בננות - בלוגים / גיורא לשם / התפילין של יונה וולך
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

התפילין של יונה וולך

 

 

הספדים וסגנון נפסד

 

זה מכבר סובלת השפה העברית המדוברת והכתובה מזילות ההבעה. לנגד עינינו המשתאות משתעשעים פוליטיקאים שונים בהרחקת עדותם, עם שהם משחיתים את הלשון במושגים מבולבלים ובעולם רוחני דל. בעיתונאים, לפחות במעולים שבהם, שמנו בעבר את מבטחנו, אך השנים האחרונות הראונו, להוותנו, כי תיתכן עיתונות "אחרת", נגועה בדברי תפלות ובטיפשות. עיוותי תחביר, משוגות כתיב ודפוס קונים להם שביתה בעיתונים ובכתבי־עת ואין פוצה פה ומצפצף. כעת הולך ונפרץ גם קו ההגנה האחרון  אמינות הדיווח וסגנונו. אחריו  הברברים.

בעקבות מותה בלא־עת של המשוררת יונה וולך בערב חג הסוכות נדפסו בעיתונות הספדים לזכרה. במאמרים אחדים חלקו לה הכותבים חסד של שקר. בני ציפר, המכהן בעתון הארץ ככתב לענייני ספרות, לא למד כלום ולא שכח כלום בשנות כהונתו. מאמרו על יונה וולך (1.10.85) ראוי ילכל גינוי. בין שתי טבילות קולמוס בקסת הסנסציה חייב כותב אחראי לומר משהו על שירה, ולוּ בפסקה קטנה אחת. האם תרומתה של יונה וולך לשירה העברית מסתכמת רק בניחוח של אלימות ובאבק סמים? האין לכותב דבר לאומרו על לשונה ועל עולמה, על יחודם של השירים הראשונים, ואולי גם האחרונים?

במקום זה מזדרז ציפר לקבוע, כי "שירתה של יונה וולך היתה במקרה זה רק כלי ניגוח פוליטי בין עסקני ספרות לעסקנים דתיים." בכך הוא מניח את הגב' גלזר־תעסה, סגנית שר החינוך, כטוטפות בין עיני הקוראים. מה זה שייך לסגולותיה הממשיות של שירת יונה וולך? לא סופרים חוללו את השערוריה, אלא סגנית השר, והאשמתם בהתנהגות קוניוקטורלית גובלת בהוצאת דיבה. הספרות העברית, לעומת זאת, זיכתה את שירתה של יונה וולך בביקורת הוגנת, אם לשבח ואם לגנאי, והתיחסה לגופו של עניין ולא לעניינו של גוף.

כהיגד על ספרות, מאמרו העתונאי של ציפר ריק מתוכן. המושגים המעוותים, ובהם מושג "הניצוץ האלים וההרסני", חוטאים לשירתה, בהוציאם אל שוק התקשורת הוויות רוחניות עמוקות בתחפושת של "גיבורת תרבות". היסוד האלגי הבולט בשירת יונה וולך, שאולי אינו "סחורה" ביריד ההבלים התקשורתי, נפרט כאן למטבעות לשון שהונפקו באפסניה הרגשנית־המצ'ואיסטית. קורא הארץ התמים, שלפניו רק דבריו של ציפר, יתקשה הפעם להבחין בין המשוררת המנוחה לג'ניס ג'ופלין.

אך בני ציפר, באמות־מידה אדם־ברוּכיוֹת, הוא דג רקק. לשווא תמצא אצל נביא הסגנון המאצ'ואיסטי הדביק ואביזרייהו הבדל בין קינה על מיכל אלבין להספד על יונה וולך (ידיעות אחרונות, 1.10.85). מסקנותיו לא תסולאנה בפז מצופה:

"וולך הֵפֵרָה, באופן נחרץ, אולי ממש ברוטלי, את נימוסי השולחן של האינטליגנציה התל־אביבית. לפי נימוסי שולחן אלה, היא היתה אמורה להמתין, להניח לחוויותיה מבית החולים להבשיל, לקבל את העיצוב האסתטי הראוי. וולך השתינה לתוך הפסנתר של האינטליגנציה."

על איזו תל־אביב כותב אדם ברוך?

בתל־אביב יש כיום יותר סטקיות ופיצריות מפסנתרים. "אינטליגנציה" אדם־ברוכית היא כל מיני דברים: אנשי מדע, אמנים, מנהלים, טכנולוגים, ספסרים, אנשי מחשב, כדורסלנים, עבריינים, ספרי־צמרת, מסעדנים, ומי לא. מכל מקום, התמונה כוזבת: בתל־אביב יושבים מסביב לפסנתר כשם שיושבים מסביב למדורה.

שקריותה של הסוציולוגיה האדם־ברוכית מזייפת את המציאות. הופעתם הראשונה של יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר  ולעניין זה ניתן לשייך גם את אורי ליפשיץ, רפי לביא, יואב לביא, יואב בראל, מיכאל דרוקס ואחרים  לא היתה תחילתו של "מודרניזם תל־אביבי צעיר, שאינו קשור רק לתקדימיו המקומיים." תיפח רוחם של פן, שלונסקי, אלתרמן, זך אבידן, דור, סיון ואחרים. הם, אליבא דברוך, לא היו מעולם תחילתו של מודרניזם תל־אביבי צעיר, שאינו קשור רק לתקדימיו המקומיים!!

מותה של יונה וולך אינו צריך לפתוח פתח לשכתוב ההיסטוריה. יונה וולך וחבריה אינם "פליטי השׂגב הפלמחניקי" והם לא נמלטו מן "הארמיזם המעובד" (מה זה, במחילה?!). נובוריש מלוקק, משכיל למחצה מסוגו של אדם ברוך, משייך תמיד את ההתחלה לדורו הוא, בתקווה שהאור החוזר של האצילות החלוצית יקרין גם עליו ועל מרקחתו הספרותית  לוסטיג.

יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר קיבלו, מדעת ושלא מדעת, גם אם לא בשלמות ואפילו בהסתיגויות רציניות ביותר, אמונות פואטיות של דור קודמיהם. שירת זך ובני זמנו לא היתה זרה להם והופעתם לא קראה תיגר עליה.

אך מה יעשה אדם ברוך בהבנה אמיתית? תדמית תקשורתית היא חזות הכל, ובוז לעובדות. הוא מתפקד היטב בחברת השפע הממוסחרת שלנו, הזרה לשירה וזרה לרוח, וחלקת לשונו עושה יפה בתרבות החאנטריש. כאשר אדם ברוך אומר שהמשוררת "סחטה מן הבנאלי את השירה שבו," אני מדמה לעצמי קוקטייל מזוג מג'אנק פוּד, אינסטנט פואטיקה וז'ורנליזם של קומיקס.

יכולתי לומר עוד כהנה וכהנה על הזיקה שבין הכתיבה האדם־ברוכית (ומחקיה המגוחכים) למצבה האומלל של החברה הישראלית. לא קשה לגבש מושג ברור על עולמו הרוחני של אדם שהבחנותיו הספרותיות ניזונות מחווית ההשתנה לתוך הפסנתר. מה שמרגיז באמת הוא עוורונו של המנגנון התקשורתי, המבלבל בין יונה וולך, משוררת שמבעי לשונה נטבעו בכך וכך שירים טובים ופחות טובים, לבין יונה וולך, האדם הפרטי שמחוץ לשירתו.

בלא ההבחנה הזאת הדיווח אינו דיווח אמת. בנתק שבין היד הכותבת למוח נתקע העיתונאי אדם ברוך בסיטואציה שמידת עליבותה כמידת שקריותה:

"אוי, יונה, לאן נתקענו, יונה איפה אנחנו עומדים. אנחנו עומדים מול ערווה מיובשת ומלחלחים אותה בדמעות תנין."

במקום שאדם ברוך עומד אפילו גלזר־תעסה אינה יכולה לעמוד.

ודי בכך. כל ההספדים הנפסדים לא ימחו את היפעה שבשיר טוב של יונה וולך: "תכלת סמיכה עומדת בעלי הצפצפה/ ואור גדול נח על סמוכות השושנים,/ שני עצי פלפל מסובכים וענפים זה בזה/ בגילי, רכים בהיוולדי, לכבודי/ אפופים עדינות מרוססת, בתפרחותיהם/ של זהב דבורים כהה, מרצד בחליפין/ יוצא ועולה, בא בתוך הקישוטים/ מכביר אוושת זמזום מלא בחוש/ רוטט ושוקע, נע לצוף בפנים/ לפעפע אהבה רוחצת כזאת."

ימתקו לך רגבי עפרך, יונה וולך.

 

גיורא לשם

 

המאמר ראה אור בעל המשמר, 18.10.85

 
____________________________________________________

למען קוראי זמננו אולי כדאי להבהיר במעט את שערוריית הגב' תעסה־גלזר, מי שהיתה סגנית שר החינוך באותן השנים. שנה וחצי לאחר פרסום שירה של וולך תפילין בכתב העת  עתון 77 בעריכתו של יעקב בסר התראיינה סגנית השר במדור פינג פונג  של המקומון  רחוב ראשי (ז"ל). לשאלה אם סגנית השר מכירה את המשוררת החשובה התפרצה הגב' תעסה־גלזר במלים: "רק בגלל שיר אחד שלה, הייתי שמה אותה בפינה. וולך פשוט מופרעת […] בהמה מיוחמת שכותבת שיר כזה, ועוד מפרסמת אותו […] זה גל עכור […] אנרכיה."

הג'ב גלזר־תעסה לא קראה את השיר בטרם הגיבה, אלא הסתמכה על רשימה של הפובליציסט אליהו עמיקם. אגודת הסופרים העברים באותם הימים היתה קצת יותר חיה מזו של היום ושלחה מיד מכתב מחאה חריף לכל שרי הממשלה. הח"כ יוסי שריד התנסח בשאילתה פרובוקטיבית שאותה הגיש לשר החינוך, זבולון המר: "עולמה של סגנית השר שטוף מין וטירוף ערווה," כתב שריד. "מה בדעת השר לעשות כדי שהשרה תמצא את סיפוקה המלא בעבודת החינוך?"

יונה וולך עצמה שקלה להגיש תביעת דיבה, אולם חוש ההומור וחוש המידה שלה מצאו את ניסוחם ההולם בדבריה: "אפשר היה להתפוצץ מצחוק, אבל זה לא מצחיק. מתחיל להיות מפחיד כאן. אני מכירה את הדגם הזה. אנשים שיש להם שנאת חינם עוד יכולים להשתלט על המדינה."

למרבה הצער, באותם הימים כבר היתה יונה וולך חולה במחלתה האחרונה, בטיפולים, באישפוזים ובהקרנות. דווקא בימים הקשים ההם שלח אליה אדם ברוך כתבת כדי ש"תחלוב" מוולך מלים ועוד מלים שאולי יוכלו לפרנס שערורייה נוספת שאדם ברוך, כמובן, ילבה אותה.

למרבה הצער, במבט לאחור, גם בימינו אנחנו עלולים להיחשף לזיהום מעין זה.

 

ג"ל

                                        יונה וולך בשנות ה-70

 

22 תגובות

  1. מירי פליישר

    חשוב

  2. דברי אמת, גיורא, אבל ברטרוספקטיבה כזו, שאינה נרתמת עוד כפי שהיה נדרש אז להתקומם על ציפר וברוך, אולי גם תשביענו מעט וולך?
    בכל זאת היא עלתה כמין פורצת דרך בתודעה הישראלית (ולא על הפואטיקה אני מדבר). ולעניינה יש אולי להעלות בדעת לא רק את זך אלא גם את אלן גינזברג.

    • ב"מכרת" המחשב שלי תרגומים רבים משירת אלן גינזברג ואני מתכוון להעלות מהם כאן במשך הזמן.
      גם פגשתי את אלן גינזברג פעמים אחדות, בפעם הראשונה בביקורו בארץ בסוף 1961 ובפעם האחרונה כשנה לפני מותו.
      כמו כן פגשתי אותו בשנות ה-60 בביתו בפטרסון, ניו ג'רזי, מכיוון שהבית היה שכן לביתה של אחות סבתי.

  3. וולך היתה פרפורמרית גדולה.

  4. מרתק וחשוב מה שאתה כותב, תודה.

    • יפה וברגישות רבה כתבת על יונה ווןך משוררת נפלאה ומיוחדת ,כה חבל שאצל משוררים מסוימים הביוגרפיה הסנסציונית והאקסביציוניסטית שלהם תפסה בתקשורת מקום מרכזי במקום שירתם המופלאה.

  5. גיורא זה כתוב נפלא ומנוסח באופן חזק וברור. מאז הפלוגתא עם ברוך חלפו מים רבים בירקון הצחון והתל אביבי, אבל כך לדעתי צריך לכתוב על משוררת גדולה. והשיר של יונה בסוף, איזה יופי! שפתיים יישק! שבעתיים יפה וחזק משירה על התפילין שבגינו פרצה השערורייה דאז. תן לנו עוד הרבה כאלה, אפילו מן העבר – רשימות פריודיות, ללקק את האצבעות: הקצב שלך, העבודה בלשון העברית, זכרי הלשון, כפלי המשמעויות. יופי!!! רני.

    • בדעתי לכתוב בתקופה הקרובה מסה גדולה על יונה וולך.
      אינני רוצה להעריך מחדש את גדולתה, אלא לתאר את יחודה. ומעל לכל, אני רוצה להעטים את סכנת השפעתה על כל המשוררים שבאו בעקבותיה, ואולי בעיקר המשוררות.
      היתה ליונה וולך מערכת עצבים שאינה ניתנת לשעתוק, וזאת עובדה (אפילו ביולוגית!) שצריך לקחת בחשבון.
      אין זה מפחית מחשיבות שירתה, ואולי להיפך. היא היתה משוררת כל-כך יחודית (אולי דווקא בפראותה) עד כי אי-אפשר להמשיכה או לחקותה.
      זה, פחות או יותר, הכיוון שבו אני חושב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם