בננות - בלוגים / משה יצחקי / אורח בבלוג: פרופסור ראובן שהם כותב על 'נהרות נשאו קולם'
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

אורח בבלוג: פרופסור ראובן שהם כותב על 'נהרות נשאו קולם'

הגם משה בנביאים? או פחד גבהים בשיריו של משה יצחקי
על הספר: נהרות נשאו קולם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2009

(מתוך דברים שנאמרו בערב השקה לכבוד הספר)

בגלל ההיסטוריה הדפוקה של העם היהודי, הספרות העברית לדורותיה אִמצה לעצמה את דיוקן המשורר-הנביא, "הצופה לבית ישראל". ובשל מחקרי האובססיביים בדמות זו, אני צד את דיוקנו, גם אם הוא נחבא אל הכלים בכל מקום אפשרי. את עקבותיו של "הצופה" הזה ניתן למצוא גם בשירתו של משה, על-אף שעדיין לא מצאנו נביא שכינויו הוא מויש'לה. משה, כמובן, מויש'לה – לא. אף כי אצל ביאליק מצאנו נביא חביב, אופציונאלי, המכונה "שמוליק", לא שמואל, והוא שם רק ילד- ספיח ואם תרצו אפילו "סחיש".
חד וחלק, אינני בא לטעון שהדובר האופייני לשירתו של משה יצחקי הוא הנביא. ההפך הוא הנכון. דוברו האופייני הוא האדם האזרחי, שמעדיף את יום הקטנות, את המקום הקטן, את הצנצנת של ריבת החבושים שהוא רוקח במטבחו על חשבון הנבואה הצופה למרחקים ארוכים, למשל:
בֵּין נבואות נחמה לבין רִבָּה נִרְקַחַת,/ אני מעדיף את רֵיחַ הַגּוּיָבוֹת/ וְהַחַבּוּשִׁים הַמִּתְבּוֹסְסִים עכשיו בַּסִּיר על אש קטנה. בתוך סֻכָּר נוזלי/ מְבַעְבַּעַת תִּקְוָה, חלום נִרְקָם,/[…] וְהַחֵךְ מֵכִין בַּלּוּטוֹת/ לִפְגֹּשׁ נְבוּאָה בְּטַעַם רִבַּת חַבּוּשִׁים/ וְגוּיָבוֹת, שֶׁאֶצֹק לְצִנְצָנוֹת, / שֶׁיְּחֻלְּקוּ/ בַּכִּכָּרוֹת וּבִצְמָתִים מְרֻמְזָרִים,[…]. // בַּיוֹם הזה גם רִבָּה שֶׁמֻּגֶּשֶׁת לַאֲנָשִׁים/ מְרִירִים על פרשת דרכים, היא נבואה./ גם אור צָהֹב בָּרַמְזוֹר הוא נבואה. (יצחקי, משה. 2009: "בין נבואה לריבה", נהרות נשאו קולם. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 47).
משמע, מדובר בהעדפת החולין המנחם, על פני "יום הגדולות" של "אחרית הימים" של "הזמן הקדוש", ההרואי. אבל, גם דובר אזרחי זה, מתקשה לחיות רק את יום הקטנות של נבואה בטעם רבת חבושים. הדובר היצחקי מגלה קרבת משפחה על דרך השלילה לדובריהם של גרינברג ושלונסקי, שהפכו את החול לקודש, בניגוד לדרך המלך של השירה העברית עד זמנם שהפכו את הקודש לחול ואף הרחיקו לכת עד כדי טִמּוּאָה של הקדושה. דוברו האופייני מקדש את הגופני, את חומרי החיים הבסיסיים. דוגמא לכך, בשיר "ההיסטוריה אולי", המתכתב עם "עמל" של שלונסקי שרקעו המקומי, "גלבוע", אינו רחוק מ"אחוזת ברק", ביתו של המשורר, הממוקם בין גבעת המורה לתבור:
הַהִיסְטוֹרְיָה אוּלַי חוֹזֶרֶת/ אֲנַחְנוּ לֹא. […]/ אֲנַחְנוּ לֹא הִיסְטוֹרְיָה שֶׁאוּלַי חוֹזֶרֶת/ כְּמוֹ סֶרֶט בְּהִלּוּךְ אִטִּי/ מֻקְרֶנֶת לְאָחוֹר./ רָאִינוּ חֲלוּצִים סוֹלְלִים כְּבִישִׁים כִּרְצוּעוֹת תְּפִלִּין וְחֹנִי מִתְפַּלֵּל לַגֶּשֶׁם. / […] / כְּבָר הִתְפּוֹצַצְנוּ עַל הַר, הִנַּחְנוּ / מִטְעָן חוֹרֵג עַל בַּיִת, הִתְעַקַּשְׁנוּ לִגְזֹל/ נַחֲלוֹת קְדוּמִים מְדַמְּמוֹת, קָשַׁרְנוּ טוֹטְפוֹת / הִיסְטוֹרְיָה שֶׁאוּלַי חוֹזֶרֶת. […] (עמ' 43).
טקסט זה מתכתב עם שירו הידוע של שלונסקי "עמל":
"הַלְבִּישִׁינִי אִמָּא כְּשֵׁרָה, כְּתֹנֶת פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת/ [..]/ עוֹטְפָהּ אַרְצִי אוֹר כְּטַלִּית/ בָּתִּים נִצְּבוּ כְּטוֹטָפוֹת,/ וכִרְצֻעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים סָלְלוּ כַּפַּיִם " ("עמל" ד', מן המחזור "גלבוע").
מדובר כמובן בהתכתבות שוללת: בעוד הדובר השלונסקאי מקדש את החולין ושר המנון לעמל החלוצי המפרך, המנכס לעצמו את הגלבוע, הנביא היצחקי, הגם שאף הוא מקדש את החולין, כבר מביט אחורה בזעם ונושא משא תוכחה, מעין תוכחת "האזינו", של משה אדון הנביאים, כשהוא מוקיע את עיוותי ההתיישבות ששלונסקי שר לה שירי הללויה, התיישבות שהפכה בימינו להתנחלות מעוותת, לגזל קרקעות ולשפיכות דמים לתאבון.
הצופה העוברי של יצחקי, כמו רבים וטובים לפניו, בורח מן הנבואה או מכחיש אותה, בניגוד לאליהו הנביא ששמע "קול דממה דקה" ונכנס בכל מאודו בשער הנבואה שנפתח לו, דוברו של משה מסרב, כביכול להיכנס:
בַּשַּׁעַר שֶׁנּוֹעַד רַק לִי, לֹא/ נִכְנַסְתִּי/ […]/ לֹא רָאִיתִי דֶּרֶךְ רַק בַּת קוֹל/ דְּמָמָה דַּקָּה/ בַּיַּעַר אֵלָיו/ נוֹעַדְתִּי וְאֵלָיו/ מֵעוֹלָם לֹא/ הִגַּעְתִּי/ מִמֶּנּוּ לֹא/ יָצָאתִי (יצחקי, משה. 2009: "דרך", נהרות נשאו קולם. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 52).
ההתכתבות עם המודוס הנבואי מתרחשת כבר בספרו השמש יבוא ויפנה. שם הוא מצליף באלוהים לפי מיטב המסורת שראשיתה באברהם, אבי יצחק, מסורת שהפכה לנורמה בשירה העברית החדשה בעיקר מביאליק ("בעיר ההריגה", "על השחיטה" וכדומה). כך למשל בשיר "האם אתה שומע? עבור":
קָדְקֹד שָׁמַיִם כָּאן גַּפְרוּר אֲדָמָה,/ הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? עֲבֹר   //   אַתָּה שׁוֹמֵעַ אֱלֹהִים/ אֶת זַעֲקַת הַנִּשְׂרָפִים, הָעוֹלִים אֵלֶיךָ בֶּעָשָׁן.
יש בשיר הדים לשירי התוכחה שנושא דוברו של גרינברג כלפי אלהים ב-רחובות הנהר ולשירו החזק של בארי חזק "ריבונו של עולם". וברוח התוכחה של בן אנוש כלפי אלוהיו, בספר ועל סביבותיו שב (2004), בשיר שכותרתו "שפתי עודן אילמות", פונה הדובר אל צילו ומבקש "מאין יבוא עזרי"? כשהוא תוהה, כמו חנה, אם שמואל, האם יבוא בכלל עזרו מאת המושיע והמשלח האולטימטיבי:
רְאֵה צִלִּי שְׂפָתַי עודן שותקות אבל/ עודן נעות [כמו שפתי חנה, אמו של שמואל בשילה: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵע] לִשְׁאֹל האם בכלל יבוא/ עֶזְרִי, עוֹשֶׂה שָׁמַיִם אולי הוא נָם/ עָיֵף מֵהַקְרִיאוֹת הנואשות על חוף הים/ שׁוֹמְרִי, צִלִּי נותר ללא אֲנִי ורגלַי עומדות/ נוטות לָמוּט.
 
הנה כי כן, במסגרת ההאזנה למקורות וההתכתבות הענפה עימהם, אין זה מפליא שבאחד מערוצי התקשורת ישודרו גם תשדורות המתייחסות אל המודוס הנבואי. אין זה תדר מרכזי, אולי אפילו צדדי, אבל הוא בעל פוטנציאל שאולי אפילו משה יצחקי עדיין אינו מודע לו עד הסוף. כל משורר בעל מצפון, בעל "אני עליון" שלא סולף ועוקם על ידי המקורות, "אני עליון" שחושל על ברכי הספרות העברית ההומניסטית לדורותיה, לא זו הפונדמנטליסטית, (משמע: ביאליק, ברנר ושאר מוכיחי העם הזה ואוהביו) יתקשה לאורך זמן להסתגר בביתו ולרקוח נבואות של ריבת חבושים וגויבות. אמנם אחרי ביאליק, גרינברג ושלונסקי מתקשה השירה הנבואית להרים ראש. אבל ניצניה בכל זאת נִרְאּים ב"אחוזת ברק" שליד שירת דבורה וחנה, ולכן אני תוהה: מה עוד צריך לקרות בארץ הזאת כדי שמשה יצחקי יצטרף באופן רשמי אל המועדון הרשמי של "הצופה לבית ישראל"? עד כמה פחד הגבהים שלו ימשיך ויחסום את דרכו להיכנס: "בַּשַׁעַר שֶׁנּוֹעַד רק לי", ושבו עדיין "לא/ נכנסתי" ממש, והדגש הוא על התיבה עדיין. כלומר הפוטנציאל קיים, היסודות הונחו, הקול הקורא דווקא משום שהוא "קול דממה דקה", נשמע, תחושת הייעוד קיימת, צריך רק להוציאה מן הכוח אל הפועל, כדוגמת השיר הבא:
בְּכָל חֶרֶב יושבת יוֹנַת "וְכִתְּתוּ"/ בְּכָל מַזְמֵרָה מֻבְלַעַת "וְחֲנִיתוֹתֵיהֶם"/ תחת כל עץ תאנה שמור מקום לְאִישׁ/ בָּאַחֲרִית. והימים נִמְנִים בָּאִים ויוצאים. //   את היונה ראיתי אצל יוּנֶס מְמֻלֵּאת/ בְּאֹרֶז, בְּשַׂר כֶּבֶש וּצְנוֹבָרִים, וּכְשֶׁזָמַרְתִּי/ עַנְפֵי גֶּפֶן, נִצְנְצָה הַחֲנִית בְּלַהַב המזמרה.   // וּמֵעֵץ הספקתי בְּחַיַי לִקְטֹף תְּאֵנִים/ נוטפות עָסִיס בִּשְׁבִיל להמתיק ימים כָּאֵלֶה/ וַאֲחֵרִים שאין קולם נשמע. (יצחקי, משה. 2009: "אחרית הימים", נהרות נשאו קולם. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 48).
 ובין נבואה לנבואה אפשר גם לקנח בריבת חבושים וגויבות, למה לא?
 

פרופסור ראובן שהם שימש כמרצה לספרות ושירה עברית באוניברסיטת חיפה, כיהן בעבר כראש החוג לספרות עברית והשוואתית במכללת אורנים. 
מספריו:
'בדרך הקשה' (עיונים בשירה), הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל אביב, 1990.
'המראה והקולות', (עיונים ב"פרידה מהדרום" לאבא קובנר, ספרית פועלים, 1994.
'סנה בשר ודם', פואטיקה ורטוריקה בשירתו המודרניסטית והארכיטיפית של אורי צבי גרינברג, המרכז למורשת בן גוריון, 1997.
'בין הנודרים ובין הנדרים',פואטיקה, תמטיקה ורטוריקה בשירת חיים גורי, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2006.
ערך יחד עם אהוד בן עזר את הספר: אסתר ראב – ילקוט השירים, הוצאת יחדיו, 1982.

                  
 
 

11 תגובות

  1. חני שטרנברג

    משה,

    אהבתי את ההרצאה כששמעתי אותה בערב ההשקה ב"קרון הספרים" ונהניתי לקרוא אותה כאן. אני אוהבת מאוד את השיר האחרון, שמהדהד גם את זך וגם את עמיחי ומוסיף משלך. וריבת חבושים…עוד עושים ריבות כאלה היום?

    • תודה חני, כן, ההדהוד בהחלט מגיע מכויינם של עמיחי וזך ונבואות הנחמה שראובן שהם היטיב במקרה זה לנסח, יחד עם הדקונסטרוקציה שאני חושב שאני עושה לשלושה אבות השראה אלה.

      ובעניין ריבות. אני נמנע בזמן האחרון -כדי לא להתפתות אל המתוק המתוק הזה המעורר היצר הסוכרי

  2. מוישלה, אכן יש מן הנבואה בך ובשירים הד קדום וחמרים מודרניים ובשבילי כבר נכנסת להיכל התהילה, משורר שאין דומה לו

    • חני יקרה, ההיכרות איתך ותגובותייך שוות לי יותר מכל היכלות התהילה, את ממלאת את הדממה והשתיקה העוטפת את הפוסט הזה במוסיקה שמיימית

  3. מירי פליישר

    כתוב מקסים ופותח עיניים. מופלאים שיריך ובם רבדים אינסופיים של התרבות והשפה.

  4. הרצאה מענינת ומפרגנת מאוד והשירים יפים, רק לא הבנתי את ענין ההעזה, נביא יכול להיות עוצמתי גם בקול המינורי המופנם שלו, ואני מאוד אוהבת את הפואזיה על ריבות החבושים , מישהו כבר אמר שהאלוהות נמצאת בדברים הקטנים

    • חנה, אני חושב שראובן מתכוון לחזור אל הקולות הברורים יותר בכל הקשור למרחב הלאומי הקולקטיבי כדוגמת שלונסקי ואצ"ג. ובעניין אין לי אלא להביא את הסיפור החסידי על ר' זושיא כמדומני שאומר לתלמידיו, אם בבוא יומי ישאלוני בבית דין של מעלה, למה לא היית משה, אדע מה להשיב, אך אם ישאלוני למה לא היית זושיא, יסתתמו טענותי.

  5. היה בפוסט שיר חדש ונפלא שלך,

    היכן הוא?

    בבקשה, השב אותו, בבקשה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי