בננות - בלוגים / משה יצחקי / סנדליה האדומים של בת יפתח (ביקור במוזיאון)
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

סנדליה האדומים של בת יפתח (ביקור במוזיאון)

 

חברי מטע יקרים, ראשית אני מתנצל על דלות נוכחותי ותגובותי. העומסים כבדים והחיים תובעניים, בקרוב אחזור, כך אני מקווה להיות ידידותי יותר. כדי לא לטבוע הייתי לפני שבועיים במוזיאון תל אביב לאמנות, שם נפתחה תערוכת יחיד: 'עמק, בדרך לכפר יהושע', של אלי שמיר. התערוכה ריגשה אותי עד מאד. יש משהו בציורים של אלי (שכבר הבאתי ציור שלו כאן ושיר תגובה אליו) שמהדהד  את נפשי. בין הציורים היפים שחלקם אניגמטיים ומחייבים התבוננויות נוספות, נגע בי עד מאד ציור שהוא קורא לו 'בת יפתח'. הציור הזה יצר אצלי תנועת נפש סוערת, אישית, רוחנית ותרבותית. במשך למעלה משבוע התהלכתי עם החוויה עד שהיא קרמה עור ומילים. 
(הציור למטה) 

סנדליה האדומים של בת יפתח
                                         לאלי שמיר
 
מִכָּל הַטְּרָגֶדְיָה שֶׁל בֶּן הַזּוֹנָה יִפְתָּח
הֵקִים הַצַּיָּר לִתְחִיָּה אֶת בִּתּוֹ שֶׁל גִּבּוֹר
מְנֻדֶּה מְהֻלָּל הַשָּׁב אֶל בֵּיתוֹ לְקוֹל תֻּפִּים
וּמְחוֹלוֹת, לְהַשְׁכִּיבָהּ כְּטַלִיתָּא בִּכְתֹנֶת לְבָנָה
עַל סָדִין צַח וּמִזְרָן פִּרְחוֹנִי, עַל פְּנֵי אֲדָמָה בְּעוּלָה
בְּלֵב שָׂדֶה קָצוּר בְּעֵמֶק נֶחְלָם וְנִכְסָף זְרוּעַ-אֵל
וְאַנְשֵׁי בְּרֵאשִׁית.
קוּמִי בִּתִּי, אֲנִי מַכִּיר אוֹתִי וְאוֹתָךְ, מִצְטַמְרֵר בִּי
קוֹלוֹ שֶׁל יִפְתָּח. בִּרְחִי אֶל הֶהָרִים אֶל הָאַיִן, בְּטֶרֶם
תָּבוֹא הַמַּאֲכֶלֶת. שׁוּב
 
מִכָּל הַטְּרָגֶדְיָה הַצָּפָה וְעוֹלָה בְּעָמְדְּךָ מִנֶּגֶד 
לַצִּיּוּר, מְדַמְּמִים וְזוֹעֲקִים מִן הָאֲדָמָה הַחַמָּה
סַנְדָּלֶיהָ הָאֲדֻמִּים, קִפְלֵי כֻּתֹּנֶת וּסְדִינִים לְבָנִים
תַּכְרִיכֵי בְּתוּלֶיהָ שֶׁל בַּת יִפְתָּח. רַגְלֶיהָ שְׁלוּבוֹת,
יָדָהּ מֻנַּחַת עַל בִּטְנָהּ, שֶׁלֹּא תִּרְאֶה, פְּרִי מַבְטִיחַ
אָדֹם וּמָתוֹק מְבֻתָּר כַּאֲבַטִּיחַ.
 
מִכָּל הַטְּרָגֶדְיָה, פָּנֶיהָ הַמַּבִּיטוֹת בְּךָ כִּבְאֵל גּוֹאֵל
מְצַיְּרוֹת בְּךָ סִימַן שְׁאֵלָה!
מִיְּמִינָהּ כְּבָר טוֹפְפוֹת רַגְלֵי אָב. לֵךְ תֵּדַע מַה יַּעֲשֶׂה
בְּיוֹצֵאת חֲלָצָיו, מַה בְּפִיו, מַה בְּפָנָיו, וְאִם הֵנִיף
כְּבָר הַסַּכִּין.
קוּמִי בִּתִּי, בִּרְחִי, שְׂפָתַי נָעוֹת בְּלִי קוֹל , אַךְ אַתְּ
לֹא זָעָה, גַּם הַשָּׁמַיִם נֶעֱלָמִים כְּשֶׁאַדְמַת הָעֵמֶק נִפְתַּחַת
מְדַמֶּמֶת. שׁוּב

                                                                                                                        

אלי שמיר, בת יפתח,  2009 , שמן על בד, 100X150

 

47 תגובות

  1. שושנה ויג

    מדהים, הציור, השיר מנסה להתייחס
    לציור באופן ייחודי.

    אהבתי את הציור יותר מן השיר:)
    קשה להתחרות בציור כל כך מרהיב…
    שוש

    • משה יצחקי

      שוש תודה,
      א. השיר לא נועד להתחרות עם הציור, אלא להדהד אותו ואת נפשי ואולי פעם גם לעמוד לגורלו ללא הציור.
      ב. אני שמח שהציור הלהיב

  2. שיר חזק ,מוישלה, מהדהד את "טליתא קומי" של זך (אלמנט נוצרי אני מקווה שאני לא טועה)יפה תארת את הזדהותו של הדובר עם הטרגדיה שעומדת לקרות לה והוא מזהיר ומתריע לאורך השיר שוב ושוב שתברח לנפשה. גם הציור יפה הטוהר של הנערה השוכבת על הדשא מחכה לגזר דינה מכמיר לב והכתם האדום של סנדליה מרמז על מתנת הבתולים המבוזבזת. השיר שלך מהדהד ברגישות רבה את הציור ואת המיתוס גם אותי המיתוס הזה מכעיס ,איך אב טיפש נודר נדר שכזה שבת שלום

    • טליתא הוא אכן אלמנט (שם) נוצרי המופיע בברית החדשה, וזהית נכון את ההדהוד לשירו של זך. ייתכן כי הסריקה לא מספיק טובה, אך הנערה שוכבת על האדמה ומה שנראה כדשא הוא שלף של דגן קצור. הסיפור על בת יפתח הוא אחד מהסיפורים הקשים לי לעיכול בתנ"ך. אבל העובדה היא שהוא עושה את עבודתו בצורה מושלמת כסיפור אם הוא מעורר כאלה תגובות. תודה לך יקרה ושבת שלום.

      • עליזה קיי

        שיר יפה חושני, סוער.על פי עניות דעתי, כדאי לקצר שורות, ולבודד פה ושם מילים .אז יורגש אופיו הסוחף.

        • משה יצחקי

          תודה עליזה על תגובתך. ניסיתי לשוות אופי סיפורי יותר לתנועה הסוחפת שבשיר, גם כדי ליצור איזה דיסאוננס בין הפחד המצמית לבין הריתמוס הבהול. אבל אשמח לראות כיצד את רואה את השורות מתייצבות על הנייר ואיזה מילים לבודד.
          שבת שלום

  3. מוישלה בציור ובשיר הרגע לפני, הרצון של האמן-האדם להגיד לא! ברחי! הידיעה של הטרגדיה וההתמקדות בפרטים הנעלים, צורת הרגל, הקפלים ובסוף האדמה מדממת , אלך למוזיאון, הציורים שלו מדברים אלי מאוד, כאילו הוא חוצב משהו קדמון {שקיים גם בי} ומעמיד אותו בציור, בדיוק מה שעושים השירים שלך, קול קדמון קורא מהעבר אל עכשיו, אלינו,וחצב ללא רחמים, אך בחמלה

    • כן חני לכי, אני בטוח שאת כבת המרחב הקרוב לעמק והדומה לו בבחינות רבות, תרגישי את שכבות העומק הקדמוניות ובוקעות אל התודעה המלווה בחוויה אסתטית. וכמובן תודה מאד על קריאתך המרגשת

  4. עדנה גור אריה

    השיר הזה מאד ריגש אותי וכך גם הציור, שניהם ביחד זה מרעיד נשמה.

  5. איריס קובליו

    ציור קשה ומרגש שאי אפשר להסיר מבט ממנו
    והשיר עוד יותר מדהים ומרגש שאי אפשר לקראו רק פעם אחת
    ומייד עולה שאלת הסיפור התנכ"י הקשה והמקומם והתשובה הערפילית: יש דברים שלא נוכל לדעת את סיבתם, כי נסתרות הן דרכי הבריאה וההתנהלות בתוכה
    יפה איך שהדגשת את צעקת הסנדלים האדומים. לי הדהד בראש סיפור הילדים המזעזע של הילדה ששחקה בגפרורים ולאחר שנשרפה נשאר ממנה רק זוג נעליים בצבע אדום (אני חושבת שהסיפור של הופמן, זה שכתב את "יהושוע פרוע") וגם הוא מטלטל כמו הנושא הזה שהבאת

    • איריס, אני ממליץ בחום על התערוכה, נראה לי שכבר יש לך בת זוג להליכה משותפת (חני) :))
      הקושי שאני חוויתי בציור הוא הניגוד החריף בצבעים בין הלבן- סמל הטוהר, אבל גם המוות – הלבן שמכיל בתוכו בו זמנית את התום שזמנו קצוב ושאול וצבעי האדמה והאדום של הסנדלים, והרגליים המצוירות רק מהחלציים ומטה. וזה פותח כל כך הרבה שאלות וחד חידות וברקע הסיפור הקשה והנוראה של בת יפתח שבוקע לו מן התנ"ך אל מציאות הימים האלה. מעניינת ומרתקת ההשוואה שאת עושה לסיפור הילדים, במחשבה נוספת זה בהחלט קרוב מאד לז'אנר הזה, עובדה שמעצימה את התחושה הקשה. תודה מקרב לב.

  6. קשה כל הספור הזה, ערכים של ימים אחרים. מעניין איך ספור עתיק עדיין מפעיל אמנים.

    • משה יצחקי

      הסיפור הוא סיפור עתיק, גדולתו שהוא מטריד/מפעיל/מעורר גם היום. ואם לא נדחיק ונכחיש נראה שיש לו לסיפור מופעים בלבוש מודרני. אמנים מגיבים בין היתר להד שיוצרים החיים, כולל יצירות עתיקות בנפשם

  7. מוישלה תודה שהבאת תמונה מתערוכה. הציור מאוד יפה ובטח אלך לראות עוד מהעבודות של אלי שמיר.
    בשיר ישנה תחושה של כעס קשה על מעשה האיוולת של יפתח. השקט סביב…
    (נדמה לי שישנם משלבי לשון לא אחידים?)

    • תמי תודה, שמח שאהבת את הציור. יותר מכעס על מעשה האיוולת, (אגב בסיפור המקראי כתוב במפורש שהוא בן זונה, לא אני המצאתי את זה) זהו ניסיון לחדור דרך הציור, דרך הפרטים הקטנים אל סוד האופל.
      לא כל כך הבנתי את הכתוב בסוגריים, האם מפריע לך שיש משלבי לשון לא אחידים? האם את שואלת אם זיהית נכון? לא ברור

      • מוישלה, האם משלבי הלשון הם בכוונה?

        • תמי, תני לי דוגמא של אי אחידות במשלבי הלשון ואוכל לומר לך אם הם בכוונה, או שיש כאן איזו פגימה שאיני מודע לה

          • מיושלה, אנסה להסביר:
            "יָדָהּ מֻנַּחַת עַל בִּטְנָהּ, שֶׁלֹּא תִּרְאֶה, פְּרִי מַבְטִיחַ
            אָדֹם וּמָתוֹק מְבֻתָּר כַּאֲבַטִּיחַ."
            אולי כאן זו לא בעיה של משלב לשון..ובכל זאת הרגשתי שידה מונחת על ביטנה, "פרי מבטיח" כבר הלכתי במחשבה אחר הרעיון שזה עובר ואז מסתבר שזה אבטיח…
            "לֵךְ תֵּדַע מַה יַּעֲשֶׂה"- מי זה ששואל והאם זה לא מעט סלנג?

          • תמי, תודה על הדוגמאות. שימי לב שזה אינו אבטיח אלא כמו אבטיח, ואיני רואה כאן שום בעיה של משלב לשוני.
            בעניין הלך תדע… כאן בפרוש יש כוונת מכוון בשינוי המשלב, כן, יש כאן מעבר לשפת דיבור. ומיהו השואל? הבחירה בידייך – אין כאן אפשרות אחת.
            ואם זה סלנג, למה יש בעיה בשילוב משלבי לשון באותו שיר? הרי יש כאן מארג של סיפור עתיק, ציור בין ימינו, מתבונן מהרהר במה שהוא רואה והדיבור יוצא משולב.

          • מוישלה, הבעיה שלי הייתה ששפת הדיבור הוציאה אותי מרצף מארג השיר. אבל אולי זה רק לי הפריע.

          • תמי, מארג השיר נרקם ונארג כפי שחשתי בו, ייתכן ופה ושם כעצת כמה קוראים אני צריך לבחון מחדש את המבנה וכן אם לבטל את המרחק על ידי הסבתו לשיח אינטימי יותר – ביולוגי, אבל איני כובל עצמי לשום תבניות בית ספריות של שיר. צר לי ששפת הדיבור הוציאה אותך מהמארג השירי, אבל רציתי שיר שאין בו מבנה אסתטי שלם, אלא מפורק, כמו שהרגשתי כשראיתי את הציור ולנוכח סיפור בת-יפתח

          • מגיבה מהצד

            תמי, נראה שלמדת השנה יותר מדי "כתיבת שירה", דבר שסוחב אותך לניתוחים צדדיים מבלי לראות את העיקר

  8. מירי פליישר

    "אדמת העמק נפתחת מדממת שוב"
    אלי שמיר מצייר בתערוכתו שלא ראיתי ורק קראתי עליה את חוויותיו עם שובו למחוז ילדותו ונערותו,הקיבוץ,הכפר,האדמה.
    בת יפתח וגורלה קורע הלב המודגש כל כך עם סנדליה האדומות, צחות בגדיה,והמזרון שהוא כמו מזבח , על הקרקע הצמחית ומחזורית כל כך, ייתכן שמתאר לא רק את הקורבן התמים והמיותר הזה אלא עוד קורבנות,כפי שכתבת בשורה האחרונה שציטטתי למעלה.
    תודה שהבאת את השיר המכמיר והציור.
    אני רצה למוזיאון!

    • רוצי מירי, רוצי, היזהרי במדרגות:)))
      בשיחה שהייתה לי עם אלי שמיר, הוא דיבר על מוטיב ההקרבה שנמשך מאז ועד היום, בציור, מהדברים שהיו לו מודעים, הוא רצה להדגיש שבימנו לא רק בנים ממשיכים להיות מוקרבים אלא גם בנות. כך שהבחנתך בהחלט במקום, מה שלא היה כל כך נהיר באחת התגובות שלעיל, מעין תמיהה לרלוונטיות של הסיפור העתיק לימינו.
      תודה לך, מאד

      • מירי פליישר

        קורבן תמיד
        גורל אנושי בילד אין
        אולי קינאת המבוגרין במפסידים את בכורתם בצעירים
        אולי חמת הצעירים על היסוסם של המבוגרים לפנות את הבמה.
        אדמה מדממת אבל גם תובעת דמים.
        כל זה בשירך ובציור.

  9. ציורו של שמיר יפה. ממגנט אליו את המבט.

    ושירך, משה, יפה ונוגע. גם בו יש יסוד מהפנט וממגנט, לא מעט בזכות החזרה על מילים מסוימות ועל הפנייה אל הבת. וכמובן – משום התחושה שהטרגדיה טרם התרחשה ואולי ניתן להציל, גם אם זו תחושת שווא.

    הייתי מציע (אם תרשה לי) לוותר על "אֲנִי מַכִּיר אוֹתִי וְאוֹתָךְ, מִצְטַמְרֵר בִּי
    קוֹלוֹ שֶׁל יִפְתָּח". הרי ידוע לכל שזו בתו של יפתח. מדוע לא ליצור קרבה כמעט ביולוגית בין המשורר לבת? המשורר הרי דואג לגורלה כאילו היתה בתו שלו. זה גם ישתלב עם הפנייה בסוף השיר "קוּמִי בִּתִּי, בִּרְחִי". (גם בבית השני הייתי מוותר על האזכור "בת יפתח". מאותה סיבה. ולכן גם על "בעמדך מנגד לציור". למה ליצור את המרחק הזה, שבלאו הכי אינו חלק מן הדיבור של הנפש).

    ואם כבר הזכרתי את סוף השיר, הייתי מסיים בדיוק כאן: "קוּמִי בִּתִּי, בִּרְחִי". אין צורך, לטעמי, במילים שלאחר פניית המשורר לבת בהפצירו בה לנוס על נפשה.

    אני מקווה שזה מתקבל בהבנה (מפאת רגישויות שונות, שנתקלתי בהן בעבר אצל יוצרים אחרים). ותודה, משה, על שיר וציור קשים ויפים.

    • משה יצחקי

      תודה לך שחר-מריו, הערותיך מתקבלות בברכה, שקלתי לא מעט לבטל את המרחק בין המתבונן לציור ולהפוך את הקרבה לביולוגית, אולי קיבלתי רגליים קרות, אבל בהחלט אשקול, לאור תגובתך, לחמם שוב את הרגליים:). זה אמנם לוקח את השיר למחוז נפש עמוק יותר – פרטיקולרי וואני החלטתי להשאיר את המרחב שיש בו גם מעט ניכור, אני יודע, אבל הוא מכוון, ואולי הריחוק הזה מוגזם ומקלקל במקרה זה.
      ושוב תודה

      • עליזה קיי

        מאחר ואני סובלת מדלקת בגיד היד ,אני לא יכולה להדפיס את שירך על פי תפיסתי. אומר רק שעדיף שתיים שלוש מילים בשורה, והמילים המשמעותיות ביותר תוצגנה בשורה נפרדת.מספר שורות תשארנה על פי המתכונת עתה, וזה על פי דעתי ישמור על המתח בין פיוט לספור.יתכן אף בית בין שתי מילים משמעותיות.על פי עניות דעתי כך השיר יהיה חטוב ומזוכך , פחות גושי .

        • עליזה קיי

          כך או כך, השיר יפה ,נוגע.

        • משה יצחקי

          עליזה ראשית החלמה מהירה מדלקת הגיד. אני אנסה בעצמי ל"שחק עם לגו השיר" אראה איך אני מרגיש עם זה. ושוב תודה על ההצעה והחשיבה הפואטית זה מרגש אותי.

  10. גיורא פישר

    למשה

    יש לי כמה שאלות והרהורים נכבדים על השיר. אך אפתח בהערה קטנה. אין לי בעיה עם האבטיח שמעביר אותנו רובד הסטורי שונה (לא רובד לשוני)- להווה וכאילו "נטע זר" בהוויה המקראית. לא מפריע לי מכיוון שהשיר כולו מחבר בין הספור המקראי ובין העכשוי.

    אותי מטרידים דברים אחרים:
    1. האם השיר שלך יכול לעמוד בפני עצמו בלי הציור?. כעת קשה לי לקבוע לאחר שראיתי את הציור.
    2
    . השאלה השניה קשורה לאומנות הפלאסטית אבל היא חוזרת בסוף גם לשיר שלך:
    ברשותך, אתייחס עכשיו רק לציור עצמו ,בלי השיר שלך ובלי השם שנתן לו הצייר.

    אנא נסה להסתכל עליו בלי לדעת את שמו. אני כמעט בטוח שהשם האחרון המתאים לו הוא ספורה של בת יפתח.
    הפנים של הבחורה לא מביעים צער או אימה. מצב הידיים ותנוחת הגוף יש בהם מהפיתוי. אם משהו, הפוזיציה וההבעה מזכירים לי את תמונתו של מאנה של הזונה אולימפיה

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%99%D7%94_(%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A8)

    למדתי, שיש להתעלם הרבה פעמים מהשם שיוצרי אמנות פלאסטית נותנים ליצירותיהם ולראות מה שנמצא ממש ביצירה. הרבה פעמים שיקולים לא ענייניים דוחפים את הצייר לתת שם כזה או אחר לציור ובכך הם רוצים "לעבות" את מה שלא נמצא ביצירה עצמה.

    אני מקווה שתסלח לי אם אומר שיש ביצירה המשולבת הזו בלבול כפול.
    אין בציור שום סימן ממשי לסיפור המיתי של בת יפתח (שים לב לרגליים החסונות העומדות לצדה של הגברת . אינם של "אביה" אלא של גבר צעיר. יש לי הרגשה שגם הראיה הפרשנית שלך את הציור הוטתה בגלל "מטת הסדום" של השם.

    בגלל כל המסכים האלה קשה לי להתייחס ממש אל השיר "כשיר".

    אני מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי.
    תודה
    גיורא

    • משה יצחקי

      גיורא, תודה על תגובתך המושקעת והמפנה את המבט גם אל אולימפיה של מאנה. זו באמת שאלה גדולה אם השיר יעמוד לגורלו ללא הציור? בקריאה חוזרת ונשנית אני סבור שכן, אולי צריך יהיה לעשות לו פה ושם עריכה. אני חושש שקרבתך לתחום התנ"ך כובלת אותך לתחום הפשט ואילו הציור והשיר אינם פרשנות של הסיפור אלא מדרש שלו, רמז ואולי הסוד.
      אני חולק עליך בעניין האמנות הפלסטית, חלק נכבד מציירי התנ"ך נתנו לסיפורים המקראיים פרשנויות שהתרחקו והתיקו את הסיפור ממקומו לזמן ומקום אחר: היכן בתנ"ך כתוב שאלוהים נמצא בצדפה יחד עם כרובים ואולי חוה חבוקים ביד אחת ובשניה הוא מושיט זרוע שרירית ונוגע באצבע באדם הרופס וממתין לאנרגיה האלוהית. ראה ציורו של מיכאל אנג'לו וראה גם את ציורו של ויליאם בלייק בנושא זה של בריאה. ואיך הגיע עץ התפוח כפרי הפיתוי, היכן זה מוזכר בתנ"ך, תקצר היריעה להכיל את שלל הדוגמאות. מה שאלי שמיר עושה בכישרון רב- הוא מותח קו מרתק בין הסיפור המקראי לסיפור החלוצי של ההתיישבות בעמק יזרעאל. איני יודע עד כמה אתה בקי ומכיר את האתוס החלוצי הזה, כמי שמכיר אותו לפני ולפנים אני מוצא הדהודים רבים של סיפורים מקראיים, ואין הדבר צריך להפתיע כל כך, הרי הם אלה שהחזירו את התנ"ך על סיפוריו לבכורתו למול היהדות הגלותית, ובהרבה מקרים ראו עצמם כיורשי האבות והשופטים המופיעים בתנ"ך.
      הציור הזה מצוי כמובן גם בהקשר הרחב של הנרטיב הציורי של אלי הקשור לעמק. ואגב על פי מה אתה קובע שאין זה האב של הנערה הקרויה בת יפתח, הרי רואים רק רגליים חשופות, נכון שזה מבלבל כי אולי היינו מצפים לראות קצין ושר במדיו מניף סכין, אבל זה בדיוק החופש האמנותי שהצייר לוקח לעצמו. אילו היה מעתיק בדיוק את הסיפור המקראי זה היה משעמם, אגב, אין כל אפשרות להעתיק, כי אין התנ"ך בחכמתו ובגאונות המספרים שלו נותן לנו תיאור מדויק איך גיבוריו נראים. ולכן הצייר והמשורר בונים את הדמות כיד הדמיון היוצר הטובה או הרעה עליהם. איני רואה בשיר שלי פרשנות לציור אלא תנועת נפש הנובעת מהתבוננות, פה ושם מתארת פרטים בציור, אך עיקרו מדרש שירי.
      אני תמה על ה"תרוץ" בגללו לא יכולת להתייחס לשיר כשיר, ובעצם התייחסת שהרי מכלל הלאו אפשר להבין את ההן.
      אך מובן שאני מכבד את הרגשתך ואת התחוטשה האישית שתיארת

      תודה
      משה

      • גיורא פישר

        למשה
        זה לא היה תרוץ, ברגע שהבאת את שתי היצירות זו לצד זו כאשר אתה אומר שאחת מפרשת את השניה והשניה את השלישית (הסיפור המקראי) אני לא יכול להתייחס לשיר כעומד בפני עצמו.
        אני לא מכיר את יצירתו של אלי שמיר חוץ מאותם ציורים שהבאת לכאן.

        אני חוזר ומציע לך לעשות תרגיל עם חבריך או תלמידיך.
        תן להם את הציור הזה (בלי לומר את שמו) ובקש מהם לתת לציור שם ולחבר סיפור קצר בן חמש שורות על "הסיפור העומד מאחרורי הציור".

        הבאת לדוגמה תמונות מהקפלה הסיסטנית. דוגמה טובה. יש לי על הנושא הרצאה שלמה. נקח לדוגמה את דמויות הנביאים האם יש הבדל מיוחד ההופך את האחד לירמיהו והשני דווקא לחבקוק?
        ובנוגע לציורים היותר מפורשים "הקשורים באופן הדוק יותר " לסיפור המקראי. לעיתים קרובות תגלה שהיוצר מספר לנו סיפור אחר אך משתמש בלגיטימציה של המקום הקדוש לספר סיפורים לגמרי לא קדושים. גם אז אהבו לראות אנשים ערומים.

        שבוע טוב
        גיורא

        • גיורא שלום,
          היכן אמרתי שאחת מפרשת את השנייה? ייתכן שמתגלים בי סימנים מואצים של שכחה, או פיזור נפש, אבל כתבתי במפורש זאת: "התערוכה ריגשה אותי עד מאד. יש משהו בציורים של אלי (שכבר הבאתי ציור שלו כאן ושיר תגובה אליו) שמהדהד את נפשי. בין הציורים היפים שחלקם אניגמטיים ומחייבים התבוננויות נוספות, נגע בי עד מאד ציור שהוא קורא לו 'בת יפתח'. הציור הזה יצר אצלי תנועת נפש סוערת, אישית, רוחנית ותרבותית. במשך למעלה משבוע התהלכתי עם החוויה עד שהיא קרמה עור ומילים." עד כמה שאני זוכר בכל מקום כתבתי שאין השיר מפרש את הציור כמו שאין הציור מפרש את מיתוס בת יפתח, אלא אלה דורשים את המיתוס ויוצרים מרחבי פרשנות חדשים. אני מקווה שאתה יודע שיש ז'אנר שלם בשירה שמתייחס לציורים, וזו שאלה גדולה האם הם עומדים בזכות עצמם, האם הם בכלל יכולים לעמוד בזכות עצמם, או שהקורא אותם יזדקק בכל מקרה לציור. ייתכן והשיר אינו עומד לגורלו ולעצמו ללא הציור. וגניח שהוא אינו עומד, האם באמת אין אפשרות להתייחס אליו כשיר? שלא תבין לא נכון, איני כופה או לוחץ עליך לעשות את שאתה מרגיש כבלתי אפשרי, אני רק תוהה ומתחבט בסוגיה המעניינת שאתה העלית
          שבוע טוב
          משה

          • גיורא פישר

            שלום משה
            אולי לא הבנתי נכון את משמעות הדברים שכתבת.

            אני מכיר מספר שירים המתיחסים לציור. בדרך כלל אני לא משתגע על עירוב ז'אנרים כי הם ממסכים אחד את השני.
            אבל ,כל יצירה צריכה להשפט לגופה.

            במקרה של השיר שלך הסיפור מסובך כי את הסיפור המקראי אנחנו מכירים והשיר והתמונה מוגשים ביחד ומכריחים אותנו להשוות בין שלושת המרכיבים.

            התחבטתי בעצמי בבעיה ואני לא בטוח שפתרתי אותה בצורה הטובה ביותר כאשר כתבתי שני שירים (שלא אפרסם אותם כאן) המתייחסים לשני ספרים "מישהו לרוץ אתו" ו "שעור ספרות בי"ב, לקראת בגרות" המשתמש כרקע בספר "אנה לא".
            בהחלט יש בשירים בעיות הקשורות לחיבור בין השירים ליצירות. אם כי השתדלתי להתגבר עליהן באמצעים שונים כדי שהשיר יהיה העיקר והספרים רק בגדר "משהו לרכב עליו".
            שבוע טוב
            גיורא

  11. תַּלְמָה פרויד

    משה, הציור יפהפה, אבל:
    לא מתקשר לי עם בת יפתח. מזרן כמו שבציור, אני מניחה, לא היה בזמנו של יפתח. ועוד פרטים. וזה באמת מבלי לגרוע מאיכות הציור כשלעצמו.
    ומכיוון שהלכת בעקבות הציור, גם אתה מזכיר 'סדין צח ומזרן פרחוני'. לא מסתדר לי עם התקופה.
    מסכימה מאוד עם תמי על משלבי הלשון השונים. ממש ביטאה את מה שחשתי גם אני. 'לך תדע' לא מסתדר עם חגיגיות השפה במקומות אחרים. כמובן שניתן לשלב משלבים שונים – בתנאי שזה נעשה בכוונת מכוון ועם סיבה והנמקה ממש טובות ומשכנעות. ניכרת הזדהות גדולה מאוד שלך עם בת יפתח וצער על גורלה – ואלה בהחלט עוברים.
    אני מעבירה את השגותיי בדחילו ורחימו ומקווה שיתקבלו ברוח טובה.

    • משה יצחקי

      תלמה תודה ואין צורך להתנצל ולא להלך על ביצי דחילו ורחימו, אבל אני תמה על ההנמקות המוזרות למדרש הציורי של אלי שמיר, ראי תגובתי בעניין זה לגיורא על מדרשים נועזים ומוזרים יותר שעשו ציירים גדולים לסיפורי התנ"ך. דווקא ההנגדה בין הנשגב למזרון הפרחוני היומיומי הוא שיוצר בעיני את הצמרמורת והזוועה ומבחינתי לעזאזל האסתטיקה והעונג שמצפה לו הקורא. המשלבים השונים נעשו בכוונת מכוון בדיוק כמו המשלבים השונים בציור, כנראה שאתכן זה לא משכנע וזה בסדר גמור מבחינתי לא לאהוב את השיר ואת הציור

  12. ציור ושיר חזקים, וגם כל אחד לחוד. הנעליים האדומות נראות כפצע על האדמה, כרמז.
    רגליה השלובות באיקס, הן לדעתי ביטוי למרד, או לפחות ההפך מכניעה.
    מעניין שלהרבה ילדות צעירות ותמימות בספורים, מלבישים נעליים אדומות…

    • לוסי יקרה, "אין עלייך" מקווה שהמשלב הלשוני יתקבל בברכה:))
      כן, הצבע האדום היה הפצע הראשון שלכד את עיני כשהתבוננתי בציור, והמדרש שלך על הרגליים השלובות מעניין ומעורר מחשבה. זה באמת מעניין המוטיב האדום שמנעילים ילדות וצעירות תמימות בסיפורים. כמי שבא מתחום האמנות הויזואלית והאיור, יש לך השערה למה?
      תודה לך.

  13. הי מוישהלה
    "הבאת לנו" שיר מעניין ציור מהמם ובעקבותיהם תגובות חשובות.
    באופן אישי מצטרפת להערותיו של שחר-מריו , חושבת שישפרו באופן מהותי את השיר והוא יעמוד איתן בפני עצמו (בלי קשר לציור)
    אני מסכימה עם ההבחנות של גיורא ושל תלמה לגבי זהות המצוירת עם בת יפתח המקראית :
    אני לגמרי חושבת שהיא בת יפתח אבל יפתח מהקיבוץ (במלעיל)
    ויפתח המקראי היה באמת בן זונה לא ?

    • למען האמת ריקי לא כל כך הבנתי את חלקה השני של תגובתך. עם מי ועם מה את מסכימה. ובאשר לחלקה הראשון, לאחר עיון נוסף נראה לי שכרגע מתאים לי השיר כפי שהוא. וכן בתנ"ך כתוב שיפתח היה בן של אישה זונה. והאבטיח עלי:)
      תודה

  14. וסחתיין על הצילום : משה מכה באבטיח :)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי