? כל כך התרגלתי
            לטוקבקים המסבירים לי כל פעם מחדש מי אני ומה אני שמבלעדיהם אני אבוד ונידח!
            ממני,הנידח.

          • אין כמו ציטוט טוב על הבוקר מתוך "מקראות ישראל" לאמנון נבות. ספר חשוב. נא לקרוא יהיה בוחן.

            הסתכלתי בכף ידי ואמרתי לעצמי, כף היד הזאת יכלה לנגן בקלות אפילו על ויולה ג'ספאדו דה סאלו 42' בלי שום מאמץ, ולהם אמרתי, אז יום אחד אחי חלה בסרטן בלוטות הלימפה ושחזרו מהרנטגן בהדסה, אבא שלי אמר לי, מעיל לא יצא לך בכל מקרה, ולקח מספריים וגזר את המעיל לחתיכות קטנות

            המשך יבוא…

          • סמל בכור דוד אמר:
            שילמנו מצופּים וסיגריות בשביל לא לשמוע אף מילה.

          • אני אמרתי, טוב תורידו הכול פה. מת?
            סמל בכור דוד אמר: אנחנו האחים המתים שלך עכשיו.

          • תודה, הציטוט מגאות החול אכן יפה להפליא. אבל באשר להצטרפות חוזרת לרעש – אנא קרא/קראי את תגובתי האחרונה למטה-למטה עם שלושה סמיילים שבו אני מסבירה למה לא אחזור לדיון, אם כי אני מודה, אני קוראת מה שממשיך להיכתב כאן מתוך סקרנות ושעשוע וצוחקת רוב הזמן צחוק גדול, כלומר: ממש מצחיקים אותי כאן (באמת) כמה מהכותבים וכמובן אני חושבת שמצב הספרות לא כל כך עגום כמו שחושב מר נבות.

          • גברתי המחושמלת

            את לי כמו זעזוע חשמלי לגוסס שזקנתו מביישת את נעוריו ולהיפך.ושלושת הסמיילים מעודדים את רוחי מאוד.וצחוקך הפעמוני מפיח בי רוח תקווה שמצב הספרות
            הרבה יותר טוב.במצבי הכללי לא נותר לי אלא להסתמך על מצב רוחך המשועשע כעדות עילאית למצבה המשעשע של ספרותנו,שהכל בה טוב חוץ מאיזה נבות שמקלקל את החגיגה וזה לגמרי מספיק,מצב רוחך הטוב.אין שום צורך לבדוק בספרות.אקווה רק כי גם לי יד ורגל בענבלי צחוקך ולא רני יגיל אחראי להם לבדו.אין כמו שחוק אקאדמי למהדרין
            לתיבול הדייסה התפלה שמגישים כאן בבית זקני אגודת הסופרים,וצעירותך היחסית
            מעוררת את הנפש.
            אשתדל,להבא,שלא לפגוע עוד במצב רוחך המשועשע,למרות שקצרה ידי הרועדת מזקנה.

            רני,הלכת לישון? מסיבת הפרקינסון בעיצומה,ועוד מעט יגיע התה!

          • רני,יפה הדבר ששיעשעת ועינגת את גברת
            מגה בייט בציטוט קטן שאינו מכביד על
            הנפש הצעירה והשוקקת ,ציטוט קטן אין כמוהו לתיבול הביסקוויט התפל והמתפורר
            המוגש לנו,תשושי האגודה,עם התה.כולי תקווה,שאחרי הנזיפות הקשות שננזפתי על נעורי הפרועים כמורה וזקנתי המביישת כל רואיה כמבקר ספרות,היא תגיש לי ביד יציבה את התה,כדי שלא ינתזו טיפות של תה רותח על…..אל תצחיק אותה יותר מדי! לא ! אייייי!

          • אמנון, צר לי. רק חבשתי את מצנפת המייסטרזינגרים שלי שירשתי מוולטר פון דר פוגלוידה והנה שמורותיי נעצמו. אבל יכול מאוד להיות שהאשם הוא בספר "השיח של לאקאן" מאת איציק בנימיני. פשוט ניסיתי להשלים פערים לקראת הדיון המרתק כל כך עם זיוונית-פרפרית. זאת ואף זאת, הייתי נורא רוצה שתכיל גם אותי. יחד נדליק נרות ריחניים בשדה בר ונביא שלום עולמי תוך שיח הדדי בעילום שם שאולי ייצא לי ממנו משהו ביום מן הימים. אוי, אני כבר מתחיל להתגעגע לפסיכי ההוא שעבר בין הפוסטים והשאיר לינקים לאתרי פורנו ומשחקי קוביוסטוס. היכן הוא? אני טובע בעומק של זיוונית וביושר של הנחבא אל הכלים.

          • צא ולמד מה עגום גורלו של המבקר.אתמול היו מאות תגובות זועמות ועסיסיות,אלפי מגהבייטים צללו עלי בטיסת נדנדות,ואני
            נאלמתי.לא היה מחשב בידי להודות ולהשיב למתווכחים על ספרים שלא קראו.
            היום,כשאני חמוש במחשב,נעלמו המגהבייטים מהאופק או שהם חלפו עלי כמו על ישמעאל הרכון על ארון המתים שלו ופיותיהם סגורים.ואני,אנה אוביל את הנידחות?איך אעביר את יומי בלא איזה טוקבק שיסביר לי שברנר כבר לא רלוואנטי? בינתיים שקעתי בקריאה בספר מאמרי הביקורת של ברדיצ'בסקי.קראת 'רשות היחיד בעד הרבים'? מעניין אילו תגובות ה ו א היה מקבל.אבל הדממה,הדממה מסביב!

            הנידח

          • רני,אפרופו החטיף

            האם 'הנידח' הוא שמה של הדרמה שכתב פרץ?ואולי "בלילה בשוק הישן" ? משהו על חורבן בית הצדיק – זכור לך משהו?
            ואולי עמיתי בית אביך יוכלו להיות לעזר?

            ממני,הנידח (3 )

          • "הנידח" הוא סיפור של עגנון מהקובץ "אלו ואלו"

          • חנה היקרה! איזה רוח סאטירית הביאה אותך הלום? בקורס סמלי משטרה צבאית
            היה סרן חנן רוזן מקבל את פנינו המעוותות מחוסר שינה,במשפט "לעונג לי לראות את זיפת פניך",איש איש,בעת המסדר.
            ומשחוק לדמע:הכוונה היא למחזה ביידיש
            שנקרא 'הנידח',או 'חורבן בית הצדיק'
            ספריית האידיש שלי הלכה בדרך כל בשר,ואיוותר אני לבדי והזיכרון המתעתע בגין הזיקנה והפרקינסון האורב בפתח.רני! אל תנטוש אותי לעת בלותי והתפוררותי כשדה א סימטרי של מסמנים
            שאינם מסומנים!

          • אמנון, אבדוק זאת מייד. מה לנו ישראלים מצוחצחים אצל היידיש המבאשת. בשלב הבא עוד נתכתב עם בני מֵר רחמא לצלן ומשם ההידרדרות אל הבני השני היא רק עניין של זמן. בהוצאות הספרים יש פילטרים אמיתיים וכל דבריהם אמת וי"ל פרץ שיירקב לו שם עם "שלוש (ה)מתנות" שלו: מגבייט, זיוונית והנחבא אלי כלים. אתה אמנון, אליבא דתריסנית בת אגבית בת חזזית בת קדורנית, בת צלמונית, בת זיוונית ראוי ליותר. אולי הוצאת בוטיק בנוסח "אחוזת בית". רגע סליחה, התבלבלתי באמנון, אתה נבות, לא דנקנר. נכון?

          • "חורבן בית הצדיק" הוא אכן מחזה של י"ל פרץ ואפילו זכה להקלדה בפרויקט בן-יהודה ובא לציון גואל. עכשיו כבר איש לא יקרא אותו ויעמוד למעצבה ברשת. אמנון, הנה הלינק, רק צריך ללחוץ עליו. גם "בלילה בשוק הישן" הוא ממחזותיו של פרץ. אבל מה לנו אצל פרץ. אנחנו עדכניים. כולנו נבונים. כולנו יודעים את התורה. והתורה היא פוסטמודרנזים ולכן תתחלף הצד"י בקו"ף ומה נקבל מקשר הדם הזה? במקום פרץ את פרק, ז'ורז' פרק. וכאן אני עוזב את הדיון ומשאיר לזיוונית את הבמה. אנטרה שרי…

            http://benyehuda.org/perets/xurban_beit_zadik.html

          • חנה, את צודקת כמובן. אכן כך, אבל זהו גם שירו של שמעון פרוג. זכרתי משהו במעומעם וכמובן אני מביא את השיר כאן מעיון ברשת. "הנידח" או "המשלוח" או "הצופה לבית ישראל", "המקולל", "הזר" לדעתי הם כבר מזמן לא יצירות אלא מושגי מפתח בהבנת הספרות הכללית והעברית בפרט.

            הַנִּדָּח / שמעון פרוג

            חֲלוֹם חָלַמְתִּי :

            שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

            בֶּאֱשׁוּן לַיִל

            הוּא צָמַח וְגָדַל

            וְקָם וְהָיָה

            לְגִבּוֹר-חַיִל.

            אֶגְרוֹפוֹ פַּטִּישׁ,

            וְקוֹלוֹ רַעַם

            וּבָזָק עֵינוֹ:

            בִּדְמֵי הָאוֹיֵב

            יְרַוֶּה גַפְנוֹ

            וְיִשְׁתֶּה יֵינוֹ.

            הִתְפּוֹצְצוּ הַכְּבָלִים,

            וַיֵצֵא הָאַסִּיר

            לְחֹפֶשׁ וְחַיִּים

            וַיִּקֹם הָעֶבֶד

            אֶת נִקְמַת עַבְדוּתוֹ

            בְּשְׁנוֹת הָאַלְפַּיִם…

            חֲלוֹם חָלַמְתִּי:

            בְּרוּם הַדַּעַת

            בִּשְׁנוֹת הָאַלְפַּיִם

            הִתְבַּכֵּר כִּשְׁרוֹנוֹ

            לִנְטֹעַ אֶת גַּנּוֹ

            בְּעַרְבַת-הַחַיִּים.

            וְהָיָה סִבְלוֹ

            לְעֹז וָאֹמֶץ,

            לְחֹסֶן מַכְאוֹבָיו.

            וְהִדְלִיק מְאוֹרוֹתָיו

            בְּהֵיכְלֵי קָדְשׁוֹ

            וַיִּקְרָא לְאוֹיְבָיו

            וַיֹּאמֶר: "נָחֹגָּה

            אֶת חַג הַדַּעַת,

            חַג הַחַיִּים !"…

            וְהָיָה חַגּוֹ

            נִקְמַת עַבְדוּתוֹ

            בִּשְׁנוֹת הָאַלְפַּיִם…

            *

            בַּחֲלוֹמִי שָׁאַבְתִּי

            מְצוּקָתִי, עִצְּבוֹנִי –

            וּבוֹ נִחַמְתִּי…

            חֲלוֹם חָלַמְתִּי,

            הוֹי, עַמִּי, עַמִּי,

            חֲלוֹם חָלַמְתִּי!…

          • וכמובן "התלוש" הוא עוד מושג.

          • אמנון אל דאגה ועל תעז לגייס את ברדיצ'בסקי לשיח הנ"ל לפני שתכתוב בדיוק תוך הקשבה מה חושב דרירה על משנתו הביקורתית. במקום שיחה ספרותית מעמיקה ותרבותית, בדרך כלל במקום שבו מתחילה ה"תרבות" נגמרת הספרות, זכינו כמובן לניתוח נלעג, פסיכולוגי בגרוש של אישיותך. הגברת אמרה משהו בקשר לאמנות והנה התברר שהיא גם מבינה בפסיכולוגיה ויש אחד כאן אדיב במיוחד הלז הוא עו"ד של הסופר ברנר המיוצג כאמור על ידי סוכן האמנים קנלר הנודע. ואם בחוזה בזב"ם חפצת הרי שעליך לפנות לאשכול נבו כמובן, כי הוא מלך החוזים, אבל אתה סורר שכמותך בוחר להישאר הנידח1 הנידח 2 הנידח 3, מה לך. צא אל העולם הגדול, שוט לך, ראה נא תפיסותינו קרובות. אתה אומר פרישמן אני אומר בארת (לא סימפסון, רולאן), ואני אומר באחריות של נחבא אל הכלים עם 500 מגאבייט שבזב"ם רק מחכים לך בזרועות פתוחות (וקלצ'ניקוב) ובעצם מה לנו להתייחס לכל הבלוגרים הללו. אני מתייחס רק לה קרם דה לה קרם המופיע תחת הפילטרים של הוצאות הספרים הגדולות. שם אין משוא פנים, שם אין פרוטקציה והתוצאה הסופית היא – מירי רוזובסקי מיט אביסאלע רומנטישע מיישעס. איזה פילטרים! איזו בלימה של הגרפומנים! בפעם הבאה אסמוך בשתי ידיי על רנה ורבין או שמא על נועה מנהיים או אולי במיכל חירותי ננוחם.

          • רני, אני משתגעת מהיוהרה שלך. מניין לך מה קראתי ומה לא???

          • אבל הבעת פניו אמרה ששום דבר פה לא קל או פשוט.
            ואחרי הסוף אל תלך מייד. תישאר עוד חמש דקות בלי לזוז. חמש דקות תהיה כמו מת.

            מתוך "מקראות ישראל" לאמנון נבות

          • אחרי הטירונות, כשסגרתי על סמל גדעון נחום באיזה פינה חשוכה בשיכון ואמרתי לו, סלחתי לך, וכף היד הזאת שיכלה למעוך את פניו אל הקיר אליו הצמדתי אותו, רק ליטפה את לחיו, אמר לי, תודה פרגר, עדיף נשיקה ממצורע, והטיח את פניו בקיר ואמר, תסתכל בעצמך, פרגר, והראה לי חצי פניו שריטש על קיר האבן הירושלמית, ואמר נשארת ישן גם אחרי שהרגו אותך נשארת ישן בעיניים פתוחות מת נשארת, ואני פניתי והלכתי ממנו.

            המשך יבוא…

          • אתה מצטט נפלא את הסיפור בהמשכים הזה
            אבל אולי תביא אותו כולו? בבלוגיה זה מפריע

          • הוא תפש את ידי באגרופו והתבונן בה ארוכות.
            תבקש לסגור את האור ואל תשתמש באצבעות, מבין?

          • חבר'ה-חב'רה-רגע-רגע-מנדל-צבינג'י-ופושקאש… וזו הוכחה רני היקר שאני לא כל כך צעירה, לצערי, אבל תודה על המחמאה.
            לא הייתי כאן כל היום כי בכל זאת יש חיים אחרי הבלוג – אבל חזרתי להציץ ומצאתי שיש 'התפתחויות' מוזרות בעליל – אני נבוכה מחלק מהתגובות כאן שהן כל כך לא קוהרנטיות שזה מצחיק (טוב, מה איכפת לך אם אני צוחקת קצת??? לא הכל בעולמי כל כך שמח, אז כשמצחיק אז צוחוקים!) בקיצור, נראה לי שעברנו כאן קצת את הגבול בכל דבר ועניין – מה שנקרא כבר אין פוקוס, אין דיון רציני, רק שטויות ולהג ריק ועכשיו גם נכמרים רחמי על נבות ואני חושבת שהגיע הזמן שנעזוב אותו לנפשו – ואתה, רני, עזב אותנו לנפשנו, לפחות אותי – עם הניסיון הפאשיסטי שלך להלעיט אותי בכוח בטקסט שאין לי בו כל עניין. לא יודעת אם חשבת על זה אבל זה פאתטי למדי לצטט דברים בכוח, כאילו על ספרו של נבות יקום או יפול דבר. הנה לא נפל דבר – אבל אפילו הקומוניזם כבר נפל, וכבר לא מוכרחים בכוח. הציטוט התזזיתי שלך הוא ביטוי לתסכול עז, נכון, אבל זה באמת לא בוגר וגם תופס כאן המון מקום. ברור לך שאף אחד לא קורא את הציטוט אם הוא לא רוצה, לכן חבל על הזמן שלך והמקום שלנו – הבלוג מפוצץ.
            זהו, מר נבות היקר. אם יש כאן איזה לקח ללמוד – הוא אולי העובדה שכשאתה מושך אליך אש אל תתפלא שהפוקוס עובר מוורד הלבנון אליך. להבא כשאתה כותב על ספר, אולי מוטב שתתמקד בו באופן ענייני, ואת דעותיך (הלגיטימיות אם כי ראית שלא כולם חייבים להסכים להן) תביע במקום אחר. אקרא גם אקרא את ספרה של לאה איני ואני מקווה שאתה תחזור לנדנד את נכדיך ולהינות איתם.
            כמו בכל דבר – יש לבור את המוץ מהתבן – גם כאן, ולא כל מה שנכתב ראוי להתייחסות,
            כולה בלוג,
            ובאה לציון הגואלת,
            לא להתראות,
            MEGABITE

          • הלילה רד, אבל הציטוט נשאר לעד.

            אני שתקתי, אורב לו במבט. הוא אמר:
            זה קל. רק תספור בדמיון חמש-עשרה אצבעות מהקורקבן למטה אבל לא יותר מעשרים אצבעות, ורק בדמיון, פרגר

          • רני,רני,על חורבות הספרות העברית וביקורתה אני מתגרד בחרש,והדממה מסביב!
            איה מגהבייט,איה הזיוונית שבתלמידות המיגדר והפוסטמודרניזם הבסיסי? איה
            כל מחרפי עד דור רביעי ואחרון? איה כל
            הפרסונות העלומות והמכובדות שסיפרו לי על בית אבי ועל האסכולה שלי שמעולם לא הייתה ואפילו לא נחלמה ואפילו הזייה איננה? איה הגברת שאחר מילאה אלפי רובריקות כאן בנזיפות איומות,מנתה את כל חטאי,שיגרה בי מיליוני מגאבייטים של זעם ושאט נפש,וכמעט שלא הקיאה על המסך הוירטואלי,הודיע שאולי בעתיד תתפנה ל ק ר ו א את הספר עליו נערך הדיון? האם תעשה עם הספרות חסד של אמת ותקרא גם את הספרים האחרים עליהם כתבתי
            ביד רועדת מפרקינסון מתקדם? ובעיקר,איה,רני,אייה ספרייתי ביידיש,האהובה עלי מכל הספריות,איה שטערן אין שטויב,איה שירי החומש של מאענגר? איה זינגר (הבכור,בצעיר הנובליסטי לא נגעלתי),איה ראבון,איה בלילה בשוק הישן של פרץ? איה ברנר הרלוונטי לכל היותר לזמנו כפי שהשכילוני כאן אגב אורחא,כל מלמדי,וניטל עלי להסתפק בפוקו ודרידה?
            ואיך אקרא דרידה ופוקו,ולא למדתי דיי משניות? הרי איני מבין אפילו את פירוש המילות! ואיך יהיו לי אסיסטנטים
            ויש לי בקושי בי איי,כמאמר הנוזפים והמוכיחים בשער בת רבים,בעוד שלאמיתו של דבר אפילו תעודת בגרות אין לי ?!
            במה עוד אמתיק את ימי ואחמם את לילותי,אם לא בזכר הקפה ושתי הסיגריות מסוג קנט ארוך שאני גוזל ממך אור לנשף
            היום השישי בקפה 'סוכרזית'?! רני,חסד גדול תעשה עמי אם תעתיר במשורר י.ו
            שלא יחסוך ממני את הסירית עם תבשיל
            הפלפלים באורז שהוא גורר עמו מבית אמו
            נרה יאיר,הישר אל חיקו של מבקר ספרות זקן שרירו זב?! הלא עלול הוא,חס ושלום,לנער חוצנו מני,לאחר שיקרא את מרשיעי וגוזרי דיני עלי אדמות!הלכה הספריה,הלך התבשיל,הלך החבל אחרי הדלי,
            ואני,אנה אני בא?

            הנידח 4

          • בלא רצון של ממש אני חושזרת לכאן – לתגובות קצרות אך מתבקשות. ראשית – בוודאי שעוד לא קראתי את ורד הלבנון – הרי אך יצא. אני קוראת לאט. לעולם לא אומר דבר שקר ואתדיין כמו מבקרים בים א חרים שנקעה נפשם מספרים וכותבים עליהם ביקורות בלי לקרוא עד הסוף (ראה מקרה יצחק לאור וספרו של א.ב.יהושע כמדומני) ולו קראת בשום לב את מה שכתבתי בתחילה – היית נוכח לדעת שכל מה שכתבתי התייחס לחצי הראשון של 'מאמרך' ואף בסיפא הוספתי שכל ההתמקדות עליו עושה עוול ללאה איני כי מי כבר זוכר שבספרה מדובר. ונ.ב.
            פאתטי בעיני איך אתם נדרשים לכל האורים והתומים של הספרות העברית כאילו הם באמת עומדים מאחוריכם ונותנים לכם רוח גבית. דבר בשמך. אני מדברת בשמי וכל האירונייה המשמימה והדיון בשפתי ובפוך שבעיני הוא שוביניזם זול שרק חושף שוב ושוב את רמת ההתייחסות שלך. פשוט עלוב. בינתיים לא הורדתי את הכפפות – אבל זה כבמון הדבר הכי קל לעשות. בקיצור, היית ונשארת לא רלוונטי – רק סכינים מושחזות ויריקות לכל כיוון – בדיוק כמו שכתבתי.

          • מגבייט היקרה! מעולם לא טענתי שאת עולת ימים,אלא עולת ימים מ מ נ י
            ומאחר והכל יחסי,העתיד עדיין לפנייך
            – שלא כמצבי.לאמור,יכולה את ,אחרי שהסברת במנוחת נפש יחסית שברנר חסר רלוואנטיות,לשום בפוך עיניך,לצבע את השפתיים הנבולות ולצאת למצוא לך איזה ברנר קצת יותר צעיר ובעיקר,קצת יותר רלוואנטי.והלא אתרי הפ"ופ מלאים וגדושים בשכמותם.התעקשותך להיאחז בקרנות המזבח,לאמור,בידיות כסא הגלגלים שלי משונה אפילו בעיני אני,למרות שאני שמח שמישהו צעיר ממני נותן בי רואותיו הווירטואליות והאנונימיות (לרעה או לטובה,מה זה כבר משנה),וקצת זרמי חשמל טעוני מגהבייטים בגוויתי השמוטה והרופסת.
            ברוכה תהיי.חפשי לך גרגר במקום אחר,זו עצתי.
            לגיטימית או לא – זו דעתי.
            הנידח שהיה רתך והיום הוא מבקר ספרות

          • ברכה תבוא על ראשה של דורית פרג על כך שצלחה ונהנתה מ-280 העמודים הראשונים של "ורד הלבנון". ירבו כמותה בישראל אמן ואמן. רני

  18. גיורא לשם

    חזרתי היום אחה"צ מ"פגרת" טיפול ב"איכילוב", לאחר פעולה של החלפת קוצב-לב ואלקטרודה חדשה לחדר השמאלי.
    אחזור לנהל את הבלוג ולהיג באמת בתוך ימים אחדים.

    • גיורא, רפואה שלמה ובריאות טובה ושוב אלינו איתן ומְלא עזוז. אגב, עליי לדבר איתך באיזה עניין. אכתוב לך אי-מייל. רני.

    • הרבה בריאות, גיורא.

    • רפואה שלמה גיורא, נחמץ ליבי, כשקוראים את זה באמת שהכל מתגמד. מאחלת לך התאוששות קלה ומהירה.

      • גיורא מה קורה? כתוב לי בפרטיות
        על המצב.כשלתי בהעברת מסרים משום שאצבעותי לא לחצו על הכפתורים הנכוחים
        והמחשב התפרע כהוגן,אמנם לא כמגיבי
        הבלוג החד פעמי הזה."ביקורת תהיה",
        אה?!(א.נ.)

        • מאחר והדממה מסביב וכיוצא בזה,ואתה ודאי שקוד על הגהותיך במקום שאתה שקוד,אמשיך במונולוג.אני כותב ואין שומע,אז מה כבר ההבדל – את חטאי אני
          מזכיר היום.והלא יכולה הייתה להיות לי
          תעודת בגרות ואולי הייתי היום בכיר תלמידיו של מנחם פרי (או – ואין הבדל –
          הייתי שוקד על חיפוש אוצר הזהב בחוטם של חוקרת הספרות הדגולה פרופ' נורית גוברין),אך,אגלה לך,רני,יד מורתי לתנך ולספרות גב' מלכה שני היתה בדבר,שנתנה
          לי אפס במבחן לספרות ועוד כתבה בדיו אדום 'בדיחות תספר בבית',,ובשיעור הבא,
          כשהעבירה גליון נוכחות,כתבתי בעט אדומה
          ברובריקה שלי, פרנץ קפקא,פראג,שעל כך
          סולקתי מבית הספר לשבוע ימים,ואולצתי
          להביא בחזירתי את ה ה ו ר י ם.הואיל ועול ימים הייתי,ופרקינסון,אקשנשוז,אמנזיה ושאר מרעין בישין לא היה לי,ועל סוגרי שלטתי,נטלתי את המבחן שהשתרע על עשרה עמודים והתדפקתי על דלתו של ב ר ו ך קורצוויל,שקיבל את פני בסבר פנים יפות,
          קרא את המבחן,שמע את הסיפור והתגלגל
          מצחוק,אחר כך הרצין ואמר שזה לא מצחיק,הדליק סיגר,לקח אותי אל פינת הקפה והתחיל לדבר.מה אמר – לא אלאה את קוראי בננות,שיש להם עניינים ספרותיים
          חשובים לאין שיעור.קיצורו של חשבון,לאמי ז'ל בישרו נעמי מדרשי המנהלת הדגולה ומלכה שני על סילוקי לאלתר מבית הספר בסוף השנה,וכך הקיץ הקץ על אסכולה שלי ואני הלכתי לעבוד
          כרתך במסגריית זרחוביץ' על יד קוקה קולה בבני ברק.מאז,כל אימת שעברתי
          על יד קוקה קולה עם זוגתי זכר צדקת לברכה ובנותי הקטנות,היה חזי מתנפח מגאווה והייתי אומר ברהב ש א נ י, אני
          ריתכתי את הגדר של בית החרושת קוקה קולה,ושלא כספרותנו,עומדת היא בשיני הזמן (הגדר,הגדר)
          שלך,הנידח 5

          • המשך יבוא

            אה! אינכם יודעים קורצוויל מיהו? קורצוויל,- לא חשוב.סתם בן אדם,כמו שאמרו אצלנו בחיל המשטרה הצבאית.
            מכל מקום,הואיל וחוטא גדול אני,גוץ
            הנדבק לכל מקום תדחפות שבעולם,מטרה
            ועניין להתכתשויות בכיכר השוק הוירטואלית,תבלול בעינה של מגאבייט
            וזיוונית מלאת הזיו,עצם בגרונה של כלמנסע הנוקמת ,חופן מלח בתבשיל של מנחם פרי ומנוד הראש התמידי מול חירטוטי הגוברין שגם הם כבר לא ילדים,עמיתים הם בבית האבות הטוטאלי
            והווירטואלי,לא נותר לי אל לפצוח במלאכת וידוי על כל חטאי שבעולם,
            אתוודה ויוקל לי.וכבר פתחתי במלאכה,
            ועל חטאי שהוציאו את מורתתי מלכה שני
            שהיתה קטנת קומה עד מאוד ובעלת שיני סוס ענק מידות (בחיי!)מדעתה,אני מתוודה.רני,רני,למה הותרת אותי אובד בחשכת האי ודאות? הסיגריות? הקפה? תבשיל הפלפלים באורז? ענני! חטאי היו חטאי העבר הרחוק,היום אני סתם זקן חסר ישע!
            הנידח 6

          • ההמשך,והוא הנורא מכל,בא

            ןכיוון שפרק הווידוי אנו עומדים,הגיע כבר השעה שאתוודה על מה שאני רואה כגדול חטאי – וחסר המחילה שבהם.

            בן שתים עשרה הייתי בשנות השישים,הנפלאות והגרועות בשנים,ולי חבר,ששמו – לא חשוב.כינויו היה קוקלה
            (למד סגולה),וחברי זה לשוטטות על גגות בני ברק,אהב מאוד (לפי הסדר הזה:)
            שזיפים וסוסים.על אהבת הסוסים שלו כתבתי כבר ב"עונת המלכים או קו הכשל של הסוסים" (אני יודע,ספר גרוע שבגרועים,תאמרו אתם שלא קראתם,ואני
            שלא העזתי לפותחו כבר חמש עשרה שנה,אאשר: גרוע מאין כמוהו),אבל בעניין אהבת השזיפים,לא כתבתי מאום.אמנם,עונת השזיפים היתה קצרה עד מאוד ,קצרה אפילו בהשוואה לזמננו אנו.
            וגעגועיו לשיזיפים היו עד כלות הנפש.
            ולשכנתנו הרשעית שרה גלזר,עץ שזיפים לתפארה.אלא שקיטרג השטן,והשזיפים התעקשולא להבשיל,אלא נותרו ירוקים מירוקת וקשים מאבן.ויהי בוקר ויהי צהריים,וחברי שעז נפש היה ביסוד הדברים
            וכל העלבונות והמכות בחגורה ונזיפות המורה רימונה והענישה המנהלית של מנהל בית הספר לא הזיזוהו מדעתו – זינק יום אחד מן הגג אל העץ,והחל קוטף ושם בכיסיו ובכובעו.אתם תאמרו,שועל עגום וענבים חמוצים -ואני נוטה לקבל זאת.באמת היה דומה יותר לשועל עגום מאשר לפרש מלכותי (הספרים,כמה שהם משקרים) ב'עונת המלכים'.לקול המהומה נזעקה שרה גלזר ,ותאחז בגור השועלים הזקן (זקן היה כבר אז,בזאת אני נשבע.מבע עיניו עגום וזקן היה)בזנבו,היינו,בצוארון חולצתו ואחר כך בעורפו,והחלה מלעיטה אותו,דיברה התורה
            בלשון בני אדם,תוקעת בגרונו,תוך שהיא אוחזת בשער ראשו,את השזיפים הקשים כאבן.אני עמדתי על הגג,ידי שלובות על חזי ולא אמרתי דבר.שכן,גם לנו עץ היה (אמנם,עץ אפרסקים שפרותיו מעולם לא הבשילו) וגור אדם,טיפה סרוחה
            ומבאשת,מבקשת להיות שותפה בהגנת הטריטוריה שנדמה בעיניו ששלו היא – ואחת היא אם בחצרם של הורי או בחצרה של השכנה גלזר או בחצר החוג לתורת הספרות (הבלתי קיים) מדובר.האם הצדקתי בלבי אז את שרה גלזר ? התשובה,רבותי,היא כן!.צאו למדו אם כן.
            הדברים קל וחומר.עודני זוכר את קוקלה רעי משתרך לבסוף מחצרה של שרה גלזר,כולו פצע וחבורה,ראשו מוטל על חזהו,וכובעו הנפוח (שכן השכנה טמנה את השזיפים שלא האכילה אותו בכובעו),ורק אוזן אחת גדולה ואדומה כדם,כפצע פתוח, הציצה מתוך הכובע. אני לא אסלח לילד בן השתים עשרה שהייתי שעמד מנגד ידיו שלובות על חזהו עד שתגיע שעתי להילקח וללקוט פירורים מסעודת לוויתן ושור הבר על שולחנו של ברוך קורצוויל.
            וכולי תקווה שהבלוג הזה נעזב לנפשו ואיש לא קורא, ושגם אתה רני,עסוק מאוד בהגהות,ולא קורא,אבל וידוי – וידוי הוא,בדיחות הדעת,רצינות עילאית,וידוי.

            רני! הסירית עם תבשיל הפלפלים! הקפה!
            הסיגריות! אמור לויזן,פיקוח נפש טמון בסיר הפלפלים הנפוח הבא לנוח על זנבו של דג מלוח,בעוד שבסדקי הבנניה שור הבר מתנגח עם עכבר! (שלונסקי,עלילות מיקי מהו)

          • אמנון, אני כאן יחד עם יהודה ויזן וסיר פלפלים ממלואים במגבייטים, דגן ועופרת זיווניים להפלא ממסעדת קן הליקוקייה מוכן ומזומן רק לך. מה נאמר, אפילו ברוך קורצווייל הנורא, אימת דן בן אמוץ וחבר מרעיו, גם הוא עומד וממתין בין חזון לבין אבסורד. אז מה עם ספרותנו: חזון או מהפכה? הרי רמת הדיון רק עולה מרגע לרגע עד שחשבתי לגייס גם את אריק גלסנר אשר יביא עימו את המרגרינה עליה נחליק שלושתנו, משל הייתה בננות מים רתומה לסירת מירוץ, אל לב הממסד הספרותי והאקדמי. רות קרטון בלום מחכה לנו בזרועות פתוחות. אל חיקה תאסוף אותנו. חלב עזים תיניק אותנו כרמוס ורומולוס נהיה. נוכל לקיים דיונים ארוכים האם המעליות ברומן האחרון של אברהם ב. יהושע עולות או יורדות. ואם עולות לאן עולות? ואם יורדות עד להיכן? והאם נפגשות הן בדרך? רק הישאר עימי ואל תצא להפסקת תה וביסקוויטים ופרסומות כי עוד לא הגעתי בהקלדה לחלק עם נתניהו, גם הוא עדיין כאן עימנו ויש המזהים אותי איתו. בכל אופן, ניפגש בשש אחרי המלחמה העולמית עם אחמדינז'אד – סרווּס, שלך כתמיד רני יגעיל מתוך חדרה האינטימי של אורלי קסטל כלום.

          • אמנון, אני כאן. באתי מהגן של הילד. למדנו שם על חגי ישראל ופייר בורדייה. הוא אומר שהמפסידים הם המנצחים בתרבות ההמונים, אם הבנתי נכון, אגב, אם כך, אנחנו מובילים פה בגדול. גם זיוונית אם לא שמת לב כאן ודברי החוכמה בדרך, בקרוב תקשור את ספרו של דלז על שפינוזה אל תוך הדיון ואז באמת לא נבין כבר שום דבר ונצטרך לצלצל לעדי אופיר שיסביר לנו, אבל במקרה דנן אולי מוטב כבר לצלצל לבני לוציפר, סליחה ציפר. מגבייט נעלבה כנראה וחזרה אל חיק דרידה, אתה הרי יודע, אין מחוץ לטקסט דבר, ולכן תחזור אלינו כחתולה אל השמנת או ככלב אל…. הנחבא אל הכלים הלך לאיבוד בין הסיר למחבת במעין לבירינת פומפיות ומבוכי מכונות לחיתוך סלט כמו בציוריו של הצייר הסוריאלי מגריט. קצת תרבות אמנון, אנחנו הרי קושרים אמנות פלסטית, ציור וספרות עברית בכפיפה אחת. צלצלתי לשוק הפשפשים ומחפשים אותו שם. אגב, דוד פרישמן צלצל וטען שהוא מכיר את זיוונית, אבל לא יוכל בשום אופן לגלות מה שמה כי הדבר שמור עמו במערכת. הצרה היא שהמערכת נמצאת במדבר ועד לשם אני כנראה לא אגיע. כך או כך העולם מלא ציטוטים נפלאים מתוך ספרים. הרי בפוסטמודרניזם כל הזמן מצטטים, זה חלק מן הפואטיקה, מה להם כי ילינו. זה בסדר, בדקתי, גם לג'ק ניקולוסון אין בגרות ותראה לאן הוא הגיע עד לקן הליקוקויה. שלך, המצטט המצותת.

          • אמר לי סמל שוע, מאיפה בדיוק אנחנו יכולים לדעת? אנחנו יכולים להיות רק בטוחים שזה מה שקרה או שזה מה שיקרה ושזה שווה לזה בכל מקרה.

          • אתה פה לצידי? רווח לנפשי.
            ועדיין הדאגה כוססת – הסיגריות (שתיים)
            הקפה (אחד) וסיר תבשיל הפלפלים מסעודת היום השישי של יהודה המכבי – במקומם הם עומדים? לא חל בהם פיחות בגין כלמנסע,זוזית ומגהבייט,העומדים דרוך וחרישי,דומה בי מבקשי נפשי,כמאמר הפזמון?
            וידוע הסיפור שפעם באו חסידי נחמן
            וראוהו משחק שחמט עם משכילי אומן.אמרו לו,מה יש לאנשים האלה שייכות אצל רבנו?
            וענה להם הרבי,ואתם,החסידים,מה שייכות לכם אצלי? הרי אתם כמוץ שבנשיפה אחת
            אתם אינכם.
            עם המוץ והתבן המגאבייטי למינהו אני אסתדר.בלא האובייקטים האונטולוגיים
            (הקפה,הסיגריות,תבשיל הפלפלים)-יקשה עלי מאוד.והנוכחות שלך – קריטית במצבי.
            הנידח 7

          • קן הליקוקיה

            רני, רניל'ה
            שק לי, ואבלף לך?
            הו, לא! שמור את הנוזל הגופריתי שלך לחבר מרעיך המשוועים לו בבלופיה.
            לבעל הבלוג, רפואה שלמה.

          • אני אמרתי, תקיאו הכול. מת?

          • רני,התגובה המתחילה בשק לי ונגמרת ברפואה שלמה מאמללת אותי מאוד,שכן איני
            יכול לגמור בנפשי: האם הושפע החרזן מ'אנדר מילקווד' ,פרק משחקי הילדים של תומס דילן ,שאז הוא חרזן עם דיפלום,או שלא הושפע,שאז הוא נותר למעצבה חרזן בלא דיפלום? שם,השימוש בשק לי הרבה יותר מורכב,אבל פה,בספרותנו,לומדנו להסתפק בהרבה פחות.מכיר את אנדר מילק ווד? כמו תורנטון וילדר,רק שזו עיירה באנגליה של הילדות,וכתוב כמחזה לקולות,זו שירה נפלאה,הגם לא רלוואנטית
            כמאמר מגה בייט,וככלות הכל,מה רלוואנטי באמת מחוץ לברושור של חברת מגהבייט למכירת ציוד היקפי למחשבים?
            וזה הכל בראש שלי?
            ממני,בדמע,אובד עצות (1 )

          • ודאי מכיר אנוכי את "תחת חורש חלב" שבו לא תימצא תודה לאל באר חלב אחת במרכז העיר או באמצע עיר ושאר מיני תרגימא ופרפראות. יצירה מופתית. וכשם שכתב דילן תומס, אתרגם, למוות לא תהיה עוד ממשלה, כך לקללות לא יהיו שום תקוות. הרי במשחקי הזדהות וציטוט עסקינן. עילגות זה התחום של קן הליקוקייה, אותו הייתי משליך בשמחה מגשר סאן לואיס ריי מבלי למצמץ לרגע בשיתוף עם הכומר החוקר ותורנטון ויילדר עצמו. עכשיו סלח לי, אני חייב לצטט כדי שאהוד פדרמן יוכל להקפיץ את התגובות הלאה כי ממילא עד עתה יבשו התגובות בכל הבלוגים ועד שאליענה ואני נחזור מחברון הכבושה בידי מתנחלים נלוזים. אם לא יירו בנו אלה שבמקום לבנות תשתיות מסתובבים עם קלצ'ינקובים ומרצדסים ויורים ברחובות, הרי שנצליח לבוא למקום המפגש שלנו בשלום בקפה "סוכר" וכמאמר שירו של דילן תומס, לא – זה לא בוב דילן, צימרמן זה מישהו ומשהו אחר – הכדור שהעיף אמנון בימי התיכון שלי כשקראתי את כתב העת "עכשיו" כבית ספר על כל נספחיו, כנראה עוד לא נחת ארצה. שלך תמיד, רני יגיל המגעיל עם העגיל. סליחה, עגילים זה התחום של גדי טאוב. רני.

          • מדוע מאמללת הלוא מגיב זה מתחבא שמא נעשה בוא מעשה בדומה לספר הדמיון המדעי של רוברט שק-לי, סליחה שקלי, "אלמוות בע"מ" ודי לחכימא… בתרגומו המופלא של עמוס גפן ז"ל שגם אותו אין איש זוכר, לצערי.

            וכעת: רגע של ציטוט:

            סמל שוע עזרא אמר:
            לא בחרת אותנו יותר משבחרת אותו, יהיה מה שיהיה, והפוּך, לא סיפרת לנו מה שלא סיפרת לו מה אתה חולם בלילה אפילו שהמרחק של המיטות אחד מהשני זה אותו מרחק של המיטות שלנו והפוך, ובכל זאת נשארנו האחים שלך עכשיו.

          • רן, קודם היית משעשע. עכשיו כבר לא. עכשיו זה כבר פתולוגי ממש. מביש ותו לא. באמת חשבת שאחרי כל דברי ההבל האלה שלך מישהו יתדיין איתך ברצינות על משהו חוץ מעליבות העולה מבין שורותיך? ולא לא נעלבתי, מה יש להיעלב? לשמחתי אני היא הבוחרת ממי להיעלב והאמן לי שאתה בהחלט לא אחד מהם. בכלל, מה פתאום נתקעת פה? אני כל הדיון שלי היה עם נבות.

          • סמל בכור דוד אמר:
            והפוך פרגר, והפוך.
            אני אמרתי, בעיניים תסתכלו לי. מת?!

          • למגבייט,רגע ברצינות

            לא ולא גברתי! מעולם לא התדיינת עמי
            על דבר וחצי דבר,ולא על בסיס דבר וחצי דבר.הלא ראוי היה שניפגש,ככלות הכל,על מצע משותף אחד: קריאה (ולו כזית) בספר הנדון,בלי כל קשר ובלי לבסור כהוא זה בזכותך לנזוף בי על כל דבר שבעולם.נזיפות קיבלתי,ואני מרכין ראש,
            אבל קראתי ברצינות כל מילה שכתבת,משום שביקשתי לראות,לא מי את,ולא את איכות מסיכת האנונימיות,אלא מה את (וזיווה הזיוונית) מייצגות,כאנשי ספרות מן המעגל השני,נניח ).ביקשתי לבדוק,אם קראת ולו ספר אחד מן הספרים ששיבחתי או
            תקפתי (וזה לא משנה ואין שום הבדל)
            ואת יודעת למה,גברתי? משום שעלה בי,למראה התגובות בבלוג הזה החשד עמוק,
            שזה לא הסופרים לבדם שמדרדרים את הספרות העברית הנוכחית,אלא גם זהות קוראיהם ומגיביהם (לא מבקריהם- אלה פסו מן העולם,ורק ריח השתן עולה מבית האבות וגו').את,זיוונית וכל השאר והיתר
            מרשים לעצמם להגיב על ביקורת ע ל ספרים
            שלא קראו וחוששני שלא יקראו לעולם.קוראים שמעורים עד לפרט האחרון
            במתרחש בספרות בלא שיקראו אפילו ספר אחד לאיור התיזה.הם יודעים,למשל,שנבות הוא גוץ ודחפן וסופר גרוע,למרות שלא טרחו ולא יטרחו לקרוא אפילו פרק אחד,
            אפילו שורה אחת.אבל לא אפרוץ לדלת פתוחה – לאה איני וספרה הוא פה המחשת התיזה במלואה.לא משום שאת – לא את אישית,את כמסמן,לא רוצים לקרוא,אלא כיוון שאינך מ ס ו ג ל ת לקרוא יותר מאשר מסך של בלוג.,כלומר,את מייצגת את רוח הביבים של ספרות הבלוגייה.לא היה לך ל כ ל א ו ר ך תגובותייך מה לומר ספציפית חוץ מהערה על משפט שכתבתי על
            ענת עינהר – והמשפט הזה כלל אינו שלי,אלא כ ו ת ר ת של עורך באתר אינטרנט שהעתיק את המאמר!.אני בספק אם קראת את המאמר עצמו,אבל גם זה לא משנה ואין חילוק,משום שגם אם קראת,בפועל ממש,דבר מן הדברים,איך מסוגלת להפנים
            או לזכור.למדת את עצמך לעכל במיהירות האינטרנט,כלומר,איזה ראשי פרקים שאפילו על ניסוח ממשי שלהם לא חשבת לרגע.זה אפילו לא שאת לא מאמינה למה
            שאני כותב,נניח,שהירח ירוק,או אילו כתב והשלים ישראל ברמה ז"ל את הרומאן שלו,היה על יהושוע קנז לבנות (לא לכתוב מחדש – לבנות) אחרת- את מבטלת זאת מראש משום שאין לך לא הסבלנות ולא הכוח ולא דיי עניין בוער לבדוק,אפילו באופן מחשבתי.כתבת שאת עצמך מבקרת.בואי אומר לך משהו – אומר לך (נניח) וברצינות מלאה שישראל ברמה ז'ל כתב ופרסם בגיל 16 ביקורת ספרות שלא היתה מביישת את קורצוויל או מירון,היית מבטלת זאת על הסף,לא משום שברמה כתב או לא,לא משום שהערכות שלי אינן מקובלות עליך,אלא משום שנוח לך
            לבטל.משום שה'רדי מייד'הוא כבר חלק ממך.משום,שככל שתגערי בזיוונית,וגערת בה בגסות על נסיונה להידבר עמי פנים,
            את עצמך הפנמת עד גמירא את התיאוריה
            שגם ברושור של חברת מגהבייט הוא טקסט
            שאפשר ללמוד ממנו ספרות.ההבדל בינך לבין זיוונית הוא שהיא קצת יותר ישרה- האמיני לי שאילו המשכתי ללחוץ אותה אל הקיר היא היתה מודה בריש גלי שמבחינתה אין חילוק בין ברושור לבין 'ימי צקלג'-
            כל ההבדל הוא ש'ימי צקלג' – שגם את לא קראת – טרחן ומעיק ומנדנד ואי אפשר לנסח ממנו מסקנות שקופות,ולא שהיא קראה את ימי צקלג – היא קראה את פוקו ודרידה,והבינה,שאצלי בבטן – קרוסלה!
            (היא השתמשה בביטוי אחר).ההבדל ביניכם הוא,שאת עוד מוכנה לקלל ולריב עם נבות
            בגין הספרות,זאת אומרת,אצלך בחלל הבטן הטיעונים הגסים והאלימים של נבות (לא הספרים עליהם הוא כותב,השמות שהוא מעז לחלל ברוב חוצפתו) המבקר עוד יכולים לחולל קרוסלה,ואצלה – תשכחי מזה.כי אם הברושור של מגבייט וימי צקלג הם באותה סקאלה נצחית של רלאטיביזם אפשרי,למה להפך את הבטן? וגרוסמן,או איני,או
            מטלון,או עגנון ,אינם יותר ממסמן של מסומן.בלא שתחושי בדבר,זיוונית בלעה אותך על כרעך וקרבייך ואת לא חלת ולא חשת בדבר,למרות שההתנהגות ה'ספרותית'
            שלך היא בעצם תחנה בדרך להתנהגות ה'ספרותית' שלה,ואת לא חשה בדבר מכל זה!

            כמובן,אשמח (כלומר אהיה עצוב) להמשיך,
            ותמיד אפשר להמיר זאת בהמשך רצף ההתבדחויות עם רני יגיל הטוב והמיטיב,הסלחן והחביב,הלץ המלוצץ שבציפורן ליצנותו יש יותר תובנות
            על ספרות מתריסר דוקטוראנטים.ממני,
            אובד עצות

          • אמנון זהו. עכשיו היא תוריד את הכפפות, או הכסיות, משל הייתה ריטה הייוורת' בסרט המיתולגי "גילדה", או שמא היה זה סרט אחר שלה "דם וחול", בין המשיבים נכונה יוגרל ספרו של אסף ענברי. ואז באמת כולנו נראה מה זה. אני כבר תפסתי מחסה מתחת לשולחן במקום עבודתי ואפילו יופייה של זיוונית לא יוציא אותי ממקום מחבואי. אני ממש נפתה בעקבות התגובה שלך להתחיל לצטט את "בחיפוש אחר ה'אני' האבוד: עיון ביצירתו של יורם קניוק" מאת ישראל ברמה המנוח מתוך "עכשיו" 45, 1981. שלך, נורה של 40 ואט וג'-פי-אס במבצע.

            הנה:

            הלובן הארצישראלי הבוהק בתוך הוויית החול התל-אביבית הנדחסת והולכת באנשים ובמעשים, האוריינטליות המכילה בתוכה את זרותם של הבאים אליה ואת שייכותם המוסבכת של הנולדים בה, סימני הזמנים הנאספים על פני האדמה,…

            איזה יופי, איך הוא כתב. רני

          • הנחבא אל הכלים

            גילדה, רני.
            גילדה

          • הנחבא תודה. אתה מקבל את ספרו של אסף ענברי מתנה וכן שיר המוקדש ממני אליך. נראה אם תזהה את המשוררת.

            מדרכים

            השדה הזה הוא שטיח התפילה שלי
            מאבניו מיתמר לשמיים סולם
            שחיות עולות בו
            ויורדות

            הלוואי ויכולתי לנער מתוכי מילים
            כמו שאני מנערת עצי פקאן
            עד שיחבטו האגוזים
            באדמה
            כדי שהשיר יוביל אותי
            הביתה

            זמן רב מדי הסתובבתי
            עם הבטנה בחוץ
            ושולחן הכתיבה שלי אינו מלבלב

            עכשיו אני שבה ליָרוק הטעים
            הרך ללחיכה
            ושיריי החד-הוריים פועמים
            בקלסר

            גם בעצים מפציע הפרי
            מתוך הפרח –

            היופי מפנה מקום
            לעניינים מעשיים יותר.

            הנחבא, לא כוס התה שלי, ספק אם של נבות, אבל רק למענך. רני.

          • הנחבא אל הכלים

            כל הכבוד רני
            ממש גשש בלש!
            הרווחת את הארוחה שלך!
            שלך
            הנחבא

          • אגלה לך סוד.כשפירסם ברמה את סדרת ביקורותיו הראשונה,היה א.ב. יהושוע
            בטוח שזה פסיבדונים של מוקד או מירון!
            הוא גילה לי זאת בעצמו,ברגע יותר נינוח
            באחת משיחותינו המעטות,הרוויות מרירות
            ואמירות ספירטואוזיות מאכלות ששילחנו
            זה בזה בכסות נימוס פולני עמוק.הוא עצמו לא האמין ונסע עד רחוב הנשיאים 61
            פתח תקווה כדי לבחון את התופעה.הוא עצמו מלמל,בן שש עשרה,לא יאומן! שכן הסט התעכב אצל מוקד עד שיצאה חוברת 'עכשיו'.אין מנחם,אין תחליף לשיחות שניהלתי אתו.אין ערוך לדברים
            שלמדתי ממנו והייתי לומד אילמלא מה שנשאר זה אחוזת הקבר ועליה חקוק המשפט
            'החיים יפים,מלאי כאב'.
            נחזור לסירית הפלפלים.זה מה שנשאר
            כנראה,וזה מה שזה שווה.בדיוק.

            ממני,אובד עצות ותועה דרך (1 )

          • אמנון, זה באמת מרגש הסיפור הזה וגם האפיטף שציטטת, ואני חלילה לא ציני. בכל הקשור לישראל ברמה אני מוריד את הכובע, ויש לי אחד כזה על הראש. אני רק תמה כיצד חשב אברהם ב. יהושע שברמה זה פסבדונים של מוקד או מירון ולא של מגבייט וזיוונית. כך או כך לבולי הפתרונים. ואם בברמה עסקינן נתבשם בעוד ציטוט משלו. אגב, כל הפסקה הראשונה שאני מצטט כאן בהמשכים מתוך המאמר של ישראל ברמה ז"ל, לא באה לסנוט באיש ולקנטר. זאת אינה מלחמה. אני פשוט מצביע כעת על מה שנראה בעיניי ספרות מעולה. ברמה מבקש בפסקה הראשונה והארוכה של המסה לנסות ולתפוס את היקף הנושאים בהם עסק יורם קניוק עדה כה, כלומר 1981 או עד "לילה על החוף עם טרנזיסטור" (קובץ סיפורים).

            הנה:

            …על פני האדמה, טעונים בריבוי עצום של מיתוסים והוויות היסטוריות וזכרונות אישיים ולאומיים הטורדים את שלוות רוחם המזדעזעת של הדורות העכשוויים, משחקי הטרגדיה ומשחקי הקומדיה המשלימים אלה את אלה לתמונת-עולם אחת ומוכרת מאוד – וכל אלה, וכל הצומח מהם, בהקיפם ילדות תלאביבית אחת, המתהווה ועוברת בבדידות מכונסת ובצעקה בלתי-מוסברת של געגועים והיעזבות וכמיהות מטושטשות, ילדות אחת, פרטית כביכול, של ניסיון לברר את מהותם של הדברים, לצמח שורשים במולדת מאומצת חדשה-ישנה או סתם יומיומית ונדושה, ניסיון לגבש דיוקן של "אני" ממשי ומשתמר. (…)

          • ואם יש לך רצון להגיב במידה של רצינות,אשמח שלא לקרוא שוב,שאני 'פאטתי',כי הרי ברור כשמש שמי
            שמתעקש לראות בספרות קו התפתחותי שאינו מישור סמאנטי,ועוד קטטר,ועוד בית אבות,ועוד היעדר שיניים,והתה עם הביסקוויט,והגעגועים לספריית היידיש שלו,פאתטי הוא,זקן הוא.אנא,כתבי את מה שלא מובן מאיליו בעינייך,לשם שינוי,וגם לא שאני שוביניסט,כי הרי ברור הדבר כשמש.

          • מר נבות אובד העצות,
            ההערכות שלך מה קראתי ומה לא קראתי – כולל ס. יזהר, כולל קורצוויל, וחלק נכבד מן הספרים שהזכרת בחצי הראשון של 'מאמרך' אין להן על מה להסתמך. כל מה שכתבת כאן בלהא מוכיח חד משמעית שיש לך בעייה של סניליות או שקרה הדבר התמוה ביותר – מר נבות לא קרא את מה שמר נבות כתב! נורא נוח להסתתר כל הזמן מאחורי הטיעון המתנשא (והילדתו בו-בזמן)שאני קראתי ואת לא… אני יודע ואת לא… ובכלל לא בכך עסקינן. אני מציעה לך לחזור ולקרוא את דבריך ולראות את התיעוב הנוזל כריר מפיך בבואך לתאר את הספרות העברית – על כך היתה ביקורתי על כתיבתך ועדיין זוהי ביקורתי עליה. אתה דוחף את הידיים אל תוך החומר השמנוני כמוח שפוך של הספרות העברית? אתה מוכיח בשער שבא להוכיח שספריהם של אלה ואלה ואלה ואלה הם זבל וכי אנחנו על קו הקץ של הספרות העברית? הלא גם כשתהיה מנוחתך עדן ואני מאחלת לך עד 120 עדיין תהיה כאן ספרות עברית ראויה יותר וראויה פחות. תחשוב רגע שגם סופרים בני המאה הקודמת היו או טובים או גרועים או מהפכנים לזמנם – ואחר כך זמנם חלף. גם כיום יש סופרות וסופרים שדנים בדיוק באותן תמות: הכאן, והעכשיו, והבעייתיות שלה וכמובן העתיד. שום דבר מדברי הלהג שלך בתגובתך אינם עונים לטיעון הבסיסי שלי שהאכסיומה שלך שגוייה וכמובן גם הסגנון וגם האני-ואפסי-עוד. וכל זה לא קשור ולו לרגע לספרה של איני ולכן גם כתבתי כמובן מאליו שלא קראתי עדיין את הספר. אז קפצת על זה כמוצא שלל רב. אבל אתה יודע מה, היות שאתה לא ממש מסוגל לקרוא ולהבין (זה הרי נורא לא נעים) את מה שאני כותבת מוטב שאפנה את האנרגיות שלי לאפיקים מועילים יותר. חזרתי להגיב רק בגלל שראיתי את הארסיות, את הלבן בעיניים, אפילו נטפלת לכינוי שלי מגהבייט כאילו יש לו משמעות. בקיצור – חבל על הזמן במשמעותו הישנה.
            אדיוס אמיגוס.

          • מיידלע!
            סבא כבר זקן,כהו עיניו,כבדו אוזניו.
            להג ? מוצא שלל רב? בואי נבדוק פאזה אחת,המכונה,צריכה קשיחה:

            בתחילת שנות השמונים,הייתה הצריכה הקשיחה,כלומר,מספר הספרים הנמכרים שהמול יכול היה לבטוח בהם,1200 עותקים.
            היו חריגים: הרומאן הראשון שלי,שהיה גרוע,נמכר ב1150
            לאחר פריחה קצרה בסוף שנות השמונים
            ירדו המספרים ל1000 עותקים בתחילת שנות התשעים.בתחילת שנות ה 2000
            ירד המספר ל800 עותקים
            והיום,נכון ללפני המשבר הכלכלי,עומד המספר על 500

            מדובר בסוגת הרומן או הנובלה,מחוץ לשלושת בתי ההוצאה הגדולים ומבצעי השיווק ברבע שקל שלהם,ומבחין בין רומאן פופלארי במובהק לבין אחד שאינו כזה באורח מוצהר.
            וזו פאזה אחת לתיאור עקרון ה'נר הבוער משני קצותיו'.פטתי? פטתי.שוביניסטי?
            שוביניסטי.מוצא שלל רב? אין פה שלל ואין פה רב.לא מסוגל לקרוא ולהבין?
            לא מסוגל.טבלאות פשוטות אני עוד מסוגל
            לקרוא,ולא לאורך זמן.
            אפיקים אחרים מועילים יותר? אין ספק!
            האם את ישרה גברתי,בכך שלא אמרת במפורש קראתי בעוד שלא קראת באחרונה דבר וחצי דבר מלבד בלוגים באינטרנט
            ואולי קצת מוספי ספרות (גם כן באינטרנט)- את ישרה כל שאת יכולה להיות.
            מוכיח כדי להוכיח,חומר שמנוני? זה באמת מגעיל.אבל אין לי ברירה.מבקר ספרות אני,ועם הספרות פול אפול.
            תהיה מנוחתי עדן? לא.
            הספרות העברית,מנוחתה תהיה עדן? כן,בהחלט.
            סגנון האני אפסי? זה הסגנון של ביקורת הספרות,מברנר ועד קורצוויל,מברדיצ'בסקי ועד ביאליק.אמת,זה לא סגנון הביקורת בבלוג הזה ובמה שנשאר ממוספי הספרות היום.
            זה באמת חריג בולט וראוי ,מבחינתך,לגינוי.
            נטפלתי לכינוי מגהבייט? נטפלתי.משום שהוא לא מקרי!גם זה לא חלת ולא חשת!
            לא קשור לספרה של לאה איני? קשור!
            לא קראת אותו כלל! אף לא שורה ממנו!
            וגם לא את האחרים!
            לא מכיר אותך? לא מכיר.מזהה את ההתנהגות הספרותו מילולית שלך.
            את יודעת מה זה חל וחש? לא לגמרי בטוח.כתבתי מתוך היסוס!
            אדיוס אמיגוס? לא ולא! את רק מתנערת מהתמודדות (לא איתי,אני רק השליח,אפילו לא המלווה),אלא מהמצג (ככה קוראים לזה) שאני מציג.את טוענת,
            איזה מציג מגעיל,ולפיכך המצג מצג שווא!
            האומנם?
            חבל על הזמן (שתיים)? אין ספק!
            הזמן החולף מקהה את חדשנותם של החדשים
            ומחדד את החדשים? תבדקי היטב גברתי.זו שיגרת לשון.גרוע מזה,שיגרת מחשבה,משהו חשמלי,משהו אוטומאטי,כמו מגאבייט.מניין הביטחון? אני,מכסא גלגלי בבית האבות,לא יכול להיות בטוח.
            את כן?
            וזה רק מכל מה שהעלה המזלג.בילוי נעים
            גברתי,אני מהדס אל התה והביסקוויט באורח פתטי ,ומזרים את התה בקשית אל ורידי יחד עם השוביניזם המולד.תודה לך
            שהיית סבלנית עם אדם זקן,שסייע לך לחצות את הכביש,למרות שלא רצית לחצות את הכביש כלל!

          • סיכום ביניים:

            המבקר מהלל ומשבח את הרומאן שלו. סליחה, את של לאה איני.
            המבקר מבכה את מותו שלו, סליחה את מות הספרות.
            נושא כליו של המבקר מצטט מספרו שנמכר בלמעלה מאלף עותקים, סליחה מצטט מספרה של לאה איני.
            נדמה לי או שזו חבירה מתוכננת מראש של שני הנעבעכים להשיב את המבקר מעולם המתים, סליחה את הספרות.

          • היינו זקוקים רק לקביעה הקטגורית הזאת
            כדי להשתכנע סופית.נשאלת השאלה,למה לא פרצת עם הטיעון המשכנע הזה יותר מוקדם
            כדי לחסוך לכולנו מלל והתחבטות?

          • אני בכלל נושא כליה של "מגבייט", רק שאין לי הספר שלה בבית כי אמנון בן שמואל (לא נבות ולא נבוט) מן המו"ל (המנכ"ל), זה שמוציא את ספר השיאים של גינס שם מקומה של לאה אני, צלצל ואמר לי כך בזן הלשון: לזו, "מגבייט", יש כבר ספר זהב והנה ספר פלטינה בדרך. ואין עותקים להשיג לכן עליך לתרום את זה האחרון שלך. וכעת אני מחכה לספר הספיר וזאת נדע בקרוב או שמא כולם כבר יודעים ואני נעבעך תקוע בפוסט על סופרת אמיתית שנכתב על ידי מבקר אמיתי. איך אצא מן הלימבו הזה, אללי.

          • מי אחראי לתגובה סופר-אינטליגנטית זאת? האם חשב עליה לבד? או שמא מאחורי התגובה עומד ג'ון אדגר הובר הרשע עליו כתב דון דלילו בספרו עב הכרס "תת-עולם".

          • אגב אורחא,משהו בזהות דנקובא של
            מגהבייט משמעקט מיך נישט

            ואולי הפאה הנוכרית על ראש מעט קרח
            היא מוקד הבלבול?

            ואפשר שזה מיץ התפוזים הסחוט בוודקה
            קרה ומזוקקת?

            מה אתה אומר רני? קהו חושי בבית האבות?
            אוי לי כי נדמיתי?

            לא מתחבר לי כאן משהו.בעיקר התחושה ההולכת וגוברת שהגברת החפרפרת לא קראה שום פרוזה כבר שנים ארוכות?

            לא! לא אוותר על סירית הפלפלים תמורת שום פיתויי מיץ תפוז! הודע ליהודה המכבי שלא יעלה על הדעת,כמאמר ראש ממשלתנו לשעבר מנחם בגין

          • אגב אורחא,משהו בזהות דנקובא של
            מגהבייט משמעקט מיך נישט

            ואולי הפאה הנוכרית על ראש מעט קרח
            היא מוקד הבלבול?

            ואפשר שזה מיץ התפוזים הסחוט בוודקה
            קרה ומזוקקת?

            מה אתה אומר רני? קהו חושי בבית האבות?
            אוי לי כי נדמיתי?

            לא מתחבר לי כאן משהו.בעיקר התחושה ההולכת וגוברת שהגברת החפרפרת לא קראה שום פרוזה כבר שנים ארוכות?

            לא! לא אוותר על סירית הפלפלים תמורת שום פיתויי מיץ תפוז! הודע ליהודה המכבי שלא יעלה על הדעת,כמאמר ראש ממשלתנו לשעבר מנחם בגין

          • מנגד: ואולי בל אחטא בשפתי,הזהות דנקובא היא תרגיל הסחה של יוסי
            שר חינוך שלנו מוצלח?
            ןחבר השופטים שליבו פועם היכן שפועם?
            וחביבה פדיה שהבנתה בספרות עברית מודרנית אינה בגובה רם ונישא?
            וההיא ,שאיני יודע מיהי? האם זו הסניליות?
            לא שהזוכה גרוע בהרבה מחבריו המועמדים.הוא גרוע מהם רק קצת.
            הראש מתפוצץ מחשדות.פה בבית האבות מרחרחים כל פרוסת לחם,ורק אחרי שנוכחים
            בעליל שהוא קשה ועבש (כמו מועמדי פרס פרס ספיר)
            טובלים באנחה עמוקה של רווחה בתה.

            רני, הסירית עם תבשיל הפלפלים מונחת בקופסה?

          • אמנון, לרגע נמנמתי אחרי הברבוניות שאכלתי עם הנחבא. צר לי שמכרתי אותך בנזיד דגים, פשוט לא לקחתי היום את הרדוקטיל והייתי רעב. מתי מתחיל כאן הדיון הספרותי? כי אני נורא רוצה לקחת בו חלק. אני מבין שהשאלה הספרותית המרכזית היא מה יש לך בבטן. אני מבין שלמגבייט יש פֶּרוקה נאה המסתירה שם סוד אפל, אך לא בזה עסקינן כי אלון חילו ואני כבר הבאנו קב חרובין מו האחוזה ומחירו 175 אלף שקלים טבין ותקילין ואם אין בידך לקנות לא נורא, תמיד תוכל לשבת במכון כ"ץ באוניברסיטה סמוך לחגית הלפרין ולעיין בארכיון אלכסנדר פן ולחבר חרוזים כאוות נפשך. ובא לציון גואל. אבל כבר למדנו מרונית בר לביא כי הרב אלישיב אשם בכול וגם במצב הספרות, כך שיוסי שריד הוא שוב נקי כפיים ובר לבב. רני

          • אמנון אני כאן, באתי לקרוא, אני מעדיפה להגיב בסלקטיביות, אך את התהיות, הספקות והמחשבות שיש לי להשאיר כרגע ביני לבין עצמי. במילא רק אני מרוויחה מהם, אתה מעביר תחושה מאוד נעולה של אחד שאין לו כבר מה ללמוד, ונורא קשה לי לנהל שיחה עם אחד סגור כזה, החינוך שלי הסביבה המקצועית שלי וכל מהותי גורסים אחרת. אתה סגור מאוד בתוך מה שאתה יודע, אתה יודע לא מעט, אבל אין בך שום סקרנות נראת לעין, שום רצון לנסות לחשוב קצת אחרת מהסדר שיצרת בראש. ניחא. בשבילי מספיק שאני עוד כאן לנסות להבין.

            הטרדתי את עצמי לכאן מלכתחילה כדי לנסות להבין מה אתה אומר על הספרות ומותה. זה באמת מעניין אותי. נכתבו כאן בתגובות הרבה דברי הבל מצד המנאצים ומצד שני גם מועצת שוטי הספרות שהקמת יחד עם רן לא מוסיפה לאף אחד מכם כבוד.

            אה..בדיחות, את זה גם אני יודעת לעשות, ואני יודעת לעשות עוד כמה דברים, בגלל שהעללתם עלי שאני חניכת הפקולטה לפוסטמודרניזם, חסרת תקנה שאינה מבחינה בין מסמן למסומן, החלטתי ללכת עם זה הלאה, ובניתי לי בהעתק הדבק בוורד (בכל זאת צריך ליצור הבדל בין עיקר לטפל בין דמות לרקע, בין ההבלים שרןפיזר כאן היום בעזרתך) אז מן המקטעים שרן פיזר מספרך בניתי לי מן "אלכס אפשטיינבות" אחד, סתם בשביל להרגיש איך זה קורה, או אם תרצה, "פאביגוץ", "מילונבות הכוזרי" (בזכר ונקבה) וקראתי אותם כמו היפרטקסט ספרותי (ע"ע בארת,ג'ון לא רולאן). הייתי מאוד עסוקה בזה כל הבוקר, יצרתי כמה וריאציות של סיפור, הרגתי את המחבר, איבדתי את הסובייקט, עירבבתי אותו עם האובייקט והצלחתי לבלבל את העצמי הקורא בין בדיה למציאות, נו הרגשתי ממש טוב שצלחתי בדרכי העתידנית (והפלקטית) את החיבור הממוחשב לרעיונות שלך, פיוו… ממש רווח לי שאפשר לתרגם אותך לשפת הפשטנות הפלקטית אולי אעלה את זה באיזה בלוג לטובת אלו שאתה חושב שזו דרכם היחידה לקרוא. אבל באה לי הארה ורווחה, גם ממש הרגשתי שיש עתיד מאחה בינינו.

            שכחתי להזכיר בפסקה הקודמת את האירוניה את הפסטיש, או הומור שמתחת לשפם בשפה גמלונית?

            אבל, וכאן אני חוזרת לרגע לרצינות, נכון שאנחנו מדברים בשני צירים שונים, ושראיית העולם המקצועית, פסאודו- מקצועית שלנו שונה, אבל מכאן עד להחלטה, בעצם לידיעה המוחלטת שלך מה אני כאדם זר לך לגמרי מחוץ למחלקת הדמיון, קראתי ומה לא? צקלג או כל ס. יזהר אחר? פרץ, ברדיצבסקי? ברנר ואיפה שמעוניברשימה המפוארת אם כבר? וואלה, ואני הייתי כזו חנונה שאפילו בתיכון שממנו אתה נזרקת ואני דווקא סיימתי כמו חנונה תל אביבית מבית טוב למדתי אצל מורה לספרות מיוחדת וקראתי הכל מיד ראשונה ולא רכשתי אפילו חוברת תקצירים אחת של דובשני נ"י. המנהג המגונה של קריאת המקור לפני שאני מדברת עליו הזה ממשיך ללות אותי גם עכשיו ובשלוש השפות שבהן אני שולטת.

            וכמעט אחרון, ההיתלות בדמויות העבר שאינן יכולות לאשר או לדחות את התלותך בהן אינה תורמת לך, לעולם זכור את דמותו של אונגרפלד הזקן, עוד דוגמא מעבר מפואר, אז אתה רואה יש מקום גם צריך גם להפקת מסקנות ולקחים התפתחותיים.

            אז אנחנו לא מכירים, זיהית בי כמה דברים נכונים, וכמה שטויות שמקורן בבטן שלך (עניין הצנטריפוגה,ודבק הנגרים), ואני זיהיתי בך ידע רב לצד תכונה אחרת שהיא חיסרון (בעיני)חוסר סקרנות ודבקות באיזו עמדה פנימית שמקשה עליך להפתח לרעיונות אחרים.

            טוב,זו אולי הבעיה היחידה שאין בי אני סקרנית כדבעי לכן אני אמשיך להיות כאן בעיקר בקריאה, כי אין לי סבלנות להתכתשויות, אני בטוחה שאפיק משהו ממה שאתה כותב, מתפיסת עולמך וגם מהעושר הספרותי שרכשת ביושר וגם אם אמשיך לחשוב אחרת ממך (בציר התפתחותי שמערב את הצורני עם התוכני והתמתי), הרווחתי עוד הרחבה. ואתה תעשה עם זה מה שאתה רוצה.

            את ספרה של לאה איני אגב אני כמעט מסיימת, אם יתחשק לי אכתוב, אבל באווירה השוררת כאן לא בטוח שיתחשק לי, נראה.. אני מתרחקת מקרבות כמו מאש, והלמידה שלי היא התפתחותית ולא בסגנון המקל והגזר.

            זיוונית

          • ביושר אומר לך מה אני חש.
            איני יודע מה קראת ומה לא,אני רק יודע
            להרגיש (ואולי אני טועה בגדול,כמאמר ינוקינו)שאיני מרגיש את מטען הקריאה,את משקל הדברים בדברים ששיגרת לי.
            האמיני לי ,הבוקר שלמחרת קריאת 'ימי צקלג' ׁבגיל שש עשרה,נראה לי שונה,והוא שונה מאז ועד היום הזה!

            הימים השתנו לאחר קריאת דוקטור פאוסטוס
            לתומאס מאן,ואפילו לאחר קריאת 'תחת חורש החלב' לתומס.יש כובד,יש משקל,ואצלך – ישמרני האל! אותה נעימה,
            אותו טון,אותה שקיפות של זכוכית שרק
            מטשטשת,שום הברה או בת קול או קונוטאציה מתוך ימי צקלג או משהו אחר
            שאני מוכן להעלות על הדעת!
            סתמי,שקוף,בהיר,שטוח,לפעמים מדלג ומקפץ
            ,אותו שיוויון נפש של אם יתחשק לי- אכתוב לא יתחשק לי – לא אכתוב.קראת?!
            אם קראת,לא זז דבר.

            אם היתה זו טכניקה של הלמדת הספרות
            שיצרה שיוויון ערך רלאטיביסטי טוטאלי או שזה
            אופייך או שזה טיבו של הקורא החדש –
            לא אדע.

            עלמתי,אגלה לך סוד – מאוד מאוד לא התחשק לי לכתוב דבר וחצי דבר.לא על איני ולא על שום אדם אחר.דיי לקרוא את עמיתתך ללה פה למטה בבלוג כדי שיתפגר לך כל חשק מעתה ועד עולם!מתפגר החשק אף לכתוב רשימת מכולת! קראי את הטון הניחר,את הטמטום הנידף,את הבהמיות
            חכי,זה עוד כלום,ומה סבורה את,שלא שיערתי את מימדי התגובות ואת קיתונות השופכין? אתמול נולדתי,סבורה את?את הבלוג הזה לא קראתי באורח יסודי לפני שנכנסתי לכתוב? ובכן,שום חשק! אני עושה זאת משום שאני חייב,משום שזה הכרחי,לשום קו מפריד בין,נניח לאה איני
            לבין מטלון.נניח,אני אומר.משום שיש לשמר את שאריותיה של ההירארכיה הפנימית.את שרידיה של הערכיות בספרות.
            נשמע לך נפוח ורוטן? טוב.אבל אם לא תהיה הירארכיה,לא תהיה ספרות.יהיה בלוגיזציה של הספרות.הבלוגיזציה תתנפח,הספרות תצטמק.כך יהיה.הלא זה קורה מול עינייך ממש!

            אז לכתוב 'ל נ ס ח מש ה ו מ ח י י ב על לאה איני אין לך חשק,אבל לכתוב עלבונות על מי שקרא ומוכן להתחייב,מתוך ידיעת התוצאות היה לך חשק? או אולי הדברים שכתבתי על לאה איני ועל אחרים לא היו ברורים דיים,
            לא היו חרוטים בעור שאת צריכה דיון אישי עם המבקר המגאיל והשמנגוצי?
            המסקנה שלי היא,שהמילים של לאה איני
            לא עשו לך דבר.אם קראת – לא הפנמת.
            לא את איני,לא את דבר המבקר.

            עלמתי,אמרתי לך ביושר מה אני חושב.
            לא נוכל להמשיך בדיון,כי ניטל עלי לכתוב שירי ערש או ארס ללות המתוקות
            המקיפות אותנו.

            אני מציע שבזאת נשים נקודה וסוף.זכות המילה האחרונה לי,זקן אני,אמרי אפוא כן סבא טוב סבא,ועם הדברים שכתבתי עשי כחפצך,משום שאין זה משנה כהוא זה.

          • לעלמה הזיוונית
          • אמנון, מתי יתחיל הדיון הספרותי, כי אני כאן מפזר לי דברי הבל ב"לב המאפליה". מה לך לקרוא ספר זה בתרגומו המופתי של מרדכי אבי שאול המנוח, מוטב נקרא בצוותא את תרגומו העדכני של יאיר לפיד כי הוא נחמד, חילוני, ושלא כמו דודו טופז, לא איים מעולם על אף אחד. ליאור שליין עסוק כעת בתרגום "הניצחון". רק בקשה קטנה לי למידיינים דיון עומק. יש כאן איזה ינקוא שמנדנד לי כל הזמן כי הוא רוצה להציג פה שתי פסקאות ראשונות מדברים שכתב. לדעתי, זה טקסט קצת צפוף אמנון, אבל כיוון שבפוסט הזה אני אמון על הציטוט הנה הן לפניכם לשיפוט. קראו את הנודניק לגזרים אם נא חפצתם.

            "עד שלא בא יום חמישי בצהריים ושני קרונות נרעשים טיפסו והגיעו למעלה, ומוטה הרים קולו ושאג לאמור – הה, קומו בני-החיל! – לא נמצא איש שהיה נותן לב לא אל כל אותן השמועות שהיו פורחות ומנשבות זה כמה, כאילו מתעתד לבוא משהו, או כאילו עוקרים מכאן לאן שהוא, ולא אל כל שאר סימנים מעידים, שהיו לכאורה מרובים ומפורטים דיים – כל כך היו כל הנימוקים וכל ההיגיון כנגד מעשה נמהר כזה.

            הגע בנפשך: לצאת עתה לבקש צרות! ומי? שוב אותם, שאם יש מעשה ראוי להם כערכם, אינו אלא לחיצת-יד, משא-פרידה קצר אך נרגש, ושילוח לחופשת שבועיים שלושה. תחת זאת, באים פתאום צהריים בהירים, ולוקחים וזורקים אתכם מי יודע אנה – כאילו לא כלום. כאילו הייתם עדיין אותו בוסר ירוק, שקצת חוצבים להבות באזניו והוא תופס סטן וקופץ ומגמא ארץ ורץ-רץ עד נפלו. אדרבא – היה שאול ממשיך, בשלולית הצל מתחת האשל, לרטון ולמחות – אם חשבונות בואו חשבון: כל סיכום ישר אומר – חופש, כל בדיקת עובדות – אומרת חופש, ואם לצדק – בוודאי חופש. זה הכל. ואשר לשאר – הֲתַמּוּ דרדקים וכל מיני פרצופים מן הארץ, תמיד תמיד אנחנו?

            אני חוזר ושואל, כאן זה הדיון הספרותי?

          • אמנון נבות

            איזה דיון ספרותי,רני? איש לא קרא את
            הספרים – לא את זה של לאה איני ולא
            את האחרים.אף לא מילה אחת – אלא אם כן נמצא להם משהו בבלוג ובפוסט חוץ מ א ח ד! שיכול היה להתווכח ולטעון איזה טענה פנימית בסיסית – נסיתי ללחוץ על אחדים,כדי לבדוק,הישרים שבהם,אבל רק הישרים,ענו,"למה מה אתה יודע מה קראתי לא קראתי?!",או,"למה מי אתה שתקבע לנו מה לקרוא",או,"אתה כל כך מעצבן וכוח חוסם בספרות ונטוע במסמרים אל כסאך,שאין לנו שום עניין בקריאה\בדיווח
            מה קראנו" וארגז הכלים? ואוצר הזהב הגנוז? הדבר היחיד שעבר בשתיקה גמורה
            (כצפוי) הוא טבלה קטנה שפירסמתי שהוכיחה, שהצריכה הקשיחה של סיפרות
            ירדה במהלך שלושים השנים האחרונות ביותר מחמישים אחוז! לא היה טעם אפילו להודיע שכבר ש ת י י ם ע ש רה ש נ ה
            איני כותב ביקורת שוטפת,שבשנים האלה לא פירסמתי כמעט דבר וחצי דבר,שבשנים האלה התחלף סט ה'המבקרים' לפחות שלוש
            פעמים,והקודמים התאיידו,משום שלא עמדו בלחץ,בנאצות ,בבוז ובתשלום האפסי,א נ י יודע,דיברתי עם רובם! אפילו גלסנר,
            אישיות חביבה המתאמצת בכל כוחה להיות עיניינית ,להשתמש ב'ארגז הכלים'בזיהירות מופלגת, ולסחוט בכוח
            את התפוז הסחוט,היינו,למצוא מילים טובות או לפחות נייטרליות לכל מושך בעט
            זב מצורע, הותקף כאן חזיתית: הלא אישיותו הביקורתית הפוכה משלי! הוא תשליל מוחלט של נבות המבקר! לא עזר מאום.לא היה שום טעם להודיע שבשתים עשרה השנים האחרונות פרסמתי פ ח ו ת
            מתריסר מאמרי ביקורת,חלק מהם בכתב עת שאין להם קורא (למשל,מאמרי על מירון,
            מאמרי על גרוסמן) הייתי ונותרתי כוח חוסם לכל סופר צעיר ומבקר עול ימים,
            מעין קולר חנק וירטואלי.רבים הודיעו כאן ברצינות מלאה שהם כותבים בעילום
            שם כי הם פוחדים מ'החברים של נבות!!!'
            והחברים של נבות זה אתה ,המשורר יהודה המכבי והמשורר הבנקאי של עולם המתים
            המשתרך עמי בחוצות תל אביב ומנהל עמי דיאלוגים אבסורדיים על מצב השירה,וסירית הפלפלים של יהודה המכבי!
            והמטמון הקבור?! אל תטעה! העובדה שהספרות הזאת לא יכולה לעמוד ב ש ו ם
            ביקורת,במובן הבסיסי של המושג לא שלי,לא של גלסנר ולא של אף אחד אחר,אינה מקרית! את הספרים המבוקרים איש לא טרח (ולמען האמת,מעט מאוד יטרחו בעתיד לקרוא,אפילו במובן השטחי ביותר),אבל ביקורת של נבות היא חיטוט בפצע פתוח.היא מלח על פצעי הארץ,כמו שכתב ויזלטיר הצעיר והזועם.
            ואל תטעה,לא קראו שורה אחת של נושאי הדיון אפילו ראשי הדברים,פה,אלה המנאצים
            באורח אינטיליגנטי על בסיס קריאת פוקו ודרידה ,אינטיליגנטי במובן שהם יכולים להפיק משפט כתוב שאין בו שבע שגיאות
            לוגיות בסיסיות,נניח, "נבות יושב על כסא – סד צר שהוא שומר עליו לבל יבוא הדור הבא"(שים לב לדימויים העבשים,הרשולים,הניחרים מתוכן,וזאת כתבה גברת צעירה שטענה שהיא קוראת ה מ ו ן ,אבל ה מ ו ן ספרות,כי היתה לה מורה בתיכון! ועוד מעט היא גומרת (גומרת!) את לאה איני.והיא חלק מהאסכולה האקדמית!אבל טיעון לעומתי א ח ד ,כמשתמע מהרומן שהיא כ מ ע ט ג ו מ ר ת שבר שלו,רסיס,ולו כמר מדלי,אין היא מצליחה להפיק במאות המילים שכתבה נגדי.יהיה עלי להסתפק ב'אם יתחשק לי,אני אכתוב עליו משהו,אבל האווירה כאן בבלוג מוציאה את החשק!" פחות או יותר.שים לב! האווירה בבלוג! כמאמר דודתי הרשעית, 'עיניים להם ולא יראו אוזנייםֱ!"
            שים לב לטמטום הכללי: זה עתה זכה פלוני
            הסופר בפיס.שופטים נכבדים מאין כמותם סידרו ככה את הכדורים המקפצים,שיהיה זה הוא הזוכה ולא מישהו אחר.והשופטים עצמם ואופן הצבתם,סודר בדיוק באותו האופן.(האמת הכואבת היא,שאיני יכול לומר דבר על השיפוט ותוצאותיו,שכן אין הזוכה גרוע מחבריו באורח גורף! יש בי חשד שגם בחירת המועמדים אינה מקרית,בדיוק כמו בחירת השופטים,יוסי!
            אל תתנגב בחולצה שלי! )ופה בלוג של סופרים.סופרים? נניח.איש מהם
            לא מעלה לדיון את הנושא.אפילו מילה א ח ת של תהיה,מחשבה,אפילו לא זיק,ניצוץ
            ,גפרור מהנר הבוער בשני קצותיו.איך כתב
            ברדיצ'בסקי לברנר? "נתתי את (חוברות 'המעורר') לאיש אחד,ומסביבי שקר ותעלולים' ׁבאופן שמייתר את הצורך בחוברות, הכוונה.את חוברות המעורר שלי לא אתן,ומסביבי בערות,טמטום,זחילה על הגחון,והספרות,בעבוע חסר פשר,תוכן ומהות העולה מתוך התוהו.מילים של טיפשות עילאית נעות בחלל קיברנטי חסר משקל,חסר תוכן,מנסות להיאחז בקירות חלקלקים.מבקר שנלכד במסמרים לסד צר?
            לו יהי!
            אובד עצות (3 )

          • מדובר בטרגדיה פרטית שמורחבת ומועצמת לדרגת אסון לאומי

          • ואיפה ללה ואיפה ללי ואיפה לולו מ"אינטימיות לסארטר" והיכן דיון העומק שהובטח. פרש סמרקוגל למיני הטפות כסיליות ולא מצחיקות במקום לדון בעומקים החוריים שעליהם הוא חולם. והיכן יפה מועלם (שם בדוי בהחלט), עקצה ונעלמה אל מרחבי הרשת. כעת איני יודע מי אומר שלום זה שעולה או זה שיורד. מה שבטוח היא עולה ויורדת. במדרגות כוונתי, רק במדרגות. אל תייחסו לי קונוטציות השייכות למר שלשולגל, שרק הזכירו מין ומייד קפץ על הנער כמוצא שלל רב ולהיות או לא להיות אלה הכללות מטופשות – איזו תובנה. ומה עם אמנון נבות ולאה איני? הלוא לאה איני הייתה צריכה להיות מרכז הפוסט. הרי "מישהי צריכה להיות כאן". אבל לא. במקום זאת קיבלנו את "מגבייט" התפוזית ו"זיוונית" הכותבת בחיישנות עילאית על קלוד לוי-שטרוס ויודעת שלוש לשונות על בוריין ואולי אין היא גברת כלל אלא אדון בריטי-פוליטי. אנחנו נמשיך למחוא כפיים ללאה איני עד שיעבור כל המשמר כולו. והמבין יבין. ומי שאינו מבין כנראה כבר לא יבין דבר. אלא אם כן הוא למד בקן הליקוקייה עם סמרקגוגל שקרא את כל כתביי. מחר הוא נבחן ולכן הוא נרגש. אך אל חשש בגילו, נעביר אותו. ובעניין הבלופייה. אם הבלוגייה היא כזאת בלופייה למה לעזאזל כולם נדחפים? לפוסט, כוונתי, לפוסט. וכבר אמר הקליר אז צוטט בן צוטט ציטוטיי לצטט:

            סמל שוע עזרא אמר לו:
            זה לא שהשתנה משהו מאז.
            סרן קביליו אמר:

            המשך יבוא…

          • עולה ויורדת במדרגות כוונתי. אהבתי!

          • מגאבייט יקירתי,
            אין לרן יגיל פואטיקה כמו שלך – הוא לא התכוון ל'עולה ויורדת בְּמדרגות כַּוונתי', פשוט לא שמת לב לנקודה. הוא כתב רק 'עולה ויורדת. בַּמדרגות כוונתי', כלומר 'אני מתכוון שהיא יורדת ועולה במדרגות'. את עשית מזה שירה. יפֶה. השורה כולה שלך.

          • הנחבא אל הכלים

            לרני.
            קשה לעקב אחר לבירינט התגובות. הנה ,גיליתי שהזכרת את שמי גם כאן, אך נדמה לי שנשאת את שמו של מגריט לשוא. אם אני לא טועה ,התכוונת לציוריו של הסוראליסט -אשר. אנא בדוק. חשוב לי לדעת למי השוות אותי. אם למגריט- סימן שבכל זאת יש בך רגש חיובי כלפי. אך אם מדובר ב-אשר (שהוא צייר לא מעניין, לטעמי) סימן שאני צריך להתחיל לדאוג.
            שלך
            הנחבא

          • רק רגע, אתה בכלל התחבאת מאחורי פומפייה של יוסל ברגנר ועכשיו אתה מנסה להתכחש ולהוריד לי עשרה אחוזים בארוחה. מה קורה פה? איפה יוסל'ה? נשמעת הקריאה מפי כול! איפה יוסל'ה? ברגנר (לא שוחמכר) (לא רוזנבלט) נשאל את פיו.

          • הנחבא אל הכלים

            אוי רני שובבני!
            הזהרתי אותך חזור והזהר שכל הקלדה מתוך ספרו של אמנון נבות תגרום ל10% השתתפות עצמית (שלך) בארוחה שאני מזמין.
            לפי הדין וכמות ההקלדות ,אתה כבר חייב לי שתי ארוחות. אבל אני ששמי האמיתי (עכשיו מותר לגלות) הוא -הנדיב הידוע ,מחייב אותך רק ב10 אחוזים.

            דרך אגב, אני ממתין בקוצר רוח לפצצה שאתה עומד להטיל ביום שישי.
            מעניין את מי תעלה על טיל.
            שלך
            הנחבא

          • רק רגע. נדמה לי שזה לא נכון. אתה אמרת שתוריד עשרה אחוזים רק אם אמשיך לזהות את זיוונית כליקוקית ושאר המקללים האחרים. אינני משוכנע, אך אנא בדוק זאת, ואני כמדומני הקפדתי על הכלל. לא לצטט את נבות – לא אוכל. אתה יודע מה, הארוחה על חשבוני וגם הפצצה ביום שישי על חשבוני. אנ כבר רץ לקחת הלוואה מחן קליינמן והנה בשבילך ציטוט ערבי. האמן לי, גם אם לא הייתי מצטט שורה מהרומן, דיון ספרותי מעמיק לא היה יוצא מכאן. הו! אני כותב בחרוזים אולי אהיה נערת ברים כסיון בסקין ביום מן הימים.

            אמר לי סמל עלי דן, אבל אף אחד לא הסתכל לו בעיניים מאחורי הכתף שלך כשבאת אלינו לקחת סיגריות כשלא נשארה לך אפילו אחת והפוּך פרגר, גם הפוּך.

            סוף ציטוט עם ירון לונדון.

          • הנחבא אל הכלים

            לרני
            לא הבנת אותי כראוי, אך לא אשלח אותך ללבירינט התגובות כדי שלא תאכֵל על ידי המינטאורוס. גם לא אחזיר אותך ללב המאפליה כדי שלא תהיה שבוי לנצח אצל קורץ.

            ושתדע, רק בגלל חן קליינמן אני מחזיר את העסקה לקו ההתחלה.

            וברצינות, מדוע שלא תקליד פרק שלם מספרו של אמנון נבות. כדי שנוכל להתרשם ואולי גם להנות מספרו.

            אני ממתין לפצצה של יום שישי (אני כבר אחוש אותה ביום חמישי). אני מקווה שהריקושטים לא יפגעו בי.
            שלך
            הנחבא

          • אציע לאמנון לפרסם פרק. בסדר. והפצצה ביום חמישי-שישי היא לא שלי הפעם, בזה אמנון צודק. ובאשר לארוחה, אני מסכים איתך. חן קליינמן שווה שנחזיר למענו את הגלגל לאחור, אבל על מה לעזאזל רצינו לדון כאן? על ספרות עברית. נכון. על ספרות בכלל? גם נכון. בבקשה, הבה נידיין. עכשיו האם עליי להמתין למבול הקללות או שאפשר להתחיל. רני

          • הנחבא אל הכלים

            לרני,
            אני אתך. מחכה לקרא דברי חכמים.
            דרך אגב, מדוע שאמנון לא יפתח בלוג משלו?
            בהתחלה יהיו בודאי גידופים וטרולים. אבל אפשר להתעלם או למחוק ולהגיע עם הזמן לדיון עניני.

            נפגש בקרוב
            שלך
            הנחבא

          • אהה! בנתי לרעך,נחבא מתוק שלי.סבור אתה ללא ספק שמשחקים פה בדוקים ופצצות מים! יש סיבה להשתעשע,אתה אומר.יום שישי= יהיה מה זה בידור! פצצה מלאה בדיו.החולצות של כולם יתלכלכו – זה יהיה מצחיק! והבלוג – הבלוג!הולך שם צחוקים! אחד מלכלך את השני,אני מחזיק את הבטן! אני רץ לספר לרני שובבני את מה שכבר שכח!בום! פצצה, וזיקוקים!
            זיקוקי דינור ספרותיים! ומכות! כמה טוב לי שאני נחבא,ןיכול לפעמים לשפוך קצת דלק.לא הרבה,בזהירות,שלא ירגישו.
            רק בשביל התבלין!אבדוק את כיוון הרוח,שהאש לא תאחז בחולצה שלי.זהירות!
            שרק לא תחשבו שאני ללה! אני נחבא!

          • הנחבא אל הכלים

            צר לי שאתה מייחס לי כוונות זדון.
            אני מחכה לפרסום המדור של רני במוסף התרבות של "מעריב" ביום שישי. רני כתב באחד המקומות שכדאי לנו לחכות לפצצה ביום שישי. אם יש לך טענות הפנה אותן לרני.

            אני מחכה, לא חשבתי שהפצצה קשורה אליך ,אבל אולי לך רני הדליף על מה יכתב.

            שלך
            הנחבא

          • אחד הבור ואחד העם

            מוסף התרבות של מעריב? לרני יש טור במעריב האלגנטי למשעי ולא בהמודיע? חהההחהחה כמה צפוי ממגנה ישר הנפש של התרבות מפני העם ואני לא ידעתי מה אני מפסיד כשאני קורא רק אנ.אר.גי.

          • יש לו טור קטן, זניח, ומשמים
            אין פלא שמעדיפים לפסוח עליו

          • זניח כל כך שכבודו מכיר וודאי משנן מתוך קנאה כל מילה מתוכו וכמו כן מצר על כך שלא הופיע בו מעולם. תסכולי וחוסר סיפוקי, אני כאן. ועכשיו ציטוט:

            "ועם זה, ובלא למעט כלום מערכם של דברי טעם, לא השפיעו אלה הרבה על מהלך-הדברים ההכרחי, ואותם הנהגים במשאיות הגדולות כבר שילחו ראשיהם והציצו איש מדלת תאו, והפשילו פרצופים מהופכים לאחור ובניגון מנועים גבוה הרתיעו והסיעו בתנופה עזה את אחורי הקרונות עד שהגישום הלום, והדמימו אותם, כבנפילה לריקות, ובאותה תנופה מצוינת, אחת ומסקנית, הלכו וחלצו רתוקי הדופן האחורית והפכוה, בקיאים ורגילים, על פניה, והקפידו לבל תחבוט תחתיה, וספקו כף בכף, וכף בירך, ורקקו איש ניעו תחת האופנים, והידרו איש פני רעהו בסיגריות וגם באש, ומשתענים אל ארגז הקרון, קימטו מצחיהם, בני החַיִל, והשקיפו סביב לדעת אם נותר ספק למישהו, טענה או חילוקי דעות – או שמא מתחזקים גם האלה הסרוחים להם מתחת העץ להיות לאנשים מוצקים – כאשר הוראו הנה זה עתה."

          • מה קרה 'גדי הקטן', הפסקת להתלוצייץ?

          • סמל הרצל אחלג'י אמר:
            וגם לא הסתכלנו הצידה לראות אולי הוא מתחבא מאחורי איזה חומה קטנה אולי כי ידענו שמאחורי החומה אין אפילו חתול.

            מתוך "מקראות ישראל" לאמנון נבות.

            אני רואה שמר ליקוקי-סיפוקי-תסכולי המעורר בי פיהוקי שוב כאן. ואתה מסגיר את עצמך. לא די שאתה קורא את הטור שלי בשקיקה ובקנאה גם את הסיפורים שלי אתה קורא בהנאה.

          • ובא לציון גוגל

            "אולי חושבים בהוצאות הגדולות שאני לא מספיק טוב, אם ככה מדוע מוציאים לזבי החוטם? במה אני גרוע מהם?"
            מתוך 'קינת גדי הקטן'.

          • אני אמרתי, צודק בהחלט.
            ועליתי במדרגות. חלפתי על פני הילדים שראו טלוויזיה בלי קול. אחד מהם היה גדול כמוני, אבל רזה הרבה יותר, עגום הרבה יותר. אישה כבת ארבעים או קצת פחות שכבה בחדר, רגליה הפעורות היו אפורות מאוד, אבל פניה וחזה היו מכוסים בשמיכה. כסגרתי את הדלת, הסירה את השמיכה ואמרה, בוא לאמא ילד.

            מתוך "מקראות ישראל" לאמנון נבות.

          • אחד הבור ואחר העם

            הזניחות זה לא העניין העניין זה הצביעות מצד אחד לדבר גבוה ולהתלות בדמויות עבר מפוארות ללעוג לנמיכות ומצד שני לקחת בה חלק כשמישהו מסכים לפרסם אותו במעריב זה לא בדיוק משהו שמאפשר להתנשא מעל לכתיבה או קריאה באינטרנט כמו שעושים כאן אנ ורי זה קשור איך שהוא לנידחות או שסתם מישהו רוקד פה על שתי החתונות?

          • ובא לציון גוגל

            בדיוק בשל היותו בשוליי השיח הספרותי, בלשון המעטה. כאן הוא מנסה לשוות לעצמו
            בלהג כפייתי, ובפאתוס מגוחך, פרסונה רבת חשיבות במרכז השיח הספרותית.
            מעורר חמלה, במיוחד לנוכח העובדה שהעיד על עצמו "כלא יוצלח גמור"

          • "אמר סמל עלי דן, מסתכל ישר בעיניים של סמל שוע עזרא, שב בשקט פופאי.
            אני אמרתי, צודק בהחלט."

            מתוך "מקראות ישראל לאמנון נבות".

            גוגול מוגל, אני רואה שקראת לא מעט משלי. נהדר. אך כיוון שכבר זיהיתי אותך הכול בסדר, פעור עכוזך, אני מוכן לחבירה.

            שלך, שול

          • ובא לציון הקוגל

            אולי נתחלף? משא עכוזיך מעולם לא היה
            מפתה, ומושך יותר!
            נבות לבטח ישמח ללוות אותנו בקלרינט.

          • אז זה הסיפור. זה מה שחסר לך. בשביל זה אתה מגייס את כל מרכז הכובד של הספרות העברית מרנה ורבין עד נועה מנהיים וחוזר חלילה. כולה משכב זכר. הנח לאמנון, אולי אורציון ברתנא ינגן בקלרנית לפנינו, או שמא עודד כרמלי הצעיר מלא העזוז והעוז. אנא כתוב לי
            שלך, גוגלליקוקל.

            אל דאגה תבוא על סיפוקך, אם לא היום אולי מחר. רק תשחת זרעך ארצה חרמנוגל שלי.

            ועכשיו תהיה קצת רציני ושב יפה, כי לפניך ספרות ולא הלהג שאתה מרבה בו. עזוב את המכנסיים. אל תיגע שם. ציטוט:

            (שוםדבר, אמר סרן הרצל קביליו. פה תחנת משטרה צבאית עובדים לפי פקודות מטכ"ל).
            הוא לכסן מבט אל רב-סמל איטח:
            לאף אחד לא היה אומץ להגיד לו. הוא הסתובב בקדום עם סכין חמש אצבעות מתחת לשרוול.

            המשך בוא יבוא…

          • בשולי השיח?

            והמרכז,אייהו?איפה הוא מסתתר?
            גלה את פנינו/אוזנינו?

          • אוי אוי אויה

            יבבו התרחים לפנינו!

          • גלו את פני

            אוי אוי רני! במקום לגלות את פניה גילו את הקאטטר שלי,היינו,את תשוקתי
            הבלתי ניתנת לכיבוש להימכר בחמישה שקלים תבין ותקילין האחד ולחתור דרכי אל מרכז השיח הציבורי ספרותי!וגם זאת רק לאחר שלוש מאות תגובות! ועוד אומרים עלינו,פה בבית המחסה לתשושי הנפש של ספרותנו,שאנחנו איטיים בתגובותינו! אוי מה מיותרת היא הקריאה האיטית,הזדחלנית,בספרות,מצמוץ העיניים הדומעות,התחנונים לפני הפרסונל לספק עוד נורת עשרים וחמש ואט,בעוד שמפציצי הקרב המתוחכמים עם תוכנת דרידה ופוקו
            בניהולו של מפקד חיל האוויר הספרותי
            יוסי בן שריד בן חנן האגגי המנווט מבור הפיקוד צוללים באורח רלאטיבי וקוטפים את הפרס ושבים בשלום לבסיסם,בטרם יהיה
            סיפק ביד תותחי הנפוליון העתיקים של
            ביקורת הספרות לירות אפילו פגז חלוד אחד! למה,למה אבק השריפה רטוב? ולמה הפגז מוכה טחב? ועם נשק כזה עוד מצפים
            פה לכניסה מפוארת למרכז השיח הציבורי?
            מה,תבן מבקשים אתם ליתן לעפריים? ורק שאלה אחת לי לגוגולים הבאים לציון: הכלו ממחטות טישיו בבור הפיקוד באורח שמאלץ את המפקד היוצא לנגב את משקפיו
            בחולצה ש ל י?
            רני,אני זקוק לסירית הפלפלים של יהודה ויזן כדי לכסות את ערוותי שנגלתה לעין השמש!

            (הנידח 1916 '4 שנים לפני הירצחו של מולא מוסטפה ברנר באחוזת דג'אני ביידי המון יהודי מוסת בזעקות איטבח אל טמטום סמאנטי)

          • טרגדיה פרטית שהורחבה והועצמה לדרגת אסון לאומי
            להיות אנדרדוג זה קצת יותר מלהיות כלום מסתבר

          • הכי כדאי להישאר חתול אשפתות אנונימי

          • אמנון, אנחנו כאן גם אחרי 300 פלוס תגובות, איך אומרים משלפצעך א ביסל, אבל ניחא. אנחנו כאן עם סירית הפלפלים לעד, גם שכל השאר עברו כבר ללינקים של אתרי הפורנו ומשחקי הקוביוסטוס ובראש אותו בןגוגלמוגל, איש-התשפוכת, כרות השופכה, המוכן למכור את מרכז הספרות העברית בעבור יחסת העכוזטיב ודי לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא. הוא כבר מתלקק לו בהוצאות הספרים הגדולות. ולא לחינם הזכרתי את רוברט שק-לי באחת התגובות שהרי הכול מתקשר גם מן ההיבט של הפנטזיה בסיפורת המודרנית והמד"ב לא מדע בדיוני כי אם מרדכי דוד ברנדשטטר, איש ספרות ההשכלה, שגם אותו איש אינו זוכר. לכל היותר מחכה לכולנו קבורת חמור בנוסח סמולנסקיו, פרץ עם החרמנוגל לדורותיו. אנחנו עוד כאן, אבל איה הדיון הספרותי? האם הוא נחבא אל הכלים במסעדת "קוזינה בנצי" הענפה, או שמא גם הוא עבר לאתרי הפורנו עם שפיכוגל. כך או כך סירית פלפלית מחכה רק לך, החמוצים על חשבון יחזקאל נפשי, הוא עושה אותם מצוין. אגב מה איתו? הוא לא נכנס כאן לדיון אחרי 300 תגובות, אני קצת מודאג. יעמוד הבוחער נפשי vs ויזן, יהודה המכבי. רק בזהירות נפשי עדין ואילו המכבי כל גובהו כמעין גליית. אך אנו השמן והגוץ מה לנו כי נלין. נשב כאן בדד ונחכה לדיון הספרותי. הנה הוא בא אני רואה את היניק הקרוח מגיע מעבר לפינה בחליפת סמוקינג גולף שחור, משל היה איב מונטאן השר את עלים מתים מאת ג'ק פרוור, ואם בפרוורסיה עסקינן, זה מחזיר אותי כמובן לרירגוגל שבינתיים מחפש מגבת ולא תאמין, מזמין אותי לדיון ספרותי אמיתי בפיפ שואו באלנבי באישורו של גדי טאוב, אבל קודם עליי להשלים את השיעור בכלכלת הבית. שלך, יעקב בן אשר, בעל הטורים.

          • אוי רני רני נלך, נלך לאתרי סקס והימורים כשאתה תלך להתפלל כמה קלה ההכללה וכמה מטופשת

          • פשת פשת, היא גם מתעטשת. חלש מאוד ולא מצחיק. נסה שנית, חביבי. היזהר נא כי נוקשת בלשונך כבר פעם אחת. עמימות לא תזיק. נקסט.

          • נידח אני.נידח ועזוב וגלמוד.חשבתי לתומי,אכתוב ביקורת,אחדור באיבחת
            כידון נפוליוני חלוד למרכז השיח.
            אך בני שיח לא מצאתי,חוץ מסבא חזור
            לחדר. וסבא גיי שלופען! ו- סבא – הקאטטר! ו'סבא,נגב את הריר מהשפתיים
            (החומדות לנשק את מרכז השיח)בספרות העברית, ו'סבא,אם תמשיך ככה להתנהג נשלח שוטר שימשוך לך בקטטר!,ונפנפו כלפי באצבע זקורה,'ידענו סבא,פרחח היית בצעירותך!'ו'סבא היכן חיבאת את המטמון,רשע וגוץ שכמותך'ו 'אוי סבא,
            מתי כבר תלמד להתנהג? (זאת אומרים לי נכדי בביקור הדו שנתי),ואיוותר אנוכי
            לבדי יחד עם העלמה מגהבייט,שאמנם נזפה בי כמו השאר,אך יגעתי ומצאתי מעט טמפרטורה בזעמה הקר.אומרתי לעצמי,נו,נעבעך,אפשר תנסה דבר אל העלמה
            שלא תימק בבדידותך המזהרת לאחר כשל החבירה אל מרכז השיח? והאמן לי, נסיתי,נסיתי,אבל אז,צמרמורת עברה בגווי,ולא עיני שכבדו מזוקן,חושי הקהים אמרו לי,אפשר לא בעלמה אנו מדברים נכבדות?!,ולחושי אלה הצטרף עמיתי לבית המחסה לתשושים חושי הארכי
            מהתנך, הווה אומרגו,מתורת הפערים של הסיפור המקראי ותורת הפרוזה,המתמקמק לו בבית האבות כבר שלושת אלפים שנה,וגם הוא,מתוך קריאת דורות ארוכת טווח,(ועד ברדיצ'בסקי הגיע)אומר לי,
            מר נבות,אפשר גבר הוא ולא אישה מסתתר כאן מאחורי המילים? נער אדמוני יפה עיניים ומעט קרוח?.נו,מה אאריך היכן
            שראוי לקצר,הבינה העלמה / העלם עד להיכן דברים מגיעים ונעלמה בכאוס הקיברנטי תוך שהיא משלחת חרפות וגידופים.ושוב איוותר אנוכי לבדי עם סירית הפלפלים העתידית והבלתי מובטחת
            בעליל. רני,איזה עתיד נותר לי בשולי הספרות העברית? אילו יניק הייתי כמו המגיב הקודם,אפשר הייתי כותב רומאן…
            נו טוף,לא חשוב לא חשוב.

            שלך,הנידח האולטימאטיבי שכשל בגיחתו
            אל הצנטרום המזהיר

          • אמנון, יש זיהוי. אני יודע מי זאת זיוונית.

          • ככתוב ברומאן מסויים:
            מה זה כבר משנה ומה כבר ההבדל!

          • אל תגלה את פניה.אל תשלח לה זרים לביתה,לא בצירה ולא בפתח חטף.היא אינה
            ורד הלבנון.היא לא נבחרה ועד רגע זה אינה מבינה למה.היא כן מבינה שהיא יכולה להתייצב רק בצד ההפוך,המתואר בחלק ה ר א ש ו ן של המאמר,אם בכלל
            היא מוכנה להתייצב באיזה מקום.היא הצד הפחות קהה של רוח האספסוף ששוכנע עד גמירא שיש בידו את מפתח הזהב הדרידי
            לפיצוח כל מנעול.היא אינה מבינה את ההכרח לשבת על כסא מסמרים.הוא משוכנעת
            בכל ליבה שמצאה סוף סוף מישהו שאוהב לשבת על כסא מסמרים,ואחרי שהשליכה דייה
            עכברושים וקליפות התעורה בה תהיה עמומה וסקרנות.התשוקה שלה להבין היא
            הרצון העז לפצח את מה שדרידה לא יכול להסביר.את המה פתאום (מתיישב לו מישהו
            על מסמרים בכיכר הבנניה).בוא נתרכז כולנו בסירית תבשיל הפלפלים.התעניין נא
            אצל יהודה המכבי אם יש מצב,כמו שאומרים
            ינוקינו,לכזית דג ממולא לשבת ומעט לוקשען צימעס ובא לציון גואל

            ואם תפגוש אותה פנים אל פנים,מסור לה שלומות וברכות.אני ממוגנט למגהבייט.
            החשד והספק אוכלים אותי !רני,יש לך ארגומנטים?!

          • אני רוצה להרוויח,
            אני רוצה להצליח

            ב ח י י ם !

            – בנק לאומי!

            (מתוך פרסומת ישנה במרכז שיח הסירה הקוצנית)

          • ועוד עניין קטן ודיי,

            אני משער מה אתה אןמד בדעתך לכתוב.שמאחורי הזיוונית והמגבייט
            ושאר מגפה וחולירע ניצבים אנשי ספרות,
            או בלוגריסטים מזוהים.אין ספק,ולא זו הבעייה:לא זהותם,אלא הזהות שהם משווים בדמיונם לקורא המגיב הדמיוני שבשמו הם מדברים,היינו,שולחים מסרים,שהיא קשה וארסית פי כמה בהשוואה למגיב אלמוני 'אותנטי'בכך הם רק מקדמים (לא מגלים,מקדמים)את פני השיח העתידי,הם משרטטים את החזות של ה'קורא המגיב' העתידי.זאת אינם מבינים,וחלק ניכר
            לא מבין שהם נמצאים במקום שבו אני עומד
            – הם רק לא יכולים להודות בזה.החילק האחר,לא איכפת לו,בשירת יאללה בלגן.
            עצוב? עצוב.זה המצב? בוא נגלה מה יהיה בהמשך הדרך.ממני,הנידח

          • אמנון בעניין זיוונית אני דווקא חושד בוא ולא בהיא ולכן אמרתי "בריטי-פוליטי" וזאת אגבּה בשיחת טלפון לילית אל המנקה שופך החומצות. צר לי שאיני מגיב ארוכות כי בדיוק היום, לתשומת לב הקורא סמרקאצ'גוגל, עליי להכין מועדון קריאה מטעם מפעל הפיס על איזה אחד זניח בשם ל.נ. טולסטוי שכתב איזו סונטה שגנב מבטהובן כמדומני ונקראת סונטת קרויצר. כך או כך לקן הליקוייה הייתי עושה בדיוק מה שעשה שם פוזדנישב לאשתו, רק שאצלי שלא כמו אצל דויד גורסמן ברומן, הסכין לא תהיה של פתיחת מכתבים, אלא סכין קצבים אמיתית או שמא פיגיון דמשקאי כאמור, רצוי חלוד. אני כמובן שואב את עניין הסכין ממאמרך החשוב על ש"תהיי לי…". שתהיי לי מגבייט שתהיי לי זיוונית, שתהיי לי קן הליקוקייה, שתהיי לי אבגדוזחטי כלמס פצקרשת אדרעי ושות' תיכנסו אחד אחד ושהאחרון יסגור את הדלת ויכבה האור. ממילא הספרות העברית כבר בידיו של אלון חילו אשר בגד בוגדים באלי הירש המסכן והלך אחר הכסף וההוצאה הגדולה והותיר את העורך הממושקף ישוב אבל וחפוי ראש בחצי נחמה מול הבימה בלא שום טיפת נחמה. מאיתנו אפוא יקבל פלפל ממולא מן הסירית. הללויה!

          • תער גלבים

            היה לי לעונג לחשוף את ערוותך הבוכיה.
            כל שנותר עתה, הוא לאפשר לך להקציף עצמך לדעת בצטטת נפוצה לעייפה, ולהמשיך
            לפלות את כיני ערוותו של נבות. אותו נבות שכונה בפי רבים 'כינת הספרות העברית'.

          • בלילה בלילה, בשקט בשקט ובאין רואים אקדיש ציטוטים ל"תער גלבים", אשר מוחו עשוי נקבים-נקבים וערייתו נחשפה ברבים. קרוח ואוויל הוא על כן לא יבין הדברים.

            מתוך "מקראות ישראל" לאמנון נבות

            סרן קביליו אמר:
            שלושה חודשים הוא היה יוֹשֵׁן באוהל סיירים עם קונצרטינה מסביב כי לא היה ברור מי פיחֵד יותר המחלקה שלו או המפקדים במחנה קדוּם).

            המשך יבוא…

          • סמל פופאי שהאזין לשיחה נשען על הג'יפ אמר:
            אולי לא שמת לב במקרה שאין לנו תגיות של קצין העיר על הכתפיים.

            מתוך "מקראות ישראל" לאמנון נבות.

          • הנחבא אל הכלים

            בוקר טוב אמנון

            כוחות עליונים שיגרו אלי את מוסף התרבות של "מעריב" שבני תמותה רגילים ישזפו בו את עיניהם רק מחר.
            עכשיו אני מבין את פשר זעמך עלי.
            תגובתי באה בעקבות ההכרזה של רני שפצצה תוטל ביום שישי. באופן טבעי כקורא אדוק של מדורו של רני שיערתי שמדובר בפצצה שתוטל במדורו שלו.
            לאחר שקראתי את תגובתך, הבנתי שמדובר במשהו שקשור אליך.

            לדעתי, זה מוכיח שאני קורא (אנשים) טוב ממך.

            ולגופו של עניין, לטובת בני התמותה הרגילים שאין ביכולתם לחזות ולקרא את העיתון של מחר, אספר שמדובר במאמר של אמנון נבות שכותרתו היא "פרס נובל" ,הכותרת המשנית היא:

            "את ספרי המקור של השנים האחרונות מסדר אמנון נבות בשתי ערמות,הגבוהה שבהן כוללת את אלה שנכתבו כדי לזכות בפרס ספיר. לכן הוא לא מברך את הזוכה אלון חילו, גם לא משתתף בצערם של המפסידים. אלא משגר מסר נואש אל פרנסי מפעל הפיס. בטלו את הפרס. הוא רק מזיק לפרוזה המקומית.

            לרני, אתה רואה ,גם אני יודע להקליד.
            ולקוראי ה "בננות" ,כמו שאתם קוראים המאמר חוזר על מה שנאמר בפוסט המארח אותנו
            .
            בקיצור, אתם לא צריכים לגייס את כוחות הראיה לעתיד שאני נחנתי בהם. גם לא מוכרחים לקנות את הגליון של מחר. לכם יש את הפוסט
            ולך גיורא לשם ,הרבה בריאות!!

            שלכם

            הנחבא

          • היה ברור מהרגע הראשון שזה נסיון שכשל
            לשגר את הטיל הישן נבות, כאשר רני משמש
            זנב הייצוב. אין טעם לאחר 'הקדימון' לשוב ולחזות ב-נפל.

          • הופה אמנון, שים לב! מישהו אימץ כאן לשון "טיסת מכשירים".

            ולפני שהפאנל הספרותי המכובד יתחיל את דיוניו לבוקר זה, ציטוט:

            סמל שוע עזרא יצא מחדר מפקד הבסיס, פניו חשוכות:
            סרן קביליו אומר שצריך קצין העיר.
            אמרתי לו, גם בלי קצין העיר אני יודע מי חי מת ומי מת חי.

          • תודה,תודה,תודה נחבא שחלקת איתנו את הסיפור
            ועכשיו אחרי שר.י. וא.נ. חשפו את זהותם של מב-ט וז-נת כגברים האם תרשה לנו לנחש שהנחבא הוא אשה ויבוא הסוף על כל התעלומה

          • הנחבא, אתה מצטט נפלא! כולי חילו ורעדה. אני מתכוון להתחנף אליך מעתה ועד לברבוניות – חומר לתגובה לעוסה לקן הליקוקייה ולפגיגוגל.

          • הנחבא אל הכלים

            לרני
            אין צורך להתחנף. אני מקיים הבטחות.
            אבל רק בתנאי שחן קליינמן יצטרף לארוחה. תפקידו יהיה לשמור עליך שלא תתחיל לצטט. אני מפחד שיתקעו לי עצמות הברבוניות בגרון.
            שלך
            הנחבא

          • הנחבא, חן קליינמן ודאי יצטרף. מה זאת אומרת. אבל רק רגע. מה קורה פה? אני חשבתי על ערב תרבותי. אני אבוא ותחת זרועי "מקראות ישראל" לאמנון נבות ויחד נקרא כך בצוותא את "קו הרקיע", החלק השני ממנו לא ציטטתי ולאחר מכן אתה תפצח בקריאה מרתונית עמי – שיר אתה שיר אני – בשירי "ביקור בית" של המשוררת שאפילו אריאל הירשפלד לא יורד בגללה מהארץ ואז מנות אחרונות. מה אתה אומר? רני

          • הנחבא אל הכלים

            לרני

            קריאת השכוי העירה אותי ,והנה אני מגלה שלושה דברים:

            1. שאתה מוותר על ברבוניות לטובת התרבות.מה קרה? האם לא יכולים ללכת שניהם יחדיו?

            2. שאתה בטוח בזהותי הנחבאת. אל תהיה בטוח!!

            3. מה פתאום שנקרא יצירות זרים זה באזני זה (בל נשכח את חן!). אני אוציא את הנחבא שלי מכלַי, ואתה תוציא את שלך מכליך. וכמו שקלטתי את רוח הדברים, גם תצליח להוציא אותי מכלי.

            שלך הנחבא

          • מסטיק עלמה

            "הפצצה" התגלתה כקול התפוצצות מבלון זעיר של גומי לעיסה שאיבד מטעמו.

  19. דורית פרג

    "ורד הלבנון" נמצא אצלי בעמ' 280 ווכל עמוד שעברתי עד עכשיו היה היופי בהתגלמותו והישראליות במערומיה. הספר צועק מכאב אבל הדרך שבה הוא כתוב באופן מפתיע רכה ומהפנטת. נכנסתי לראות מי עוד חש כמוני, ומצאתי את המאמר המרתק הזה ואחריו כמות בלתי נדלית של מלל וגידופים.חבל.לא באתי לקלל רק להלל, ואני לא רוצה שיקלקלו לי. אז שלום ותודה. אם יהיו דיונים רציניים אכנס.

    • מגבייט ואחרים צודקים בהחלא אמנון נבות – בהתנשאות שלך – אפילו קראת לסקירה שלך 'אוטוביוגרפיה של מבקר ספרות' – כלומר לא ממש התחשק לך לכתוב על הספר של איני – זה רק התירוץ – באמת רצית לכתוב אוטוביוגרפיה שלך כמבקר כלומר עליך ועליך ועליך דרך רמיסת הסופרים שמשום מה לא מוצאים חן בעיניך (זה הכל) וזה יצא די גועל נפש – רק שלילה ושוב שלילה ואפילו בחירת המילים שלך מזעזעת למדי. בקיצור, אני ממש מרחמת על איני שהצלחת איך שהוא לעשות קישור בין הספר שלה לבין החומרים שלך. אני בטוחה שגופה חידודין חידודין ושלא לילד הזה היא פיללה – כתגובה לספר שלה.

      • ללה,את כבר ישנה!
        ללה,את כבר ישנה!
        ללה,את כבר ישנה!
        נומי ללה,נומי נום.
        נומי ללה נומי נום

        ללה,את כבר ישנה?
        לא !
        (וחוזר חלילה:)

        ללה,את כבר ישנה
        וכו'
        (שיר ערש פתטי)

        • איפה אתה? בסעודה עם הנחבא ? בעוד שלי עוד לא הובטחה סירית הפלפלים? לא עדיף
          שתתקשר תיכף ומייד ליהודה המכבי ותהיה לי מליץ יושר? ומי לי מליץ יושר מלבדך?
          האם אפנה לללה הכועסת שתהיה לי הסכין?
          ואולי מגבייט תמליץ בעדי? בדד אני טועה במסדרונות בית האבות,בחיפוש אחרי
          עתידי הזוהר כמבקר ספרות ועתיד – אין!
          ורק שקית הקטטר מנצנצת לי נצנוצים.יבש
          גרוני.ורק ברז מטפטף של מי כינרת מעופשים להרוות את הצמא.האם מכרת אותי,
          כמו את החתול בהמות ב'השטן במסקווה'
          ,תמורת לגימת וודקה בצוותא חדא עם הנחבא? בהמות ניצל מששתה מעט נפט מהפרימוס.איפה מוצאים פה פרימוס?
          פרימוס – אין.נשארו רק מגהבייט וללה
          להוריד את שיבתי ביגון שאולה!

          • הנחבא אל הכלים

            הוי אמנון
            ליבי (הוירטואלי) וכיסי (הלא וירטואלי) רחבים מספיק בשביל להכיל ולהזמין גם אותך.
            הקוקה קולה תהיה על חשבונך (שהרי יש לך מניות ריתוך במפעל).

            אל תנפנף חזק במניפת הזקנה. אתה מעיף לי את הפאה (כן, זה אני היושב לצדך במושב הזקנים).
            שלך
            הנחבא

      • זאת חושבת שהיא יודעת מה לאה איני חושבת או לא חושבת. את באמת חיה לך בלה לה לנד ושם תישארי. אולי תעברי לראות טלטאביז. מה את אומרת?

      • גיורא לשם

        לללה.
        מבקר אינו שואל את המבוקר פילל למאמר או לא.
        למבוקר טלמגיבים אחדים שמורכ תמיד זכות התגובה, אם רצונם בכך.
        היכולת שלך לנחש מה בדעתה של לאה איני מעורר את השתאותי!

  20. גיורא לשם

    לכל הכותבים והמגיבים.
    זה 24 שעות שאני בביתי, מעיין בבלוגי מדי פעם ואינני מאמין למראה עיני.
    במקום לדון בספרות ובהיבטי המציאות הישראלית רבים מן המגיבים עוסקים בעלבונות אישיים או בהתחכמויות.
    כמו כן מרתיעה אותי הלשון העילגת של מגיבים אחדים.
    מכיוון שאינני מתכוון להגיב כאן אחד לאחד אני מתכנן לכתוב פוסט שיביע את עמדתי הספרותית, הן כיוצר והן כמבקר.
    הבלוג הזה ימשיך לעמוד לרשותו של כל מי שיש לו דבר רציני לאומרו על הספרות, או יצירה משלו (או תרגום) שהיא בעלת איכות ראויה להצגה בפומבי.
    אני גם לא אשמש מחק בידי מגיבים שאינם מוכנים לשמוע את מה שאינו ערב לאוזנם.
    ובימי הקיץ המתחממים האלה, כל מי שראשו מתלהם והולך, מתחמם והולך, ארוי לו שיתיז מעט מים קרים על ראשו.

  21. המופלל – ישפט ויענש.לא פה בבלוג

    הביקורת שכתב נבות – ביקורת מסורתית
    לגמרי,עם טיעון,עם בחינה,עם שיקול דעת,
    עם התחבטות,עם פרטים רבים שמוכיחים שקרא והבין,עם נוסח,עם יכולת פולמוסית
    מבריקה,עם ראיית מרחב.

    אפשר לא להסכים איתה.אולי הוא טועה-
    אבל על זה לא כתבו כלום.

    אתה אומר שביקורת (ולא חשוב אם נעימה
    לקורא או לא) היא חוץ נורמטיבית? מעשה של פסיכופט?

    אתה קורא לג.ל לא לתת במה למבקר?
    יש לך מישהו אחר שתשמח לקרוא?

    תספר לנו מי?

    אתה לא ילד אבל גם אנחנו לא.

    קשה מאוד להשתכנע מדבריך.

    (החתום: לא גיורא לשם)

  22. המופלל – ישפט ויענש.לא פה בבלוג

    הביקורת שכתב נבות – ביקורת מסורתית
    לגמרי,עם טיעון,עם בחינה,עם שיקול דעת,
    עם התחבטות,עם פרטים רבים שמוכיחים שקרא והבין,עם נוסח,עם יכולת פולמוסית
    מבריקה,עם ראיית מרחב.

    אפשר לא להסכים איתה.אולי הוא טועה-
    אבל על זה לא כתבו כלום.

    אתה אומר שביקורת (ולא חשוב אם נעימה
    לקורא או לא) היא חוץ נורמטיבית? מעשה של פסיכופט?

    אתה קורא לג.ל לא לתת במה למבקר?
    יש לך מישהו אחר שתשמח לקרוא?

    תספר לנו מי?

    אתה לא ילד אבל גם אנחנו לא.

    קשה מאוד להשתכנע מדבריך.

    (החתום: לא גיורא לשם)

  23. המופלל – ישפט ויענש.לא פה בבלוג

    הביקורת שכתב נבות – ביקורת מסורתית
    לגמרי,עם טיעון,עם בחינה,עם שיקול דעת,
    עם התחבטות,עם פרטים רבים שמוכיחים שקרא והבין,עם נוסח,עם יכולת פולמוסית
    מבריקה,עם ראיית מרחב.

    אפשר לא להסכים איתה.אולי הוא טועה-
    אבל על זה לא כתבו כלום.

    אתה אומר שביקורת (ולא חשוב אם נעימה
    לקורא או לא) היא חוץ נורמטיבית? מעשה של פסיכופט?

    אתה קורא לג.ל לא לתת במה למבקר?
    יש לך מישהו אחר שתשמח לקרוא?

    תספר לנו מי?

    אתה לא ילד אבל גם אנחנו לא.

    קשה מאוד להשתכנע מדבריך.

    (החתום: לא גיורא לשם)

    • מבקר תרתי משמע

      אז זהו, שרק רן יגיל (למשל)יכול לחזור שלוש פעמים על אותו טיעון ולשלוח אותו פוסט שלוש פעמים – כאילו שכך יהיה לדבריו יותר תוקף.
      אם זה לא ילדותי אני לא יודע מה כן.

      • שאלה אינטימת לי אליך,רני רעי,באין לי מרכז שיח סמנטי לשאלו דבר נחוץ.נסתפק
        ברמזים.לאור ההקשרים הספרותו פליליים
        שבשיח הסוציו סמנטי,מה שגורם למבקר –
        לא חשוב,ובחיתולים חוסכים כאן מהיעדר תקציב,שאלתי היא האם תעתיר בעדי ליהודה המכבי בעניין סירית הפלפלים,לאמור,לאחר שיכלה התבשיל מן הקלחת,האם יותר לי לעשות בסיר הנדון שימוש אחד נוסף בגין היעדר השליטה על הסוגרים והאימה מסדר הדין הפלילי (המקוצר?),ועוד שאלה לי אליך,רעי כאח
        לי,מהיעדרו המוחלט של אמצעי טואליטה,
        היותר לי שימוש סניטרי בדפי רומנים מסויימים שזכו בשנים האחרונות ב'פרס ספיר' לספרות?אין זה נאה,אך הצורך דוחק,הרגליים רועדות.הפרסונאל כאן הבטיח לי נאמנה שלאחר השימוש יצוחצח
        הסיר ויזהר כזוהר הפרס הראשון בתחרות
        – לא חשוב.רני,צריך לעבות את הרמזים
        המובילים לפשע הפלילי? הודע לי ברמז מה
        סבור על כל זה בעל העניין,יהודי המכבי
        (ויש גורסים,המקבי)שלך,וגו'.

  24. נכון, לא חשבתי על זה ככה אבל פרובוקטורים לא צריכים להתפלא שהם מושכים אש

  25. גיורא לשם

    בטעות מחקתי היום תגובה שלא היה בכוונתי למחוק. התגובה היתה בשם שאול שאינני זוכר אותו עוד.
    עיקר התגובה האשים אותי בקריצה אל "רייטינג", כביכול איפשרתי לאמנון נבות להביע את דעתו על יצירתה של לאה איני ועל מצבה של הספרות העברית בימינו כדי להרבות קוראים לבלוג שלי.
    אני דוחה את הטענה בבוז ובשאט נפש.
    מימי לא עשיתי דבר הקשור ביחסי ציבור ו/או רייטיניג. יתר על כן, אני מתעב כל יחצ"נות ורייטינג כאשר הם נוגעים באמנות, ובפרט בספרות.
    אני חושב שהקריצה אל ה"רייטינג" והשימוש ביחצ"נות כבר ביערו כל חלקה טובה בספרות העברית.
    באשר לפרסום מאמרו של אמנון נבות על ספרה של לאה אין לי אלא להעיד על שנות היכרותי עם לאה איני ויצירתה הספרותית.
    היכרתי את לאה איני לפני כ-20 שנה וקראתי את מרבית יצירותיה הספרותיות, שאותן כיבדתי מראשית דרכה.
    כאשר ראיתי את כתב-היד של מאמרו של אמנון (בלא לשער כמה זוהמה תישפך כאן בבלוג) נתתי לו בשמחה פרסום.
    יתרה מזו, גם אם הייתי יודע מראש כמה זוהמה תישפך על המאמר ועל ראש כותבו הייתי מפרסם את המאמר.
    אני חושב שמאמרו של אמנון נבות מדבר בכאב לב על ירידתה של החברה הישראלית ועל זרעי חורבנה בעודו כותב על ספרות ועל סופרת.
    אני סבור כי לסופר (וגם מבקר הוא סופר) זכות להתריע על מראה עיניו ומשמע אוזניו, לטוב ולרע.
    יש צביעות רבה בטענה שאל לו לסופר להיות מבקר. זו טענת הבל. גדולי המבקרים בספרויות העולם (ובספרות העברית) היו יוצרי ספרות גדולים כשלעצמם, ולא אחזור כעת על הדוגמאות הרבות לאין-ספור.
    בדבר אחד אני בטוח: כל מאורות הגולה הדגולים בתיאוריה, חומסקי, דרידה, לקאן, בארת, קריסטבה וכו' לא קראו מעודם מלה בספרות העברית.

    • יש משהו מאוד פגיע במצב בו מצוי הסופר, או הכותב, כשהוא מוסר את קורבנו אל ידיו של כל אדם שהוא, לקריאה.
      אינגמר ברגמן ,הבמאי השבדי, דיבר בשעתו על המצב העדין בו מצוים השחקנים הנאלצים להתחקות אחר רצונו של זה המביים אותם.
      גם הסופר מתחקה אחר רצון; לביים או לתרגם את המציאות, במקום אל פילם, אל טקסט. הרצון הזה הוא הצו הכותב שלו, האני הכותב. המתח בין האדם לבין הכותב, משאיר מרוווח פגיעה. אותו מרווח עליו דיבר ברגמן.

      אולי כדאי לקחת את זה בחשבון, כשמנסים להכפיף את תוצרי הכותב אל סקאלה היררכית, להתחקות אחר היררכיה.
      סופו של דבר מושאי המחקר של הכתיבה הם יחסים בין האני, לעולם בו פועל. ונראה שכדאי לזכור את זה בכל מצב; גם בכתיבה לבלוג וגם בכתיבה לאתר, או לעיתון. בשם, או בעילומו.

      • איילה,סוד גדול נגלה לך: כל המגיבים
        אבל כוווווווולם היו מאושרים לקבל
        חצי מילה טובה מנבות ולהיכנס להיררכיות
        שלו עם מה שאמר ברגמן ובלי

        זה לפני ואחרי שקיללו אותו ושפכו על הראש שלו מה ששפכו.

        מזכיר לי שפעם לפני עשרים וכמה שנה התאספנו חמישה שישה אנשים בחדר של מי שהיה יושב ראש אגודת הסופרים,משורר.
        והיה מאמר של נבות וכולם תקפו אותו
        ואמרו עליו דברים איומים בלשון יותר
        נקייה מזאת ש"מיוצגת" פה.

        רק יו"ר האגודה , משורר שהיה נושא כלים של אלתרמן ושהיה בעצמו בין מותקפי נבות אמר בשקט בשקט
        "נבות יודע ומבין בספרות יותר מחמישה
        פרופסורים"

        לביים את המציאות ? פה מצליחים עם הרבה רעש : אל תשימי לב , תחשבי לבד.

        ואני לא גיורא לשם אבל בן גילו

      • גיורא לשם

        אדם שמפרסם את פרי עטו מוסר אותו לרשות הציבור.
        בדומה לכך, גם המבקר מעביר את מאמרו לרשות הציבור.
        גם היוצר וגם המבקר חשופים לעין הציבור וחשופים לביקורת באותה המידה.
        הגנה מיוחדת על יוצר הספרות והגבלת המבקר הן קריאה להרס התרבות.

  26. עצוב מאוד מסתבר שכוחנות מהווה בעיניים מסויימות כרטיס כניסה לעשיית ממון וגם לטרקלין המכובדות
    זה מיועד גם כתשובה לרני שהגיב לאילה קצת למעלה

  27. לך מתחשק לי לענות ברצינות. קודם כול, גיורא לא מחק אף אחד במתכוון. מעטים הם האנשים עם היושרה האינטלקטואלית שיש לגיורא. כך שלא הוזחת בכוונת מכוון. עכשיו לטיעוניך. זה נראה לך רציני להשוות בין אדלוף היטלר לאמנון נבות? אני חושש שאצלך טושטשו קצת הגבולות. עוד מעט תשווה אותי לפול פוט. אני מכיר את הפרשייה ולצערי את מגזים, אולי כי יש לך קשר רגשי אליה. בכל אופן, מי שמכיר את המצב הכלכלי של אנשי ספרות מסוימים, לא יכול לתהות על המסקנות הסופיות. להגיד על אמנון נבות שהוא עשה כסף זאת ערלוּת-אוזן ולב פחות או יותר כמו לומר על דונלד טראמפ שהוא מחפש בפחים ומומחה לספרות עברית. אתה מבקש להשתיק קולו של מבקר החושב אחרת משאר המבקרים, נשאלת השאלה באיזו זכות אתה מבקש לצנזר אותו? רני

    • כל אחד שנפגע הוא עולם ומלואו ואני לא אזלזל באלו שנבות פגע באופן פרטי הם מלמדים על משהו
      מי שפוגע בשם אינטרס אישי מסוג אחד לא יהסס לעשות זאת גם כדי לממש גחמה אחרת נניח ממון ושליטה ואולי עכשיו כניסה לפנאתון המכובדות

      ורני די להתלות באילנות גבוהים שאינם עימנו ואין לדעת מה הם חושבים מה חשבו ומה היו חושבים כיום. זו אינה יכולה להיות כניסה לטרקלין

      • רק רגע, זה המוזח. אל מי אני כותב? תנו לפחות כינוי, ראשי תיבות, שאדע למי לפנות. רני

          • ועוד משהו
            נסה לענות ביושר, תתנער מהקליקאיות, אני מדבר כרגע על עקרון ולא על המקרה הפרטי של נבות

            תשרק

        • לרן יגיל,
          "הוזח" כמו "אבגד" הוא רצף אותיות באלפבית. איש לא הזיח אותי, ובוודאי שלא אדם חסר סמכות ומעמד כנבות. אם תקרא את מה שכתבתי, רן יגיל, תבין שלא השוויתי כלל בין התופעות שהזכרתי. אמרתי שבמקרים הקיצוניים אין בכלל שאלה ש"אמן" מופרע וקרימינלי אינו ראוי לבמה. אמרתי גם שכל עורך שם את הקווים האדומים במקום אחר. לגבי דידי, נבות הוא בחזרת מודר (ואם תרצה: מוזח), ואינני חושב שעורך כלשהו צריך להרשות לו להיכנס לטרקלין הספרות ולטמא בנוכחותו את חללו.

          ושאלה לי אליך: אם אינך יודע לקרוא טקסט, אפילו הוא תגובה קצרה בבלוג, איך אתה עוסק בביקורת? ובכלל, מדוע אתה קופץ בראש, פעם אחר פעם, להגן על קרימינל, שאפילו עורכי דין ידועי שם לא יצליחו להופכו לאדם הגון? וממי אתה יודע את פרטי פרשת הכת? מנבות עצמו? דברי ההגנה שלך נשמעים חשודים ונבועים באינטרסנטיות, ומי שנוגע בדבר ראוי שיעמוד בצל ויסכור את פיו. כבר אמרו חכמינו: יפה שתיקה לחכמים (קל וחומר לטיפשים).

          • קראתי את התגובות ואני מניח שמדובר באותו אדם שהתעצבן והתלהם. צר לי, אינני מסכים איתך גם במישור העקרוני. מה לעשות. אספר לך קצת על תגובתך. אתה טועה ומזהה חיים קונטמפלטיביים עם חיי מעשה. לא נורא, אסביר. פלוני כתב ספר על רחוב אלנבי קשה לעיכול. בא המבקר ומזהיר מפניו במילים קשות. הספר סטריאוטיפי, הדמויות קרטוניות, העלילה נעה קדימה אך צפויה מראש ובדרך, הוא איש כותב, אז הוא מתבל את דבריו גם בהומור מריר-עוקצני; אין הדבר דומה כלל למישהו שמשפיע על נפש צעירה, נגיד להצטרף לכת השטן ולהתאבד. נסכים על זה, או שגם על זה לא נסכים? אי אפשר להגביל אדם בהיבט היצירתי כי אחרת אין לדבר סוף ואפילו אם קוראים לו יגאל עמיר, והאמן לי שאיני סובל את הטיפוס ואת מה שהוא מייצג, הרי אני הוא שחתום על הספר "הרביניסט האחרון". נבות וברתנא הם המבקרים הטובים ביותר שהיו כאן בעשרים וחמש השנים האחרונות. כך אני חושב. אני לא חייב להסכים עם נבות, אבל לא לתת לו במה זה פשוט לא הוגן, לא דמוקרטי. אני מכיר את המצב הזה. לא פעם קרה שהוצאות ספרים ואנשים פרטיים ניסו לשבור מטה לחמו של מבקר רק כי מה שהוא כתב לא היה לרוחם. יש הבדל בין לכתוב תגובה במדור קוראים-כותבים לבין בקשה מן העורך לפטר מבקר ממקום עבודתו כי מה שכתב אינו מוצא חן בעינינו. והאמן לי, גם את ספרי הראשון ביקר נבות קשות. לא ביקשתי לסתום את פיו בשל כך בנייר דבק ולגלגל סביב ראשו. אגב, נבות הוא מבקר מאוד עקבי ולא הכול הוא פוסל. למשל את "חדר" של יובל שמעוני – הוא מעריך עד מעריץ וגם, אם אתה עוקב, תוכל לראות כי נבות כתב לאורך השנים על לאה איני וגם על ספרה "מישהי צריכה להיות כאן" יש לו ביקורת יפה להלל. ומה עם הרשימות הנושאות ארומה היסטורית של נבות? נגיד על גנסין, נגיד על דוד שחר. מה נאמר לו? אתה איש הכת-לא-כת, לא נפרסם את דבריך על אלה כי עשית כזאת וכזאת. הטיעון החזק שלך יכול להיות שמילה כן משפיעה, פוצעת ולעתים אף הורגת. אין מה לעשות. זה שם המשחק כאן. מי שמשליך את יהבו על כתיבה ופרסום יצירתו, צריך להיות נכון לחטוף. דווקא נבות הוא לא האלמנט הכוחני בספרות. הכוחניים בספרות הם הוצאות הספרים, המשווקים האגרסיביים, הסופרים המשתפים עם זה פעולה. בזה גיורא לשם מאוד צודק. אני יודע יפה על שתי סופרות שעמלות מזה חצי שנה באופן אגרסיבי מאוד לזכות בפרס נחשק, אך הדבר חמק מידיהן. זאת גם כוחנות אך מסוג אחר. אולי גם אותם נעצור בשם משטרת התרבות? אני מצפה ממך לעמוד על זכותו של נבות לכתוב את דבריו, למרות שמתגובתך ניתן להבין שאתה מאוד רוצה לסתום גם לי את הפה. רני (זה לא סתם צירוף אותיות, זה באמת השם שהוריי נתנו לי).

        • איוה לי ! הוזחתי קשות מן הצנטרום הקשיח ומשולי השוליים גם יחד!כרע ובדל אוזן לא נותרנו ממני! אסור ברזל ועוני
          בצוותא חדא עם אמיר!(איזה אמיר בדיוק?,שאלה!) יוקצבו לי שעתיים בשבוע
          פרוטה לא יותר,לכתוב מאמרים ב'בננות'ולהשיב
          למתווכחים!(למרות תחושה קשה שעדיף
          בור הכלא מדיון עם כמה מן הפרסונות המכובדות פה בבלוג,אבל שה! שטיל! שוין!)לא אוכל להנות מהמטמורת הגזולה באיי הזהב! סוהר קשוח ניצב מעלי,אזיקי הרגליים הרועדות מפרקינסון מצלצלים,
          צליל צליל,והממון? והשליטה? והאינטרס?

          רני שאל בפרטיות את המכבי יהודה לגורל סירית הפלפלים באורז.רני,אל תהיה עצוב,
          כי רק התבשיל בסיר חשוב.וגורל ספרותנו?
          האם גם זו טמונה בסיר הנפוח?

          ועכשיו,הסקרנות.רני,האם ,כמו שטוענים פה,ישבת בצוותא עם יו"ר אגודתנו לפני עשרים שנים? מה מעשים לו לילד בן שלוש עשרה או חמש עשרה על יד מכתבת היו'ר,בסוד שיח סופרים? ואיך,איך לא סיפרת לי עד היום? משוכנע הייתי אז,
          ועד רגע זה ממש
          שהללו היו הגרועים שבמתנגדי! ואיך מיררו את חייו של עורך "מאזניים" והסבירו לו שאין לתת לי פתחון פה.ואיך הוא הזיע על כורסת העורך כל אימת שהפלתי על ראשו איזה מאמר! (לזכותו
          יאמר: פרסם כל מילה.ורק את חירוק השיניים שמעתי). אוי אשר אשר,היכן אתה מסתתר יקירי?אוי הזיכרונות המתוקים מתקופת הרייך (אשר)! תמיד סברתי ששכשנבוא ביימים בשדרה נשבה,הרייך ואנוכי,שנינו במקובץ בני אלף היה נהיה ההליכון לצידנו,ולא נריב עוד עם איש,וילדות קטנות ישלחו על ידי אמותיהן לשום בכפנו סוכריות! והנה,סוכריות רעל שמו בכפי,והיא בפי כדבש למתוק בגין הזכרונות השופעים!
          ואין מוצא,אלא בטמינת הראש בסירית הפלפלים.רני,לחש באזנו של המכבי,אפשר קצת באמיה? ולו כזית! הנפש משתוקקת!
          יבשה לשוני,והחבל – אחרי הדלי

          שלך,המוזח ,הנידח,התועה,אובד העצות
          האסור ברזל ועוני ביחד ולחוד.
          וכיוון שחובב ציטוטים אתה,אסיים במילים של יוליסס לג'ויס,סוף הספר הראשון:

          קוקו!
          קוקו!
          קוקו!

          • אם האיש שאתם מדברים עליו הוא אותו האיש שאני חושב גר בחדר קטן 12 מ"ר מינוס במושב ואין לו גרוש .אפילו אין לו טלויזיה
            רק ערימות ספרים ומזרון על הרצפה והלדים שלו מביאים לו אוכל.עשר שנים אני רואה אותו.אין לו יותר משתי צלחות ומזלג אחד (ספרתי)
            ולא ראיתי שמישהו מבקר אותו ואני לא חבר שלו ולא ידיד שלו ויותר מכמה מילים
            על מזג האוויר ועל המצב הכלכלי לא דיברתי אתו.אני לא מזדהה כי לא נעים לי
            ממנו.ואתם מגאילים אותי.

          • רני,בכף נלכדתי!

            רע שכן טוב מסופר עברי רחוק !

            שלושה ימים שאני חי בעולם נפלא רווי מטמורות זהב,תלמידים מתדפקים וביידם פתקה ופידיון,בעוד אני דוהר בטנק וירטואלי מסוג פנצ'ר ודורס סביבי
            ויורה בלהביור על כל סופר שרק מרים ראש בדרכי אל הצנטרום הקשיח! באקדח דרינגיר קטן אני מתנקש בדוד גרוסמן לאחר שנשא דברים בכיכר רבין!בקולקוויום
            בחוג לתורת הספרות הכללית אני נושא דברי כיבושין בגאון ומנחם פרי מרכין ראשו וחוטמו מאדים מבושה! את תלמידי הרבים אני מושיב בחדר סגור לטוות לי זהב כבאגדות! נקטר אני לוגם בצוותא חדא עם אלון חילו ויוסי שריד בקפה נחמה
            ורבע! ואגב כך,משלשל חילו לכיסי כשיעור רבע מפרס ספיר,במזומנים,בעוד יוסי שלנו הדגול רץ לשטוף ידיו היטב.ואני לא חל ולא חש! והנה – סיכה והחלום הוירטואלי פקע כבועת סבון.
            אבל לא רני,לא בקלות אוותר על הדיוקן
            הציבורי שרכשתי בעמל רב! ארבע עשרה מטר וחצי,אדוני השכן! והמזרון והצבור בו? והגומה בחצר?וחשבון הבנק התפוח בבנק 'הלוואה וחיסכון זכרון יעקב'
            שנסגר לפני יובל שנים? אל תסתכל בקנקן!

            רני,אני עוקב אחרי הפולמוס בעצב של זקנים ומניד ראש.זו הפעם הרביעית
            בבביוגראפיה שלי שעורכי (אז הבלתי וירטואליים בעליל) נדרשים למנוע ממני
            באמצעים אדמיניסטראטיביים כל גישה אל אמצעי התיווך.בפעם האחרונה היה זה מנחם פרי בגלל שעלבתי בכבודה של הסופרת הדגולה מאטיס שיש לה שמש בבטן הוא בכבודו ובעצמו ,מנחם פרי,ולא תחת כסות אנונימית.ואז קם להגנתי יגאל שוורץ.לבסוף לא יוותר לי אלא זנבו של
            מכתב עתך ובלוגך הצרוב,שבו אני מתכוון לפרסם בפועל ממש ובקרוב,חוות דעת על
            פ ר ס ס פ י ר ועל זוכהו הראשי,כל זה ברשותך האדיבה כמובן,ובמלקוח של נחמה נחלוק על פי מפתח ידוע מראש.
            אז סחור סחור שונרא,סחור סחור שונרא,
            לחלב לא תקרב.לא שוטים ולא עקרבים,לא שוטרים ולא גנבים,לא מגיבים ולא תלמידים.לא הובטח לי גן של שושנים,
            לכל היותר גן של שזיפי בוסר,ואני,תפקיד יש לי.הוא לא היה נעים ואהוד לפני שלושים שנה,קל וחומר עכשיו.להרגיעך: לא היה יותר נעים
            אם שמי היה,נניח,אריק גלסנר (לפניו אני מחווה קידה עמוקה,קולגה הוא)
            אינך מאמין? חכה שנה,חכה שלוש,ותיווכח!
            תוכה בתימהון,ככתוב ב'השטן במוסקווה'.
            סטופר לי ביד,ואני את השניות עד להימלטותו הסופית מגזרת הביקורת מונה
            גם מונה.
            אין לי שום כוונות לבוא במקומו.הירגעו נא כולכם.על דרור בורשטיין המבקר,שמעת?! הוא נחוץ לי! אולי אתה יודע איפה הוא?

            רני,רני,הסירית! מכבי,תן אות חיים!
            תן רמז,הרגע את נפשי השוקקת,אנא!

            שלך רני,הנידח 9819 (להלן,מספר חשבון הבנק ב'הלוואה וחיסכון')

          • אמנון, אתה כאן. לא ידעתי שאתה עשיר כקורח. חשבתי שכל השנים עבדת בעבודות מזדמנות והנה נתבדיתי. כל המאמר היפה על המחסן כמטפורה לספרות העברית, אויה, האם גם הוא בדותה? אל תטמון ראשך בסירית זהב של פלפלים הניתנה לך על ידי יהודה המכבי פפושדו איש הנדל"ן הספרים והשיפוצים. כמה דולרים קברת שם בתוך "סיפור על אהבה וחושך" זה הלוא ספר עבה – ענה לי. תן קצת גם לי. ואם ג'יימס ג'יס אז הנה הסוף של החלק השני, המונולג הנפלא של מולי, מה אכפת לכם זה כל כך יפה, עוד ציטוט – הנה "פנלופי", תרגום של יעל רנן:

            "…כן וכל הסמטאות המוזרות והבתים בוורוד וכחול וצהוב וגני הוורדים והיסמין והקקטוס וגיברלטר כשהייתי צעירה ופרח הרים כן כששמתי את הוורד בשיער כמו הבחורות האנדאלוזיות או לענוד אדום כן ואיך הוא נישק אותי מתחת לחומה המורית וחשבתי טוב שיהיה כבר הוא ואז ביקשתי בעיניים ששוב הוא יבקש כן והוא ביקש שאני כן תגידי כן פרח ההרים שלי וחיבקתי קודם כן ומשכתי אליי שירגיש את השדיים כל הבושם כן והלב שלו דפק כמו מטרוף וכן אמרתי כן אני רוצה כן."

  28. גיורא לשם

    ל"מוזח":
    נאלצתי למחוק את תגובתו של מי שמכנה את עצמו "המוזח".
    דברי הבלע שבתגובתו, שהם בגדר הוצאת דיבה פלילית, אילצו אותי לנקוט בצעד הזה.
    כבר הודעתי בעבר שאכבד כל תגובה זולת תגובה שהיא עברה על החוק הפלילי.
    למרבה הצער, האדם שמכונה "מוזח" אינו מבין את גבולות הדיון הלגיטימי.
    יתר על כן, הסתתרותו מאחורי שם שאול מעידה על מורך לבו של מי שחדר לתחומו של אחר (במקרה הזה, הבלוג שלי) וזיהם אותו בדברי בלע.
    בשל השרשור אני מניח שנמחקו גם תגובות שלא התכוונתי למוחקן. על כך אני יכול רק להצטער.
    העתק תגובתו של "המוזח" שמור אתי ואשקול אם וכיצד לנקוט פעולה כלשהי בעתיד.

    • הפחד הוביל אתכם לאיומים?

      • גיורא לשם

        לא פחד גרר את המחיקה, אלא שורת הדין.
        האיום נועד להרתיע פושעים מלוליים פליליים שאותם לא אסבול בשורה צורה ואופן.
        האיום נועד להרתיע פושעים מלוליים. אינני רוצה אותם בבלוג שלי ואני מצויד בידע מחשבי מספיק כדי לאתר אותם, אם ארצה בכך.

      • על איזה פחד אתה מדבר? הרי אתה כותב בעילום שם, שלא לומר בלא שם. גיורא לא חומק וחותם על דבריו בכל תגובה. הוא הוא אומר כי מחק את התגובה כיוון שהייתה בגדר הוצאת דיבה. אני חותם על דבריי בשמי אפילו אם הם מקוממים אותך. כך גם נבות כאן בפוסט. ואם במקרה לא, הרי שבנקל תוכל לזהות את הסגנון השנון והחריף שלו. הוא אינו מסתיר אותו. חשוב רגע, היש היגיון בדבריך? רני.

        • נדכא אני.מוזח אני.במה שמחוק הייתה (בין השאר) פנייה לאסור עלי את פרסום
          ביקורת באמצעים אדמיניסטרטיבים.וסחור סחור שונרא,ונרוץ הגלגל אל הבור.זו הפעם הרביעית שעורכים נדרשים למנוע ממני את מה שלא יאבד לי.בפעם האחרונה היה זה מנחם פרי,שתבע זאת בפומבי ובריש גלי ובשמו כיוון שפגעתי בסופרת חשובה שכתבה את מאטיס עם השמש בבטן.קם להגנתי אז יגאל שוורץ.אז אל נא באפכם,לא בחיל ולא בכוח ולא רמת פתנים וארס עקרבים ולא זמזום זבובים ולא עקיצת יתושים.תפקיד הוא תפקיד,גבירותי ורבותי.לא היה קל ונעים כשהתחלתי לפני שלושים שנה,ולא קל או נעים או נחמד או מתוק בפה עכשיו.אבל זה אפילו לא אני
          אישית,שעומד עם סטופר בייד ומחכה לראות מתי יגמר האוויר לאריק גלסנר0(נניח),שום דבר אישי,קולגה הוא,ואל תקפצו,את מקומו לא אקח מלקוח.רני,אולי
          ראית בסביבה מבקר בשם דרור בורשטיין?
          נחוץ הוא לי באיזה עניין..אריק רעי כאח
          לי (אינני מכירו כלל) הותקף אפילו כאן,אגב אורחא,שאין לו שום קשר אפילו לא מקרי,לעניין הנדון,אורכו או רוחבו.
          אז שום דבר אישי אין כאן לעומק הדברים,חוץ מסירית הפלפלים הממולאים,כמובן.

          • אמנון, כעת קיבלתי שתי הודעות הודעה באי-מייל האחת מאדוארד אולבי והוא כותב שהוא יותר מפחד מהמוזח מאשר מווירג'יניה וולף, ואילו האחרת מיבגני זמיאטין שכתב שהוא יותר פוחד מן המוזח מאשר ממנהיג ברית המועצות לשעבר שלא אזכיר כאן את שמו מחמת מרעין בישין. בכלל, איך אמר הביבי שלנו, גם הוא ב"מקראות ישראל" שלך, "הם מפחדים.. הם מפחדים… הם מפחדים!!!".
            אולי ניתן משהו למוזח מסירית הפלפלים ויסלח לנו. ל"מאטיס את השמש בבטן" אכן היה רומן רע. ספר רע. אכזבה גדולה. מרציפן בצלופן. אשלח לך את האי-מייל של אריק גלסנר במייל אישי. בעניין האוויר, זאת באמת שאלה של זמן – גם הוא ייגמר. כבר עכשיו ניכרים לצערי התחבטויות והתפתלויות, היד אוחזת במותן והגוף כבר כפוף מעייפות. כן פרס ברנשטיין לא פרס ברנשטיין – זה עסק שוחק.
            את דרור בורנשטיין ניתן להשיג דרך הבלוג שלו ברשימות. אצרף לינק. אתה רק צריך ללחוץ עליו. את הדיון המשפטי גמרנו, אלא אם כן לעו"ד אלון חילו שהוציא את ספרו בהוצאה הגדולה שבה גם יו"ר ועדת הפרס הוציא וככל הידוע לי קולו של איש המוסר הוא זה שהכריע לטובתו. רצית אתיקה – בבקשה. את הדיון המשפטי אני מקווה שסיימנו. מתי מתחיל כאן הדיון הספרותי? רני.

            http://www.notes.co.il/Burstein/

          • אני באופן אישי לא זקוק לדבר וחצי
            דבר,חוץ מקריאה נוספת בספר של איני
            אני שואל אי דרור בורשטיין ה מ ב ק ר – אולי הוא יסכים לבוא במקום המוזח והנידח והדחוי והמוקא
            והמוקע והמתנקש היורה באקדח דרינגר כפול קנה בדוד גרוסמן לאחר העצרת הגדולה בכיכר העיר כדי שסוף סוף אוכל לנסוע לאיי הזהב ככתוב בדברי הימים
            של בלוגיית בננות או לכבוש את הצנטרום הקשיח של הספרות בראש דוויזיית פאנצ'רים וירטואלית
            ועד אז אסתפק בתבשיל הפלפלים באורז.אילו היה גם כף רוטב…הבלים!
            רני,האם יהודה המכבי נתן אות חיים?

          • יהודה המכבי הפך צַבָּע. כמו אחד שהוזכר כאן לצערי בבלוג אצל המוזח וברכט בגלות המשוררים הנפלאה שלו מפזמן ומשורר עליו מיני שורות שכאלה: "הוא יודע רק צבע בפח, וכשנתנו לו לעסק לגשת, את כל החרא מרח, את כל גרמניה מרח". התרגום של הרשב והציטוט מהזיכרון. אז אם נוקשתי בלשוני, סליחה. בכל אופן, למה יהודה הצַבָּע? כי הוא צבע את כל המטבח של "הנסיך הקטן" במסגרת השיפוץ הכללי. ידי זהב ליהודה המכבי ספרא וסייפא בידו או שמא נאמר ספרא ומברשת. לכן היה עסוק ורק אתמול בלילה דיברתי עימו. בעניין הדיון הספרותי, אני בעד. יבואו נא גלסנר ובורשטיין "מרשימות" ויידונו עימנו כלומר עם גיורא, איתך ואיתי ועם האחרים. הנה שוב נזרקת כפפת הדיון אל לב האַיִן. בכל אופן, אצל בורשטיין בבלוג מציתי שהוא בלב קריאה אינטנסיבית של רונית מטלון "קול צעדינו" והוא מתרשם עמוקות מן הספר. צא בחוץ בּלגָן, יאללה דיון. רני.

          • רגע,האם הפזמון של ברכט לקוח מן המחזה "ארתורו אוי" (הוצג בהבימה לפני
            שלושים ותשע שנה בדיוק),מחזה פחות נחשב של המאיסטר? אני זוכר מונולג של שחקנית נשכחת,פנינה פרח כמדומני,הרגע הרציני היחיד במחזה,שהסתכל בהיטלר וחבורתו בזכוכית מקטנת .נדמה לי שהקונפליקט היה על השליטה בשוק הירקות הסיטונאי או משהו דומה.
            וד.ב. לא יבוא.היה לו דיי במה שחווה
            כמבקר,והאמן לי,פחות מקצה המזלג.אני אומר זאת בלי לדעת,אל נכון.לפני שש שנים דיברתי עם מבקר ספרות שצימצם
            את הביקורת לסקירה.'כותב בעיניים עצומות,מרפרף בעיניים עצומות,מתפלל שזה יהיה מאחורי,המילים מזיעות לי מפחד על הדף.איפה שלא אגע מישהו יצרח
            לי באוזן עד שאתחרש'הסכמנו שבמצב הספרות הוא פצע ממוגל כל כך,שאי אפשר לגעת.למה לך? שאלתי ,"השלמת הכנסה"
            ענה לי,כצפוי."שעתיים עבודה כולל כתיבה".הא לך עוד ממצא סימפטומאטי.העיקר שיוסי ילד שלנו מוצלח מרוצה מהמצב והספרות מתפוצצת מכישרון,לטענתו.
            תתפלא אני מסכים עם פרי שבין חמשת המועמדים,עדיפה מטלון.אין מבעית מזה:
            המחשבה שפרי ואנוכי עוד נחזור ונתייצב גב אל גב,למאבק בדברים שפתאום אינם בגדר מובן מאיליו,מבעיתה אותי.

            שאל בזהירות את יהודה המכבי למצבה של סירית הפלפלים.אפשר לוותר על כזית באמיה,אם הגיעו מים עד נפש.אילו היה גם כף רוטב!… הבלים (ברנר)

            הנידח

          • בעניין הפרסים,אני חוזר לדיון שהיה לנו לפני שבועות אחדים.בניגוד לפרס ברנשטיין שהוא פרקוסור של פרס ספיר –
            לפחות מבחינה זו שבעלי ההון שיסדו אותו הבינו את תפקיד ה מ ח ו ל ל הכלכלי- דבר שפרסים נכבדים יותר כמו פרס ברנר או פרס ביאליק לא הבינו עד היום.עד לרגע זה מייצג פרס ברנשטיין בהגינותו נמוכת המצח את האתוס הסוחרי
            והאתוס הסוחרי אינו מתנגד התנגדות גורפת לאיכות.
            פרס ספיר הוא כבר סיפור שונה לחלוטין.
            ההיקפים הכלכלים( כביכול) אינם מאפשרים
            ,ביסוד הדברים, שום תמיכה בצד הכבד,הערכי והאינטרוברטי של הספרות –
            ככספו הצבור של דלת העם,הוא יכול להיות מושקע אך בספרות ששמייצגת פרוייקט ברור ומזוהה (נניח,פרוייקט כתיבה על מלחמת יום כיפור,פרוייקט כתיבה על מלחמת לבנון,ייצוג גלוי של סיפורת פמיניסטית,ייצוג לאילמות של הצפון המופגז שננטש לגורלו על ידי הרשויות – זה לא התחיל ולא נגמר בלבנון 2 – שיקולים כגון ערכיותה,שלומה טובתה והתפתחותה וניפלותה של הספרות העברית אינם ולא יכולים להיות שיקול.ואחת היא כמה ידקדקו בבחירת השופטים.אפילו הפוסט ציונות קיבלה סוף סוף ייצוג,אמנם באורח זהיר ונלוז באמצעות בחירה של יצירה חסרת ערך ומאניפולאטיבית במיוחד
            =ואיני מתכוון כאן למשמעויות,אלא לכתיבה המאניפולאטיבית,לעיצוב ,מעשה ידי שארלטאן מתוחכם ומתוחבל – ניתן להוכיח זאת ללא קושי אפילו במקרו טקסט.
            לאמור,הגוף המקיים זיהה,אמנם באופן עמום ופרימיטיבי,את הזרם ואת הצורך בשסתום לחץ – ומבחינה זו התאים להם חילו ככפפה ליד.הנזק שעושה בחירה כזו
            לספרות העברית אינו מעניין איש במפעל הפיס,ופחות מכל את יור חבר השופטים,
            פרסונה פוליטית,משורר כושל שלא הוכיח עד היום באורח פומבי כזית ידע או הבנת עומק,או אפילו ידיעת פני השטח.לא שזה באמת מעניין מישהו בציבוריות הישראלית
            – אין בכך כדי לפגוע ביושרה הבסיסית שלו כאיש ציבור,אלא ביושרה שלו כ א י ש ספרות.כדי להיות ישר,צריך לדעת מה ישר ומה הפוך ומה זיוף.אני יכול להיות סמל היושר,אבל אם אסכים שיפקידו ביידי
            מטוס קרב מתקדם,עצם ההסכמה שלי לטוס בלהק מפציצים אל הכור האטומי באירן
            -משום שיש לי ידע מצטבר בקריאת 'בטאון חיל האוויר'- היא אי יושר עילאיואסון בטוח.
            סיכומו של חשבון,רני יקר,עד היום פספס
            פרס ספיר באורח עקיב ומצטבר כל יצירה
            בעלת ערך בעשור האחרון – 'חדר' של יובל
            שמעוני הוא דוגמה מובהקת.עוד כמה דברים,אומר לך פנים אל פנים מסביב לנקודה,ובכף רוטב ננוחם.

          • גיורא לשם

            עלי לציין כי קיימים שלושה פרסי ברנשטיין: לסיפורת צעירה, לשירה (לא ברורים לי כללי המשנה) ולביקורת ספרות בעתונות היומית.
            אחת הצרות הצרורות היא שכלה מן הארץ פרס למסה. בסוגו היו שניים: פרס אפרת ופרס יעקב בהט. את האחרון ניכסה לעצמה אונ' חיפה שנחלקת אותו לחוקרים בלבד.

          • מכתב אל עצמי,
            הבנתי שאני מדבר עם עצמי, והבנתי שלאנשים נמאס, והבנתי שאני משתק את הבלוגיה, ועוד הבנתי שמרוב התלהבות נסחפתי והגזמתי, וגם אם הייתי ביום הראשון הילד השובב והשנון של הבלוגיה, בסוף נמאס לכולם, עד כי שתיקתם ניערה אותי, והבנתי איך אני נראה לחברי הבלוגיה שלי.
            אז אולי אחרי התגובה הזו אני אפסיק עם זה, ואולי אני לא אבין כלום, ואמשיך עם הדווקא הילדותי שלי. מה איכפת לי, לא מכיר אתכם.
            או לחלופין, לא מצליח לשלוט על עצמי. הצילו.
            מה קורה לי?

          • כן, באמת די עם החירפון הזה,
            קצת כבוד עצמי וחיים.

          • אני קוראת את המסרים שמחליפים רני ונבות.זה מעניין לי, לא הכול אני מבינה
            אבל מה שבאמת אני לא מבינה למי זה מפריע ולמה זה סותם אחרים.

            הרמה פה מחוץ לצחוקים היא גבוהה לטעמי.
            בינתיים,מי שמקללים ומעליבים זה לא רן
            ולא נבות. יש לי הרגשה שהם יודעים על
            מה הם מדברים

            לא רוצה לפגוע באף אחד
            רק לקרוא בשקט
            מותר?

          • גיורא לשם

            לעדנה נוי.
            הצעה קטנה לי: קיראי את מאמרו של אמנון נבות והתעלמי מכל השאר, לרבות מדברי בעל הבלוג.
            אני סבור שקריאה שקטה של המאמר המרכזי תאפשר לך להבין את מוקדי הדיון בלא להזדקק לכל הפלפולים מסביב, שאת חלקם גם אני לא מבין.
            איחולי קריאה מהנה!

          • אהה,
            רק עכשיו ראיתי שנבות כבר התארח אצל גיורא לשם – והפלא ופלא – לאה איני כותבת בתגובה לכל הגבבה שלנבות (תשעים אחוז על עצמו בכלל) "מבריק, מבריק, מבריק" – אז זהו – יצא המרצע מהשק: היא מלקקת לו – הוא מלקק לה בחזרה. זה הכל. באלה המילים אפשר לסכם כאן את הכל: שק לי ואשק לך. למה לא.

          • עדנה היקרה,
            למה לא, לכי וקראי כמו שגיורא לשם מציע, את הכתבה של נבות ואשמח לקרוא מה דעתך עליה. רק אל תשכחי לקחת וישרים, יעני מגֵבים בעברית – כי אם את חלק מהספרות העברית מוטב שתקחי וישרים למחות את הרוק שיידבק לפנייך. ואפרופו ה'פצצה' במעריב – כמובן פצצה מהסוג היחיד שאמנון נבות יודע לייצר: פצצת סירחון

          • רבותי ומיעוט גבירותי,
            בואו נעשה קצת סדר. כל כך הרבה בררה יש כאן שלוּ אני בעל הבלוג, דהיינו, גיורא, הייתי מוחקת הרבה תגובות בין השאר למשל כל הגיגי הקטטר וטנטרומֵי הציטטות וחוויות סירית הפלפלים וכו' וכו' פשוט כי הן תופסות הרבה מקום תודעתי ווירטואלי וחבל. הן הרי לא ממש רלוונטיות.
            לעצם העניין: כלל לא התפלאתי למראה ה'פצצה' (סליחה, רן, אבל זה שוב פאתטי, מה לעשות)ש'הוטלה' במעריב. האדון נבות יודע לעשות רק דבר אחד: להיות שלילי. כמו שאמרתי: לירוק. ואני, כמו תוכי, יכולה רק לחזור על אותו טיעון: לא חוכמה למשוך אש. זה הדבר הכי קל, לומר שהכל חרא: הספרות העברית, גרוסמן, חילו, מטלון נעשתה קו השוואה, פרס ספיר בטח ובטח חרא והשאר פשוט לא שווה שיידבק לתודעתי. האם כך מתייחס נבות גם לפרס בוקר? לפוליצר? הרי גם שם מחליט מי שמחליט, בוחר ונותן פרס. ודווקא קראתי לא מעט ספרים שזכו בפרסים האלה והרושם שלי הוא שכמו בכל דבר שהוא אינו מדע מדוייק – זה עניין של התרשמות, של להיות הכי טוב בעיני זה או אחר מבין רשימה מוסכמת של מועמדים סופיים – לא יותר. קראתי ספרים טובים יותר וטובים פחות שזכו בפרס אבל מעולם לא עלה על דעתי לחשוב שהפרס כל כך נורא. כאילו שאם ספר מקבל פרס – זה מיד מעיד על רמתו הנמוכה. וכמה רעל ורוע לב וצרות עין יש באמירה של נבות שסופרים כותבים ספרים שמכוונים לקבל את פרס ספיר. כמה איוולת.
            אני זוכרת שפעם נבות עצמו נמנה על חבר השופטים של תחרות הסיפור הקצר של הארץ. יוזמה יפה וכן, מה לעשות, פרס בצידה. איך נבות הסכים להיות שופט בתחרות של פרס ספרותי ועוד של חובבנים??? איפה היה הדיגניטי שלו אז? אבל כמובן שגם שם נבות עשה את הדבר היחיד שהואיודע לעשות: ירק. אני זוכרת כמה נדהמתי לקרוא את שכתב שכל מי ששלח סיפור הוא גרפומן ואיזה גועל נפש כל הכותבים. שאלתי את עצמי איך מעז האיש הזה לירוק ולפגוע בכל כך הרבה כותבים? הרי מראש הוגדרה התחרות כתחרות לחובבים, לאוהבי כתיבה באשר הם. אבל נבות, כמובן, לא עמד בפיתוי וריסס את כולם לאורך ולרוחב. האמת, אחרי שכתבתי את כל זה, אני לא מאמינה שאני מכלה ככה את זמני, אולי זוהי העקשות שלי, חוש הצדק הפואטי שאני מרגישה שאני עושה כאן. לנבות מגיעה כל מילת ביקורת ואני, מה לעשות, לא מגיעה לקרסולי יריקותיו. רק מבקשת לשים מראה מול פרצופו. וכמה חבל לי שרן יגיל שכאמור יש לי הערכה אליו (עכשיו קצת פחות) עסוק כולו בהגנה עיוורת על בעל הקטטר המזדקן (זה ציטוט מנבות עצמו) ולא עוצר רגע לשקול, לחשוב, לעזוב לרגע את הקליקה הפאתטית ולחדול מהתרוצצויותיו הווירטואליות. בקיצור,
            אכן פצצת סירחון נמרחה על דפי מעריב אבל כמו כל דברי ההבל, תתפוגג גם תתפוגג והכל יבוא על מקומו בשלום.

          • כל מילה בסלע

          • גיורא לשם

            למגאבייט.
            מדיניות המחיקה שלי הובהרה פעמים אחדות, הן בפוסט הזה והן בפוסטים קודמים.
            אמחוק רק מה שהוא בגדר עברה פלילית על-פי דין.
            התנהגות אחרת תגרור בהכרח את בעל הבלוג למחיקת דעות ותחושות שאינן נראות לו או אינן נעימות לו — נוהל שאני פוסל מכל וכל.

          • עד עתה זה לא קרה בפוסט הזה, אבל צפוי היה שזה יקרה. היו כאן כינויים מגוחכים של כותבים, היו כאן אנשים שהגיבו בלא שם והשתלחו, היו כאן אנשים שבעילום שם ביקשו להשתיק אחרים, אבל איש עוד לא התחזה לרן יגיל. עכשיו זה קורה. צר לי, התגובה הזו אינה שלי.

          • מה זה הטמטום הזה? לא תהיה פה שום תגובה עניינית לאף אחד?

          • ואם להוסיף על דבריה של הגברת מגבייט, תהא אשר תהא,
            אם פרס הוא משחית – מה יש לנבות לומר על פרס ראש הממשלה??? הוא קיבל אותו ברצון פעמיים – במה הוא טוב יותר מפרס ספיר??? אבל זה – הס מלהזכיר – ולמה? כי בפרס ראש הממשלה הוא לא יכול להשתלח – הוא קיבל אותו!

          • גיורא לשם

            מוטב לדייק במונחים.
            פסר ספיר הוא פרס ספיר ולא אחווה את דעתי עליו. הוא ניתן עבור יצירת פרוזה סיפורית שראתה אור בשנת מתן הפרס.
            אין דבר כזה "פרס ראש הממשלה". קיים מענק ע"ש לוי אשכול ז"ל והוא מענק התפנות. אין הוא ניתן לסופר על יצירה כלשהי אלא על-פי הערכה של כל הישגי הסופר עד למועמדותו למענק.

          • גיורא,
            אני לא רואה הבדל גדול – הלוואי שהייתי מקבלת את פרס ספיר – בהחלט הייתי רואה בו פרס התפנות – סכום כזה היה נותן לי שנתיים של שקט לכתוב בלי עקת ההתפרנסות. הייתי מחבקת אותו בשתי ידיים. למה לא לראות אף בו מלגה?
            ואז מה אם הוא ניתן על ספר מסוים? שוב: ראה את פרס פוליצר ופרס בוּקר המכובדים והמוערכים ויש עוד פרסים בינלאומיים רבים הניתנים על יצירה מסוימת. במה זה עושה את הפרס ליצירה מסוימת לפחות-ערך יותר? סתם כי נבות חושב כך? זוהי גישה צרה וקרתנית שאין כל טיעון רציני מאחוריה. כל פרס הוא מוערך וטוב – מה שלא טוב הוא הקרבה – אם אכן היתה – בין יו"ר ועדת הפרס למקבל הפרס. זה ראוי שייחקר במלוא הרצינות. אבל עצם הפרס – כמו שאומרים הלוואי עלי – והאמן לי שזכייה בפרס ספיר לא היתה מורידה כמלוא הנימה מערך היצירה שלי. ההיפך. ההכרה של שופטי פרס ספיר אינה פחותה או פחות 'מקצועית' (כי הרי מקצועיות זה בולשיט אפילו נבות מודה שהוא שם את עצמו להיות מבקר, איש לא ביקש ממנו) בעיני מהערכה של כל מבקר אחר.
            אנא מכם, לא מוכרחים כל הזמן לדבר במקהלה, לא מוכרחים להיות גרופים-אוטומטיים של אף אחד – הפעילו את שיקול הדעת שלכם לפני שאתם כותבים, אפילו סתם, כאן, בבלוג, כי הדיבור הזה של כמה כותבים כאן בקול אחד חוזר ונישנה, ללא מחשבה יתרה, לא מוסיף לכם כבוד.

          • גיורא לשם

            למגאבייט.
            ראשית עלי לציין שאין לי שום פנייה אישית ביחס לפרס ספיר. אינני כותב פרוזה סיפורית, מעודי לא ניגשתי לתחרות פרוזה וגם לא אגש מפני שלא אכתוב בחיי פרוזה סיפורית.
            הבעייה שלי עם פרס ספיר פשוטה ביותר. כמעט בכל שנה זכה בו מישהו פחות ראוי מאחד המועמדים שהגיע ל"חמישיה הסוגרת". כמובן שאינני יודע דבר על ספרים שלא הגיעו ל"גמר".
            השנה גם עוותו אמות-המידה כאשר התירו לספר ביוגרפיה להיכנס לתחרות בניגוד לכלליה.
            לא קראתי את הביוגרפיה שכתבה נורית גרץ אולם אני יודע שזאת סוגה שאינה כלולה בתקנות הפרס.
            מהו אפוא ההבדל בין פרס ספיר למענק ראש הממשלה?
            פרס ספיר ניתן ליצירה אחת של סופר. במענק ראש הממשלה זוכה מי שהוכיח שיצר יצירות בעלות ערך (בסיפורת ו/או שירה ו/או מסה ו/או תרגום וכו')במשך שנים לא מעטות.
            זה כל ההבדל, אולם הוא עקרוני.

          • גיורא,
            ואם בחריגה מן התקנון (שהיא בוודאי לא ראויה ויש לבדוק את שורשיה אבל היא לא פלילית ולא קטסטרופאלית בשום צורה) עסקינן – האם היא מצדיקה את ה'עליהום' המשתלח של נבות על פרס ספיר ואת כל הקקפוניה המוזרה שהתלוותה אליו כאן בבלוג בנוגע לפרס? זה הכל? חריגה מן התקנון? שומו שמים, היתה ביוגרפיה בין המועמדים הסופיים!
            היות שגם אני נוטה להיות לא פעם 'מתקנת עולם' אני מניחה שמה שהייתי עושה הוא לכתוב מכתב ענייני (ומנומס) או כתבה מנומקת ושקולה בעיתון באשר לחריגה ולא זועקת חמס בגרון ניחר כאילו הספרות העברית בכבודה ובעצמה נשחטה פה. על כן ה'כתבה' של נבות – ושוב יש לי שיג ושיח רק עם גסות הרוח של נבות ולא איתך המארח – היא רק עוד דוגמה לאיך לא כותבים מאמר, לאיך לא מתייחסים לנושא זה או אחר, בוודאי לא לנושא יקר כמו הספרות העברית. אני תמהה שהעורכות/כים במעריב הסכימו בכלל, כל השנים, לפרסם את הדורבנות המילוליות של נבות. קרא שוב את הכתבה אתמול במעריב ותגיד לי אתה במה הוא הועיל, מה שיפר, במה האיר את עיני הקוראים. רק ירק וירק. חבל שאת הקטטר המילולי שלו נבות לא משאיר לבית האבות שהוא, לדבריו, נמצא בו.
            אני חושבת שכתיבת הביקורת של נבות היא דוגמה מוחצת לאיך אסור לכתוב ביקורת, דוגמה מובהקת (וכמובן חולפת)לאגרסיה מילולית שכל מטרתה לשים את כותבהּ במקום אחר – טוב יותר לכאורה, רם יותר לכאורה, מבין יותר לכאורה, רק לכאורה, מכל אחד אחר. ועל כך אני מלינה ואמשיך להלין, אם כי נדמה לי שכל מה שאני כותבת כאן נופל על אוזניו ערלות של נבות ועל הגרופים שלו, שדומני שגם אתה נמנה עליהם, לצערי.

          • הקץ לפרודיה

            מגבייט,
            מסכימה עם כל מילה. למעט גיחוך, ומיאוס 'הביקורת' הזו לא עוררה דבר. אל תצפי לקבל תוקף לדברייך המשמשים שופר לקול השפוי כאן מנבות, או רן יגיל. הם כל-כך נפוחים מחשיבות עצמית מלאכותית, חשיבות עצמית וטרחנות אין קץ שטרפה אותם עצמם. רן יגיל הפך נלעג מתגובה לתגובה בהשתרכותו אחרי 'הגורו' שלו. אין בו זרזיף של ייחוד. ראית שמישהו מהבנניה חש לעזרתם, זולת גיורא לשם? על אף שהרבתי לצחוק למקרא תגובותהם הפבלוביות לכל טענה שהופנתה כלפיהם, הידיעה שהם דמויות זניחות, דהויות, שאיש אינו מחשיב מדעתם מקלה מאוד על העניין, אחרת זה היה מאוד מצער.

          • גיורא לשם

            לבעל "הקץ לפרודיה".
            אני לא חשתי לעזרתו של איש.
            אני הזמנתי את אמנון נבות לפרסם בבלוג שלי והוא ראוי לכל הגנה מצדי,
            שאם לא כן המעשה קרוי בגידה.
            אבל מרבית כותבי התגובות כאן כבר אינם יודעים את ההבדל בין ספרות לזבל, בין תגובה להכפשה, בין סגנון לבין עילגוּת, ואפילו בין ימינם לשמאלם.

          • שבוע טוב. רק רגע. הפרודיה רק החלה. ראשית חוכמה, קריאת תגובות לפני מתן תגובה. קצת לגלול למעלה, לפני התגובה ה"יפה" שלך מצינו תגובה אחרת שכתבה בשמה לא באין-שם פחדני הסופרת עדנה נוי שפרסמה לא מזמן רומן אצל מנחם פרי. היא, למשל, חושבת אחרת ממך. לא אשלח אותך לגלול מעלה-מעלה כי זו מלאכה קשה מדי. מה לעשות, יש כאלה החושבים אחרת. זה קשה, זה לא נעים, אבל צריך להתרגל. ובעניין הזניחות. בתגובה שלך 95 מילה כולל הכותרת. שווה לבזבז על שני אנשים זניחים 95 מילה יקרות מפז. לא חבל? ועל זה כבר נאמר במקורותינו: מילה בסלע משתוקא בתרין. רני.

          • גללתי, רן. אין בתגובתה של עדנה נוי ולא כלום. הרמה של הדיון נראית לה בסדר, וזהו. בקיצור, כולה התגובה שלה היא קריאת 'מה בדיוק קורה פה?' ותו לא. אחר כך היא נעלמה לה. אז על מה אתה נתלה בה דווקא? אולי כדי להזכיר שהיא הוציאה ספר אצל מנחם פרי? כאילו האיזכור של מנחם פרי נותן כאן למישהו נקודות. אולי לעדנה נוי, זה כן, אבל לך – בוודאי לא.

          • צר לי, אין זה מדויק ואלה סילוף הדברים בתגובה של נוי. ועל שקרים נלוזים, כאמור מקבלים – ציטוטים:

            מתוך מקראות ישראל לאמנון נבות:

            "נשאר לברר רק איך זה נהיה ולאן זה מוביל
            סמל בכור דוד שעמד במבוא לחדר המפקד על-יד שולחן הפקידה אמר:
            למשל, לאן זה מוביל? תַּזְבִּיר לי כי אם אני יבין, יהיה לי דיבור עם קביליו וביחד איתו שני סמלים זה יותר כוח מסמל אחד מול מה שעוד נשאר פה מהמוח של המפקד שלך."

          • גיורא לשם

            למגאבייט.
            אינני גרופי של אף אחד.
            אני חושב שביקורתו של אמנון נבות על התנהלות הספרות בישראל בשנים האחרונות נכונה ומוצדקת.
            כמי שיודע היטב מהי ביקורת לא חשבתי שהוא עבר את גבול המותר.
            דרך אגב, מי שקרא אתמול ב"הארץ" את הכתבה על פרס ספיר מוזמן לקרוא שם את המובאה מדבריו של מנחם פרי באותו העניין.
            דרך אגב, לעניות דעתי חריגה מתקנון מצדיקה את ביטול ההליך כולו. הסיבה פשוטה: חריגה מתקנון מפחיתה מסיכוייו של יוצר אחר.

          • שבוע טוב. אני עדיין כאן. נכון שמגבייט מבקשת מגיורא, מאוד מבקשת, למחוק את תגובותיי ולסתום לי את הפה, אבל מה לעשות שגיורא הוא גיורא, מסאי של אמת ואיש של אמת היודע מהי זכות התגובה.
            בעניין פרס ראש הממשלה ופרס ספיר ברצוני להוסיף משהו ולהאיר את ההבדלים בין השניים. פרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול הוא אכן מלגת התפנות ולא פרס כפי שגיורא אכן כתב, וזה לא עניין סמנטי, זה אכן דבר שונה בתכלית. הוא מוענק כל שנה ל-14 בעבר נדמה לי 12 יוצרים, יכול להיות שהיום כבר למעלה מזה, בתחום הספרות, על מה שעשו עד מתן הפרס. זה שונה כי מלגת ההתפנות הזאת מוענקת בצדק מטעם המדינה ומשקפת נכון יותר גם בשל מספר הזוכים את העכשיו הספרותי. דבר אחר: בכל פרס או מלגה יש לחצים כאלה או אחרים, אבל פרס ספיר הוא מרכז הלחץ של הפעילות המו"לית בשנים האחרונות (שימו לב מתי מחלקים אותו – בשבוע הספר), לא סופרים, לא מסאים, לא משוררים – כוחות מסחריים של מו"לים. עכשיו כמובן אפשר להאשים את אמנון נבות בכוחנות, ביריקות וכו', אבל אין כוחניים יותר בשדה זה מן המו"לים הגדולים. מפעל הפיס העשיר לוקח סכום כסף מאת המו"לים עבור הגשת המועמדות לכל כותר, בעצם הוא מדבר רק עם מו"לים ולא עם יוצרים. גוף מסחרי-הימורי שמתכתב עסקית עם גופים מסחריים פרטיים קטנים יותר. פרס ספיר הוא אכן שלב נוסף בדרדור המערכת הספרותית אל עבר התהום המסחרית ואינו דומה במאומה לשום פרס אחר.
            מגבייט, אני יודע שאת רוצה לזכות בו. הייתי שמחה לזכות גם בפרס ביאליק, פרס ברנר, פרס אשר ברש (גם אם הוא לא קיים יותר) ובאותה שנה גם בפרס ישראל. אבל אם את מי שאת ויש לך שני ספרים על שאר ירקות ומיני פירות, הרי שאני מבטיחך נאמנה כי מלגת ראש הממשלה, במקרה שלך, היא מה שקוראים ממלאי הטוטו – בַּנְקֶר. שיהיה בהצלחה ובּוסה ממני. רני

          • ל'הקץ לפרודיה',

            את צודקת בהחלט. תסתכלי על רמת התגובה האחרונה של רן יגיל, למשל. פשוט בושה. אין לו אפילו מושג מי אני, כמה ספרים כתבתי, אם בכלל, בוודאי לא מה תכנם. התסכול שלו על כך שאין הוא יודע מי אני הורגת אותו והוא לא יכול להתאפק מספקולציות. פשוט מעורר גיחוך.
            וחשוב מזה – ב"דיון" הספרותי הזה ניצחה ניצחון פירוס התגרנות, הצעקנות, גסות הרוח, הקיבעון המחשבתי, הקליקאות, (תסתכלי על הסיפא של דרשתו), וכו' וכו'. הכל חוץ מטיעונים ענייניים.
            אם כן רבותי, תמשיכו את הקקפוניה הזאת בלעדי. זוהי תגובתי האחרונה בהחלט, גם אבטיחכם נאמנה שאין לי כל כוונה לשוב ולקרוא בפוסט הזה, מבחינתי – זה כמו לדרוך במקום, ובאמת יש לי דברים טובים וחשובים לעשות מאשר לנסות ולשכנע את הגרופים של בעל הקטטר (ציטוט מדבריו) בנוגע לטעמו של התבשיל שהם מאכילים בו זה את זה לתאבון. אז שיבושם להם.

          • למגבייט

            קראתי את כל התגובות שכתבת.אלפיים מילים אם מחברים הכל.

            חיפשתי מילה את על הספרים שנבות קטל

            או שיבח

            אין

            מה המסקנה? שאת שונאת את יגיל ונבות?
            את זה הבנו עוד בתגובה הראשונה.

            קל להבין מה מניע אותך גם אחרים שלא
            הראו קצת ידע בספרות או אפילו שקראו
            את הספרים

            לא חבר של נבות ויגיל ואפילו לא מכיר אותם ומהחומצה ששופך בות גם אני מסתייג

            אבל הוא קרא את הספרים הבקורת שלו מנומקת ובהבחנות שלו זילזלתי פעם
            עכשיו כבר לא.

            אם יש לך מה לגיד נגד הביקורת עצמה
            שנבות טעה שהוא לא יודע לקרוא שלא
            הבין או עיוות – תגידי.שומעים.

            לכתוב עוד פעם שנבות זה קטסטרופה וצריך
            לסתום לו את הפה עם מטפחת או לחנוק
            אותו או לגדוע לו את היד כמו בסעודיה
            -את זה כבר כתבו פה שלוש מאות מגיבים.

            אז בבקשה אל תסתמי את הבלוג.אני מעדיף לקרוא את הבדיחות שנבות מפזר.יש לו לפחות חוש הומור.

          • אחרי 409 פסקי דין מרשיעים שנכתבו על ידי סופרים ושופטים אנונימיים הגיע כבר הזמן לסעיפי ההרשאה הגדולים והמרכזיים

            נבות אישית אשם בנפוטיזם החשוף בפרס ספיר

            נבות אישית אשם ביחסים האינטימים שהיו ויהיו
            בין שופטי הפרס למתחרותיו

            נבות אשם בהעדפות המיגזריות והמיגדריות
            של שופטי פרס ספיר בעבר ובהווה

            נבות אשם בההעדפות הפוליטיות שהכתיבו
            את הזוכים

            נבות אשם בזה שכל שיקול ספרותי בפרס ספיר (ולא רק)עומד במקום האחרון ברשימת השיקולים.

            נבות אישית גבה אלפי שקלים מכל מו"ל על כל ספר שהציג מועמדות.

            נבות המאניפולאטור הנבזה אשם בתרגיל המסחרי שהפרסים רובם ככולם ממומנים
            על ידי דמי ההשתתפות של המו"לים –
            (זאת אומרת מהפרוטות של הסופרים עצמם בסופו של דבר)
            ומפעל הפעס מימן רק את יחסי הציבור של עצמו ,את הטקס ואת השידור ואת הטאלנטים שהופיעו בו

            נבות אשם בעובדה שהשופט בעל שני הקולות
            מבין ויודע ספרות כמו חמור במרק פירות

            נבות אשם ישירות בעובדה שזה (הבורות המהותית של יו"ר הפרס,שלא פרסם מעודו
            אפילו חוות דעת קטנה על ספר פרוזה או שירה כל שהוא מימיו)משנה למישהו כמו שמשנה מצב השלג
            דאשתקד

            נבות אשם בזה שהוא מקלקל מקצועי של חגיגות.הוא מעז לשאול מה בדיוק חוגגים
            פה.מנוול!

            נבות אשם בעובדה שאת הספר שכל כך
            שיבח והילל ואת הספרים שאותם ניבל וקילל אפשר להשיג בשנקלים אחדים (משלושה תקבלו עודף) בדוכנים ברכבת ובשדה התעופה.

            נבות אשם בעושרם של מעט סופרים ובדלותם ורעבונם (העקרונית) של האחרים

            נבות אשם בכך שלא תרם את פרס ראש הממשלה שקיבל לאחיו הטוב ממנו והרש
            ממנו (דוד גרוסמן,למשל)

            נבות אשם בכך שהעז לכתוב חוות דעת (יחיד) מנומקות ולפרסם אותם פומבית.

            נבות אשם בכך שלפני עשרים שנה הזהיר שהספרות מתדרדרת ומתמסחרת ושרוב רובם של קוראיה הנאמנים יעזבו אותה והיא
            תצטרך לצאת ולשחר ולפתות את קוניה וקוראיה בדיוק כמו הרקדניות על מוט
            בדרם העיר אצל גדי טאוב,ולמעשה גרוע מזה,כמו העלמות מחוף תל ברוך.

            נבות אשם בכך שהוא החל למנות כרוכל
            את המחלות שהעלמות הספרותיות המפתות עלולות לחטוף : עגבת,זיבה,איידס,דבר,חולירע,ורק נתן למחלות ולנגעים האלה כינויים מקבילים מתוך המילון הבסיסי למונחי הספרות של ריבלין ולהבדיל,אבן.

            נבות אשם בכך שהמגיבים לא קראו את הספרים עליהם כתב,ואפילו מעז להודיע למתווכחים: צר לי,לא קראתם.(לו צר,לא לכם!)

            תצאו כבר מבועת הצדקנות והרמיה העצמית,מטומטמים!

          • או-ללה! איזה זעם קדוש!!! כמעט נפלתי אחורה מעוצמת המילים!
            אני דווקא בדקתי בהוצאת ספרים מסוימת גדולה ולהד"ם – שום הוצאה אינה משלמת גרוש כדי להגיש סופר/ת לפרס ספיר – לו היה כן לא היו מגישים אף אחד! שההוצאות יממנו באלפי שקלים ספרים שמי יודע אם בכלל יזכו בפרס הנכסף??? נא לבדוק את העובדות.
            ועכשיו, גבירתי או אדוני שעשית את נבות למוכיח בשער, ממש צדיק תמים, גם אני ממש רואה אור נהרה על פניו הצדיקים. עוד מעט יבואו חייזרים לקחת אותו איתם למעלה, אל גן-העדן-למבקרים- שוטים, שם מקומו.

          • בילבי הבן

            וואללה,
            צודק! אני בכלל נכנסתי לפה בטעות – יא אללה די איזה צעקות, בשוק רמלה יותר רגוע . אפילו משחק כדורגל יותצר טוב, א-מה-מה פה יותר משעשע!

          • לדני ובן גרב היקרים

            שמחים היינו לדעת שגם יתר הדברים זה שטויות במיץ – הנפוטיזם,היחסים,הידע
            הענק של יוסי שריד בספרות,בור סוד שאינו מאבד טיפה,ואז נוכל לשבל ביחד ולאכול איזה בננה (לא בלוג)

            והעיקר – הסיר זה פה קרוב ופיפי זה דבר רטוב,בהתחלה מחמם אחר כך
            מקרר ומגאיל

          • אם בתגובה האחרונה יש פיפי – אז רק נבות יכול להסתתר מאחוריה,
            אוי יא-נבות יקירי, יא-נבות חביבי, אפילו אני מתחיל לתפוס ייאוש ממך – אין לך דברים יותר טובים לעשות? יאללה, קח איתך גם את כל מי שנשרכים מאחוריך כמו קשקשנים ברוח, וזיל גמור
            אוי… אוי… גם לי כבר יש פיפי

          • נידח אני ומדוכדך.יום השישי כבר עבר,יהודה המכבי וחיל המצב הקטן שלו מסתתרים במערות ובחווחים ובסדקים ובמצודות ובבורות ובהרים,בעוד פלישתים ממלאים את ארץ וירטואליה של הטפשות ובראשם דלילה המדולדלת (מגה בלטה בפלישתית עתיקה)ובעוד שאצל נחמה ורבע הסמוכה מלקקים את המלקוח הספרותי הטרי
            נותרתי אני בלא כף רוטב להחיות נפשי,כי אללי רני,את הסיר עם תבשיל הפלפלים לקחו המורדים שחופי הרגליים
            (משיר הפתיחה של ויזלטיר הצעיר)אל ההרים,כי הבינו שבתקופתנו הפוסטקולוניאלית אין שום טעם בקרבות כיבוש ארץ הספרות (לא שמישהו אחר רוצה לכבוש פה משהו חוץ מ'פרס ספיר'),או כמו שאמר הקצין הנורבגי של צבא הכיבוש
            על הארץ הנכבשת 'בחמישה זהוב,אמאס בה מלחכור" (המלט בתרגום שלונסקי- גירסא דינקותא גירסא) ולאחר ביקור קצר בסכרת (המלצרים של הספרות אמרו לי, "יחביבי,מה ישלך לחפשכאן",שכן קבצנים אוהבים לחוות בעיקר בספרות ולא במציאות) הזדחלתי על ארבעותי לגן הילדים,מקום בו הגננת הוירטואלית בעלת הקרחת מגהבייט העמידה אותי בפינה וכל הילדים יושבי הסירים זרקו על ראשי המלבין דוקים ופיסות נייר ואמרו איכס
            וקקה,בעידוד הגננת הארכיטיפית והמחושמלת של הספרות כמובן,שאחראית על ההתנהגות הטובה של כל אחד חוץ מהתנהגותה היא,ונזכרתי בשירתו המושגית האמצעית של אהרן שבתאי ונעצבתי אל ליבי עד מאוד,ושואלתי את עצמי איך זה שהגולם הממוחשב זכה בפרס הפוסט ציונות
            ולא הפרקוסור האמיתי שלה.לאט לאט נזחלתי כפוף אל בית האבות,נוכחתי שהחמצתי את שעת התה ,נותרו רק כמה שלוליות מעופשות על השעוונית,וכמה פירורים משקית הביסקוויטים,ועליתי על יצועי על לב ריק ונפש הומיה מגעגועים לצנטרום הספרותי הקשיח,נרדמתי,רני ואחלום: הנה עומד אני רם ונישא במרכזו של קולקוויום בחוג לתורת הספרות הכללית
            ,ומזיף נזיפות באוזני חמישה פרופסורים,
            ופרי יושב על כסא בפינה,ראשו רכון וחוטמו מואדם מבושה (חי נפשי!).בעוד המזיקית צורחת ומתדפקת על דלתותיו הנעולות של הקולקוויום,התעוררתי ואמצא את שקית הקאטטר… טוב,לא חשוב.לאחות מגבייט לא קראתי, (ניסיון החיים! עדיף
            מיטה רטובה וכתמי דם מתפשטים על סעד מאחותנו הסופר/ת שהייתה לנו לרבבת מגיבים מאיימים באגרוף וירטואלי באינטרנט) והיום בבוקר,רני,אספתי את פזורי וחיברתי בחוט ברזל,והריני ניצב לפניך קוממיות.עוד מעט יבוא הפרסונל,
            עשר,תשע, שמונה….למזלי,מגהבייט היום לא במשמרת,היא נטשה בחרי אף,שכן החוסים מעצבנים אותה! אבל היא עוד תשוב.וללה,מחליפתה,לא מבינה ולא תדבר עיברית.היא עולה חדשה מאפגניסטאן.
            שלך,הנידח
            רני,ענני! הם מושבים לי ב… אי! רני!

          • לדני ב. בדקתי ויש אמת בדבריך. רק בעובדה שסעיף ההשתתפות העצמית בוטל בלחץ המו"לים, אבל ככל הידוע לי הוא היה קיים בעבר. סעיף נוסף שבוטל הוא 60אלף מילה עבור יצירה, שם העניין מסתבך בפרשיית אתגר קרת, וכעת אפשר להגיש גם יצירות קצרות יותר ושוב אני חוזר, כעת בלי תשלום מאת המו"ל. עם זאת, מפעל הפיס מגדיר לעצמו באופן חמור סבר בתקנון מהו מו"ל ומתכתב רק עם המו"לים ולא עם היוצרים. כך שטענתי בעינה עומדת. זה פרס המו"לים בשבוע הספר. רק עניין התשלום הראשוני בוטל. הטעיתי את גיורא והאחרים, ואני מתנצל על כך.

          • זהו רני, רק "יש אמת בדבריך"?? זה הסוף של הטיעונים הצעקניים שלא נבדקו כלל וכלל? פתאום אתה חכם מה בוטל ומה לא?? התנצלותך שווה בעיני כקליפת השום. זה עסק רציני לצעוק געוואלד תחת כל עץ רענן וכשמעמידים בפניך את העובדות, רק אז ללכת לבדוק אותן. לא רציני.

          • דני ידעני יקירי. רק עובדה אחת שלך הייתה נכונה. זה לא משנה כהוא זה ממהות פרס ספיר. עכשיו אתה יכול לרקד בביתך מול המחשב בשמחה כי צדקת. ועל זה כבר נאמר: ניצחתי את הקרב, אבל הפסדתי את המלחמה. הידד!
            רני.

          • אתה מטומטם בעצמך! זה בלוג ספרותי או ביב שופכין??

          • "מגבייט" היקרה. דומה את לכל אותם בריונים הזועקים ברחוב "תחזיקו אותי, אני יהרוג אותו, תחזיקו אותי אני לא יודע מה אני יעשה לו", אבל איש לא אוחז בהם. לכי לך כבר לדרכך אל מרחבי הקשת הווירטואלית או אל האתר של עיתון "הארץ" ביתך. כמה פעמים עוד תאיימי עלינו שיש לך משהו טוב לעשות (הרי אין לך ואת מתה לתת כאן עוד תגובה, תודי בזה), ותכתבי עוד תגובה עם אותם טעונים חבוטים וסמרטוטיים. על זה נאמר בעברית צחה: יאללה בּ-רה. אולי תתייחסי לטיעוניי על ההבדלים בין פרס ספיר למלגת ראש הממשלה על שם לוי אשכול? על ראש המשורר(ת) בוערת הפאה. במקום לכתוב תגובות כאן בבלוג, צאי לך אל ערבי משוררים אמיתיים וקבלי את המוזה הנכונה. רק אל תסקלי את לסקלי המנוח כפי שעשית באחד משירייך. באמת, כתבי כמה שירים טובים לעזאזל, כדי שנוכל ללמד סנגוריה גם עלייך. את מאוד זקוקה לזה. שלך, בנשיקות וירטואליות, רן יגיל, אדון ג'יגה.

          • רני, רני, יקירי,
            זה כבר לא יפה. הגברת כתבה שהיא הולכת לבלי שוב, אז למה הטיזינג? באמת לא יפה. נו, שויין, אתה תמיד צריך להגיד את המילה האחרונה, קצת כמו האבא שלך, אני זוכר טוב מאוד… אני מודה – הפעם זה לא כל כך יפה. הלכה, הלכה.

          • שמועה גונבה לאוזני שגם מאתרי אינטרנט
            אחרים הוזפו בי נזיפות! פלוני עורך ספרותי הלך לשטוף את מכוניתו במברשייה
            כלשהי,ובעודו מדפדף ביעיתונים הסתבר לו כי פגעתי אנושות ברעו הקרוב לליבו,
            שכתב ספר עב כרס על הקיבוץ (אבל לא על המושב צ'רלי כצ'רלי).ועד שיגמור את הספר 'עול ימים' לדוסטוייבסקי,הזיף בי כמה נזיפות ורבים החרו אחריו,ואני מסכים עם כל המגיבים ועמו גם יחד,ושמחתי שיש לו לעורך ששמו לסטר או פלסטר,מכונית נוצצת.

            בשכבר הימים,בהיותי אני יניק קרוח,
            נהגו שקודם קוראים את "עול ימים" ורק
            א ח ר כ ך נהיים עורכים.היום הכל הפוך!קודם נהיים עורכים ורק אחר כך קוראים,ולא כבבלוג המתקדם הזה,שבו קודם נהיים עורכים וסופרים ומשוררים
            ולא קוראים דבר וחצי דבר,ועוד נוזפים
            במי שקרא ומזהים אותו כסכנה ציבורית וכפצצה מתקתקת.
            קוקו!
            קוקו
            קוקו!
            (ג'יימס ג'ויס',יוליסס)

          • לאמנון אי שם במרחבי הרשת בתוך צפף של כותבי גרפומניה מתוסכלים אשר ילטשו עיניהם לפרס ספיר כארנבות אל שדה כרוב נכסף: מה לעשות שאתה כל כך צודק ופרס ספיר הוא עסק מאוד מביש ועוד שלב נוסף בדרדור ספרותנו אשר החל עם זה שמלין בלי סוף על פרס ספיר, הפרופ' המכובד, שקרא לכנרת זמורה-ביתן הוצאת "כז"ב" וכעת כנראה חובר עליהם תחת לחץ אימתני של מו"לות כוחנית. אתה אמנון, אתה כוחני מאוד. כל השנים האלה עשית המון כסף מהספרות העברית והחבאת אותה במחסן ההוא – כתבת על גנסין, 150 אלף שקל קיבלת; כתבת על עמליה כהנא כרמון, 25 אלף קטפת; כתבת על דויד גרוסמן והטבות ונסיעות לחו"ל אספת; כתבת על יובל שמעוני, שלשלת לכיסך שלמונים. אפילו את כספי פרס מדיסיס בהם זכה הסופר החשוב דוד שחר, העלמת בשווייץ, וכעת כל מה שאתה מבקש זה לקחת את כספי פרס ספיר האומלל? מה לך מיליונר שכמוך בקרב עניי מפעל הפיס. אותך לגננת מגבייט שתעשה קאמבק בקרוב כמו צביקה פיק בשעתו. החזר את מטבעות החסד האחרונות שנתנו לנו יורם רוז וערן זמורה, שאושרם יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים. רני.

          • צריך להיות "חובר אליהם". בינתיים lalaהלכה לה. דמעת פיירו נוטפת מעיני. מה אעשה? אולי ציטוט יעזור? רני

          • בכל זאת, הסוף של "יוליסס" של איזה סופר עירי מנודח שלצערנו לא זכה אפילו בפרס ספיר המיוחל. הנה:

            "כן וכל הסמטאות המוזרות והבתים בוורוד וכחול וצהוב וגני הוורדים והיסמין והקקטוס וגיברלטר כשהייתי צעירה ופרח הרים כן כששמתי את הוורד בשיער כמו הבחורות האנדאלוזיות או לענוד אדום כן ואיך הוא נישק אותי מתחת לחומה המורית וחשבתי טוב שיהיה כבר הוא ואז ביקשתי בעיניים ששוב הוא יבקש כן והוא ביקש שאני כן תגידי כן פרח ההרים שלי וחיבקתי קודם כן ומשכתי אליי שירגיש את השדיים כל הבושם כן והלב שלו דפק כמו מטרוף וכן אמרתי כן אני רוצה כן."
            (פנלופי)

            רק עשו טובה שם ברחבי הרשת פינת המטריקס. אל-נא תאמצו את השם "פלנופי" כפסבדונים. אללי! לא אוכל לעמוד בזאת הזוועה. רני.

          • גיורא לשם

            חברים,
            אתם מגרים אותי לסיפור טריביה:
            ג'ויס מספר (וזה מופיע בביוגרפיה שכתב עליו ריצ'רד אולמן) כי הנערה שהיתה לאשתו אוננה לו בדייט הראשון שלהם!
            ובכן, יש מגיבים שמתבקשים לא לאונן בבלוג שלי, והמבינים יבינו!

          • ????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????
            זה גיורא לשם זה?
            אני מ-זו-ע-זע!!!!!!!!!!!

          • גיורא לשם

            ל"המנומס".
            הא! הצפע שהכיש את כל המגיבים הגיע עד אלי והכיש גם אותי!
            וכאשר השלתי את עורי המנומס וחשפתי מעט ארס (עַרְס?!) הגיח המנומס והעמיד אותי, בצדק, במקומי, נשול עור וחסר שינים.
            חסר שיניים?
            הא, לא!
            אפילו ההערה הגסונית שלי טמנה מלכודת ג'וייסית טיפוסית. ובכן, הביוגרפיה ביוגרפיה, אולם לבדייה פנים משלה.
            ג'ויס הכליל את סיפורו הביוגרפי האמור ב"יוליסס". עין הפרק המתאר את חגיגת "הזיקוקין הרומאי" ודמֵה את הכל!
            דרך אגב, שם משפחתו של חברו של רני יגיל וחברו לעריכת "עמדה", המשורר אריק א', כלול גם הוא ב"יוליסס" של ג'ויס.
            ולשוחרי הקונספירציה, הא, עד היכן מגיעה השחיתות הספרותית!! עד כי שם משפחתו של אריק א' יהיה חקוק לעד בתולדות הספרות!
            לכל שוחרי הספרות, חפשו את זה!
            אולי המסע בעקבות ג'ויס ישחרר מעט את אמנון נבות מן המעקב היומיומי אחרי מלונתו הגריאטרית.

          • אני צנצנת אם קראת את יוליסס עד הסוף. אפילו ג'יימס ג'וייס לא קרא אותו עד הסוף YES!

          • גיורא לשם

            ל"המנומס".
            חבל שהתאווית להיות צנצנת. בעקבות קריאותי עליך להיות כעת שלוש צנצנות!
            ומאיפה הבאתי, לדעתך, את המידע הנידח שאותו אני יודע שנים כה רבות!
            יתר על כן, אם תבדוק היטב את הרזומה שלי תראה שמעט אנשים תרגמו נפח כזה מן הספרות האירית, לרבות תרגומי שירים של ג'יימס ג'ויס שפירסמתי בכתבי-עת.

          • המנומס, מתברר שאתה לא כל כך מנומס. בפעם הבאה כדאי לך לבדוק קודם אל מי אתה פונה כשאתה אומר לגיורא שהוא לא קרא את "יוליסס". פתחתי עכשיו את הפוסט וממש התפוצצתי מצחוק. לך, לך קנה את האנתולוגיה האירית בתרגום גיורא לשם "החלילן ושדון ההר" (סיפורי עם איריים שערך ו"ב ייטס. אולי גם אותו גיורא לא קרא?), תקרא ותיהנה. אחר כך תבוא לדון עימנו על "יוליסס". בסדר? רני

          • רן יגיל טעה. צריך להיות אירי ולא עירי. יש!!!! תפסנו אותו. אבל היכן קן הליקוקייה? היכן תער גלבים? היכן אבגד זוך צמחי? היכן לה לה לי? היכן מר מגעילגוגל? היכן כל המגיבים שלא טורחים בכלל לכתוב את שמם ורק מטיחים האשמות? היכן הם? בדד נותרנו אמנון ואני לבד על החומה? מי יוכיחנו? מי ילמדנו? מי יאלפנו בינה? מי יקרא לנו שורות משל דרידה? מי ישקנו כוס חלב? מי יאכילנו לחם רב? הו! למי תודה, הו! למי ברכה? לבלוגייה – לבלוגייה (כתבה המשוררת מגבייט ופרשה למדות בין חרובים) רני.

          • היא כבר הלכה כמה פעמים וחזרה. ניחא הלכה, הצרה היא שהיא עוד תשוב. רני.

          • הללואי רני

            את דמנו הנקרש בעורקים מסויידים היא ממריצה במו הופעתה הוירטואלית עלי אדמות,ובנזיפותיה הזעומות,הצוויחות'אין לי לזמן אליכם"
            ההודעות שהיא החליטה לא להגיב יותר כי נכמרו רחמיה על הזקן הפרקינסוני,אבל היא חזרה,והיא תחזור,לאחר אינטמצו של נזיפות קצר בבעל הבלוג,ובעל הבלוג,איך הוא מעז,למען השם? הרי הוא בעצם לבד.

            ובשירה מסחטות המיץ ננוחם .הנידח.

          • אפשר,רעי,שלאחר כל הנזיפות והצעקות והמכות נגמר לה האוויר והיא הלכה להציץ בספר (לא חשוב איזה)? הלוואי,
            אמן.פעם,לפני שלוש מאות רשימות כתבה שהיא בעצמה מבקרת ספרות!!!!

  29. גיורא לשם

    לכולם,
    אנא, עשו עמי חסד:
    במקום "מגאיל" הואילו לכתוב "מגעיל".

    • איווריט ספא כשא

      בסדר גיורה, אני מוותיח לו לִחטוב יוטר 'מגעיל' ככה, רק נחון: 'מגאיל'. זה בעֶמט החִי חשוב, העווריט, לו? קאילו שאטה לו יודא שזה רק פליתט כוּסמוס!!!
      (-:
      ואוד עומרים לי שעין לי חוש חוּמוֹר!
      נ.ב.
      מטָי מגאבייטי'לה חוזרט? נורה משאמם לי בלאדייח!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם