בננות - בלוגים / משה יצחקי / איברהים הקטן
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

איברהים הקטן

 

 

איברהים הקטן
 

בְּגִיל שְׁנָתַיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ כְּבָר הָיִיתִי אִיבְּרַהִים , רוֹאִים אֶת זֶה טוֹב בְּתַצְלוּמִים
יְשָׁנִים, בִּמְיֻחָד בְּזֶה שֶׁל פּוּרִים. הוֹרַי שֶׁעָלוּ בַּחוֹמָה אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם
הַשְּׁנִיָּה וְהָעַצְמָאוּת בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ הַחֲלוּצִים לִפְנֵיהֶם, כְּשֶׁחָשְׁבוּ עַל דְּמוּת עִבְרִי,  
הֵם רָאוּ עֲרָבִי. אָמְרוּ שֶאֲנִי סַבְּרֶה, יֶלֶד הָאָרֶץ, הֲכִי טוֹב בְּפּוּרִים שֶׁאֲנִי לְהִתְחַפֵּשׂ
לְאִיבַּרְהִים. שָׁאַלְתִּי מַה זֶּה סַבְּרֶס, עָנוּ לִי זֶה הַרְבֵּה אִיבַּרְהִים מְחֻפָּשִׂים.
מָצְאוּ צַלָּם, פוֹטוֹ דָּוִד, בָּא לַמַּעְבָּרָה בֵּין עֲצֵי הַזַּיִת, הִכְנִיס רֹאשׁ לְשַׁרְווּל שָׁחֹר,
אָמַר לְחַיֵּךְ, לַחַץ, יָצָא קְלִיק. צֶ"ה פְרוּמוֹס יֶסְטֶה קוֹפִּילוּ,*  הָיְתָה אִמִּי
מִתְמוֹגֶגֶת, וְאָבִי מַבְלִיחַ חִיּוּךְ נָדִיר: סְפֵרְשִׁיטוּ לוּמִי, מוֹיְשֶה קַה אוּן אָרַבּ,
אִין סְפְרְשִׁיט א וֹ סֶה פִיֶיה צִיגַאן.** וְכָךְ בְּלִי דַּעַת, תִּקְנוּ הוֹרַי מַה שֶאַבְרַם
אָבִינוּ קִלְקֵל עִם הָגָר. וּבְתַצְלוּם שָׁחֹר לָבָן, גָּלָבִּיָּה כָּפִיָּה וְעָקָל יֶלֶד עִבְרִי בִּלְבוּשׁ
יִשְׁמָעֵאל. אוּלַי הֶאֱמִינוּ שֶׁכָּךְ יָבוֹא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, יְהוּדִים יִתְלַבְּשׁוּ כְּעַרְבִים
וְעַרְבִים כִּיהוּדִים. אַחַר כָּךְ הַהִיסְטוֹרְיָה יְדוּעָה פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, בְּעִקַּר הַדָּם
לֹא יוֹדֵעַ עֲרָבִי לֹא יוֹדֵעַ יְהוּדִי, מִתְעַרְבֵּב וְצוֹעֵק מִן הָאֲדָמָה. הַיֶּלֶד הַהוּא אֵינֶנּוּ,
הוֹרַי גַּם הֵם כְּבָר אֵינָם, אֲבָל בְּפָנָיו שֶׁל אִיבְּרַהִים בַּתַּצְלוּם, מֶלַח הָאָרֶץ
פָּלֶסְטִינָה אֲנִי, נִבֶּטֶת עֲדַיִן תִּקְוָה וּמִתְעַקֵּל בָּהּ הַזְּמַן בְּסִימַן 
שְׁאֵלָה
 
 
  • איזה ילד יפה
  • סוף העולם, משה כמו ערבי, בסוף עוד יהיה צועני.

 

 

60 תגובות

  1. מירי פליישר

    וואו מושיקו . איזה מתוק ותמים. והבגד שתפרו לך . לא אמרו לך שאיברהים הלך יחף?
    אכן הרבה תום ותקוות היו לחדשים שבאו.

    • תודה מירינקה, היו נחשים ועוד מרעין בישין במעברה ששמרו על רגלי איברהים:)
      שנה טוב בוקעת ויוצרת לך

  2. מוישהלה הילד הזה ישנו ועוד איך ! עכשיו במקום כפיה יש לו קסקט,
    עברי – ערבי סכול אותיות כל כך טרגי.
    אוהבת את השיר , אוהבת את השורות הארוכות,אוהבת את התבלין הרומני , אותנטי ונכון לשיר יא סברה שכמוך

    • ריקי יקרה, אוהב את תגובתך המתובלת כל טוב,
      נכון היסוד הטרגי טמון כבר בסיכול האותיות.

  3. :)))

    תודה, מוישלה, על השיר והתצלום. (אחר ממה שטעמתי אתמול) יפה ונפלא השיר.

    "שאלתי מה זה סברס" – "הרבה איברהים מחופשים". יפה "בפורים שאני להתחפש". יפה.

    השיר שלך העלה בי חיוך ושלוש נקודות… :)

    ונ.ב. בלי ועם שום קשר – אולי תעלה לפה את השיר מעץ השירים של הפסטיבל?

    • תודה שירתי מאד. מת על סברסים.
      ואכן שיני מעט טעמו – בגלל קוצים שדקרו בידי הכותבת:)

      בקרוב אעלה את שיר מעץ המשאלות
      :)…?

  4. ובאמת צֶ"ה פְרוּמוֹס יֶסְטֶה קוֹפִּילוּ וצ"ה סיפור תמונה עמוק.

  5. ואיך שאברהים הקטן, באדיבותו של פוטו דאוד, הפך למוסא הגדול.

    (משה, תודה על הניקוד ובכלל).

  6. פצצה.

  7. איריס קובליו

    א-שה און צִיגַאן: זו היתה קללה נפוצה במחוזות ילדותי. ועד היום עוד מזהירים: היערות ברומניה מלאות בצִיגַאן.. היזהרי, אומרת אימא לכיפה אדומה
    נסחפתי
    שיר מרגש מרגש. המילים האילו ברומנית מעיפות אותי מעבר לאמירה החברתית פוליטית המרכזית כאן, וביחד עם התצלום אני מתכוננת למסעי המורכב לרומניה, בקרוב מאד מאד…

    • את יודעת איריס, שבסיני יש שבט בדואי שמוצאו ציגנים מרומניה?
      כן, ציגן היה כינוי גנאי. לאחות של אימי שהייתה כהת עור קראו לה ציגנקה.
      תודה לך, ההתרגשות סוחפת.
      אכן בתוך התום הזה טמונה אמירה פוליטית חברתית, לא פשוטה.
      מאחל נסיעה חוויתית, מתבוננת, מעשירה ופותחת מעיינות יצירה פרי המפגש עם הקרפטים החיצוניים ואלה שבפנים.

  8. צילום נהדר. לא השתנה הרבה.הילד שם וכאן.הטקסט רגיש ויפה.

  9. מוישלה מיד לפרסם את איברהים
    ב- ficlie שזה פקלה שזה לפיד בעברית
    בחיי!

    • השולמית, התגלגלתי מצחוק,
      אפשר בחנוכה לשיר
      אנו נושאים faclot בלילות אפלים…
      ובאנו חושך לגרש, בידינו facla אש:)

      האם העיתון הוא לא ז"ל?

      תודה לך

  10. סיגל בן יאיר

    שיר חזק. בייחוד הסוף.

    • מוישלה, שיר ניפלא, גם התקוות אז היו כאלה, והילד איננו מיד החזיר אותי ליוסף ואחיו, והנה עכשיו כמו יוסף הפך לאיש גדול …. תרתי משמע,
      ואני מציעה שנעלה לבלוג את שירי עץ המשאלות, אולי נציץ זה לזה ולזו..

      • תודה אורה מקרב לב, שמח שהבחנת כי בין איברהים ומוסא נמצא יוסף, שאגב זה שמו של אבי.
        אשמח להציץ למשאלתך שהייתה תלויה על העץ. אחרי שאיברהים ייעלם מהמסך כאן אעלה את את משאלתי מהעץ, וכך נציץ, הולך?

    • תודה סיגל

  11. כמה תמים ונקי ורגיש השיר והתמונה.
    לא השתנית.

    • תודה איציק, מקרב לב,
      הלא השתנית הזכיר לי שיר של עמיחי, על הדיבר ה11 וה12 של אביו,
      אל תשתנה,
      תשתנה, תשתנה
      שמח שראית משהו משותף ביני לבין הילד מאז

  12. מוישלה ,הסברס" היפה הזה שהוריו תולים בו תקוות ברומנית רכה שבה את ליבי, נהדרת השפה של הוריך בתוך השיר עוטפת אותו ברכות, השיר הזה אהוב עלי ביותר!!!

  13. משה
    איזה ילד חמוד נשקף אלינו מהתמונה. והשיר. . . הדיאלוג שלך עם הילדות מזכיר לי את שיריו של אהרון אלמוג התימני – רק שאצלך זה ברומנית.

    • תודה יהונדב, למעלה מ40 שנה לא העזתי לנהל את הדיאלוג הזה ברומנית, אלה מסעות נדודי בני ישראל, ורק בשנה האחרונה גוללתי את האבן מפי הבאר, לא מעט בזכות המטע הזה

  14. איברהים תוהה ומתוק. מדהים בעיני דמיון תמונתך כילד צעיר כל כך לתמונת הפרופיל.
    מרתקת תפיסת הוריך את הערבים, את שורשיותם כאן, לצערי הורי חשבו אחרת.

    כתיבתך מרגשת אותי תמיד, משה
    במיוחד בנגיעתך בילדותך, בהוריך, בפערים.

    • סמדר, בילדותי, בגלל שהיית שונה/אחר משאר המשפחה, הורי התבדחו (בדיחה לא מוצלחת במיוחד) שכנראה החליפו אותי בבית חולים. אחרי התגובה שלך נרגעתי, עכשיו אני בטוח שהילד הזה הוא אני:)
      ככל שהתבגרו איבדו גם הם את התקווה על יחסי יהודים ערבים.
      תודה לך, תגובתך ריגשה מאד, אני חושב שאני כבר מזהה היכן את נמנעת להגיב:))

      • הבדיחות האלו.. לאחותי סיפרו שהיא נקנתה מהבדואים, בשל עיניה השחורות והגדולות.
        סקרנית אם אתה רואה את הדמיון, במיוחד בעיניים ובפעירות הפה. רק המבע שונה.
        באשר להערתך האחרונה, חושבת שאתה חכם מאוד מאוד, משה, ורואה הרבה:)

        • סמדר, זיהית נכון את הדמיון במיוחד העיניים, תמונת הפרופיל צולמה בהצגה שהשתתפתי וההבעה מתוך ההקשר של הסצינה, אך אפשר לראותה גם במציאות שמחוץ לבמה. על הבמה לפעמים ההבעות אמיתיות יותר:)
          גם לך סמדר, ראייה חדה שהיא מעבר לעיניים.
          ושוב תודה

  15. :)
    מעורר חיוך. כמה פשוט נראה הכל פעם, לפני שבאה ההיסטוריה, "ידועה פחות או יותר", וקילקלה את השורה.
    כיף לקרוא.

    • תודה עדה, יפה הפראפרזה שעשית על הביטוי: "אהבה מקלקלת את השורה",
      ובעניין זה לא נורא שהשורה מתקלקלת לפעמים, אבל בעניין ההיסטוריה טוב היה אילו הייתה משעממת יותר והשורה הייתה נשארת:)

  16. היי משה
    מענין איך פתאום ניזכרת בסיפור היפה הזה… זה סוג של הבנה. על החיים
    להתראות טובה

    • איזה יופי של שיר, מוישלה , חתיכת נוסטלגיה לעידן התום הא? ויותר מזה תזכורת לכך שכולנו פלסטינאים מדורי דורות , וסברס אחרי הכל זה הרבה ילדים מחופשים לאיברהימים, עם תפיסה כזאת נעלם לו וכלה כעשן אותו סכסוך ישראלי פלסטינאי

      • תודה חנה, הלוואי וסברסי השירה היו יכולים להעלים את תמרות האש ועשן הסכסוך, ואף על פי כן לא נפסיק לשיר את התקווה הזו

    • טובה, מה קרה למוישלה?
      דפדפתי באלבום תמונות ישן, והתמונה הולידה זיכרון, והזיכרון כידוע, מסדר את התמונה מחדש כרצונו.
      זה נפלא שתמיד יש תובנות חדשות, נכון?
      תודה

  17. כן, גם לי יש תמונה דומה אם כי אני הייתי פחות חמוד.
    עמדת יפה על רוח התקופה והדברים. מלעיזים מבני עמנו יאמרו שהייתה בתחפושת הזו סוג של התנשאות, אך לא כך הדבר. באמת הייתה אמונה ותקווה ורצון להשתלב.
    גיורא

    • תודה גיורא,
      כל אחד חמוד בדרכו, תעלה שנראה.
      תום, אמונה ורצון עז לבנות חיים נורמליים, בלי טיפת התנשאות.
      ואולי פעם, השירים יטו את לב המלעיזים להחליף משקפיים –
      אה איזו נאיביות מצידי:)

  18. מוישלה, נהדר.
    אהבתי איך שכתבת את הקרעים והמטענים של יהודים וערבים מנקודת מבט אישית-אינטימית אבל בכלל לא פרטית. אמנם הילד ההוא איננו, אבל אם "כבר בגיל שלוש הייתי" הרי אומר שגם היום אתה עדיין.
    אהבתי גם את האירוניה – הסברס, אותו כינוי ליהודי-ישראלי-מלח הארץ-צבר וגאה, הם גם האבה ערבים מחופשים. ובכלל – התחפושת כדרך להיות משהו שרוצים להיות וכזה הוא דיננו להיות מחופשים ואף פעם אי אפשר להפריד בין המסכה לאמת. אומרים שבפורים, מאחורי המסכה, אנחנו הכי אנחנו.
    לא יכולה שלא לחשוב גם על מדרש השמות – הכותב הוא משה, והוא מתחפש לאיברהים, שהוא גם אברהם, ואולי קח יקבל על עצמו את הציווי "לך לך" ותהא זו סוף סוף ארצו ומולדתו.
    בטח עוד אשוב ואחפור כאן. אהבתי מאוד. תודה!

    • אופפפפס:
      האבה = הרבה
      קח = כך (כנראה חשבתי כבר על קח לך את בנך, אבל המחשבה הקדימה והכתיבה מדדה אחריה).

    • תודה מירה על החפירות, זה נפלא ששיר כמו תל מזמין חפירות וממצאים,
      שמעוררים את השיר לחיים חדשים משלו, וההשתאות התמידית על החוויה שעוברים הקוראים בהיכנסם אל חדרי השיר מופלאה בעיני.

  19. אבוי, מוישלה, גם אני הייתי איברהים (אבל לא כזה קטן). היטבת לתאר את התהום הפעורה פה שממנה ינקנו כמעט עם חלב אמנו.

    • תודה אמיר, אכן אבוי, התהום עדיין פעורה.
      כולנו בעצם, אם לא איברהים, אז בני איברהים, באיזה גיל היית אתה?

      לצערי לא יכולתי להגיע לאף אחד מימי הפסטיבל, הגיעו אלי רשמים נפלאים. יישר כוח על על עשייתך הברוכה והמצמיחה לשירה כנפיים.

  20. רונית בר-לביא

    תמונה מקסימה.

    פעם היחסים החבריים בין ערבים ליהודיים בישובים המשותפים, היו משובחים.

    והותיקים גם דיברו ערבית מדהים.
    סבא שלי למשל שהוא ייקה ועלה מגרמניה, יודע 7 שפות, מתוכן ערבית מעולה.

    אבל נדמה לי שהקטע אז להתחפש לערבי היה לא דווקא מחיבה עזה, כפי שברומנטיקה אנחנו רוצים לחשוב, אלא מקנאה סמויה וגלויה שהיתה אז לעולים מאירופה ה"חנונים" למראה הצברים והערבים ה"גברים".

    במובן הזה בדיוק, תחפושת של ערבי אז היתה בדיו כמו להתחפש לקאובוי בדור שלי או ללוחם נינג"ה או מה שלא יהיה אצל בנים היום. מיתוס של גבריות.

    כך או כך, זכרונות נאים :)

  21. יפה מאד השיר. רואים בפני הערבי הקטן שמשורר גדול יהיה-

  22. אהבתי, וגם את התמונה. אמא צדקה, ילד יפה, רק שכח להוריד נעליים, וי.

    • תודה לבנה מקרב לב, בדבר אחד אמי לא הייתה מסכימה איתך, בעניין הנעליים.
      כשיגדל יאמרו לו של נעליך, והרבה שנים התהלך מוסה איברהים יחף:))

      שנה טובה לך.

      • טעון הסבר: למה יחף?
        שנת יצירה פוריה, מלבנה.

        • משה יצחקי/ללבנה

          ההסבר ליחף: לימים הייתי חבר קיבוץ ונהגתי כמו רבים להלך יחף, הרגשה נהדרת. לרפלקסולוגים גם יש הסבר.
          וגם לך, שנה יוצרת ויצירתית

השאר תגובה ל איריס קובליו ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי