המתהווה בע"מ כותבת, ועוד.
בעקבות אליענה אני מעלה שיר קינה לזכרם של כל הכלבים שהלכו לעולמם ושמורים בליבנו המתגעגע
שִׁיר קִינָה לְשׁוּגִי הַכַּלְבָּה
סִלְחִי לִי שְׁחַרְחֹרֶת תיאֵוָת מַרְדּוּת
שֶׁעַד הַבֹּקֶר לֹא הִצְלִיחוּ הַוֶּטֶרִינָרִים
לְהַחְזִיר אוֹתָךְ
לְמַה שֶּׁרַק לִפְנֵי כַּמָּה שָׁעוֹת הָיִית –
צִפָּרְנַיִם טוֹפְפוֹת מִן הַפִּנָּה אֶל הַסָּלוֹן,
שְׁחַרְחֹרֶת,
כְּשֶׁהִסְתּוֹבַבְתְּ בַּחוּץ מֻתֶּרֶת רְצוּעָה
חוֹגֶגֶת אֶת יוֹם הָעַצְמָאוּת שֶׁלָּךְ ,
אֲפִלּוּ לֹא קָרָאתִי לָךְ
לֹא הִזְהַרְתִּי, לֹא זִהִיתִי אֶת הַקַּו הַדַּק
שֶׁבֵּין לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת לָךְ אֲדוֹנִית
אַתְּ הָיִית הָאֲדוֹנִית אֶתְמוֹל,
עֶבֶד לְתַּאֲוָתֵךְ בִּשְׁאֵרִיּוֹת הַזֶּבֶל.
לִזְכוּתֵךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר, אוּלַי לְחוֹבָתֵךְ
שֶׁהַפַּעַם לֹא הָיִית בַּרְרָנִית
חֲצִי שָׁעָה שֶׁל הִתְעַנְּגוּת בָּאוֹרְגְּיָה שֶׁל רֵיחַ וְטַעַם
בְּתוֹךְ גַּן הָעֵדֶן שֶׁלְּךְ זוֹלֶלֶת,
חוֹפְשִׁיַה, בְּלִי רְצוּעָה, מֻרְעֶלֶת
אֶל מוֹתֵךְ
נו באמת
אהבת יצור חי מי ישורנו, יפה ונוגע ללב, בגלל זה אנחנו קושרים את שלנו לרצועה ולא נותנים לה לגעת בזבלי רחוב, ולפעמים גם לא עוזר. חבל.
לבנה, טיול עם הכלב, הרצועה הזו המעצבנת, מצד אחד נחוצה כדי לשמור על הכלב, מתוך דאגה לו, וגם מתוך דאגה לילדים ואנשים שכל כך פוחדים מכלבים, אך מצד שני מעיק בתחושה שלנו – אדונים לכלב, ומגבילים את החופש שהוא זקוק לו. תחושה פרדוכסלית . שימרו עליו מפני עצמו.
נוגע ללב, אורה
תודה, תודה עודד, נעמה לי תגובתך.
אורה
טוב לראות אותך , נעדרת זמן רב מהמטע
והשיר – עצוב
הי ריקי, טוב לחזור מרחוק והיה כיף לפגוש אותך. עצוב להיפרד בכל חודש לא רק בתמוז כדברי נעמי שמר, אבל אלו החיים לא?
נוגע
שימחת אותי שנגע , דפנה.
אויש, מסכנה. שלי מתה לפני שנה, מבעיה בנשימה. ואני מתגעגעת. ולמגיב הראשון בילי: כן, באמת.אולי אפרסם גם…
עצוב ונוגע,אורה, מי שחומל על בעלי חיים וכואב את אובדנם ,חומל גם על בני האדם
הי לוסי, תמיד עצוב וקשה שאנחנו חסרי אונים מול כאב הזולת. לי אין כוח לעבור פעם שלישית את חווית הפרידה הזו אחרי 15 שנות התמסרות באהבה.
תודה חנל"ה, איפה שיש חמלה יש אהבה. החמלה לא עזרה לה ולא לי לשמור עליה,
הצלחת בשורות ספורות ליצור רטט חיים.
תודה סבינה
תודה סבינה,
מחווה יפה לשחרחורת , שיר יפה!
תודה חני,
אפשר לקרא את הבית האחרון כאילו נכתב על בני האדם.
ביחוד את השורות האחרונות:
שֶׁהַפַּעַם לֹא הָיִית בַּרְרָנִית
חֲצִי שָׁעָה שֶׁל הִתְעַנְּגוּת בָּאוֹרְגְּיָה שֶׁל רֵיחַ וְטַעַם בְּתוֹךְ גַּן הָעֵדֶן שֶׁלְּךְ זוֹלֶלֶת,
חוֹפְשִׁיַה, בְּלִי רְצוּעָה, מֻרְעֶלֶת
אֶל מוֹתֵךְ
אני מסכימה איתך גיורא, הקירבה בינינו ובין בעלי החיים שאנו מטפלים בהם היא קירבה של בן משפחה.
נורא עצוב אורה, חשבתי שכבר הפסיקו עם זה. כתבת ללבי.
התאוות אף פעם אינן ניפסקות, סיגל, שוגי לא זללה רעל, אלא מזון מקולקל שהריח לה ניפלא.
ותודה על ששיתפת אותי בנגיעה, ובהצלחה בערב מטעם.
אורה יקרה,
שיר יפה על דרכי האהבה ודרכי התשוקה.
קצרה הדרך של הכלב(ה) וכל רגע כאחרון.
תודה גרא, שמחה שמצאת אותי.
מוסיף לתגובתי הקודמת. זה אולי הכי נורא – ככלב מת מהרעלה. מאוד ריגש אותי השיר שלך!