בננות - בלוגים / גיורא לשם / א. תל-אביב של אמצע — קטעי מסה
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

א. תל-אביב של אמצע — קטעי מסה

 

חייהן של ערים הן מחזור קצבי. ערים שואבות אל תוכן בני-אדם וחומרי גלם. הן מתפשטות, מתרווחות ואף מתכווצות, מתרופפות, וחוזר חלילה, כריאות אבן, ברזל וזכוכית. אנחנו מסוגלים להבחין בכמיהה להתרחב, לגלף צורות בטבע, לקלוט בני-אדם ולכנסם, להדוף את מרחב הזרוּת ולכבוש אותו בבתים, בכבישים, בגנים, בכלי רכב ובתנועות עיוועים של בני-אדם. המטוסים החותרים בגובה מתווכים בין מרחקים ובין בני-אדם המשתוקקים להתריס כלפי כוח-הכובד.

נשימתה של העיר חלולה וחללית בנסותה להשתלט על המרומים בזקיפת צריחים וגורדי שחקים. לעתים מזדקרת לה מן העיר אצבע מתריסה, מחציפה – לא מבנה גבוה סתם, כי אם התנשאות עקשנית ובוטה; מגדל בבל, פירמידה אובליסק, מגדל אייפל, ובזעיר אנפין, ארובת רידינג ומגדל שלום – כידוני אקטופלסמה אבניים-בַּרזיליים.

ועיר היא גם שכבות של קברים ומיתוסים. מה היו טרויה, הלנה היפה, אכילס הצולע וסוס-העץ הבוגדני בטרם גילה גנריך שלימן את העיר הקבורה עצמה? מיתוס. ספרות יצרה את המיתוס והומרוס את השיר הגדול. ומה היא טרויה לאחר גילויה? דבר לא השתנה. מיתוס הוא מיתוס ואין זה משנה כמה ארכיאולוגים או תיירים עולים לרגל אל חורבותיה של העיר.

אני מניח כי איש לא כתב את תולדות התרבות מנקודת ראותו של סוס, הגם שחיים וגורל רוכבים לעתים על גבו. למשמע האשמותיו של וירגיליוס, "לעולם אל תבטחו בסוס, טרויאנים, יהיה אשר יהיה, אני חושד ביוונים גם כאשר הם נדיבים," היה סוס-העץ נעלב וטוען שהוא חף מפשע. גם יפו נכבשה פעם בתחבולה "טרויאנית". שר צבאו של פרעה, תחותמס ה-3, לא נזקק לסוס. הוא החדיר בעורמה לעיר מאתיים חיילים בסלים שנשאו שי למושל וכבשוה בתוך חומותיה.

מרבית המיתוסים מתרחשים ליד מקווי מים. לגיבוריהם יחסים מורכבים עם אדמתם, מימיהם, בהמתם וצמחייתם. עלילתם סובבת לעתים קרובות מסביב לגילוי עריות, ניאוף, רצח אב, גלות ארוכה ושיבה. מיתוסים הו מחזורים של לידה-הבשלה-מוות-תחייה, ולמשל מות התמוז ולידתו, נפילתו של הילל בן שחר, חילוצה של אנדרומדה משבייה על הסלע בים יפו, יסוריו של הצלוב בירושלים והתגלותו השנייה.

קיימים גם מיתוסים חדשים יותר. סנקט פטרבורג, למשל, שנוסדה 206 שנים לפני אחוזת בית. קריית המלך הרוסית שנועדה להיות חלון אל אירופה בראה עד מהרה את מיתוס אובדנה – נבואה שהעיר החצובה מן הים עתידה להיבלע בגלים. נבואה דומה השמיע גם משוגע תל-אביבי ברגע הגרלת הנחלות על הדיונה התל-אביבית ב-1909.

תל-אביב היתה אמורה להפיג חרדה יהודית עתיקה מתעייה בין המוני גויים. אך התרבות העברית-היהודית חסרת הקרקע ודמות-הגוף, הגיעה אל המזרח ובליבה הנהייה אל "מעבר לגדר". ההוויה היצרית של המזרח עוררה שקיקה של "תלושים" ונזירים מארוטיקה, וזו תורגמה לכיסופים לאדמת הבחירה ודודאיה, אליליה, אמנון ותמר, דוד ובת שבע. העולים רצו להיות בעליה של אדמת בעל, להכות שורשים בנחלת אבותיהם הקדמונים ולארשׂ לעצמם עשתורות.

שמה של תל-אביב ניתן לה מתרגום שמו של הספר אלטנוילנד מאת הרצל אך איש לא זכר כי ישוב בבלי בספר יחזקאל (ג, טו), שם ישבו גולי יהודה, נקרא תל-אביב. העיר נועדה להיות שונה ממטרופולין במזרח אירופה או במרכזה. "השאיפה היתה בעיקר למקלט-לילה," נאמר ברשומותיהם של בוני תל-אביב, "לבחור רצועת קרקע בתוך שטחי החולות המשתרעים סביב העיר ולהקים שם מעוני קיץ שקטים," כלומר עיר מגורים בלא מסחר.

תל-אביב פילסה לעצמה דרך בדיונות. אפשר ששנאת ירושלים האבנית הניעה את אבות תל-אביב לבנות על חול. מכל מקום, זכר היציאה מן החומות הירושלמיות והאירופיות עדיין קינן בנפשותיהם של הבאים. כפרוור ים-תיכוני נינוח מצפון ליפו המעטירה, תָחום ממערב בים, ואחר-כך בפלאז'ה ובקזינו, וממזרח ומצפון בכפרים ערביים, תל-אביב עטתה על עצמה מהוגנות בעל-ביתית מהולה במשובת נעורים, מעין אודסה במזרח עם חלום אל המערב ובתי קפה.

שלא כפטרסבורג הרוסית, שעל מסדה המוצק שאף פטר הגדול לדלג על ימי-הביניים היישר אל רוח המערב, תל-אביב לא נוסדה על תילי גוויות ודמעות. היא קפצה היישר אל המאה הטכנולוגית, אף כי בתיה ניצבים על קבריהם וחורבותיהם של פולשים ומתנחלים: כנענים, פלישתים, יוונים, חשמונאים, רומאים, צלבנים, ביזנטים, ממלוכים, ערבים, תורכים, צליינים וטמפלרים אמריקנים, גרמנים ורוסים. באיה המאוחרים, חלוצים, עולים ומהגרים, הניחו מאחוריהם מערב ומזרח כדי להתישב במזרח שלבו במערב, אם כי לא בכותל המערבי.

דיזנגוף לא דמה במאום לפטר הגדול, זולת שאיפה יוקדת לייסד עיר ולעשותה צוהר אל המערב וראוי לשים לב לקרבה האטימולוגית בין מערב לאירופה. תצלומים מוכרים עשויים להטעות. אבי העיר וראשה, דיזנגוף, רכוב על סוס, לעתים באדנות נינוחה ולעתים בקלות ראש פורימית. זאת לא היתה רכיבה בראש אוגדות או פמלייה חצרונית אלא התנהלות בעל-בתית באירועים כמעט משפחתיים. דיזנגוף היה מהודר ובעל נימוסי מלך. חלוץ העיר העברית היה בורגני למהדרין בעוד שפטר הגדול היה אציל רדיקלי. בעיר שחמוריה וגמליה רבו מסוסיה, לא הוצב פרש ארד אלא גמל מעופף מאבן. לדיזנגוף היו רעיונות גרנדיוזיים. מפליא כיצד חזה ארת צמיחתה של העיר לאורכה ולרוחבה: "אני בחלומי רואה את תל-אביב בעיר בשנת היובל […] כרך גדול על שפת הים התיכון המשתרע עד למושבות רחובות ועקרון דרומה, לפתח-תקווה, קלקיליה וטול-כרם מזרחה […] אם תרצו ואם לא תרצו, תל-אביב אינה אגדה."

מטבע בנייתה, תל-אביב סלדה מכל ניסיון להפוך אותה למעין ירושלים או מושבת ביל"ו. כבורגנים הגונים בחברה שרצתה להבדיל את עצמה מעם הארץ הערבי, אבות העיר הטעימו את הצורך בישוב עברי להנאת תושביו אך גם לטובת הכלל הלאומי.

ברגע יסודה של העיר בפסח 1909, בערפול החושים האופף כל אירוע היסטורי התגנבה אל הטקס דמות שהתגלגלה לכאורה מגוגול. בתצלום המנציח את הגרלת המגרשים לחלוקה ניצב המשוגע המקומי, ה"דוראק", על גבעת חול מנגד, וניסה לנבא בצחוקו המטורף את שקיעתה של העיר בדיונות, בחיזיון אובדן פטרבורגי במדבר החול. אברהם סוסקין, הצלם העברי הרשמי הראשון, לא "שיפץ" את הצילום.

 

—————-

מתוך ספר מסותי ציירי הנמרים – מסות על מומרים וכופרים שראה אור בהוצאת "קשב" לשירה, 2008.

   

 

      ה"דוראק" על הגבעה. צילום: אברהם סוסקין 

 

 

6 תגובות

  1. גיורא, כתוב מרתק.
    כיום כשמביטים על תל אביב אולי בכל זאת היא טובעת בדיונות חולין ורק נדמה לנו שזו התרבות העברית המתחדשת…
    אהבתי את המחשבה לכתוב מזווית ראיה של סוס, תאר לך..
    כוח הכבידה מטריד גם אותי…:)

  2. גיורא, קראתי את זה בעבר בספר, אבל נעים תמיד להיזכר. זה כתוב חכם כל כך. אני אוהב את המשפט:

    "הניחו מאחוריהם מערב ומזרח כדי להתיישב במזרח שלבו במערב, אם כי לא בכותל המערבי."

    כל כך מדויק לומר זאת על תל אביב, על ותיקי תל אביב, מן המעט שהכרתי מהם בערוב ימיהם.

    והמשוגע בעל הנבואה – אסור אף פעם לזלזל בהם. רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם